בא"ח שנה שניה פרשת קדושים
שנה ב': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים
הלכות שנה שניה – פרשת קדושים - המשך הלכות מליחה
פתיחה עריכה
אם אין חכמה – אין יראה; אם אין יראה – אין חכמה (אבות ג, כא). יש להבין: מאחר שתלה היראה בחכמה, איך חזר ותלה החכמה ביראה? ונראה לי, בסייעתא דשמיא, דידוע שיש שני מיני יראה: האחת, יראה חיצונית שהוא ירא את השם מפני העונש, או בשביל השגת הטובה; והשנייה, יראה פנימית, שהוא ירא את השם מפני שהוא אלוקינו והוא בראנו וברא את כל העולם, ואיהו רב ושליט, עקרא ושרשא דכל עלמין. וזו יראה הפנימית, אי אפשר לזכות לה עד שיזדכך חומר האדם ותזדכך נפשו מן הסיגים שבה; כי בעודו בסיגים ועכריות בלתי זיכוך, מוכרח שתהיה כוונתו בשביל הנאתו.
ונודע כי עסק התורה שהוא החכמה, הוא העיקר המזכך חומר האדם ומטהר נפשו מן הסיגים שבה; ולכן נקרא "אדם", דאות אלף רומז לעסק התורה לשם שמים, כי אלף לשון למוד כמו (תהילים נה, יד) "אלופי ומידעי", וכן (איוב לג, לג) "אאלפך חכמה". וצורת האלף היא וא"ו ושני יודין שמספרם כ"ו כמנין שם הוי"ה, רמז שהלימוד יהיה לשם השם.
ועל-כן עושה בירור ארבע בחינות אחד-עשר סמני הקטורת שיש בארבעה עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה אשר בעשיה. כי ידוע של[1] עולם מן ארבעה עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, יש בו ארבעה עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, ולכן אנחנו לומדים אחד-עשר סמני הקטורת בבוקר בתפילת העשיה שהוא בסדר הקרבנות – פעם אחת בפסוקי תורה שבכתב, ופעם אחת בתורה שבעל-פה שהיא הבריתא; וחוזרים גם-כן קודם "עלינו לשבח" לומר גם-כן פעמיים: אחת בפסוקים "קח לך סמים", שהם תורה שבכתב, ואחת בבריתא, שגם זה האמירה בעולם העשיה; הרי ארבע פעמים כנגד ארבע בחינות אחד-עשר סמנים שיש באצילות בריאה יצירה עשיה שבעשיה; וארבע פעמים אחד-עשר הם מספר "דם" של אדם, לרמוז דעל-ידי למוד התורה הרמוז באלף, יהיה בירור בארבע בחינות אחד-עשר סמנים שהם "דם", ובזה ממילא יזדכך חומר גוף האדם בארבעה יסודות שלו, ותטהר הנפש מן הסיגים בארבעה יסודות שבה, ואז יוכל האדם לזכות ליראה פנימית. ולזה אמר: "אם אין חכמה" היא התורה שנקראת בשם "חכמה", שהיא "כח מה" כמספר "אדם" שעולה מ"ה – "אין יראה" היא יראה פנימית; ו"אם אין יראה" היא יראה חיצונית, שתקדם להיות אצל האדם – "אין חכמה", שאם לא יקדם אצלו יראה, איך ימשך לבו לעסק התורה?
ובזה יובן הטעם שהתורה נדמית לאש, דכתיב (ירמיה כג, כט): "הלוא כה דברי כאש נאם ה', וכפטיש יפצץ סלע" – לרמוז, כמו שהאש טבעו לנקות כל דבר מעכריות וסיגים שבו, כי הבשר יתבשל ויתרכך באש, וכן הדם שהוא הסיגים שבבשר, שיצא מן הבשר על-ידי האש כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים עד, ב) נורא משאב שאב את הדם, כן התורה מטהרת הנפש ומושכת ממנה הסיגים שבה; ולכן התורה נקראת "אשה" (משלי לא, י), כי "אשה" אותיות "האש". ולכן תמצא "תורה" עולה מספר תרי"א, ורוב מספר תרי"א הוא מספר "אשה" שהוא "האש" – לרמוז שהתורה מושכת הסיגים מן הנפש ומזככת חומר הגוף, כטבע האש דמשאב שאב את הדם ומבשל הבשר.
הלכות עריכה
אות א עריכה
הצלי אין צריך מליחה, לפי שהאש שואב הדם שבו מעצמו בלא מליחה; לפיכך במקום שאין מלח מצוי, יצלה הבשר ואח"כ יוכל לבשלו - וכן עושים אלו השותין משקה סמנין שקורין "עשבא" (עשב להרגעת מירוץ הדם), שאין אוכלים שום דבר שיש בו מלח כל זמן ששותים משקה זה - שיעשו כך, לצלות הבשר, ואח"כ יבשלוהו כרצונם. ואם צולהו ע"ג הגחלים ממש, אע"פ שאין מקום אויר חלל בין הצלי לגחלים כדי שיזוב הדם, לית לן בה, דמכל מקום נורא משאב שאב הדם, ואינו מניחו לחזור להיבלע בבשר; ולא עוד, אלא אפילו צולהו על הקרקע של התנור שהוא גרוף וקטום, דאין כאן אש בעין אלא חרסו של תנור הוא חם מאוד ורותח, שרי; מפני שתוקף החום לבדו הוא שורף, ולא חיישינן שמא אחר שנפלט הדם חוזר ובולע, וכנזכר בפוסקים ז"ל; ועיין להגאון חקרי לב, יורה דעה, חלק א, סימן ל"ו, דף נ"ה, ו"יד-אפרים", סימן ט"ו. והגם דהגאון הצל"ח בפסחים, ריש פרק צולין מחלק בין על ידי האש עצמו לבין החום בלבד - יש לסמוך על רובא דמתירין; מיהו, אין להתיר לצלות הבשר בתוך המחבת בלי שום משקה אע"פ שהיא על האש וחמה כמו גחלים ממש; והטעם, מפני שהיא כלי, ולא חשיב זה צליה וכנזכר בחקרי לב ז"ל שם, יעוין שם.
אות ב עריכה
הא דאמרינן נורא משאב שאיב, היינו דווקא דם המכונס בבשר שהוא עודנו בקרבו ולא יצא עדיין; אבל אם דם אחר נטף על הבשר, הנה בזה אדרבא, טבע האש להבליע זה הדם בתוך הבשר ואינו שואב אותו; מיהו, לדעת מר"ן ז"ל דסבירא להו, חום שהיד סולדת בו, אם הוא בלא רוטב כגון צלי או אפוי או מבושל, אינו אוסר אלא כדי נטילה, וכנזכר בסימן ק"ה, גם הכא אינו אוסר בצלי אלא כדי נטילה. ולדעת מור"ם ז"ל שם, דבעי ששים, גם הכא אוסר עד ששים; לפיכך אם נטף על הצלי דם - בין שהוא נטף עליו בשעה שהוא אצל האש, ובין שנטף עליו כשהיה צונן - הרי זה אוסר לדידן, דאזלינן בתר מר"ן ז"ל, כדי נטילה; ולהאשכנזים, דאזלי בתר מור"ם ז"ל, עד ששים. וכן הוא הדין אם נטף עליו אחר שהסירו מן האש בעודו חם הרבה כחום שהיה בו על האש, נמי דינא הכי; ועיין "כרתי", סימן ע"ו, סעיף קטן א'.
אות ג עריכה
אם גבינה קרה ולחה נפלה על הצלי בעודו חם, צריכה הגבינה קליפה, מפני שבלעה מן הבשר; דאע"ג דלא פלטה - בולעת טעם בשר, וכנזכר ב"שיורי-ברכה" בשם "חוות-יאיר" ז"ל.
אות ד עריכה
אע"ג דאמרנו: הצלי אין צריך מליחה, מכל מקום המנהג לפזר עליו מלח מעט כשהוא תחוב בשפוד, וצולה אותו תכף ומיד כדי שלא יתמלא המלח שפיזרו עליו מדם. ועיין משבצות זהב, סעיף קטן ד'. וצריך להזהיר בזה, כי יש נשים עצלניות, ואחר שיפזרו עליו מלח, שוהין הצלייה אם יזדמן להם עסק אחר. וצריך להזהירם עוד: בין בצלי זה, בין בצלי שצלו אותו בלא מלח כלל - שלא יגלגלו השפוד תמיד, אבל באקראי, לית לן בה. ועיין "מנחת-יעקב", כלל ט', סעיף קטן ו', ושפתי דעת, סעיף קטן י"ב ושאר אחרונים. ואותם ששותין משקה שקורין "עשבא", שמקפידים שלא יניחו מלח על הבשר כלל, יכולים לצלותו בלא פיזור מלח תחלה אפילו דבר מועט.
אות ה עריכה
בשר זה שצולין בלא מליחה, או אם מולחו מעט - כשתוחבו בשפוד וצולהו מיד, הנה אם רצה לבשלו אחר צלייתו, צריך להיזהר לצלותו צלייה גמורה, דהיינו כל צרכו, ולא סגי בחצי צלייתו, דכן הוא דעת מר"ן ז"ל; ואע"ג דמור"ם ז"ל סובר דסגי בחצי צלייתו - אנן בתר מרן ז"ל גרירן. ואע"פ דפה עירנו נוהגים בכבד שצולין אותו חצי צלייתו ואח"כ מבשלים אותו - אין ללמוד דין הבשר מדין הכבד, דיש לומר: דווקא בכבד נהגו בכך, משום דאע"ג דכבד יש לו ריבוי דם יותר, עם כל זה רכיך הוא טפי מן הבשר, ובחצי צליה דידיה פועל האש יותר מחצי צלייה של הבשר. ועוד, דגם בכבד אין מנהג ברור וחזק, יען כי דבר זה אינם עושים אלא בבתי העניים, שיבשלו הכבד אחר הצלייה; ורוב בני-אדם אוכלין הכבד צלי, ומעוטא דמיעוטא הם המבשלים אותו, ויש לומר מחסרון ידיעה נהגו כך ואין זה מנהג ותיקין. ולכך ראוי להורות להם שגם הכבד יצלוהו צלייה גמורה כשרוצים לבשלו; וכל שכן הבשר שנצלה בלא מליחה שצריך לצלותו צלייה גמורה, וכדעת מר"ן ז"ל; מיהו, אותם ששותים משקה שקורין "עשבא", שכל תבשיל שלהם בזמן ששותים משקה הנזכר, שהוא משך שלושים או ארבעים יום, כולו מבשר צלוי - יש להקל להם לצלותו חצי צלייה ולבשלו, מפני שאם צולין אותו צלייה גמורה, לא יהיה טעם בשר בתבשיל, שיזוב שומן הבשר בצליה; וכיון דשותין זה בשביל חולי, יש להקל להם.
אות ו עריכה
בשר שלא נמלח, או שנמלח בעודו בשפוד ונצלה מיד - טוב להיזהר שלא יסירו השפוד שתחוב בו הבשר מן האש כדי לתקן האש או לסיבה אחרת קודם שנצלה הבשר חצי צלייתו. ואע"ג דפה עירנו נהגו היתר בזה, ויש להם על מה שיסמוכו, עם כל זה בעל-נפש יחמיר להיזהר בזה, ותבוא עליו ברכה.
אות ז עריכה
בשר זה שצולין בלא מליחה, או שנמלח מעט בעודו בשפוד, אין נותנין ככר לחם וכיוצא תחת הצלי כדי לקבל שומן הנוטף ממנו. גם לכתחילה אסור לצלות בשר שנמלח כדינו קודם צלייה עם בשר שנצלה בלא מליחה; ובדיעבד מותר. ויש אוסרין לכתחילה ליתן בצלים בשפוד בין חתיכת בשר לחתיכת בשר ולצלותם יחד, ויש מתירין; והמחמיר, תבוא עליו ברכה. ועיין מחזיק ברכה, סימן ע"ג, אות ט"ו.
אות ח עריכה
בשר שנמלח כדרכו לקדרה ששהה שיעור מליחה ורוצה לצלותו, צריך שידיחנו קודם צלייה הדחה גמורה שלוש פעמים כאשר ידיחנו לקדרה. ואם שכח ולא הדיחו קודם צלייה, ידיחנו אחר צלייה, וגם עתה ידיחנו שלוש פעמים כדין הדחה דלאחר מליחה; מיהו, בשר שהודח הדחה הראשונה מן הדם שעליו כשהביאו מן הקצב, ואח"כ תחבו בשפוד ומלחו בעודו תחוב בשפוד, וצלה אותו תיכף ומיד - אין צריך להדיחו אחר צלייה, דאין לחוש לדם שעל המלח; מפני שהוא אחר שפיזר עליו המלח בהיותו בשפוד, הניחו תכף ומיד על האש, ואז האש מונע המלח מלבלוע הדם. ומה שנראה לעיניים מוהל אדום על הבשר אחר צלייה, אינו אלא חמר בשר. ועיין פרי חדש ושולחן גבוה; וכן המנהג פה עירנו לאכול הצלי הזה בלא הדחה. במה דברים אמורים? כשרוצה לאכלו צלי, אבל אם רוצה לבשלו אחר צלייה, צריך להדיחו קודם שיבשלנו; והטעם מבואר ב"בית-יוסף", סימן ע"ג, דהוא משום מראית העין. ועיין פרי חדש בסימן ע"ג ובסימן ע"ו, סעיף קטן ט"ז. וכן נוהגים פה בגדד להדיח הכבד אחר צלייתו כשרוצים לבשלו.
אות ט עריכה
בשר ששהה שלשה ימים מעת לעת בלא מליחה, נתייבש דמו בתוכו, ולא יצא עוד ע"י מליחה אפילו אם יתנוהו במים פושרין; ואם בשלו – נאסר; ואפילו שלא בשלו לגמרי, אלא שם אותו בקדרה שהיד סולדת בה, אסור כדין בשר שלא נמלח, אבל מותר לצלותו ולאכלו, ויש למלחו קצת קודם צלייה.
אות י עריכה
בשר זה, אחר שצלאו נמי לא יבשלנו, ואע"פ שמלחו קודם צלייה מליחה גמורה שהוא שיעור דאינו נאכל מחמת מלחו. וכל זה לכתחילה, אבל בדיעבד אם בשלו אחר צלייה, מותר. ואם הוא ערב-שבת ויש שעת הדחק, שאין מוצא בשר אחר לקנות, אז גם לכתחילה מותר לבשלו אחר צלייה. והוא הדין לצורך סעודת מצווה נמי שרי לבשלו לכתחילה אחר צלייה. ועיין כנסת הגדולה ומשבצות זהב ושיורי ברכה. וכן הוא הדין בהפסד מרובה, יש להתיר בישול אחר צלייה. עיין "זרע-אמת", יורה דעה, סימן כ"ב.
אות יא עריכה
בשר זה ששהה ג' ימים בלא מליחה - אם נמלח בכלי שאינו מנוקב, דינו כדין בשר דעלמא, דאם שהה בכלי שיעור שיתנו מים על האש ויוכל להרתיח, אז נאסר הבשר הזה גם לצלי.
אות יב עריכה
בשר זה ששהה שלשה ימים בלא מליחה - אם מלחו עם בשר הראוי למליחה שמולחו להוציא דמו, הנה עדיין יש היתר לבשר זה ששהה - תקנה בצליה. והבשר השני הראוי למליחה שמלחו להוציא דמו, מותר אחר מליחה, בין בבישול, בין בצליה.
אות יג עריכה
שומן של בשר ושומן של אווז, דינו כמו הבשר, דמחזיקין בו דם; ואם שהה שלשה ימים בלא מליחה, נאסר בבישול כדין הבשר, אך כיון דהוא שומן לא אפשר לצלותו, כי נימוח; ואם יערבו בשומן אחר לבטלו, גם זה אי אפשר, דקימא לן: אין מבטלין איסור לכתחילה. כיצד יעשה? ימלחנו תחילה מליחה גמורה, ואח"כ יבשלנו במים שיש בהם ששים פעמים כנגד זה השומן; ואז יקח השומן שהוא צף למעלה והוא מותר, שכבר נתבטל איסור דם בששים; ואין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחילה, דדמי להגעלה, שהוא עשה כדי להפליט האיסור; ולכן צריך שישפוך אותם המים לאבוד ולא יהנה מהם; כן כתב הגאון חות דעת ז"ל, והסכים עמו הגאון "יד-אפרים" ז"ל.
אות יד עריכה
לכתחילה אין להשהות הבשר שלשה ימים בלא מליחה, דחיישינן שמא יבשלנו. ואם השהה אותו בשוגג, צריך לצלותו תיכף, דחיישינן דילמא משתלי ומבשל ליה, וכנזכר "בשמש-צדקה", סימן ט"ל. אך הכבד והכחל, מותר להשהותן, משום דבלאו הכי אסורים בבישול, ובודאי יצלנו. ואע"ג דכבד מותר לבשלו אחר צלייה, מכל מקום כיון דגם הבשר מותר בדיעבד לבשלו אחר צלייה, לא חיישינן להא דכתב "פתחי-תשובה" בשם "חמודי-דניאל", סימן ל"ד.
אות טו עריכה
בשר ששהה בלא מליחה, וחל יום שלישי שלו בשבת - יש מתירין לשרות הבשר הזה במים בשבת, כדי שלא יאסר בבישול אחר שבת; ויש אוסרין לשרותו בשבת אפילו ע"י נכרי; ויש אוסרין ע"י ישראל ומתירין ע"י נכרי, וראוי להורות כדבריהם להתיר ע"י נכרי, אך טוב שיעשה שבות דשבות, דהיינו: הישראל יאמר לנכרי שהוא יאמר לנכרי אחר לשרותו במים. והחנווני המוכר בשר שנשאר לו בשר הרבה, שאם לא ישרנו במים בשבת יעברו עליו שלשה ימים, ואית ליה פסידא טובא, שצריך למכרו בזול מאד, דאין נאכל אלא צלי, הרי זה מותר לשרותו ע"י נכרי לכולי עלמא. ועיין "שבות-יעקב", חלק ג, סימן כ"ב.
אות טז עריכה
בשר שנמלח, אסור לכתחילה להשהותו במלחו י"ב שעות, שהוא שיעור פליטת כל צירו, אלא ידיחנו קודם י"ב שעות; ובדיעבד מותר אפילו אם שהה במלחו מעת לעת או יותר. ואם הבשר נמלח בערב-שבת ושכחו להדיחו ונזכרו ביום-שבת, אסור להדיחו ע"י נכרי, אלא ישאר עד מוצאי-שבת וידיחוהו, דזה חשיב כדיעבד, וכמו שתב ב"לחם-הפנים".
אות יז עריכה
בשר שנמלח ונתייבש קודם שהדיחוהו הדחה אחרונה, אע"ג שיש ששים נגד המלח שעליו בודאי, כיון דכבר נתייבש, מכל מקום צריך להיזהר להדיחו קודם בישול. וטוב שתהיה הדחת בשר היבש בפושרין, כי הפושרין טובים מן הצוננים להסיר הדם והמלח שנתייבש על הבשר. ויזהר מאד שיהיו פושרין ולא חמין שהיד סולדת בהם, דאם כן מה מועיל בהדחה זו, דהרי זה הוי כמו בישול?
אות יח עריכה
יש בני-אדם דרכן למשוך שכר תמרים מן שכר שקורין בערבי "רג'יעי" (ספירט, זיעת תמרים), שמושכים ממנו ע"י קנים שכר חשוב שקורין "דובארה" (מובחר); ודרכם להניח תרנגולת שחוטה בתוך הדוד שבו השכר שקורין "רג'יעי", כדי שיצא השכר שקורין "דובארה" חשוב מאד; אך אין רוצים למלוח אותה באמרם, אם ימלחו אותה, יתקלקל השכר. ובזה השכר שקורין "רג'יעי" יש ששים על התרנגולת - העליתי בתשובה בסה"ק "רב-פעלים" דאסור למעבד כן לכתחילה אע"ג דיש ששים, והארכתי בדבר זה שם בס"ד, וכתבתי דאם אי אפשר לו למלוח, יצלה התרנגולת חצי צלייה, ויניחנה בתוך השכר.
אות יט עריכה
דם הנמצא בחלב שחלבו מן הצאן או מן העז - אם הוא מראה אדום, יש בזה איסור דם כמו שכתבו האחרונים בשם "נחלת-שבעה", וכן כתב הרב "חנוך-בית-יאודה", סימן ל"ח. מיהו, ימצא פה עירנו בחליבה הראשונה או שנייה שתהיה מרחלים או עזים אחר לידתם, שיהא מראה החלב אינו לבן גמור, אלא נוטה לירוק, שהוא גוון שקורין בערבי "אצפר" (צהוב) - אין חשש בזה, דלא אסרו אלא מראה אדום, אבל מראה ירוק אין בו חשש כלל. ובסה"ק "רב-פעלים" הבאתי ראיה לזה מסימן קפ"ח, סעיף א', שפסק מר"ן ז"ל: מראה ירוק אפילו כמראה השעוה או הזהב, וכל-שכן הירוק ככרתי או כעשבים, טהור, עיין שם. ועיין ש"ך ז"ל שם, סעיפ קטן ד, יעוין שם. נמצא, אפילו בדם נדה הותרו מראות אלו של ירוק, שהם מראה השעוה או הזהב או אתרוג או חלמון ביצה וכיוצא, וכנזכר בש"ך ז"ל. על-כן החלב הזה אין בו חשש, ומותר הוא וזה ברור.
- ^ אולי צ"ל "שכל" -- ויקיעורך