בן איש חי שנה ראשונה ויחי

הלכות שנה ראשונה – פרשת ויחי – הלכות קדיש

פתיחה

"בנימין זאב יטרף בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל" (בראשית מט, כז), נראה לי בסיעתא דשמיא ידוע כל מגמתינו הוא להשלים השם והכסא בשלשה אותיות שתים בהשם ואחד בכסא דכתיב "כי יד על כס יה" (שמות יז, טז) ושלימותם ותיקונם תלוי בגמר בירור נצוצי הקדושה וכל מה שאנו מבררים ניצוצי קדושה מן הקליפות עושים בהם עילוי ומעלה ותיקון וידוע כי הצדיק יתייחס לימין וזה שאמר "בן ימין" הוא הצדיק "זאב יטרף" ז' אב כי שלשה אותיות שהם א"ב הנזכרות שצריך לתקנם הנה הם שבעה כנגד שבעת ימי הבנין כי לכן כל תיקון מורכב ועשוי במספר שבעה, וזהו ז' פעמים אב בעבורם יטרף ניצוצי קדושה, ואז בגמר התיקון שכבר טרף הכל אז "בבקר" הוא זמן הגאולה הנקרא בשם "בקר" "יאכל עד", "ולערב" קרי ביה "ערב" הוא מלך המשיח "יחלק שלל", או יובן "בבוקר יאכל עד" ד' עי"ן שעולה מספרם פ"ר, רמז לחמשה חסדים שהם פר כמנין "ורב חסד" כמו שכתב רבינו ז"ל בשער מאמרי רשב"י בביאור האדרא רבה דף ט"ל, "ולערב" ולעי"ן ר"ב רמז לעי"ן רבתי דשמע ישראל שהוא סוד שבע תחתונות דבינה, והיא מאותיות גדולות שהוא סוד ע' שמהן עלאין דאילנא דחיי שהיא בינה, כמו שכתוב בשער הכונות דף כ"א עמוד ד'. "תחלק שלל" מיין נוקבין מניצוצי קדושה: ומאחר דכל מגמתינו לתקן השם והכסא לכן אומרים בקדיש יתגדל ויתקדש שמיה רבה, ופירש רבינו האר"י ז"ל הכונה שבעוונותינו הרבים אין השם שלם וכמו שאמר הכתוב "כי יד על כס יה", והטעם לפי שאין אחיזה לקליפות בשני אותיות י"ה אלא רק בשני אותיות ו"ה, ועל כן יש להם אותו הרוחניות שהוא סוד י"א סמני הקטורת שנמשך להם משם וכונתינו בקדיש להסיר ולסלק מהם אותו הרוחניות שהוא סוד י"א סימנים, וזהו על ידי העלאת ו"ה לבחינת י"ה וכשיתחברו יתבטלו הקליפות, ולז אומרים יתגדל ויתקדש שמיה רבה פירוש שם י"ה יהיה רבה בהתחברותו עם ו"ה, לכן יש י"א אותיות בשני תיבות אלו יתגדל ויתקדש וכנזכר בשער הכונות:

הלכות

א

מה שתיקנו חכמינו ז"ל קדישים בשחרית עניינם הוא כך דהתפלה היא לצורך תיקון ועילוי עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, והוא כי מן התחלת התפלה עד ברוך שאמר הוא בעולם העשיה, ומשם עד יוצר אור בעולם היצירה, ומשם עד תפילת שמונה עשרה בעולם הבריאה, ותפלת שמונה עשרה היא באצילות, ואחר כך יורדים מעילא לתתא, לפי שבימי החול אין בנו כח להעמידם בעילוי הנעשה להם אלא רק לפי שעה ותכף חוזרים למקומן, והנה מן אשרי עד תפלה לדוד בבריאה, ומשם עד אין קדוש כה' ביצירה, ומשם עד עלינו לשבח בעשיה, ולכן תיקנו קדיש בין כל עולם ועולם דעל ידי הקדיש המתוקן על פי הסוד במספר התיבות והאותיות שבו תהיה שלימות עליית העולמות למעלה ממדרגתם ולזה באו כל תיבותיו וכן החמשה אמנים הראשונים שבו כמספר ידוע ומכוון לצורך עליית העולמות ולכך נתקן הקדיש בלשון תרגום כדי שלא יעלו הקליפות גם כן בעליית העולמות להתאחז בהם ולינק שפע מהם לעת עתה והוא כי הם מכירים ומבינים לשון התרגום וכאשר שומעין השבח הגדול והנורא והקדוש הזה של הקדיש הם נכנעים ואין עולים וגם עוד על ידי כונתינו בקדיש יסתלק הניצוץ של הקדושה שהוא החיות שבתוך הקליפות ויעלה למעלה ויתחבר עם הקדושה ובזה יהיה הכנעה גדולה מאד להקליפות ויתפרדו כל פועלי און ולכן אמרו בזוהר הקדוש על הקדיש דאיהו מתבר שלשלאין דפרזלא וכנזכר כל זה בספר הכונות לרבינו האר"י ז"ל ובספר "פרדס" לרש"י ז"ל סימן ו' נתן טעם אחר מה שנתקן בתרגום והעיקר טעם האר"י ז"ל ומה שלא אומרים קדיש קודם תפילת שמונה עשרה נבאר לקמן בעזרת השם:

ב

מן יהא שמיה רבא מברך עד בעלמא צריך להיות כ"ח תיבות על פי הסוד ואם נאמר מכל ברכתא אין כאן אלא כ"ז תיבות ולכך כתב רבינו הרש"ש ז"ל שצריך לומר מן כל להשלים כ"ח ואשר פקפק רבינו מורנו הרב שמואל ויטל ז"ל בהגהתו בשער הכונות על אמירת מן כל הנה בספרי הק' רב פעלים טענתי טענות גדולות על דבריו ושם הבאתי פסוק "ויברכו שם כבודיך ומרומם על כל ברכה ותהלה" (נחמיה ט, ה) ולפי דברי רבינו מורנו הרב שמואל ויטל ז"ל היה צריך לומר כאן מכל גם שם הבאתי דמיון לאמירת מן כל במקרא בדניאל א' "ובריאי בשר מן כל הילדים" (פסוק טו), וגם בלשון תרגום נמצא שם בסימן ב' "בחכמה די איתי בי מן כל חייא" (פסוק ל), וכן בסימן ז' "די תשנא מן כל מלכיותא" (פסוק כג):

ג

מצות עניית הקדיש של "יהא שמיה רבא מברך" הוא שישמע העונה תחלת הקדיש שהוא ב' תיבות "יתגדל ויתקדש", כי "יהא שמיה רבא מברך" הוא עניה על "יתגדל", לכך לכתחלה ישימו כל הציבור לבם לשמוע כל הקדיש מן תיבת יתגדל כדי לכוין על מה הם עונין, מיהו יחיד שנכנס לבית הכנסת, או, שסיים תפילת שמונה עשרה ומצא הציבור עונין קדיש יענה עמהם, ורק באמירת אמן דקודם "יהא שמיה רבא" איכא פלוגתא דיש אומרים שיתחיל לענות מן "יהא שמיה רבא מברך" ולא יאמר אמן דחשיב אמן יתומה, ויש אומרים שיוכל לענות אמן גם כן ולא הוי אמן יתומה ובספרי הק' "מקבציאל" העלתי מאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד, דהעונין אמן יש להם סמיכה לסמוך וכן ראוי להורות:

ד

אם התחיל לומר קדיש בעשרה ויצאו מקצתן גומרין אותו הקדיש, והוא שנשתייר רובן אבל אם לא נשתייר רובן לא, ובין הכי ובין הכי אותם שיצאו עליהם נאמר "ועוזבי ה' יכלו" (ישעיה א, כח), ואם נשאר עשרה לית לן בה, ואם היו עשרה באמירת פרשת התמיד והקרבנות וברייתא דרבי ישמעאל ויצאו מהם לא יוכל לומר קדיש אם לא יש עשרה, וכן הוא הדין אם היו עשרה בזמירות ושירת הים ויצאו מהם קודם שיתחיל הקדיש לא יאמר קדיש בפחות מעשרה, וכן הוא הדין אם היו עשרה באמירת אשרי דקודם מנחה ויצאו מקצתן קודם שהתחיל הקדיש לא יאמר בפחות מעשרה אף על פי דקדישים אלו חובה הן, וכנזכר הטעם בשולחן ערוך לרבנו זלמן ז"ל סימן נ"ח סעיף ד':

ה

אם הם עשרה בצמצום ואחד מהם מתפלל תפלת שמונה עשרה שאינו יכול לענות עמהם קדיש אף על פי כן מצטרף עמהם, והוא הדין אפילו אם היו שנים או שלושה או ארבעה מתפללין כל שנשאר רוב שעונין קדיש ואמנים מותר לומר קדיש, דכל שיש שם עשרה שכינה שורה עליהם ויכולים לומר דבר שבקדושה, מה שאין כן בחזרה שאני וכאשר נבאר לקמן בעזרת השם, מיהו אם היה אחד מהעשרה ישן יש אומרים דבאחד בלבד שהוא ישן יכולים לומר קדיש אבל בשנים לא דאין כבוד שמים לצרף שנים ישנים, ויש אומרים שאין לדמות ישן למתפלל לפי שהישן יש בו הסתלקות נשמה קצת ואין קדושה שורה עליו אלא אדרבא קצת טומאה שורה עליו אפילו ישן ביום, לכן אין לצרף אפילו באחד וכן ראוי להורות דאפילו באחד ישן לא יאמרו קדיש אלא עד שיקיצו אותו, ואם אי אפשר להקיצו לא יאמרו:

ו

חרש המדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר הרי הן כפקחים ומצטרפים לכל דבר שבקדושה אף על פי שאין עונין עמהם, ואפילו אם יש שלש וארבע מאלו כל שיש רוב עונים מצטרפים, חוץ מן החזרה של תפלת שמונה עשרה דבעינן תשעה שומעין חזרת ש"ץ ועונין אמן וכאשר יתבאר לקמן, אבל מי שאינו שומע ולא מדבר הרי הוא כשוטה וקטן דאינו מצטרף וזה חרש שדברו בו חכמים בכל מקום, וכן מנודה ואונן אין מצטרפים לכל דבר שבקדושה, אבל עבריין שעבר על גזרת ציבור שגזרו בחרם מאחר שלא נידוהו בפירוש מצטרף, והשיכור אם אינו יכול לדבר בפני המלך אינו מצטרף:

ז

צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח ציבור שהוא מכללם גם כן הוא עמהם, אבל מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר זה אינם מצטרפים אף על פי שפתח פתוח ביניהם, ותיבה או בימה שבבית הכנסת שעומד עליה השליח ציבור אף על פי שהיא גבוה עשרה טפחים ורחבה הרבה ויש לה מחיצות גבוהים עשרה, השליח ציבור מצטרף עמהם ומוציאם ידי חובה, מפני כי התיבה הזאת בטלה לגבי בית הכנסת דעשויה לצורך בית הכנסת היא, והא דבעינן שיהיו כל העשרה במקום אחד כל זה לענין צירוף, אבל אם יש עשרה במקום אחד שאומרים קדיש או קדושה כל השומע קולם אפילו עומד בבית אחר ואפילו יש בינו לבינם כמה בתים הרי זה עונה עמהם קדיש, ורק שלא יהיה מפסיק בינו לבינם טינוף או עכו"ם, והא דאמרנו דטינוף או עכו"ם מפסיק ואינו עונה היינו אם זה עומד בבית אחר שדינו הוא שאינו מצטרף עמהם, אבל אם עומד במקום אחד אפילו שיש באותו מקום עכו"ם אחד עומד שם הרי זה עונה עם הציבור קדיש וקדושה וכל דבר שבקדושה, וצריך להזהיר העם בזה הדבר שתמיד ימצא עכו"ם עומדים בפתח בית הכנסת למכור שם איזה דבר ובני אדם הולכים במבוי חוץ לפתח אחר העכו"ם ושומעים קדיש וכיוצא דאין לענות, ורק אם נכנס העכו"ם בתוך בית הכנסת לא אכפת לן בזה וכל הציבור שהם בתוך בית הכנסת עונים כל דבר שבקדושה אפילו אותם העומדים אחרי העכו"ם:

ח

קדיש שתפסו מעומד כגון קדיש שאחר העמידה, ואחר ההלל, שהיה עומד בתחילתו ישאר עומד עד אחר עניית "אמן יהא שמיה רבא" כולה, וכן יש ליזהר בכל הקדישים שמזדמן שהוא היה יושב כשהתחילו בקדיש ועבר זקן או תלמיד חכם וקם מפניהם שישאר עומד עד אחר עניית "אמן יהא שמיה רבא", מאחר שכבר עמד חשיב תפסו מעומד:

ט

כשם שצריך להזהר מברכה שאינה צריכה כך יזהר שלא להרבות בקדישים, מיהו אם למד תורה שבכתב ורוצה לומר קדיש יהא שלמא, ואחר כך למד תורה שבעל פה ואומר קדיש על ישראל או להפך לית לן בה שאין בזה מרבה בקדישים, ולכך נוהגים פה עירינו לומר כל יום אחר קביעות תורה שבעל פה קדיש על ישראל ואחר כך לומדים תהלים ואומרים קדיש יהא שלמא, וכן עושים בליל חג השבועות והושענא רבא, ושמעתי שגם בעיר הקודש מנהגם לומר בשתי לילות הנזכרים קדיש אחר תורה שבכתב, וקדיש אחר תורה שבעל פה:

י

כשם שאסור לעבור לפני המתפלל כך אסור לעבור לפני האומר קדיש כמו שכתב ב"ברכי יוסף" ועיין "מנחת אהרן" דף ס"א עמוד ג, מיהו נראה אם הגיע האומר קדיש ל"על ישראל" ויש לזה צורך לעבור לפניו שרי, וכן אנחנו נוהגים:

יא

"יהא שמיה רבא מברך" הוא תרגום של "יהי שמו הגדול מבורך", לכן ימשוך מלת "מברך" עם מלת "רבה" ויאמר "מברך" הבי"ת בקמ"ץ והרי"ש בפתח, שאז פירושו כאלו מבורך וכנזכר באחרונים, ויאמר תי"ו ראשונה של תשבחתא בחיר"ק, גם כשיאמר "לעלם לעלמי עלמיא" ימשוך מלת "יתברך" עם מלת "עלמיא" שלא יפסיק בין "עלמיא" למלת "יתברך", ועיין מגן אברהם סימן ס"ו סעיף קטן ו"מאמר מרדכי" סימן נ"ו סעיף קטן ו ו"שלמי ציבור" דף פ"ד עמוד ד. גם יזהר העונה קדיש להפסיק מעט בין "אמן" ובין "יהא שמיה רבא" כי "אמן" זה קאי אדלעיל, ומתחיל השבח מן "יהא שמיה", ויזהר העונה קדיש לענות בכל כוחו רוצה לומר בכל כונתו, וגם ירים קולו מעט, אבל לא ירים יותר מקול האומר קדיש, כדין העונה אמן שאינו רשאי להגביה קולו יותר מן המברך וכנזכר ב"חסד לאלפים", ועניית קדיש קודמת לעניית קדושה אם באים לשומע ביחד, אבל אם כבר התחיל לענות קדושה לא יפסיק לענות קדיש, וכן אם כבר שמע קדיש אחד וענה, אבל קדושה עדיין לא שמע באותו היום דבזה עניית קדושה קדים כדי שיצא ידי חובת קדיש וקדושה וכנזכר ב"חסד לאלפים", ואם שנים אומרים קדיש וזה מקדים וזה מאחר יענה אחר המקדים:

יב

כפי דברי רבינו האר"י ז"ל קדיש דקודם הודו וקודם יוצר, ושל אחר העמידה קודם אשרי, ושל קודם תפלה לדוד, ושל קודם פטום הקטורת, כל חמשה אלו חובה הם ואין הקטן יוכל לאומרם לבדו אלא צריך גדול להוציא הציבור ידי חובתם, וקדיש שקודם "עלינו לשבח" שאומרים אחר "תנא דבי אליהו" זה נקרא קדיש "יתום" שחכמינו ז"ל תקנו זה לאומרו היתומים, ואינו מכלל חמשה קדישים הנזכרים שנתקנו לצורך העולמות, אלא זה הקדיש הוא בעולם העשיה שיש תועלת לנפטר אם יאמר אותו בנו תוך שנים עשר חודש, וגם בכל יום יארציט, ויש בו שתי תועליות האחת להצילו מדין גיהנם, והשנייה להכניסו לגן עדן ולהעלותו ממדרגה למדרגה, לכך אומרים אותו היתומים תוך שנים עשר חודש, וגם ביום יארצייט בכל שנה ושנה, וכך היה נוהג רבינו האר"י זיע"א לומר קדיש בתרא זה בכל שנה שנפטר בו אביו בין בשחרית בין בערבית וכנזכר בספר הכונות עיין שם, ומצאתי כתוב בספר "כתר מלכות" כתיבת יד שיאמר היתום בלחש הן בתוך שנים עשר חודש הן ביום יארצייט בכל שנה קודם קדיש זה פסוקים מאלפ"א בית"א המתחילים באותיות שם אביו או אמו שאומר קדיש זה בעדם, וכנגד כל אות משמותם יאמר פסוק אחד דוקא בלחש וערב לי טעמו, וכן ראוי לעשות דמסתברא מלתא ואין בזה הפסד:

יג

פה עירנו יע"א נהגו לומר בקדיש בתרא זה הן בשחרית הן בערבית "רבנן ברכו את ה' המבורך", אך בעיר הקודש תבנה ותכונן במהרה בימינו לא נהגו לומר רבנן, והקהילות כל אחת יעשה כמנהגו בזה, ובספרי הק' "רב פעלים" עשיתי בסיעתא דשמיא טעם לאמירת "רבנן" הן כאן, הן קודם ברכת התורה בעליית ספר תורה:

יד

כתב הגאון חיד"א ב"שיורי ברכה" סימן שע"ו סעיף קטן ח לפי מה שכתב רבינו האר"י זצ"ל דהקדיש מועיל גם כן להעלות נשמתו נראה שיאמר קדיש כל שנים עשר חודש, אלא מפני ההמון יפחית שבוע אחרון כמו שכתב הרב "כנסת הגדולה" סימן ת"ג דכיון דחשו שלא יאמרו משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש כל שמחסר מן שנים עשר חודש סגי עד כאן לשונו, ופה עירינו בגדאד נהגו בכך ובסיום אחד עשר חודש עושים לימוד יותר והולכים על הקבר וקורין יום זה שנה החסרה ופוסקין אחר זה שבוע אחד בתחלת חודש השנים עשר והגם דהרב ז"ל כתב דפוסקין בשבוע אחרון של חודש אחד עשר, לא אכפת שזה הכל שוה, וכל זה הוא לפסוק מן הקדישים שאומרים היתומים, אבל קדיש שאחר הלימוד שאומר כל אדם גם הם יאמרו: גם יש מנהג פה עירנו שאם חל יום יארצייט באמצע השבוע, מתחילין היתומים לומר הקדישים מליל שבת הקודם דהיינו מתפילת ערבית של שבת עד סוף מנחה של יום יארצייט ואם חל יום יארצייט ביום שבת מתחילין מערבית של שבת הקודם, ואומרים כל השבוע עד סוף שבת שניה שהוא יום יארצייט, ומנהג זה הובא ב"שלמי ציבור" דף ק"ץ עמוד ב אבל מספר הכונות נראה להדיא שלא היה רבינו האר"י ז"ל אומר קדיש על אביו אלא רק ביום אחד של יארצייט בלילה וביום, ודע כי משמעות יארצייט הוא יום הפטירה בלשון אשכנז, וגם הספרדים הורגלו לקרוא אותו בשם זה בספריהם, ואין בזה ראשי תבות או רמז אחר כמו שחושבין העולם:

טו

בענין הנפטר בלא זרע או שבנו קטן ושוכרים אחד שיאמר בעבורו קדיש נשאלתי בספרי הק' "רב פעלים" אי מהני בכהאי גונא וכתבתי בסיעתא דשמיא שם כי כן מצאתי כתוב שהובא ב"בית יוסף" בסוף חלק "יורה דעה" משמע שהיה להם מנהג קדמון לשכור אדם לומר קדיש בשביל נפש הנפטר, וכן מוכח נמי מתשובת מהר"י קולון ז"ל שורש מ"ד יעוין שם, ועיין ספר "חיים ביד" סימן קי"ד מה שכתב טעם למנהג עיר ואם בישראל אזמיר יע"א ליתן קדיש בתרא שאומרים קודם עלינו לשבח להרב המורה שבעיר עיין שם, ובספר "כסא אליהו" דפוס קרתא קדישא ירושלים תבנה ותכונן כתב בתיקון של תענית יביא אחרים להתענות עמו עיין שם, וכתבתי שעל כל פנים זה האומר קדיש בעד מתים זרים ממנו, יאמר כל יום בסוף היום בקשה זו "יהי רצון מלפניך וכו' שתחוס ותחמול ותרחם ברוב רחמיך וחסדיך על נפש רוח ונשמה של פלוני בן פלונית, ולמען הקדישים שאמרתי אני עבדך היום הזה תבטל כל המקטרגים והמשטינים, ויעמדו מליצי יושר להמליץ טוב על נפשו רוחו ונשמתו, ותלוה אליהם השלום וישבו במנוחת שלום השקט ובטח ותגביר חסדיך על מדת הדין ויתמתקו הגבורות הקשות על ידי פלא העליון שהוא חסדים גדולים ורחמים גמורים יהיו לרצון וגו'":

טז

בספרי הק' "רב פעלים" נשאלתי בארבעה או חמשה שאומרים קדיש ביחד ואחד מהם קולו נמוך ששום אחד מן הציבור אינו שומע קולו אי צריך למימר קדיש עם אותם האומרים קדיש שהציבור שומעין קולם בלבד והבאתי שם דברי הרב "אמת ליעקב" במשפט הברכות לעולין לספר תורה דף כ"ד אות ס גם הבאתי דברי הרב "בנין ציון" סימן קכ"ב שפקפק בזה והבאתי עוד עדות הרב הגאון חסיד מהר"א מני נר"ו במנהג החסידים בבית אל יכב"ץ שהחזן הוא האומר את הקדיש בכונות ואם יש אחד מן הציבור שיש לו יארצייט ורוצה לומר קדיש יאמר בלחש כדי שלא יערבב הכונה של החזן גם העיד שבספר "פתח הדביר" סימן קכ"ה [אינו מצוי אצלינו] גם כן כתב דלא אכפת בכך ועם כל זה העלתי דלכתחלה לא יעשו כן ומנהג החסידים הנזכר שאני משום דלא אפשר בלאו הכי: עוד נשאלתי שם בעשרה שלמדו תהלים ורוצים כלם לומר קדיש שאין שום אחד עונה והבאתי דברי הרב "בני יאודה" עייאש ז"ל סימן ג' והארכתי קצת בזה והעלתי דלכתחילה יזהרו להיות אחד עונה להם הקדיש: