בן איש חי שנה ראשונה נח

בן איש חי שנה א': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים
שנה ב': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים

הלכות שנה ראשונה – פרשת נח – המשך הלכות ציצית

פתיחה

וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ, יֵשׁ לְהַקְשׁוֹת מֵאַחַר שֶׁאָמַר פְּרוּ וּרְבוּ לָמָּה הֻצְרַךְ לוֹמַר עוֹד שִׁרְצוּ וּרְבוּ, וְעוֹד לָמָּה נָקִיט לָשׁוֹן שִׁרְצוּ שֶׁהוּא לָשׁוֹן הָאָמוּר בִּשְׁרָצִים, וְעוֹד תֵּבַת "בָּהּ" לְשׁוֹן יֶתֶר דְּוַדַּאי הוּא בָּהּ וְלֹא בַּשָּׁמַיִם,

וְנִרְאֶה לִי בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא דְּיָדוּעַ שֶׁכָּל עוֹלָם יֵשׁ לוֹ שֵׁם מִשֵּׁמוֹת הַקּוֹדֶשׁ הַמֵּאִיר בּוֹ, וְזֶה הַשֵּׁם הוּא נִקְרָא שַׂר לְאוֹתוֹ עוֹלָם, וְהַיְנוּ שֵׁם א"ל אדנ"י מֵאִיר בַּעֲשִׂיָּה, וְשֵׁם אל הוי"ה מֵאִיר בִּיצִירָה, וְשֵׁם אל שד"י מֵאִיר בִּבְרִיאָה. נִמְצָא שַׂר הָעֲשִׂיָּה הוּא שֵׁם אל אדנ"י שֶׁעוֹלֶה מִסְפַּר צ"ו. וְהַכָּתוּב אָמַר עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה דְּקִיּוּם הָעוֹלָם הוּא עַל חֶסֶד אֵל, וכמ"ש חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם, אַךְ הָעוֹלָם צָרִיךְ לִשְׁמִירָה מֵחֶסֶד אֵל בְּשֵׁשׁ קְצָווֹת שֶׁלּוֹ, שֶׁהֵם אַרְבַּע רוּחוֹת וּמַעֲלֶה וּמַטָּה, שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ בְּשֵׁשׁ קַצְווֹתָיו, וְגַם בִּזְמַן שְׁנוֹת הָעוֹלָם שֶׁהֵם שִׁשָּׁה אֲלָפִים שָׁנָה, ג"כ מִתְפַּשֵּׁט שִׁשָּׁה פְּעָמִים חֶסֶד אֵל, וז"ש וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ, וּבִשְׂכַר פְּרִיָּה וּרְבִיָּה שֶׁלָּכֶם אָז שִׁרְצוּ בָּאָרֶץ, חִלֵּק תֵּבַת שִׁרְצוּ לִשְׁתַּיִם וְקָרֵי בָּהּ שַׂר צ"ו, הוּא שֵׁם אל אדנ"י הַמֵּאִיר בַּעֲשִׂיָּה שֶׁעוֹלֶה מִסְפַּר צ"ו שֶׁנִּקְרָא שַׂר הָעֲשִׂיָּה הִנֵּה הֶאָרָתוֹ תִּתְפַּשֵּׁט עַד הָאָרֶץ הֲלָזוּ הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁהִיא בִּכְלַל הָעֲשִׂיָּה, יַעַן כִּי הִיא סִיּוּם הָעֲשִׂיָּה וְשִׁיּוּרִין שֶׁלָּהּ כַּנּוֹדָע, וז"ש שַׂר צ"ו -- תִּהְיֶה הֶאָרָתוֹ נִמְשֶׁכֶת בָּאָרֶץ הֲלָזוּ, וְגַם עוֹד וּרְבוּ בָּהּ, כְּלוֹמַר וְרַב וָא"ו בָּהּ -- שֶׁתִּתְפַּשֵּׁט הֶאָרַת וָא"ו פְּעָמִים חֶסֶד אֵל בְּשִׁשָּׁה קְצָווֹת שֶׁלָּהּ, וְגַם בִּזְמַן הַשָּׁנִים שֶׁלָּהּ:

וְהִנֵּה ו' פְּעָמִים חֶסֶד אֵל ו' פְּעָמִים חֶסֶד אֵל שווה 618 הַמְּאִירִים בְּשִׁשָּׁה קְצָווֹת הָעוֹלָם, עוֹלִים מִסְפַּר תרי"ח, לָכֵן הַטַּלִּית שֶׁהוּא מֵגֵן עַל הָאָדָם כמ"ש בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנוּ, מִצְוָתוֹ מִן הַתּוֹרָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה מצֶמֶר רְחֵלִים, שֶׁעוֹלֶה מִסְפָּר תרי"ח, לִרְמֹז שֶׁבִּזְכוּת מִצְוַת הַטַּלִּית הַנַּעֲשֶׂה מִן צֶמֶר רְחֵלִים, נִזְכֶּה לִשְׁמִירָה מִשִּׁשָּׁה פְּעָמִים חֶסֶד אֵל בְּשֵׁשׁ קְצָווֹת שֶׁלָּנוּ.

וְעוֹד נִרְמַז מִסְפַּר צֶמֶר רְחֵלִים בְּמִסְפַּר הַצִּיצִית, דְּאוֹתִיּוֹת צִיצִית עוֹלִים ת"ר, וְעִם ב' נְקֻדּוֹת שֶׁבּוֹ שֶׁהֵם ב' חיר"ק נַעֲשֶׂה מִסְפָּרוֹ תר"ך כְּמִנְיַן צֶמֶר רְחֵלִים עַם כּוֹלֵל ב' תֵּבוֹת, וְלָכֵן בְּצִיצִית שֶׁהוּא מִסְפַּר כֶּתֶר יִהְיֶה זְכִירָה לתר"ך מִצְוֹת שֶׁהֵם תרי"ג דְּאוֹרָיְתָא וְשֶׁבַע דְּרַבָּנָן:

הלכות

שְׁלֹשָׁה מִינֵי טַלִּית הֵם, הָאֶחָד שֶׁל צֶמֶר רְחֵלִים וְאֵלִים, וּבְטַלִּית זֶה יַעֲשֶׂה גַּם הַצִּיצִיּוֹת שֶׁלּוֹ מִצֶּמֶר הַנִּזְכָּר וְזֶה הוּא הַחִיּוּב מִן הַתּוֹרָה לְכֻלֵּי עָלְמָא, וְהַלּוֹבְשׁוֹ מְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה אַלִּבָּא דְּכֻלֵּי עָלְמָא:

וְהַשֵּׁנִי טַלִּית שֶׁל צֶמֶר גֶּפֶן אוֹ טַלִּית שֶׁל מֶשִׁי, וּבָזֶה יֵשׁ פְּלֻגְתָּא דְּיֵשׁ אוֹמְרִים חַיָּב מִן הַתּוֹרָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים חַיָּב מִדְּרַבָּנָן, וְגַם לְמָאן דְּאָמַר חִיּוּבוֹ מִדְּרַבָּנָן יוּכַל לְבָרֵךְ עָלָיו כְּמוֹ דִּמְבָרְכִין עַל מִצְוָה דְּרַבָּנַן, וּבְעִנְיַן הַצִּיצִיּוֹת אַף-עַל-גַּב דִּלְדַעַת מָרָן זַ"ל וּדְעִמֵּהּ יוּכַל לְהַנִּיחַ צִיצִיּוֹת שֶׁל צֶמֶר רְחֵלִים גַּם בִּבְגָדִים שֶׁל שְׁאָר מִינִים, עִם כָּל זֶה אִם הַטַּלִּית הוּא שֶׁל צֶמֶר גֶּפֶן טוֹב שֶׁיַּנִּיחַ בּוֹ צִיצִיּוֹת מִמִּין שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא צֶמֶר גֶּפֶן, יַעַן דִּלְדַעַת מָהָרָ"ם מֵרוֹטְנְבּוּרְג זַ"ל וּדְעִמֵּהּ אֵין פּוֹטְרִים צִיצִית שֶׁל צֶמֶר בִּבְגָדִים שֶׁל שְׁאָר מִינִים, לְכָךְ לָצֵאת יְדֵי חוֹבַת פְּלֻגְתָּא הַנִּזְכֶּרֶת, יַנִּיחַ הַצִּיצִיּוֹת מִמִּין הַבֶּגֶד עַצְמוֹ, מִיהוּ כָּל זֶה דַּוְקָא בְּהֵיכָא דְּהַטַּלִּית הוּא צֶמֶר גֶּפֶן דְּאָז יַנִּיחַ הַצִּיצִיּוֹת צֶמֶר גֶּפֶן, אֲבָל אִם הַטַּלִּית שֶׁל מֶשִׁי קָשֶׁה לִמְצוֹא צִיצִיּוֹת שֶׁל מֶשִׁי מְתֻקָּנִים לִשְׁמָהּ כְּהִלְכָתָם אַלִּבָּא דְּכֻלֵּי עָלְמָא, יַעַן דִּסְבִירָא לָהּ לְגָדוֹל אֶחָד שֶׁהֱבִיאוֹ "בִּרְכֵּי-יוֹסֵף" זַ"ל סִימָן ק"ב דִּבְמֶשִׁי צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה זְרִיקָתוֹ וּמְשִׁיכָתוֹ לִשְׁמָהּ כִּי הַזְּרִיקָה וְהַהַמְשָׁכָה בְּמֶשִׁי הִיא כִּטְוִיָּה בְּצֶמֶר עַיֵּן שָׁם וּלְפִי זֶה קָשֶׁה הַדָּבָר לִמְצוֹא צִיצִיּוֹת שֶׁל מֶשִׁי מְתֻקָּנִים לִסְבָרָא זוֹ, וְאַף-עַל-גַּב דְּ"תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן" זַ"ל נִרְאֶה דְּלָא סָבַר בָּזֶה כְּאוֹתוֹ גָּדוֹל הַנִּזְכָּר, עִם כָּל זֶה הָא נִמְצָא פְּלוּגְתָּא וְאוּלַי גַּם מָרָן זַ"ל סְבִירָא לָהּ כְּאוֹתוֹ גָּדוֹל, לְכָךְ טַלִּית שֶׁל מֶשִׁי אִם לֹא מָצָא לוֹ צִיצִיּוֹת שֶׁל מֶשִׁי מְתֻקָּנִים כַּהֲלָכָה עַל פִּי סְבָרַת אוֹתוֹ גָּדוֹל הַנִּזְכָּר, אָז יַנִּיחַ בָּזֶה הַטַּלִּית שֶׁל מֶשִׁי חוּטִין שֶׁל צֶמֶר רְחֵלִים, נִמְצֵאתָ אַתָּה לָמֵד טַלִּית שֶׁל מֶשִׁי מִלְּבַד שֶׁהוּא מִדְּרַבָּנָן, הִנֵּה הוּא גָּרוּעַ יוֹתֵר מִטַּלִּית צֶמֶר גֶּפֶן מִכֹּחַ הַחוּטִין שֶׁצָּרִיךְ לִתְלוֹת בּוֹ, וּבְכָל הָנֵי אִיכָּא עוֹד גֵּרָעוֹן מִטַּלִּית שֶׁל צֶמֶר רְחֵלִים דְּהָתָם הוּא אַלִּבָּא דְּכֻלֵּי עָלְמָא, אֲבָל בְּאֵלּוּ הָא אִיכָּא סְבָרַת בַּעַל הָעִטּוּר וְהַבַּ"ח זַ"ל דִּסְבִירָא לְהוּ דְּאֵין לְבָרֵךְ אֶלָּא עַל טַלִּית צֶמֶר רְחֵלִים וְחוּטָיו צֶמֶר, אֲבָל עַל טַלִּית שֶׁל שְׁאָר מִינִים אֵין לְבָרֵךְ אַךְ לָא קַיְמָא לַן לַהֲלָכָה כְּוָתַיְהוּ בָּזֶה:

וְהַשְּׁלִישִׁי הוּא טַלִּית שֶׁשְּׁתִי שֶׁלּוֹ צֶמֶר רְחֵלִים, וְהָעֵרֶב שֶׁל מִין אַחֵר אוֹ לְהֵפֶךְ, וְזֶה גָּרוּעַ בְּיוֹתֵר דִּלְדַעַת מָהָרָ"ם מֵרוֹטְנְבּוּרְג וּדְעִמֵּהּ אֵין תַּקָּנָה לְטַלִּית זֶה מִצַּד הַחוּטִין, וְרַק לְדַעַת מָרָן זַ"ל יֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה לִתְלוֹת בּוֹ חוּטִין שֶׁל צֶמֶר רְחֵלִים וְכֵן צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת: וְלָכֵן רָאוּי לְכָל יְרֵא שָׁמַיִם לְהִזָּהֵר בֵּין בְּטַלִּית גָּדוֹל בֵּין בְּטַלִּית קָטָן לִלְבֹּשׁ שֶׁל צֶמֶר רְחֵלִים, וְיִהְיוּ הַחוּטִין גַּם כֵּן מִצֶּמֶר רְחֵלִים, וּבָזֶה נִמְצָא מְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה וְיוֹצֵא יְדֵי חוֹבָה בְּצִיצִיּוֹת אַלִּבָּא דְּכֻלֵּי עָלְמָא בְּלִי שׁוּם פִּקְפּוּק:

ב

יש מיני בגדים שקורין אותם כרמא"ן, ועוד מה שקורין אותם שא"ל כשמי"ר, והם נעשים מצמר עזים הנקרא בלשון הקודש נוצה של עזים, הנה אלו דינם כמו שאר מינים שהם צמר גפן או משי או קנבוס, כי בכל התורה אינו נקרא צמר בסתם אלא רק צמר רחלים שהם הנקבות, או צמר אלים שהם הזכרים, אבל של עזים נקרא נוצה של עזים ולכן ירא שמים יעשה חקירה בטליתות שקונה שיש נראין של צמר רחלים ואלים, אך באמת הם צמר גמלים או של עזים, ויש שהשתי צמר והערב מין אחר, דאלו גרועים טפי כאמור לעיל:

ג

בגד של עור פטור לכולי עלמא, דלא מקרי בגד להתחייב בציצית אלא דבר שנארג:

ד

חוטין של פשתים אף על גב דפוטרין בבגד של שאר מינים, אסור לתלותן בבגד צמר משום כלאים, דלא התירה תורה כלאים בציצית אלא היכא דאיכא תכלת, ובזה הזמן לית לן תכלת, מיהו יש אומרים דאין לתלות חוטי פשתים אפילו בבגד של שאר מינים שאינם צמר, מפני שיש צמר שנראה כעין משי ויבואו להטיל ציצית פשתים בבגד של צמר, שיסברו שהוא משי, והכי נהוג שלא להטיל חוטין של פשתים בשאר מינים שאינם צמר:

ה

אין ללבוש טלית פשתן אף על פי שהוא מטל בו חוטין של פשתן משום גזרה, ורק בשעת הדחק דאין לו בגד אחר כי אם של פשתן יטיל בו חוטין של פשתן דוקא, ולא מין אחר, והתירו לו בזה בשעת הדחק דוקא דאין לו טלית אחר:

ו

טלית שאין לה ארבע כנפות פטורה מן הציצית, ואם היא בעלת חמש כנפות או יותר חייבת, אך לא יטיל ציצית לכל כנפותיה כי אם יטיל לארבע כנפות בלבד, ויזהר להניח החוטין בארבע כנפות המרוחקות זו מזו, כי המרוחקים נופל עליהם שם כנפות טפי, ואם עבר והטיל יותר מן ארבע כנפות עבר על בל תוסיף כשילבשם, ומכל מקום יזהר להתרחק מטלית כזו ולא ילבש טלית שיש לה יותר מארבע כנפות, אף על פי שמטיל חוטין בארבע בלבד מפני שיש חולקין ופוטרין טלית כזו מן הציצית וכנזכר בפוסקים:

ז

כנפות הטלית שהם הקרנות שמטילין בהם ציצית, צריך להיות מרובעים דוקא ולא עגולים, שאין עיגול נקרא כנף, וצריך לדקדק בזה בטלית קטן מכח שעושין בהם תפירה ובנקל יהיו נראין עגולין מכח התפירה:

ח

אם נקרע טליתו יזהר לתפרו תכף שלא יהא בת ששה כנפות, דאיכא מאן דאמר פטורה מן הציצית כמו שכתבתי לעיל, ואם נקרע רובה ובא לתפרה, צריך להתיר הציציות ויחזור ויתלם אחר התפירה, כך העלו האחרונים ז"ל, והטעם משום תעשה ולא מן העשוי אליבא דמאן דאמר פטורה, ואף על גב דלא קימא לן כסברה זו כי מרן ז"ל פסק דחייבת, עם כל זה יש ליזהר בזה לכתחילה, ודבר זה ימצא הרבה בטלית גדול שעושין אותו משתי חתיכות שתופרים אותם ביחד, ולפעמים יבלו חוטי התפירה ויהיו נחלקים זה מזה:

ט

סודר שנותנין על הצואר אף על פי שיש לו ארבע כנפות ויש בו שיעור ציצית פטור, וכן הוא הדין המלבושים כגון גלימא וכיוצא שיש להם שתי כנפות למעלה סמוך לצואר, ושתי כנפות למטה פטורים ומכל מקום ירא שמים יזהר לעשות קרן אחת מהם עגולה דאז בזה יהיה פטור לכולי עלמא, ואף על פי שלא נהגו העולם לחוש על זה המחמיר תבוא עליו ברכה ועיין אחרונים יעוין שם:

י

מצוה מן המובחר לעשות חוטי הציצית שזורין משמונה חוטין, שיהיו כל חוט משמונה כפול לשמונה, שאז בזה יהיו כל חוטין של ד' כנפות רנ"ו חוטין, רמז לכנפי החיות וכשר הדבר לעשות כן, כמו שכתב ה"שיורי ברכה" ז"ל בשם אחד קדוש עיין שם, ובספר לב חיים סי' פ"ו הביא כמה ספרים דכתבו כן, ולכך כל אדם יזהר לכתחילה בזה.

ונראה לי בסיעתא דשמיא לעשות רמז בזה במספר "מובחר" שעולה רנ"ו, כלומר דבר זה הוא מצוה מן המובחר, וזה שכתוב "רנו ליעקב שמחה". וידוע שצריך להעביר ארבע כנפות אלו שהם רנ"ו על גבי עיניו בשעת קריאת שמע, ואותיות עין מלאים עולים רנ"ו^[1]. רמז – חוטין אלו (שהם רנ"ו) יועילו לעין (שהוא מספר רנ"ו). ונמצא כל כנף הוא ס"ד חוטין כמנין נוגה – שבזכות זה אנחנו מתקנין קליפת נוגה, ונעביר כתונת עור ויהיה כתונת אור מארבע עולמות שהם כנגד ארבע כנפות:

יא

יזהר לעשות גוף הטלית וחוטין של הציציות הכל לבן בין בטלית גדול בין בטלית קטן, רמז לדבר "והיו העטפים ללבן", וטליתות שיש בהן צבע מצדדין לנוי לא איכפת, כי הצבע הוא מעט מן המעט בגוף הטלית דרובו לבן:

יב

ארבע חוטין של הציצית יתנם בכנף הטלית תוך הנקב, כדי שיהיו שם שמונה חוטין תלויים מכאן ומכאן, וצריך שיהיה כל חוט משמונה אלו ארכו י"ב גודלים ומודדים במקום הרחב שבגודל, ומתחילין למדוד אותם משפת הכנף אחר הקשר, אבל כל מה שמונח על הכנף, אין למדוד בכלל החשבון של י"ב גודלים הנזכרים ואם ירצה לעשותם יותר מן י"ב גודלים הרשות בידו, ובדיעבד אם הם פחות מי"ב גודלים כשרים, וכל שכן אם היה בהם תחלה שיעור י"ב אלא דנתמעטו על ידי רחיצה שנתכווצו דכשרים בדיעבד:

יג

אלו הי"ב גודלים יזהר לעשותם ארבעה גודלים גדיל, ושמונה גודלים ענף, ואם מוסיף על הגדיל יוסיף ג"כ בענף, באופן שידקדק שיהיו הציציות שליש גדיל, ושני שלישין ענף, כי יש טעם בזה ע"פ הסוד:

יד

יקשור ראשי כל חוט וחוט של הציציות כדי שלא יתפרדו משזירתן, כן העיד רבנו מורנו הרב חיים ויטל ז"ל על רבינו האר"י ז"ל שהיה עושה כן, וכן העיד מורנו הרב שמואל ויטל ז"ל על רבינו מורנו הרב חיים ויטל אביו ז"ל:

טו

העיד רבינו מורנו הרב חיים ויטל ז"ל על רבינו האר"י ז"ל שהיה נוהג לעשות בטלית קטן דוקא שני נקבים סמוכים זה לזה כעין נקודת צר"י בכל כנף מארבע כנפות, והיה מוציא חוטי הציצית דרך שני הנקבים ההם, באופן שיהיו שני קצוות חוטי הציצית מתגלים בצד אחר החיצון, וסברה זו הביאה בספר האגור אך רבינו האר"י ז"ל לא היה עושה כן בטלית גדול רק בטלית קטן, ומורנו הרב שמואל ויטל ז"ל העיד על אביו מורנו הרב חיים ויטל שלא היה עושה כן אפילו בטלית קטן, ובודאי רבינו מורנו הרב חיים ויטל ז"ל הבין מרבינו האר"י ז"ל שאין דבר זה מעכב, ורק רבינו האר"י ז"ל אחר שנהג בכך בילדותו כמנהג האשכנזים לא שינה, ולכך גם רבינו מורנו הרב חיים ויטל לא שינה מנהגו, ואנחנו מנהגינו לעשות נקב אחד אפילו בטלית קטן, ושמעתי שגם אצל החסידים בירושלים תבנה ותכונן המנהג פשוט לעשות נקב אחד בין בטלית גדול בין בטלית קטן ומסתמא כך היה מנהגו של רבינו הרש"ש ז"ל:

טז

אין נכון להניח הטלית בלא קפול בלילה, ואם שכח ולא קפלו ועבר עליו הלילה אז כשילבשנו למחר ינערינו תחלה וכנזכר באחרונים, גם כתוב באחרונים שכל אדם יקפל טליתו כל יום אחר תפלה בידו ולא יתננו לשמש לקפלו דקשה למזל, גם יזהר כשיחלוץ הטלית וכן התפילין יחלוץ ביד שמאל שהיא יד כהה, להראות שקשה עליו פרידתו:

יז

נכון להסתכל בציצית, ויכוין ויצייר במחשבתו כאלו יש בהם חוט מראה תכלת שהוא דומה לרקיע, מפני דאותה הארה לא נפסקה וכמו שכתב מורנו הרב חיים ויטל ז"ל וימצא טוב בכונה זו:

1. עי"ן יו"ד נו"ן