בא"ח שנה ראשונה בלק

הלכות שנה ראשונה - פרשת בלק - הלכות ברכת הנהנין

פתיחה

מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל (במדבר כד, ה), נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (מנחות מ"ג:): חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, וזו היא תקנת דוד המלך עליו השלום ע"י מעשה שהיה (במ"ר יח, יז) שהיו מתים בכל יום מאה נפשות מישראל ולא היו יודעים על מה ועל מה היו מתים, עד שחקר והבין ברוח הקודש ותיקן לברך מאה ברכות בכל יום וסר המות. ורמז לדבר (שמואל ב כג, א) "נאם הגבר הוקם על" בגימטריה מאה.

ואמרו רבותינו ז"ל (מנחות שם) סמך למאה ברכות מן התורה בפסוק (דברים י, יב) "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה'" -- אל תקרי 'מה' אלא 'מאה', והן הן מאה ברכות שהם ליראה את ה' ולאהבה אותו ולזכרו תמיד ע"י המאה ברכות שמברך בכל יום.

ונראה לי בס"ד הטעם שהועיל תיקון מאה ברכות להכניע הסטרא אחרא, דרגא דמותא, וסר המות, כי ידוע דבסטרא אחרא יש ארבע מאות כוחות בסוד "והנה עשו בא וארבע מאות איש עמו" (בראשית לג, א) והם מספר רע עין, ונרמזים באות ת' של מות שנתחברה עם אותיות מ"ו באכילת חוה מעץ הדעת, שזה גם כן נתסבב והתחיל מן ראיית עינים דכתיב (שם ג, ו) "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ותקח מ'פריו ות'אכל", ולכך נתחברה אות ת' עם אותיות מ"ו ונעשה 'מות'.

והנה במאה ברכות יש מאה אזכרות ובכל אזכרה יש ארבע אותיות -- הרי ת' אותיות, לכך במאה ברכות בטל המות של מאה אנשים שכל גוף אחד מהם בנוי בארבע יסודות שהם ארבע מאות יסודות אנשים שהיו מתים בכל יום שזה נמשך מן ארבע מאות כוחות סטרא אחרא הרמוזים באות ת' של מות, גם ידוע שע"י הברכה שאנחנו מברכים לשמו יתברך אנחנו קונים בזה את הארץ ומלואה, כמו שאמרו (ברכות לה.) רבי לוי רמי כתיב: (תהילים קטו, טז) "והארץ נתן לבני אדם", וכתיב (שם כד, א) "לה' הארץ ומלואה", לא קשיא כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה.

וזה שכתוב מה טובו אוהליך יעקב תיבת "מה" קאי על מאה ברכות כמו שאמרו רבותינו ז"ל על הפסוק "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך" אל תקרי מה אלא מאה, וזהו ע"י מה הם מאה ברכות "טובו אוהליך יעקב" יסתלק המות אשר טומאתו חמורה שמטמא באהל, גם ע"י מה הם מאה ברכות תזכה בארץ הלזו שנעשית משכנותיך ישראל שלך היא ע"י הברכה, וכמו שכתוב "והארץ נתן לבני אדם" היינו לאחר ברכה:

ודע דאף על גב דכל הברכות אנשי כנסת הגדולה שהם עזרא הסופר ובית דינו תיקנום, אל תסבור לומר דמימות משה רבינו עליו השלום עד כנסת הגדולה לא היו מברכים כלל, דדבר זה לא יתכן מכמה טעמי תריצי. אך העניין הוא כמו שהיה בתפילה דקודם אנשי כנסת הגדולה היה כל אחד מסדר תפילתו כפי צחות לשונו, עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ותקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר שיהיו ערוכות בפי הכל בשווה, וכן היה ענין הברכות שהיה כל אחד ואחד מברך ומסדר ברכותיו כפי צחות לשונו ובאו אנשי כנסת הגדולה ותקנו נוסח כל הברכות שיהיו ערוכות בפי הכל בשוה וכמו שכתב הרב ידי אליהו גאליפפה ז"ל דף ב' יעוין שם, וקודם דאתא דוד המלך עליו השלום לא היו מדקדקים לברך כל אחד ואחד מאה ברכות כפי צחות לשונו הן בדרך תפילה והן ע"פ הנאותיו אלא כאשר יזדמן יש מברך עשרים ברכות יש ארבעים יש שישים או יותר, עד שבא דוד המלך עליו השלום ותקן לברך כל אחד ואחד מאה ברכות בכל יום, אך עדיין אין הנוסח שווה ואתו כנסת הגדולה ותקנו נוסח שוה לכל אדם:

הלכות

א

בכל ימות החול נשלמים מאה ברכות אצל כל אדם ע"י ברכות השחר וברכות התפילה מתחילה ועד סוף, וע"י ברכות של אכילה ושתיה, ובשבת ויום טוב אשר יחסר לו מן ברכות העמידה ישלים במיני פירות ובשמים, וביום התענית יחסר לו הרבה ברכות ובפרט כשמתענה לילה ויום שאין אכילה ושתיה בלילה וביום, יזהר לשמוע ברכות הקוראין בתורה ועונה אחריהם אמן וזה יועיל להשלים בשעת הדחק היכא דלא אפשר, מיהו צריך שישמע כל הברכה מתחלה ועד סוף:

ב

המברך צריך להשמיע לאזניו הברכה, ויזהר לברך במתון בכוונת הלב, ולא כאותם בורים המברכים בדילוג אותיות ותיבות. ואם דילג שם או מלכות - יחזור ויברך, דכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, ואפילו לא דילג אלא תיבת 'העולם' לבד - יחזור ויברך, כי 'מלך' לבד אינה מלכות:

ג

צריך להזהר שלא יפסיק בין ברכה לאכילה או שתיה יותר מכדי דיבור דהיינו כדי אמירת שלום עליך רבי שהוא שלוש תיבות, רמז לדבר (משלי כד, ז): "בשער לא יפתח פיהו" בשע"ר ראשי תיבות בשיעור שלום עליך רבי, מיהו בבציעה של המוציא כשאוכל עם אחרים התירו לבצוע פרוסה גדולה כדי ליתן ממנה למסובין ואע"פ שע"י בצעו פרוסה גדולה שוהה יותר מכדי דיבור הותר לו זה משום מצוה, ועל כל פנים יזהר לאכול מאותה הפרוסה קודם שיבצע ממנה למסובין, ועל כן אם בא לשתות מים ורוצה לשפוך מהם קצת ישפוך קודם שיברך כדי למהר לשתות אחר ברכה, ובזה יש עוד טעם אחר שלא לשפוך אחר הברכה מפני הבזיון של הברכה שחלה כבר על כל המים שבכלי וכמו שכתב רבנו זלמן ז"ל, וכן יש ליזהר כששותה משקה חם שלא ינופף בשפתיו לקררו אחר הברכה אלא יעשה קודם, ויש ליזהר שלא יברך על מאכל ומשקה חם ביותר, משום דחוששין שמא ישהה מפני החום ועיין חסד לאלפים:

ד

אם לבו רואה את הערוה שאין לו אזור או כסות דחוק אסור לברך, וכן ראשו מגולה אסור לברך, וכל דבר שמברך עליו יאחזנו בימין, ובספר חסידים כתב אם מושיטין לו ספר צריך שיקחנו ביד ימין ואין לתחוב הפרי שמברך עליו בסכין ויאחזנה בימינו, כי הם שני הפכיים דהימין ממנו תוצאות חיים והסכין מקצר ועיין אשל אברהם ורבנו זלמן ז"ל וצריך להזהר שהמזלג יהיה של כסף ולא של ברזל, כי יש דבר דמוכרח לתחוב במזלג ולברך:

ה

העומד על אמת המים מברך ושותה מאמת המים, אע"פ שהמים שהיו לפניו בעת הברכה חלפו והלכו, מפני שדעתו היה על מים שיבא בסיום ברכתו ועליהם חלה הברכה, ולא עוד אלא אפילו אם נטל בידו פרי מן הכלי שיש בו פירות ובירך עליו, ובסיום הברכה נפל מידו ונאבד או נמאס יקח פרי אחר מהכלי ויאכל על סמך אותה ברכה מפני שדעתו היה לאכול גם כן מן הפירות שבכלי ולכך חלה עליהם הברכה, ואע"ג דיש חולקין בדין זה של הפרי שנפל עם כל זה ספק ברכות להקל ולא יברך עוד, והיינו דוקא שהיה בדעתו בעת הברכה לאכול עוד ממה שלפניו אע"פ אם לא היה נופל הפרי מידו, והוא הדין אם בירך על כוס יין ונשפך והיה קנקן יין מונח לפניו והיה בדעתו לשתות עוד ממנו, אבל אם לא היה בדעתו אלא לאכול אותו הפרי שהיה בידו דוקא, ולא לשתות אלא אותו הכוס שהיה בידו, הנה עתה שנאבד או נשפך נמצאת ברכתו לבטלה ואומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ואם ירצה לאכול פירות מן הכלי צריך לחזור ולברך, מיהו גם בזה ישתדל להביא אדם אחר שיברך על הפרי ויכוין עליו, או יביא פרי מין אחר שברכתו שוה עם אותו הפרי ויברך עליו, וכל זה אם סיים הברכה שאמר תיבת "אלהינו" גם כן, אבל אם לא אמר אלא "ברוך אתה ה'" ונפל הפרי או הכוס מידו יסיים למדני חקיך דנראה כקורא פסוק תהלים, ואז יקח פרי אחר ויברך עליו:

ו

אם נטל פרי בידו ובירך עליו וראה אחר יפה ממנו לא יחליפנו, אע"פ שבדעתו היה בעת שבירך גם על זה הפרי האחר:

ז

היה אוכל פירות דרך עראי והביאו לו עוד, אם היה דעתו מתחלה על מה שיביאו לו אינו חוזר ומברך על מה שהביאו לו אע"פ שכבר אכל כל מה שהיה לפניו, ואם לא היה דעתו מתחלה אלא רק לאכול את אלו הפירות שלפניו דוקא ונמלך לאכול עוד ואמר שיביאו לו צריך לברך על מה שיביאו לו, אפילו יש עדיין לפניו מן הפרי, ואם הוא בסתם הנה כל זמן שמונח לפניו מן הפרי שכבר בירך עליו יש פלוגתא בדבר זה דיש אומרים צריך לברך ויש אומרים אין צריך לברך ומאחר דקימא לן ספק ברכות להקל לא יברך מיהו אע"ג דכתבו הפוסקים דאמרינן ספק ברכות להקל אפילו בקום אכול ועיין חסד לאלפים סימן ר"ו במחודש אות ה' יעוין שם, מכל מקום בקום אכול כל היכא דאפשר לנו לתקן מתקנינן והוא שיברך על מעט סוכר שהכל ויפטור גם אותו הפרי, או יבא אדם אחר ויברך ויאכל ויכוין עליו, ואם אי אפשר בכל אופנים אלו יברך בלי שם ומלכות, ורק יהרהר שם ומלכות בלבו: וכל זה אם הוא בסתם, ויש עדיין לפניו מאותו הפרי שברך עליו כבר, ובהאי גונא הוא דאיכא פלוגתא הנזכרת לעיל: אבל אם הוא בסתם, ואכל כל מה שהיה לפניו, ואח"כ הביאו לו - הרי זה מברך לכולי עלמא על מה שהביאו לו, מפני שהוא היה אוכל בדרך עראי. ואין חילוק בין אם הביאו לו ממין הראשון או ממין האחר שברכתו שווה עם הראשון. ואם קבע עצמו על השולחן לאכילת פירות, אז אפילו אם אכל כל מה שהיה לפניו, ואח"כ הביאו לו עוד - אין צריך לברך, דכל שקבע עצמו לאכילת פירות אינו מסיח דעתו כל זמן שמסב על השולחן. וגם בזה אין חילוק בין הביאו לו ממין הראשון או ממין שברכתו שווה.

ח

אפילו אם קבע לאכילת פירות, אם סיים אכילתו וסילקו הפירות מלפניו, וגמר בדעתו לברך ברכה אחרונה, אך לא ברך ברכה אחרונה עד שעבר זמן מה מפני שנתעסק בדבר אחר, ואח"כ מצא מאותו המין פרי שנפל על המיטה או בקרן זווית או על הארץ - הרי זה נמלך בוודאי, וצריך לברך על אותו הפרי שמצא אם ירצה לאוכלו. מיהו יותר טוב למנוע עצמו מזה שלא לאכול כדי שלא יברך.

ט

אם אחר שברך על מה שלפניו ואכל ממנו הביאו לו פרי מין אחר שברכתו שווה, אך הוא חשוב וחביב עליו יותר ממין הראשון שהיה לפניו - צריך לברך על החדש, אם לא היה בדעתו לפוטרו בברכה של הראשון בפירוש, שאינו בדין שיפטור פרי שאינו חשוב לפרי החשוב לחביב דרך גררה אלא אם כן נתכוון בדעתו לפוטרו,ועיין "חיי-אדם", כלל ס, אות ב. וכל זה לא מירי אלא באדם האוכל משלו, אבל אוכל על שלחן אחרים כיון שבירך על מין אחד פוטר כל מה שיביאו לו עוד אפילו לא היה לפניו עוד מן הראשונות, דהכל תלוי בדעת בעל הבית, אם לא שנמלך ממש, וכל שהוא אוכל על שלחן בעל הבית אפילו לא היה בדעת בעל הבית ליתן לאורחים יותר ממה שיש לפניהם רק לבקשת האורחים נתן להם עוד, אפילו הכי אין צריכים לחזור ולברך משום דאתכא דבעל הבית סומכין שיודעין שיתנו להם כל צרכם ואין עושין הסח הדעת ועיין חיי אדם כלל ס' אות ה':

י

אורח הנכנס לבית חבירו והביאו לו כוס משקה סוכר שברכתו שהכל, ואח"כ הביאו לו משקה קהוו"א (קפה) דברכתו שהכל לא יברך על קהוו"א דנפטר בברכה ראשונה מפני כי יש בני אדם שמכבדין לאורח במשקה של קהוו"א בלבד ויש שמכבדין בזה ובזה, מיהו טוב שהאורח יכוין במשקה הראשון שיביאו לו לפטור גם משקה האחר שיושיטו לו אח"כ, והאדם יעשה מזה הקש לכמה דברים דרגילי בהו אינשי במקום ההוא:

יא

לקח דבר שברכתו "בורא פרי האדמה" וחשב שהוא פרי העץ, ובירך אדעתא דעץ שאמר "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם" על דעת לומר העץ ונזכר וסיים "בורא פרי האדמה" יצא, וכן הוא הדין אם לקח דבר שברכתו שהכל וחשב שהוא עץ ופתח ובירך על דעת לומר העץ ונזכר ואמר "שהכל" יצא, וכן הוא הדין אם לקח כוס משקה שברכתו "שהכל" וסבור שהוא יין גם כן דינא הכי דיצא, אך לדעת הרמב"ם ז"ל לא יצא כיון דבעיקר הברכה היה בדעתו לומר שלא כהוגן, כיצד יעשה משום ספק ברכות יטעום מה שבידו שבירך עליו כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה לכולי עלמא, ומשום חששת סברת הרמב"ם ז"ל יתן לאחרים שיברכו ויאכלו ממנו ויכוונו לפטרו ואז יאכל כרצונו: ומיהו אם זה הפרי שהיה בידו ברכתו "בורא פרי העץ" וחשב שהוא פרי אדמה, ואמר "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם" על דעת לומר "בורא פרי האדמה" ונזכר וסיים "בורא פרי העץ" יצא לכולי עלמא ואין צריך לתקן בזה, יען שאם בירך על דבר שברכתו "עץ" "בורא פרי האדמה" יצא, וכן הוא הדין אם זה ברכת עץ או "בורא פרי הגפן" וחשב שברכתו "שהכל" ופתח לומר שהכל וסיים ברכתו העקרית יצא לכולי עלמא, משום דעל הכל אם בירך "שהכל" יצא:

יב

אם בירך על פרי אדמה "בורא פרי העץ" ותוך כדי דיבור נזכר שטעה ואמר "בורא פרי האדמה", וכך היתה ברכתו "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא פרי העץ, בורא פרי האדמה" יצא, ואע"ג דיש חולקין קימא לן ספק ברכות להקל, וכן הוא הדין בטעה בדבר שברכתו "שהכל" ובירך "עץ" או משקה שברכתו "שהכל" ובירך "בורא פרי הגפן":

יג

טעה וברך על הלחם "בורא מיני מזונות" - יצא, ואפילו שאר מיני מאכל ומשקה, אם טעה וברך עליהם "בורא מיני מזונות" - יצא, דבלשון תורה הכל נקרא "מזון", חוץ ממים ומלח, ולכן אם טעה ובירך על המים "בורא מיני מזונות" - לא יצא, וצריך לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ויחזור ויברך על המים "שהכל נהיה בדברו", וכנזכר ב"חיי אדם", כלל נח, אות ג. וכל דיני טעויות הנזכרים לעיל שכתבנו דיוצא ידי חובתו, היינו רק בדיעבד, אבל לכתחילה קודם שיברך צריך שידע ויכוון הברכה שצריך לברך, כדי שבהזכרת השם - שהוא עיקר הברכה - יהיה יודע מה שמסיים באמיתות, ותבוא עליו ברכה.