בא"ח שנה שניה פרשת צו

בן איש חי שנה א': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים
שנה ב': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים

הלכות שנה שניה – פרשת צו - הלכות נדה

פתיחה

זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם, ולמלואים וכו' (ויקרא ז, לז). נראה לי, בסייעתא דשמיא: כללות העבודה היא "צום קול ממון", שמספרם עולה "זאת", ושלושתם יועילו במקום הקרבנות, כי בתענית – האדם מקריב חלבו ודמו, ובקול שהוא קורא בפרשת עולה, דנחשב לו כאילו הקריב עולה (מנחות קי.), וכן בשאר קרבנות, וכמו שכתוב (הושע יד, ג): "ונשלמה פרים שפתינו"; וכן בצדקה אמרו רבותינו ז"ל (סוכה מט:): אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות שנאמר (משלי כא, ג): "עשה צדקה ומשפט, נבחר לה' מזבח"; וכן אמר דניאל עליו השלום לנבוכדנצר (דניאל ד, כד): "וחטאך בצדקה פרק"; וזה שאמר: "זאת התורה", כלומר, "צום קול ממון" שמספרם "זאת", שבהם יהיה קיום התורה כולה; הנה הם יועילו וישלימו "לעולה למנחה ולחטאת וכו'", שיספיקו במקום הקרבנות כולם, ואין צריך לאדם לא עולה ולא מנחה וכו'; וכמו שדרש רבא בגמרא (זבחים שם) על למדי"ן של "ל'עולה ל'מנחה", שהם במקום תיבת "לא". ובאמת מה שיועילו שלושה אלו במקום כל הקרבנות, הוא מכוח חסדו יתברך, לכן מספר "צום קול ממון" עולה מספר "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו"(תהילים קז, א), כי על תועלת שלוש אלה – הודו לה' כי טוב וכו'; ואמרו רבותינו ז"ל: בזכות שלושה אלה שיהיו בשלמות, תהיה הגאולה; לכן שלושה אלה הם מספר "משיחים", שבזכותם יבואו משיחים שהם משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. והנה ראשי-תיבות "צום קול ממון" – "קמץ", שהוא נקוד ספירת הכתר, שבשלמותם תהיה הגאולה, ואז נהיה מושפעים מאור הכתר שהוא מקום גבוה ועליון. גם בזכות שלמות שלושה אלה יתוקן חטא פגם אדם הראשון שחטא בדרדר, שהחליף ריש בדלת ודלת בריש כמו שכתבו המקובלים ז"ל על הפסוק (בראשית ג, יח): "וקוץ ודרדר תצמיח לך"; ועל-ידי שלושה אלה שמספרם ת"ח, יתוקן פגם של "דרדר" שמספרו ת"ח. גם בזכות שלושה אלה יושלמו אותיות "ה'ו'א'" של השם וכסא, דכתיב (שמות יז, טז): "כי יד על כס יה". והנה שלושה דברים יקרים אלה, אף-על-פי דאפשר להיות בנשים – הנה הם מיוחדים לאנשים יותר; כי אישה, רשות בעלה עליה, ואינה יכולה להתנדב להתענות תענית-יחיד בלא רשות בעלה ורצונו; וכן אינה יכולה לתן ממון לצדקה בלא רשות בעלה; וגם בקול שהוא עסק התורה אינה מחויבת לעסוק, כי נשים אינן במצוות תלמוד-תורה; נמצא שלושה אלה מיוחדים לאנשים שהם עיקר בהם. וכנגד שלושה אלה נתן הקדוש-ברוך-הוא שלושה מצוות לנשים שיהיו הם עיקר בהם אף-על-פי דשיכה גם באנשים, והם: מצות חלה, נר-שבת ונידה; כי אף-על-גב דגם האיש אינו יכול לאכול בלא חלה, וחייב בהדלקת הנר, ומוזהר באיסורים של נידה, עם כל זה הנשים הם עיקר, דאינו יכול הבעל להפריש חלה אם יש לו אישה, כי היא מוקדמת עליו במצווה זו; וגם בנר-שבת יש לה קדימה שהיא תדליק ותברך; וכן מצוות הנידה שייכת בה דווקא, שהיא הרואה וסופרת שבעה נקיים וטובלת, ובזכר לא יש כזאת. וכן תמצא, שבאותם השלושה המיוחדים לאנשים, יש בהם אחת דשיכה רק באנשים, והיא גדולה יותר משתים אשר עימה, והוא הקול שהוא עסק התורה – כן יש בשלוש אלה אשר מיוחדים לנשים, מצווה אחת גדולה מן שתיים שעימה ושיכה בנשים יותר, והיא מצוות שמירת הנידה. על כן – כמה וכמה צריכין הנשים לחבב מצווה זו של שמירת הנידה ולהיזהר בה מאוד מאוד, יען כי במצווה זו יש להם יתרון על האנשים, דלא שיכה בהו זאת. ועוד – כי באמת מצווה זו רבו אזהרות והלכות שיש בה, מאה ידות על הלכות חלה והלכות נר; והעוברת על אזהרות של הלכות נידה, ענשה חמור, כי איסור שלה הוא כרת – ממילא תבין כי הזהירה בה, שכרה גדול ועצום, כי לפום צערא אגרא.

הלכות

אות א

כל הנשים יש להם וסת קבוע: יש רואה כל שלשים יום, ויש רואה כל עשרים וחמשה יום וכיוצא בזה. ואמרו בגמרא: והזרתם את בני-ישראל מטומאתם" - אמר רב יאשיהו: מכאן אזהרה לבני-ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, וכמה? אמר רבא: עונה. והעונה היא יום או הלילה – שאם וסתה בלילה, אף-על-פי שרגילה לראות סוף הלילה, צריך לפרוש ממנה מתחילת הלילה. ויש אומרים דעונה זו היא לפני העונה שהוסת בה, דהיינו, אם וסתה ביום, צריך לפרוש ממנה כל הלילה שלפניו. ומרן ז"ל סבירא לה כדעה הראשונה, אך צריך לחוש לדעה זו השניה, בפרט בימים אלה שהגופים הם חלושים.

אות ב

הפרשה זו היא דווקא מתשמיש-המיטה, אבל שאר קריבות אין צריך לפרוש; מיהו, מחיבוק ונישוק צריך לפרוש - מאחר דאסור לו לבוא עליה, איך יעשה חיבוק ונישוק ויגרה בעצמו תאוות היצר? ושומר נפשו ירחק מזה! וכן אם דרכו לישן עמה בימי טהרתה בכר וסדין אחד, הנה כל היכא דוסתה בלילה, לא יישן עמה בכר אחד, כי שמא תראה בתוך שינה ולא תרגיש אלא עד אור הבוקר, ונמצא הוא ישן עמה בקרוב בהיותה פורסת נדה, לכן צריך להיזהר בזה.

אות ג

אם נשתנה וסתה, דהיינו, היה וסתה לראות כל שלשים יום, ושינתה וראתה יום כ"ח או כ"ט, אז אחר שתטבול מן הראיה של וסת זה ששינתה בו, צריכה לחוש בפעם הזאת לווסת השינוי שהוא יום כ"ח או יום כ"ט, ותפרוש בהם מתשמיש; דחיישינן שמא גם בפעם הזאת תראה ביום כ"ח או ביום כ"ט; וכן הוא הדין אם השינוי היה לאחור, דהיינו ששינתה לראות יום ל"א או יום ל"ג.

אות ד

אישה שראייתה נמשכת ב' או ג' ד' ימים, שהיא שופעת או מזלפת בהם - הנה סברת מרן ז"ל דיום התחלת ראייתה הוא העיקר שצריכה לחוש לו לפרוש מתשמיש, וכיוון שעברה עונה ולא ראתה, מותרת. וכתב הרב "לחם ושמלה", דדעת הראב"ד והרמב"ן דחוששת לכל ימי משך הוסת, שכל יום ויום וסת בפני עצמו הוא; ולכן אפילו נעקר יום הראשון, חוששת לשאר הימים עד שיעקרו כולם, ויש לחוש לדבריהם, עד כאן; וכן עיקר דיש לחוש לדבריהם; מיהו אם עברה ושמשה בהם וארע תקלה שנטמאת בשעת תשמיש, אינו נידון כמי שבא על אשתו בשעת וסתה; ונפקא מנה טובא לעניין התיקון שצריך לעשות לזה האיסור.

אות ה

אישה שאין לה וסת קבוע, אז שלושים שאחר ראייתה הוא לה וסת קבוע, וצריך לפרוש מתשמיש. וכל אישה שיש לה וסת קבוע, אינו נעקר אלא בשלוש פעמים; והמעוברת, לאחר שלשה חדשים מתחילת עבורה, וכן המניקה אינן חוששין לווסת. ותזהר האישה שלא תרחץ ביום זמן הוסת הקבוע לה, דחוששין שמא אורח בזמנו בא, וירד ברחיצה ולא הרגישה.

אות ו

כלה שארע טבילתה בליל חופתה בעונה שהוסת בה, אע"פ שזו הבעילה הראשונה "בעילת" מצווה קריוה רבנן, אפילו הכי אסור לבוא עליה באותו הלילה; ואפילו אם וסתה הוא בסוף הלילה והוא משמש בתחילת הלילה, נמי אסור, וכאשר הורה הגאון "נודע ביהודה", מהדורא בתרא, סימן קי"ח.

אות ז

כל אישה אינה נטהרת לבעלה אלא אם כן תספור תחלה ז' נקיים, ואפילו ראתה טיפת דם כחרדל. ואינה יכולה למנות ז' נקיים ולטבול אלא דווקא אם עברו עליה ששה ימים מיום שראתה בו; ויש מחמירים אחר ז' ימים, וכל אחד יעשה כמנהגו בזה. ופה עירנו בגדד, רוב העיר מנהגם למנות אחר ששה ימים, אך יש משפחות שמנהגם אחר שבעה ימים; על-כן, אישה אשר משפחתה נוהגים למנות ז' נקיים אחר שבעה ימים, והיא מן פעם ראשונה שנישאת רוצה לנהוג כאותם משפחות דנהגו אחר ששה, יכולה למעבד הכי, כיוון דלא נהגה עדיין כמחמירין. ואם יש אישה שנהגה כבר כמחמירין, ועתה מתחרטת מחמת סיבות הכרחיות - יכולה לעשות התרה על מנהג שלה בשבעה, ותנהג אחר ששה; מיהו, בעלה לא ישב עם המתירין להתיר לה.

אות ח

כל זה - ברואה דם נידה, שהרגישה בו שיצא; אבל אם ראתה כתם על בגדיה, תספור ז' נקיים אחר שעברו עליה חמישה ימים מיום שמצאה הכתם על בגדיה. וכן הוא הדין כלה שנטמאת בדם בתולים ולא פרסה נדה, די לה בחמישה ימים כדין הכתם; אבל אם זו הכלה פרסה נדה גם כן, דינה כשאר נדות דעלמא, שסופרת אחר ששה או אחר שבעה כמנהג המחמירין.

אות ט

אותם שנהגו להחמיר לספור ז' נקיים אחר שבעה לראייתם - אם נזדמן טבילתם בליל יו"ט שני או בשבת שלאחר יו"ט, ותהיה רחוקה הטבילה מן החפיפה הרבה, אז תוכל אותה הפעם לעשות כאותם שנוהגים לספור אחר ששה, כדי שתטבול בערב יו"ט אחר החפיפה תיכף; כן תעשה באותה הפעם דווקא שנזדמן כך, ואינה צריכה התרה על מנהג שלא שנהגה אחר שבעה, כיוון דאינה עושה כן אלא רק באותה הפעם שנזדמן כך; ועיין "תשובה מאהבה", חלק ב, וכאשר כתבתי בס"ד בסה"ק "מקבצאל". וכתבתי עוד: אם זו האישה הנוהגת לספור שבעה נקיים אחר שבעה לראייתה, נזדמנה טבילתה ליל-שבת, ואם תטבול מוכרח להיכשל בכמה איסורים של קליעת שיער וכיוצא, כי היא אשה חדשה ומוכרחת להתקשט בפני בעלה בזה ובכיוצא בזה בדברים שיש בהם חילול שבת, ואם תספור אחר ששה לראייתה, תהיה טבילתה בליל-ששי שהוא חול - מותר לה לספור אותה הפעם דווקא את שבעה נקיים אחר ששה לראייתה.

אות י

קודם ספירת ז' נקיים צריכה לעשות הפסק בטהרה, דהיינו: ביום שישי לראייתה, או ביום שביעי להמחמירים, צריכה לעת ערב לבדוק עצמה במוך דחוק, ותלבש לבנים ונקיים. ומנהג כשר לרחוץ כל גופה במים חמין קודם הפסק בטהרה; ואם לא אפשר לה, אז די שתרחץ פנים של מטה בלבד.

אות יא

זמן בדיקה זו של הפסק בטהרה, הוא חצי שעה קודם קריאת ה"מגרב", שקורא בסוף שעה י"ב ממש. ואם האישה היא דרכה להתפלל, צריכה לעשות הפסק בטהרה קודם שתתפלל ערבית; שאם התפללה ערבית - אינה יכולה לעשות הפסק בטהרה, וכן אם הדליקה נרות שבת או יו"ט - אינה יכולה לעשות הפסק בטהרה, אע"פ שעוד היום גדול.

אות יב

העושה הפסק בטהרה במוך דחוק באותו מקום, צריך שיהיה מונח המוך באותו מקום כל בין-השמשות עד שיהיה ודאי לילה; ולא כאותם בורים שמכניסין המוך בשעת בדיקה ומוציאין אותו תיכף, אלא צריך שישאר מונח שם, ואחר שיהיה ודאי לילה, אז תוציא את המוך משם ותצניענו בקופסא עד הבוקר, כדי שתבדקהו לאור היום; וכמו שכתב רמ"א ז"ל בהגהת השולחן, סימן קפ"ו, סעיף ב, בבודקת את העדים אחר תשמיש; וכמו שכתב רש"י ז"ל בנדה, דף ט"ז, והתוספות שם בדיבור המתחיל "אימא", עיין שם; יען כיוון דהיא מוציאה אותו אחר שיהיה ודאי לילה, חשך היום, ואי אפשר לבדקו לאור היום, וגם לאור הנר אין לבדוק לכתחילה, וכמו שכתב מר"ן בבית יוסף, סימן קצ"ו, והביאו מור"ם בהגהת השולחן, סעיף ד, יעויין שם; וצריך להזהיר הנשים בדבר זה, להניח המוך באותו מקום כל בין-השמשות עד ודאי לילה. ואף על גב דמר"ן ז"ל התיר בדיעבד אם הוציאה אותו מיד, עם כל זה מודה דלכתחילה צריך להיזהר בזה; ועוד דהגאון "סדרי-טהרה" העלה מדברי הרמב"ם ז"ל וכמה רבוותא דאפילו בדיעבד מעכב.

אות יג

בכל יום משבעה נקיים תבדוק פעמיים, אחת בשחרית ואחת סמוך לבין-השמשות; ובדיעבד אם בדקה רק ביום ראשון וביום השביעי, סגי לה; אך בדיקה של הפסק בטהרה לא תועיל להשלים בעד בדיקה של יום ראשון, אלא צריכה לבדוק ביום ראשון מלבד בדיקה של הפסק בטהרה. והנה פה עירנו בגדד יע"א יש הרבה נשים נוהגין דלא עבדי בדיקה בכל יום כאשר כתבנו, אלא עבדי ביום ראשון וביום השביעי. וכתבתי בס"ד בסה"ק "רב-פעלים" דיש להם על מה שיסמכו; אבל ראוי שכל אדם יזהיר את אשתו שתבדוק בכל יום כאמור לעיל. ואותם בורים שאין עושים בדיקה ביום ראשון וביום השביעי, אלא רק סומכין על הבדיקה של הפסק בטהרה לבד, עתידין ליתן את הדין ואוי להם!

אות יד

אם אחר שספרה ז' נקיים שלמים כראוי, נעשה לה אונס ולא טבלה ליל ח', ונתאחרה טבילתה ארבעה או חמישה לילות - די לה באותה שבעה נקיים ששמרה אותם בשלמות ויכולה לטבול; ועיין ש"ך, סימן קפ"ז, סעיף קטן ח', עיין שם. ולאו דווקא נתאחרה ארבעה או חמישה לילות, אלא אפילו אם נתאחרה יותר, יכולה לטבול על סמך אותם השבעה נקיים, דכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד מהלכות איסורי ביאה, הלכה ז': אפילו נתאחרה ימים רבים ולא טבלה, כשתטבול, לא תטבול אלא בלילה.

אות טו

כל בדיקות אלו - בין בדיקת הפסק בטהרה, בין בדיקה שבשבעה ימים נקיים - צריך להיות בצמר-גפן או בבגד פשתן לבן ישן, כי פשתן הישן הוא לבן ביותר מן פשתן החדש; ועוד, כי החדש קשה ואין הדם נדבק בו; ועוד, מתוך שהוא קשה, חוששת שמא יסרך, ואינה בודקת בו יפה. ופה עירנו בגדד, כל הנשים דרכן לבדוק בצמר-גפן. וצריך שתכניסנו יפה בעומק בחורים ובסדקים עד מקום שהשמש דש; ובדיעבד אם בדקה יפה בחורין ובסדקין בעומק כפי כוחה, אע"פ שלא הגיע למקום שהשמש דש, סגי לה. והבתולות שבודקות קודם נישואין, דפתחן סתום ואי אפשר לבדוק עד מקום שהשמש דש, יבדקו יפה כפי מה שאפשר; אבל קינוח בעלמא אין זה בדיקה; ועיין "חכמת-אדם" ו"חנוך-בית-יאודה" ו"מחצית-השקל" ועוד.

אות טז

אם ספרה שבעה נקיים וטבלה כראוי, ואחר שבאה לביתה וישבה עם בעלה, פרסה נדה באותה לילה קודם ששמשה עם בעלה - הרי זו פוסקת בטהרה ליום המחרת, ותמנה שבעה נקיים ותטבול, ואין צריכה להמתין חמישה ימים קודם ספירת ז' נקיים, וכאשר הורה גבר הגאון "פני-יהושע" ז"ל, כיון דלא שימשה עדיין; ואף-על-גב דבעלמא אנחנו מחמירים בלא שימשה, דגזרינן אטו שימשה, מכל מקום בכהאי גוונא דהוא מילתא דלא שכיחא שתפרוס נדה בליל טבילתה - לא גזרינן; ולא בעינן חמישה ימים קודם ז' נקיים, כיון דעדיין לא שמשה; ודלא כהגאון נודע ביהודה, מהדורה תנינא, סימן קכ"ה, דהצריך חמישה ימים; דהא כמה גאונים, ורבני אשכנז וספרד הסכימו כסברת הגאון "פני-יהושע". ועיין "סדרי-טהרה" ו"בית-מאיר" ו"חכמת-אדם", ועיין עוד להרב "תשובה-מאהבה" ועוד אחרונים, וכן אנחנו מורין. ואם טעתה במניין השבעה שלא היו אלא שישה, וטבלה ושימשה עם בעלה, ונודע לה שחסר יום אחד - צריכה להמתין שש עונות שלמות, דהיינו ארבעה ימים עם היום שטבלה בו, ואח"כ תמנה יום נקי אשר חסר לה, ותטבול; אך סתירה של אחר שבעה, כגון שספרה ז' נקיים שלמים וטבלה טבילה פסולה, הן מחמת חציצה או פיסול אחר, אע"פ ששמשה עם בעלה אינה צריכה להמתין שש עונות, אלא טובלת טבילה שנית כראוי בכל לילה שתרצה, דהא כבר ספרה ז' נקיים שלמים, רק שהייתה מחוסרת טבילה שלא טבלה כראוי.

אות יז

אע"ג דכתיב(ויקרא טו,כח) "וספרה לה" ו"האגודה" ושל"ה סבירא להו צריכה לספור בפה, מכל מקום רבים חלקו בזה וסבירא להו במחשבה סגי, וכן עמא דבר; אך שבעה ספורים גמורים בדעתה בעינן, אבל אם התחילה לספור בדעתה ז' נקיים ובאמצע חזרה בה, שעלה בדעתה שלא לטבול מחמת איזה סיבה, כגון שבעלה רצה לילך למקום אחר, או שנתקוטטה עם בעלה והלכה לבית אביה, ואחר ב' או ג' ימים בטלה הסיבה וגמרה בדעתה לטבול – בטלו אותם מקצת השבעה שספרה מקודם, וצריכה לספור שבעה מחדש.

אות יח

אישה שמכינה עצמה לנשואין, צריכה לספור ז' נקיים, משום דם חימוד - בין שהיא קטנה דעדיין לא ראתה דם נדה, בין שהיא זקנה שפסקה מלראות; וצריכה לבדוק בשבעה נקיים אלו כמו בשבעה נקיים של דם נדה, כי החזיקו אותה חז"ל כמו נדה ממש. ואם ספרה ז' נקיים ונדחו הנשואין מחמת איזה סיבה, ואח"כ נתפשרו ונתרצו לעשות הנישואין, צריכה לספור ז' נקיים מחדש, מפני שנולד לה חימוד חדש. ומחזיר גרושתו, גם כן צריכה לספור ז' נקיים, אפילו גרשה כשהיא מעוברת או מניקה, והחזירה בעודה מעוברת, דצריכה ז' נקיים משום חימוד.

אות יט

הכונס את הבתולה, בועל בעילת מצווה; ואע"פ שדם בתולים שותת ויורד, גומר ביאתו ואינו חושש; אבל לאחר שגמר ביאתו, פורש עצמו ממנה והיא טמאה, ואפילו לא מצאה דם, טמאה, דחוששין שמא יצא טיפת דם וחפהו שכבת-זרע, על-כן מחזיקין אותה כנדה גמורה, כך כתב מר"ן ז"ל בשולחנו הטהור; אך מור"ם ז"ל כתב: ויש מקילין אם לא ראתה דם, ונהגו להקל אם לא גמר ביאה, רק הערה בה ולא ראתה דם, אבל אם בא עליה ביאה ממש, צריך לפרוש ממנה אע"פ שלא ראתה דם, עד כאן לשונו. ובדברי הרמב"ם ז"ל, בפרק ה' מהלכות אסורי ביאה מפורש, דגמר ביאה הוא הכנסת האיבר לפנים מן הלול, עיין שם; וזה יהיה בהכנסת כל האיבר. והנה פה עירנו בגדד יע"א נהגו להקל אם לא ראתה דם; אך אם יודע הבעל בעצמו שעשה גמר ביאה, אין להקל, וצריך לפרוש ממנה אע"פ שלא ראתה דם. ובשבת מותר לבעול הבתולה, אע"פ שעושה חבורה.

אות כ

היולדת - בין ילדה ולד חי, בין מת - טמאה טומאת לידה, שבעה ימים לזכר וארבעה עשר לנקבה, וזו היא טומאת לידה הכתובה בתורה. וימים אלו דאחר לידה, אע"פ שהם ימי טומאה, עולים לה לשבעה נקיים אם ספרה בהם כראוי, ושמרה אותם בשביל שבעה נקיים; ובלבד שלא תטבול קודם י"ד לנקבה, אלא תמתין עד ליל ט"ו ותטבול. וכל זה הוא מדינא, אך יש מקומת נוהגים שאין טובלות תוך ארבעים יום לזכר ושמונים לנקבה. ופה עירנו בגדד יע"א יש מקצת נשים שנהגו בכך, אבל רוב הנשים לא נהגו בזה, אלא כל זמן שתראה עצמה שיכולה לעשות הפסק בטהרה אחר ז' לזכר וי"ד לנקבה, סופרת ז' נקיים וטובלת, בין לזכר, בין לנקבה. ולכן אנחנו מורים פה עירנו: מי שנהג בארבעים ושמונים, ישאר במנהגו; מיהו, אם אלו המחמירין בארבעים ושמונים קשה עליהם דבר זה מחמת איזה סיבות הכרחיות, יכולין לעשות התרה על חומרא זו, ואז יעשו כמנהג רוב הנשים שבעיר זו. וכתבתי בס"ד בתשובה בסה"ק "רב-פעלים", שיש בזה ספר ספקא והוא: ספק כמאן דאמר "מנהג בסתמא, תולין בטעות ומבטלין ליה"; ואם תמצי לומר הלכה כמאן דאמר "תולין בגדר וסייג" - שמא הלכה כמאן דאמר דעל ידי שאלה מותר; וספק ספקא זה הוא מתהפך; וכיון דהוא מידי דרבנן, סמכינן על ספק ספקא זה להתיר אפילו בהיכא דכל אנשי העיר נוהגים בכך, וכל שכן בהיכא דרוב העיר לא נהגו בכך, דיש להתיר לאותם המיעוט ע"י שאלה, וכיון דאין מנהג קבוע בעיר, הוי מנהג יחידים. ועיין "תשובה מאהבה", יורה דעה, תשובה שס"ו, שכתב דמצווה להתיר מנהג זה ע"י שאלה; ועיין "פלתי", יעוין שם. וכתבתי שם דאף על גב דקימא לן: אין מתירין הנדר עד שיחול - היינו דווקא בנדר, אבל מנהג מתירין קודם שיחול; וכמו שכתב מהר"י עיא"ש ז"ל ב"בית-יאודה", חלק 'ב, סימן צ"ז, והביאו בשיורי ברכה, אות ז', יעוין שם. וכתבתי עוד שם דדור החדש שלא נהגו עדיין בחומרא זו, יכולים לנהוג כרוב אנשי העיר, אע"פ שאמותיהם נהגו בזו החומרא של ארבעים ושמונים; ועיין "פתחי-תשובה", סימן רי"ד, סעיף קטן ד מה שכתב בשם "זכרון-יוסף". ודע דאפילו אותם שנהגו להחמיר בארבעים ושמונים, אין להם חומרא זו אלא ביולדת ולא במפלת; ועיין "סדרי-טהרה", סימן קצ"ד, סעיף קטן ו', ו"תשובה מאהבה", חלק ב, שהביא דברי הגאון "חכם צבי" ז"ל וקלסיה, יעוין שם. מיהו, דין טומאת לידה שהוא שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה, ישנו גם במפלת; וכל שהפילה תוך ארבעים יום, כגון שברור לה כן מחמת שלא שמשה קודם, אין נוהג בה דין טומאת יולדת, אלא דינה כשאר נדות.

אות כא

אישה שהיא בחזקת טמאה, אסור לבעלה לבוא עליה עד שתאמר לו "טבלתי"; ואין צריך שתאמר לו בפה מלא, אלא כל שעברו ימים שאפשר לה למנות ולטבול, והיא באה ושכבה אצלו, די בזה; וכמו שכתב הרב "לחם ושמלה", ודלא כהרב "חוות-דעת" ז"ל. ואם הוחזקה נדה בשכנותה, כגון שראוה לובשת בגדים המיוחדים לימי נידתה, חשיבה טמאה ודאי. ואם אמרה לבעלה "טמאה אני", ואחר כדי דיבור אמרה "טהורה אני", אינה נאמנת; ואם נתנה אמתלא לדבריה, נאמנת; ואפילו שבעלה יודע מדעתו האמתלא - צריך שתאמר לו האמתלא בפרוש; ולא מהני האמתלא אלא בהיכא דאמרה "טמאה אני" ולא עשתה מעשה, אבל אם לבשה בגדים המיוחדים לנידתה, אפילו אמרה אמתלא אינה נאמנת. ופה עירנו בגדד אין דרך שיאמרו הנשים בפיהם על טומאתם, אלא אם בא למסור לה חפץ, מושכת ידה ואינה מקבלתו; ואם בא לילך בצדה ליגע בה, היא מרחקת עצמה, ומזה יבין שהיא טמאה; לכן אם עשתה כך, צריך שתאמר האמתלא בפרוש.

אות כב

אע"פ שבעלה מותר להתייחד עמה בימי טומאתה, מכל מקום לא ישחוק עימה בדברים המרגילים לערווה כל זמן שלא טבלה; ואפילו לזרוק חפץ מזה לזה אסור; ואם יש בידה נר דולק, והבעל מדליק סיגריה של טבק מן השלהבת, או מדליק נר שבידו מן נר שבידה - אוסר הרב "יד-אליהו" ז"ל, וכן מהרש"ק ז"ל ב"שירי-טהרה" נמי אסר בזה. ואם יש נוצה על בגדיה, והוא נופח להסירה ברוח פיו - אוסר הרב "מנחת-יעקב" ז"ל; והגם דהאחרונים התירו בנפיחה, נכון להחמיר; מיהו ודאי אסור שתניף עליו במניפה להביא לו רוח קר, כי זה הוי דבר חיבה אע"פ שאינה נוגעת בו.

וכן אין אוכלין על שולחן אחד אלא אם כן יש שינוי, שיהיה שום דבר מפסיק בין קערה שלו לקערה שלה, כגון לחם שאין אוכלים ממנו, או קנקן שאין שותין בו, כדי שיהיה היכר בזה. ויש מתירין בהיכא דהיא משנה מקומה, שאינה יושבת במקום שרגילה לישב בזמן טהרתה; וכן יש מתירין אם כל אחד אוכל מקערה שלו; ויש מתירין אם יש עוד אחרים מסובין על השולחן; ועל-כן יש לסמוך להתיר בתנאים אלו במקומות שרגילים בכך, וקשה עליהם מאד הדבר הזה שתאכל היא לבדה חוץ לשולחן. ואותם שדרכם להניח כל הבשר בקערה גדולה וכן כל המרק בקערה גדולה וכן האורז, והם יש להם כל אחד קערה לפניו, ונוטלין כל אחד ואחד מן המסובין בכף מן הקערות הגדולות ומניחין בקערות שלפניהם, ואז אוכלים כל אחד ואחד מקערה שלפניו, שרי בכהאי גונא, דחשיב בזה כל אחד אוכל בקערה בפני עצמו. גם יזהר הבעל שלא ישתה משיורי הכוס ששתתה היא ממנו, וכן לא יאכל משיורי מאכל שלה; ואם הפסיק אדם אחר ביניהם, או שהורק מכלי אל כלי, אפילו שהוחזר לכלי הראשון, מותר. ודווקא הבעל אסור לשתות ולאכול משיורים שלה, אבל היא מותרת לאכול ולשתות משיורים שלו. ואם אכלה ושיירה או שתתה ושיירה והלכה לה, מותר לבעלה לאכול ולשתות השיורין, דכיון שהלכה לה אין כאן חיבה. ואם בא הבעל לאכול השיורין אחר שאכלה, והתחיל לאכול, וקודם שגמר אכילתו באה, מותר לסיים אכילתו בפניה; כן העלה הגאון מהר"ם ב"יד-אליהו"; וכן העליתי אנא עבדא בסה"ק "רב-פעלים", והבאתי בסיעתא דשמיא כמה ראיות בזה להתיר.

אות כג

לא ישב במטה המיוחדת לה אפילו שלא בפניה, וכל שכן דאסור לישן על מיטתה; והוא הדין דאסור לישב על כרים המיוחדים לה, אבל מותר ליגע בהם, ואפילו בסדין שעליו הדם מותר ליגע. והיא מותרת לישב על מיטתו, אבל לישן על מיטתו אסור. ואם יש ספסל ארוך שאינו מחובר לכותל, ומתנדנד כשיושבין עליו, אסור לישב עליו שניהם אע"פ שאין נוגעים זה בזה. ואע"פ דמר"ן ז"ל בבית יוסף כתב: חומרא זו דישיבת הספסל, שמעתי שנוהגים בה האשכנזים, אבל הספרדים לא נהגו בה - הנה המנהג פשוט בעירנו מקדם קדמתה שלא לישב עליו שניהם אפילו אין נוגעים זה בזה; ויש מתירים אם יש אדם אחר יושב ומפסיק ביניהם. ואם הוא כבד הרבה שאינו מתנדנד, מותרים לישב עליו אפילו אין אדם מפסיק ביניהם, כל שאין נוגעים זה בזה. ואסור לישב על מחצלת חדשה אפילו אין נוגעים זה בזה, מפני שמתנדנדת. ולא ילכו שניהם בעגלה אחת או בספינה קטנה, אם הולכים בשביל טיול; אבל אם הולכים לצורך, מותר אפילו אם לבדם יושבים, ורק שלא יהיו נוגעים זה בזה.

אות כד

לא יסתכל במקומות המכוסים שבה אפילו בעקבה, אבל מותר להסתכל במקומות הגלויים שבה ואע"פ שנהנה בראייתו. ולא תמזוג לו כוס יין בפניו, ולא תניחנו לפניו על השולחן, אלא תניחנו על הארץ או על הספסל, או תמסרנו לאדם אחר; ושלא בפניו מותרת להניחו על השולחן גם כן. ויש מחמירים גם בקערה של מאכל המיוחדת לו דווקא, שלא תניחנה לפניו על השולחן. וטוב לחוש לדבריהם היכא דאפשר, ועיין "חכמת-אדם". וכשם שאסור לה למזוג לו הכוס לפניו, כן הוא אסור למזוג לה; וכן אסור לשלוח לה כוס של ברכה, וכן נמי אסור לשלוח לה כוס המיוחד לה, כגון ליל פסח.

אות כה

אסור להציע לו מיטתו בפניו. ודווקא פריסת הסדינים והמכסה, שהוא דרך חיבה; אבל כרים וכסתות, שהם טורח ואינם דרך חיבה, שרי. וכתב הרב "לחם ושמלה", כי לדעת כמה פוסקים גם זה אסור, עיין שם; ונראה לי דנכון להחמיר בזה היכא דאפשר; וכל זה דווקא בפניו, אבל שלא בפניו, מותר אף על פי שהוא יודע שהיא המצעת אותם, שרי. ואסור להריח בבשמים שלה אף על פי שהסירתם מעליה; וכתב ברכי יוסף רמז לדבר: "סוגה בשושנים" - שעושה סייג גם בשושנים. ואסור לשמוע קול זמר שלה; ועיין "לחם ושמלה", סעיף קטן כ. ופה עירנו מנהג הנשים לזמר להילד בקול נעים כדי שישן וכדי שלא יבכה, וצריך להיזהר בזה אם אשתו נדה; אך אם הילד בוכה הרבה, וצריך לזמר זה שמלומד בכך, ואין מקום לבעל לילך שם, נראה דיש להקל. ואסור לתת לפני בעלה קיתון של מים והכלים שירחץ בהם פניו ידיו ורגליו, מפני שהוא דרך חיבה, ואין המים צוננים, וכנזכר בש"ך בשם רבנו יונה ז"ל. וכל אזהרות הנזכרות לעיל, הם שייכים גם בשבעה נקיים, כל זמן שלא טבלה עדיין. והמזהיר והנזהר, עליהם תבוא ברכת טוב.