בא"ח שנה שנייה בהעלותך

הלכות שנה שניה – פרשת בהעלותך - הלכות בשר בחלב

פתיחה

"הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם, אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם" (במדבר יא, כב). יש להבין: וכי חס ושלום מסתפק הוא ביכלתו יתברך? חלילה שאמר כן!

ונראה לי, בסייעתא דשמיא, דחדא מלתא בתמיה וחדא בניחותא; והוא, כי ידוע דהבשר הוא סוד הדינין, כמו שכתב בספר "מאורי-אש" ז"ל: השי"ן – שם אלוקים במילוי יודין, והרי"ש – שם אלוקים בריבוע^(א), והבי"ת, היא שני כוללים של שני שמות אלוקים הנזכר, שהם דין, יעוין שם. ולכן אין לבשר תקנה לאכלו, אלא רק על-ידי שחיטה; ולכן עם-הארץ, אין ראוי לאכול בשר (פסחים מט, ב), כי כיוון שהוא בסוד הדינים, אינו יכול למתקו ולתקנו, להוציא ניצוצי הקדושה המגולגל בו. אך ידוע כי הדגים הם ממותקים ומבוסמים יותר מן הבשר כמה מדרגות, ולכן אין צריך להם שחיטה, אלא רק באסיפה בעלמא שאוסף אותם מן המים הם מוכשרים לאכילה. ולכן ניצוצי הקדושה שהם מגולגלים בדגים, יוכל האדם לבררם על-ידי אכילה בנקל.

ולכן משה רבנו עליו השלום, כשראה דחטאו ישראל חטא גדול בתאווה זו ששאלו בשר, אמר: ודאי יש יכולת ביד השם יתברך להביא להם בשר כדי ספוקן; אך אם יביא להם בשר צאן ובקר שהוא דין, חושש שמא לא יהיו יכולים לברר ולהוציא ניצוצי הקדושה מן הבשר הזה, כיוון דחטאו. ולזה אמר: "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם?!" בתמיה, דכיון דבעו שחיטה, תקונם וברורם קשה, ואיך ימצא להם ניצוץ הקדושה על-ידי אכילה? אך "אם את כל דגי הים יאסף להם" – אפשר שימצא להם ניצוץ הקדושה שבתוך הדג באכלם אותו, יען כיון דהדגים ממותקים, דלכן נכשרים באסיפה בלבד, לכך תקונם וברורם הוא קל ביד האדם, ואף-על-פי שחטאו, יכולים לבררם.

ובזה כתבו המקובלים ז"ל טעם לאסור אכילת בשר בחלב – מפני שהבשר הוא סוד הדינים וכאמור לעיל, והחלב הוא סוד הרחמים, כי הוא מספר ארבעה יודין של שם הוי"ה דמלוי יודין שהוא חסד, ולכן תערובת שלהם אסורה כאיסור לבישת שעטנז, שמערב כוחות הדינים עם כוחות החסדים שלא בהדרגות, ובלא משפט הראוי להיות בסוד המתוק. וכתב הרב המקובל מורנו רבי ששון מרדכי ז"ל, וזה לשונו: ונראה שלפי זה, אם אכל חלב תחילה, שהוא החסד נכנס תחילה, יוכל לאכול אחריו בשר קודם עיכול, דתתאה גבר, והחסד כופה את הדין הבא אחריו; מה שאין כן אם אכל בשר תחילה, שנכנסו הגבורות והדינין תחילה, אסור לאכול אחריהם חלב, כדי שלא יתגברו הדינין, אלא ימתין עד שיתעכל הבשר, שהוא אחר שש שעות, ויתבטל כוח הדינים, ואז מותר לאכול חלב, עד כאן דבריו. ולכן צריך האדם להזהר מאוד באיסור בשר בחלב, כי איסור זה רבו מאוד הלכות שלו, וצריך לשמור הלכותיו על לוח לבו, כדי שלא יכשל בשום דבר. והשם יתברך לא ימנע טוב להולכים בתמים, ורגלי חסידיו ישמור.

הלכות

אות א

כתוב בתורה: "לא תבשל גדי בחלב אמו" שלש פעמים (שמות כג, יט; שם לד, כו; דברים יד, כא). וקבלו חז"ל: אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור בישול, ואחד לאיסור הנאה. ועוד קבלו: אע"ג דכתיב "גדי" - לאו דווקא, אלא הוא הדין כל בשר בהמה טהורה אסור, אלא שדבר הכתוב בהווה, דכן היה הדרך לבשל גדיים בחלב. ועוד קבלו: לא שנא בחלב אם, לא שנא בחלב אחרת. ועוד קבלו, שהוציא הכתוב איסור אכילה בלשון בישול, ללמוד דאינו אסור מן התורה באכילה, אלא-אם-כן הוא נעשה דרך בישול, אבל אם נבלע זה בזה ע"י כבישה, שנכבש הבשר בחלב כ"ד שעות, או ע"י מליחה שנמלחו ביחד, הרי זה מותר באכילה מן התורה, ורק מדברי סופרים אסור באכילה בכל עניין - הן ע"י כיבוש, הן ע"י מליחה - ולכן מותר לישראל לכבוש לגוי בשר בחלב, או למלוח לו בשר עם החלב; ועיין "פרי-תואר", סימן צ"א, סעיף קטן י"ז; ורק בישול אסור לישראל, לבשל לגוי בשר בחלב, דעובר בלאו אפילו שהוא מבשל לגוי.

אות ב

שיעור בישול, לא בעינן שיתבשל כמאכל בן דרוסאי, אלא כל שנפל חתיכת בשר בכלי ראשון של חלב שהוא על האש, אפילו שהסירה מיד, הרי זה אסור באכילה ובהנאה. ועיין "כרתי", סעיף קטן ג, ו"פרי-מגדים" בפתיחה, אות ג'. ואע"ג דאין חיוב מלקיות אלא בשיעור כזית, מכל מקום חצי שיעור אסור מן התורה גם בבישול ובהנאה. ועיין "ערך-השולחן" ו"פתחי-תשובה" בשם הגאון צל"ח ז"ל. ולכן גם אם בישל פחות מכזית, עבר איסור תורה וצריך כפרה.

אות ג

בשר בחלב האסור בהנאה, צריך לו קבורה; ולכן נוהגים לשפוך אותו בחפירה שיש בחצר שקורין בערבי "בלועא" (בור שופכין), וזו היא קבורתו, או ישליכנו לנהר הגדול באופן שיתאבד; ועיין כנסת הגדולה וחוכמת אדם; אבל אסור לתנו לגוי, אפילו שאינו מכירו; וכן אסור ליתנו לכלב, אפילו כלב דעלמא שאין לו הנאה ממנו. ולכן אסור לזורקו ברשות- הרבים, כי שם אוכלים אותו הכלבים; וכל שכן לכלבו דאסור, שהרי נהנה ממנו.

אות ד

בשר בחלב הנאסר ע"י כבוש או מליחה - כיון דאינו אסור מן התורה באכילה, אלא רק מדברי סופרים - הרי זה מותר בהנאה, ומכל מקום אסור לבשלו; ואם חזר ובשלו, הרי זה אסור בהנאה מן התורה, וגם חייב משום בשול; ועיין "פרי-מגדים" בפתיחתו. וכן הוא הדין דבר מאכל של היתר, כגון אורז או ירקות וכיוצא, שנבלע בהם בשר וגם נבלע בהם חלב, ובין שניהם יש שיעור כזית, ואח"כ בישל המאכל ההוא - הרי זה עובר עליו; אבל אם נבלע בקדרה בשר וגם חלב, אע"פ שיש בין שניהם כזית, ושוב בישל בקדרה ההיא תבשיל - אע"פ שאין בו ששים נגד הבלוע, אינו עובר משום איסור בישול, מפני שאין אחד מהם בעין, אלא הכול הוא בלוע. מיהו קדרה שבלעה חלב, ובעודה בת-יומה בישל בה בשר בעין, עובר עליו משום בישול, מפני דאחד מהם הוא בעין; ועיין שפתי דעת, סעיף קטן י"ח, ומחזיק ברכה, אות כ"ב; ולכן זה המבשל בקדרה זו, בעי כפרה כשאר איסורי לאוין.

אות ה

בשר בחלב דאסור מן התורה בבישול ובהנאה, לאו דווקא בשר של בהמה טהורה כשרה, אלא אפילו בשר נבלה וטרפה של בהמה טהורה, אסור מן התורה בבישול ובהנאה; ועיין שפתי דעת ומחזיק ברכה; אבל בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה, או בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה, הרי זה מותר בבישול ובהנאה, דבעינן דומיא דגדי בחלב אמו, שהוא בשר טהור בחלב טהורה. ומכל מקום אסור לבשל לכתחילה בשר בהמה טמאה בחלב טהורה או להפך, מפני מראית העין, שהרואה חושב שהוא בשר טהור בחלב טהורה; ועוד, חושדו דבעי לאכול. ועיין מחזיק ברכה, אות ח', בדיבור המתחיל "הדרן לדידן וכו'", יעוין שם. ומיהו לצורך רפואה, אפילו לחולה שאין בו סכנה, מותר לבשל. ועיין כנסת הגדולה, הגהת בית יוסף, אות ט', ושאר אחרונים ז"ל.

אות ו

בשר חיה ועוף, אפילו בחלב בהמה טהורה מותר בבישול ובהנאה, משום דאינו אסור מן התורה באכילה אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, אבל בשר חיה ועוף, איסורו באכילה הוא מדרבנן, לכך מותר בבישול ובהנאה. ויש מחמירים לאסרו מדרבנן גם בבישול ובהנאה; ועיין "ערך-השולחן", אות ד' ואות י"ד, יעוין שם. ולעניין הלכה: המחמיר בבישול, תבוא עליו ברכה, אבל בהנאה אחר שנתבשל, אין ראוי להחמיר לאבד ממון ישראל, אלא אם נזדמן שנתבשל בשר עוף או חיה בחלב, ימכרנו לגוי; ובבישול יש טעם להחמיר משום מראית העין.

אות ז

בשר בהמה טהורה בחלב חיה טהורה, אינו אסור מן התורה, אלא אסור מדרבנן; ואינו אסור אלא באכילה, אבל בהנאה מותר; ואסור לבשל לכתחילה, מפני מראית העין.

אות ח

אם כבש חלב בקדרה מעת לעת, דהיינו כ"ד שעות שלמות, ואח"כ בישל בקדרה ההיא בשר בהמה - התבשיל אסור בהנאה; דאע"ג שהקדרה לא בלעה החלב אלא ע"י כבישה, מכל מקום אח"כ פלטה אותו החלב שבה לתוך הבשר ע"י בישול, ואסור מן התורה; אבל אם לא בישלו באותה קדרה בשר בהמה, אלא בשר חיה ועוף, אין התבשיל אסור בהנאה אלא רק באכילה. ועיין משבצות זהב, סוף סעיף קטן א, ומחזיק ברכה, אות ב'.

אות ט

המבשל בחלב גדיה שלא היניקה, שיש לה חלב כשהיא קרובה לימי לידתה, חייב מן התורה, וכנזכר בגמרא דחולין, דף קי"ג, עמוד ב. ועיין "מעשה-רוקח", חלק ב, בפרק ט מהלכות מאכלות אסורת, הלכה ו', ושאר אחרונים.

אות י

ציר היוצא ע"י מליחה, ונפל לתוך התבשיל של חלב ונתבשל, אסור בהנאה מן התורה. ועיין מחזיק ברכה, אות י"ד.

אות יא

קדרה של חלב שאינה בת-יומא שבישל בה בשר, אינו עובר משום בישול; ולא עוד, אלא שמותר לכתחילה לבשל בה בשר לגוי, או לאיזה צורך שאין בו אכילה; ואין לאסור משום מראית העין, דמי יודע אם היא קדרה של בשר או של חלב, וכמו שכתב "פתחי-תשובה", סעיף קטן ח, בשם "חמודי-דניאל". מיהו, אם היא קדרה גדולה יותר מדי, שאין דרך לבשל בה חלב, אלא רק תבשיל של בשר בסעודות גדולות, אע"פ שהיא אינה בת-יומא, אסור לבשל בה חלב, כגון שיש לו חמאה הרבה שרוצה להתיכה בקדרה גדולה לצורך הגוי, כי זו הקדרה, חזותה מעיד עליה שהיא של בשר, ויש לחוש למראית העין, שאין יודעים שהוא מבשל לצורך הגוי.

אות יב

בשר בחלב שאסור בהנאה, ואח"כ נתערב ממנו בתבשיל של ירקות או אורז וכדומה, ואין בתבשיל ההוא שישים לבטל הבשר בחלב הנזכר - מותר למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו; דכל איסורי הנאה, אפילו יש בהם בנותן טעם, מותר למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו; ועיין "פרי-מגדים" בפתיחה, ומשבצות זהב, סעיף קטן ב'.

אות יג

בשר צלי בחלב, אסור מן התורה, ואפילו בהנאה, דצלי בכלל בישול הוא וכנזכר באחרונים. וכן המטגן בשר בחלב, אסור מן התורה, ואסור בהנאה. ולכן נרות של חלב שערבו הנכרים בהם חמאה וקנו ישראל מהם, אסור להדליקן וצריכין קבורה; עיין מחזיק ברכה, אות ט"ו. אך נרות שיש בהם ספק אם ערבו חמאה וחלב יחד, יש להתיר מכח ספק ספקא; רוצה לומר: ספק אם יש חמאה, ואם תמצי לאמר יש, שמא נתבטלה בשישים; ועוד יש ספק שלישי: אולי הלכה כמאן דאמר אין איסור בהנאה אלא מדרבנן. ומיהו לכתחילה לא יקנה מנרות אלו; ועיין "יוסף אומץ" סימן פ"ג.

אות יד

אם בשלו חמאה בקדרה של בשר בת-יומא, ונאסרה דלא היה שישים, אסור להדליק בחמאה זו, דאסורה בהנאה. וגם נרות חנוכה, דאין משתמשין לאורה, אסור להדליק בחמאה זו. ועיין מחזיק ברכה. ואם הדיחו כלי בשר במים רותחין, וכן הדיחו כלי חלב בכלי אחר במים רותחין, ונתערבו זה בזה בעודם רותחין, אסורין בהנאה וצריכין קבורה. במה דברים אמורים? ברותחין דכלי ראשון שהיד סולדת בו, דהוי בישול, אבל כלי שני, אע"ג דמפליט ומבליע, אינו מבשל, ומותרים המים בהנאה. ועיין "כרתי ופלתי" ושפתי דעת ושאר אחרונים.

אות טו

דגים בחלב מותר אפילו מדרבנן, מיהו יש בהם סכנת חולי ולכך אסור לאכלם. והוא הדין לאכול דגים עם גבינה יש סכנת חולי, אבל דגים בחמאה - יש מן האחרונים שכתבו דאין חשש חולי בזה, ויש שכתבו דאיכא חשש חולי. ושומר נפשו ירחק ויזהר, דהא אפילו הרב "פחד-יצחק" שהיה רופא גדול, ונראה לו דאין בזה נזק, נמנע מלאכול. ופה עירנו בגדד אין מטגנים דגים בחמאה, דחוששין החשש הנזכר.

אות טז

ביצים שנמצאים תוך התרנגולת: אם הם גמורות בחלבון וחלמון, מותר מן הדין לאכלם בחלב, אבל אם אין לה אלא רק חלמון בלבד, אסור לאכלם בחלב. ואם אכלה בפני עצמה, מותר לאכול אחריה חלב; ויש מחמירין בזה. ואע"ג דאמרינן: אם הם גמורות מותר לאכלם בחלב, היינו משורת-הדין, אבל נהגו שלא לאכלם בחלב; וכן המנהג פה עירנו; וגם מולחים אותה לבדה, או על גב בשר; ומכל מקום, אם נפלה לתבשיל, אינה אוסרת.

אות יז

חלב הנמצא בקיבה, יזהר לכתחילה שלא להניחו בקיבה עד שיצטנן החלב תוך הקיבה, מפני שחלב הקיבה הוא חריף וחמוץ; ובדיעבד אין לחוש ושרי להעמיד בו. ופה עירנו נוהגין להוציא תכף ומיד את החלב מן הקיבה קודם שיצטנן; ואם שהה החלב בתוך הקיבה כ"ד שעות, הוי לה כבוש, ואסור להעמיד בו לכתחילה - בין בצלול, בין בקרוש; ובדיעבד שכבר העמיד בו, מותר אפילו העמיד בצלול; כן הוא דעת מר"ן ז"ל דקימא לן כוותיה, אך מור"ם ז"ל אוסר בצלול גם בדיעבד. ואם היה ספק צלול או קרוש, אז גם להאשכנזים דאזלי בתר פסקי מור"ם, אזלינן לקולא ומותר. ועיין כרת ופלתי ז"ל.

אות יח

יש מתירין להניח כלי שיש בו חלב אצל כלי שיש בו בשר תוך תיבה אחת, ולא חיישינן שמא יפול מזה לזה ולא ידע. ויש מחמירין לכתחילה, ומצריכין שיהיו שניהם מכוסים; וכן ראוי להיזהר בכך. ואין מניחים כלי שיש בו חלב אצל כלי שיש בו מלח, אלא אם כן מרוחקים זה מזה וגם מכוסים, דיש לחוש לסברת רש"י ולסברת הרמב"ם ז"ל. מיהו כל זה לכתחילה, אבל אם עבר והניח, מותר בדיעבד לכלי עלמא; ואם אינו מניח בקבע, אלא באקראי אדעתא ליטלו מיד - הפרי חדש אוסר והפרי תואר מתיר.

אות יט

סיגרה שמדליקה מנר של חלב, לא ידליק מן הפתילה, אלא ידליק מן השלהבת; והמחמיר גם בזה, תבוא עליו ברכה. וכל זה בשואף בפיו בעת ההדלקה, אבל אם מדליקה בידו בלי שאיפה, ואחר שמסירה מן הנר שואף בפיו, מותר לכולי עלמא.

הערות ויקיעורכים

הערה (א): אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם במילוין יודין, א, אל, אלה, אלהי, אלהים בריבוע. -- ויקיעורך