אכן בושש הפעם האיש לבוא, ובכל-זאת הלא בא – יהי אפוא בואו ברוך, פָּתֹח נפתח לו, לעולם היד פשוטה לקבל שבים.

ואנחנו הלא ידענו כי האנשים אשר ממשפּחתו, משפחת האמנים, ואשר מבני דורו, דור כחשים, רק כזרים וכנכרים נחשבו לנו מעודם. נפשם כרותה היתה מעַמם גם בחייהם. דל וצר היה אהל בית עמם בעיניהם מהשכין בו את נפשם הרחבה, ובצאתם לבקש את הגדולות מחוץ לגבולו, שכחה רגלם את נתיבתו לעולם. המכס היחידי אשר הרימו אלה לעמם לא היה בלתי-אם טפות דם אחדות, דם ברית, בראשיתם, סמוך ללידה, ופגרם הקר לקבר ישראל באחריתם, אחרי מיתה. את כל השאר, את כל מה שבינתים: את אור חייהם ואת גבורת עלומיהם, את יתרון רוחם ואת שפע כחם, את תרועת נפשם ונהמת לבבם, את כל החֹסן והיְקר אשר נאצרו בדמם בכח דורות ובזכות אבות – את כל אלה העלו לרצון עולות כליל על מזבח אל נכר. ואם יש אשר העלה אחד מהם גם את זכר עמו על לבו, והיה לו הדבר הזה כתשלום מס לא נעים, כעין "זכר לחרבן". האַנטוקולסקים והאיזראלסים פטרו את עמם בשה"י פה"י: השלך השליכו לפניו כלאחר-יד, ופעם ביובל, פרורי יצירה עלובים, מעשה בין-השמשות, מעין "חייט עִור", מעין "סופר סת"ם", כאלו באמת "הנושא העברי" הוא העיקר כאן, וכאלו באמת יש בשוחד קלוקל כזה כדי לפצות בו את שכינת עמם הנעלבה.

ואחד מבני הדור ההוא – דור של שמד הרוח – היה גם האיש הבא אלינו הפעם, הוא הצַיָר הנקרא פה – אולי זאת הפעם הראשונה בימי חייו – בשמו העברי: אברהם ליב בר' יוסף פּסטרנק. צַיָר חָרָש ברוּך אלהים, פורטרטיסטן מובהק מיוחד במינו, אמן מהיר-יד, נאמן עין ועליז עבודה, שליט קל וחפשי בצבעים ובכל סגולותיהם, בעל טכניקה מצוחצחת ומשוכללת תכלית שכלול, שומר נתיבו המיוחד ומתקדם בלי הרף, נאמן תמיד לנפשו ומתחדש תמיד, ועם זה גם איש חמודות וּנעים מזג, מרובה השכלה ועדין תכונה, שקדן ומזורז, בהיר רוח וקל תנועה, שְׂבַע נסיונות ופקח, מעורב עם הבריות ואהוב ומכובד על חברו ותלמידיו – כזה הוא פסטרנק הצייר והאיש. תולדותיו? – מה יתנו ומה יוסיפו אלה? מה בצע, למשל, כי נדע את אשר חלו ימי ילדותו בשנות הששים, ימי בכורי ההשכלה הרוסית לישראל וימי מנוסת בהלה למשכילי ישראל מן המחנה, ואת אשר גדל בבית הורים מדלת העם – אביו היה פונדקאי – על חוף הים השחור בעיר ההוללה וקלת-הדעת, ב"יפֵיפִיַת הנגב", באודיסה, ואת אשר בקר שם בגימנסיון רוסי, והוא, כמובן מאליו וכמשפט רוב בני "חלוצי ההשכלה" בימים ההם, נעור וריק מכל דעת לשון וספר עברי? ומה חפץ, כי נוסיף לדעת את אשר דבקה נפש העלם פתאם בימי נערותו לאהבה את מלאכת הציור ויתגנב מן המחלקה השביעית בגימנסיון לבוא יום יום בהחבא גם לבית-הספר לאמנות אשר בעירו, ואת אשר התקוממו לו הוריו בכל עֹז בדבר הזה, מהיות עסק הציור בעיניהם כדבר בטל, אשר כל "תכלית" אין לו ואשר על כן איננו שוה בנזק הזמן? ומה ישע, כי נדע עוד את אשר הוסיף גם אחרי-כן, בימי הבחרות, לפסוח על שתי הסעיפים, ומבלי הנתק כָּלה מן האוניברסיטה באודיסה – מקום למד שם, לנחת רוח הוריו את תורת המשפטים – התחכם עם זה לבוא, אחרי נסיונות רבים וקשים, גם אל האקדמיה לאמנות אשר במינכן, הוא המקום אשר נפתחו שם לפניו ראשונה שערי האמנות הגמורה לרוָחה ויכר לדעת את יצירי כפיהם של גדולי האמנים אנשי המופת כהוֹלבֵין, רֶמברנדט ואחרים? מה יתנו ומה יוסיפו לנו כל הפרטים הקטנים האלה? רב לנו אם נדע, כי בשובו אחרי כן, מקץ ימי שקידה והשתלמות מרובה, לארץ מולדתו לרוסיה, והוא כבר מכיר אז את כחו ומזוין טכניקה שלמה ודעת הרבה – לא התמהמה מהתמכר לעבודת היצירה בכל זהר כשרונו ובכל זריזותו ויהי לאחד מבוניה החרוצים של האמנות הרוסית. בזה אחר זה הוציא מתחת ידו הקלה סדרה שלמה של ציורים נחמדים, כלם מעשה זַ'נר קטנים וגדולים, מסוג ציורי ההֲוָי הריאליים, ש"נושאיהם" שאולים מן המציאות הממשית של העם הרוסי. "הרהורי הבית", "אגרת לבית המולדת", "התשובה לבית המולדת", "שמועות מבית המולדת" – כאלה הם שמותיהם ו"נושאיהם" של ציוריו הראשונים – ציורים שזכו בשעתם לפרסום, ורובם נכנסו לגלריות מפורסמות שונות, צבוריות וממלכתיות. מעשי ידיו אלה, ששמותיהם מעידים על תכנם, הם אמנם מצד הנושא "פסיכולוגיים" בעיקרם, כמעט "ספרותיים" – דבר שאינו נדרש לשבח בבית-מדרשם של "עובדי הצורות הטהורות" – ואולם עצם מעשה הציורים, כדבר מלאכת מחשבת, לא נפגם על-ידי כך גם מבחינת הצורה. גם בציורים בני סוג זה, בין שנעשו בעפרון, "כלי-זינו" החריף ביותר של פסטרנק, ובין בצבעים יבשים ובאַקְוָרֵיל – נכר מיד האמן בעל היכלת, וביחוד, הרַשָׁם הנפלא. רשומו של פסטרנק אין כמוהו לטכניקה מהודרת ולדקות התפיסה. תופס הוא מיד את העיקר ופוגע באישון. קו ונקי. גם אז בתקופה הראשונה להתפתחותו החפשית לא נמצאו לו בפנה זו מתחרים רבים. והוא עוד טרם עמד אז על מלוא כחו האמני. יתרון זה הוא שעמד גם לציוריו מן הסוג האמור "להעלותם". הצד הפסיכולוגי שבהם "לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר". צף הוא ועולה מהם מאליו, בלי הדגשה מיוחדת, אלא כתולדה מחויבת מתוך צרופים אומנותיים נקיים, עשויים ביד אמונה של צייר מובהק בעל בינה טכנית יתרה ובעל טביעת עין חזקה. ומי יודע, אולי לא מקרה בלבד הוא, או תשלום "מס" לזמנו – את אשר בחר לו הצייר את המוטיבים ההם לנושאי יצירי כפיו הראשונים. מוטיבי החיים הפשוטים והאינטימיים בשלותם וביגונם הצנוע, וביחוד מוטיבי הבית והמשפחה, הגעגועים על בית מולדת – כל אלה הלא משכו אליהם מאז, ביודעים ובלא יודעים, את לבות האמנים הריאליסטים מן היהודים (העלו על לב את אופנהים, איזראילס, אהרנסון, גינצבורג, ואפילו ליברמן בזמננו). "החמר" החיצוני של הציורים, הלבוש, הוא, כמובן, כאן כלו "גויי", ה"דרך", כלומר, הטכניקה, המָנֵירה, היא כלה אירופית, אירופית שבאירופית, ("וכי יש דרך יהודית?" – ישאל כאן פסטרנק יחד עם האמנים אשר כגילו) ואולם ה"מבפנים" – אין זאת כי-אם החביא האמן שם, ולוא גם שלא במתכַּוֵּן, ולוא גם בעל-כרחו, מה-שהוא, קורט קטן, מכבשי רוחו העברי, זה שנתגלגל ובא לו בירושה מאבותיו שלא מדעתו. די לראות שעה אחת את פסטרנק במסבת בני ביתו ובאוירו הטהור, הפטריארכלי, של נוהו השאנן; די לשמוע את שיחתו על האם העבריה – על אמו הוא; די לקרוא את השורות המעטות, שהוא מקדיש במחברתו על רמברנדט לאם העבריה, שורות ספוגות חרדת קדש וגעגועי-נפש נעלים וטהורים – די, אומר אני, בכל אלה, כדי להבין, כי אכן ההשערה ההיא איננה השערה בטלה בלבד.

נעימה פסיכולוגית זו היא שמגבהת קולה ומנהמת גם מתוך הציורים שהוציא פסטרנק מתחת ידו אחרי-כן. אף אלה הם, מצד תכנם, פסיכולוגיים בעיקרם, אלא ש"נושאיהם" מורכבים יותר והטכניקא שלהם יותר משוכללת. כאלה הן התמונות היפות, שזכו לפרסום: "מקהלת ילדים עורים עומדים בתפלה", "סטודנטים מתקינים עצמם לבחינות" (זו השניה נקנתה על-ידי הממשלה הצרפתית והובאה אל הגלריה הלוקסמבורגית) וגם התמונה "חבלי יצירה", שהוציאָה מתחת ידו אחרי כן, בהשפעת החבורה הספרותית במוסקבה, זו שנטפל אליה פסטרנק בימים ההם ויהי לה למנהל את המחלקה הציורית של ז'ורנלה המצויר "ארטיסט", כלי-מבטאה של אותה החבורה. בהשתקעו בימים ההם יותר ויותר בציור הספרותי הפסיכולוגי – מצא כשרונו הרענן והגמיש גם ב"בקעה" זו מקום רחב ידים להתגדר ולהתגלות בו על-פי דרכו הוא. בהיותו אמן חרוץ ומנוסה, בעל מכחול יורה כחץ ותפסן מהיר, מכיר בטיב בני-אדם ומבין חריף אל כל פרצופיהם לכל "מצביהם" ושרטוטיהם המשונים (פסטרנק איננו משולל גם מנה יפה של כשרון ארטיסט משׂחק), ידע האמן להעלות מהם בחכה את כל האופיי והטפוסי ביותר – אם "אישים" יחידים ואם קבוצות שלמות – ולהחיותו משנה חיים בציוריו הקטנים והנפלאים. יצירי כפיו של פסטרנק, אף כשהם נסמכים בתור אילוסטרציות לגוף ספרותי, הם בריות בפני עצמן, בריות שׁחיות ונזונות משלהן וזכותן בתוכן. האמן הצייר לא שעבד את המכחול אל העט של האמן הסופר ולא הכניע את זה לפני זה. שניהם נעשו שותפים שוים במעשה בראשית, ויש שהיו גם מתחרים זה עם זה. ואין צריך לומר, שמעולם לא ירד פסטרנק האילוסטרטור למדרגת פרשן סתם. הגוף הספרותי לא שמש לכשרונו אלא כעין יתד להתלות בו ולתת מבע לעצמותו הוא. מצבו של הצייר ביחס אל הגוף הספרותי דמה מצד זה לאותו של אמן הבמה, הארטיסט המשחק, ביחס לגוף הספרותי של המחזה. הצייר עמד בקומתו המלאה בשורה אחת עם הסופר האמן ויצר כרוחו וכרצונו, מבלי לוַתר על חרותו הוא כמלוא השערה. ויש שהצייר גם עמַם בקומתו את זו של הסופר ולא נודע מי מהם קדם ומי בא להשלים את מי. על-ידי כך העלה פסטרנק את האילוסטרציה הספרותית ברוסיה למדרגה גבוהה, שלא הגיעה אליה שם מעודה. השֵׁדֶברים הקטנים שיצר בפנה זו היו למופת ולנס, וכשעלתה במחשבה הוצאת דברים נבחרים מכתבי טולסטוי בציורים (הרומנים "מלחמה ושלום", "התחיה", וספור "על מה יחיו בני-האדם"?) נתנו הכל, וגם טולסטוי עצמו, שהיה, כידוע, מן "המחמירים", את עיניהם בפסטרנק. הנסיון היה קשה ומטיל אימה, אבל גם מושך את הלב. ופסטרנק, הבטוח ביכלתו, לא נסוג מפניו אחור. בהיותו הוא עצמו אחד ממעריציו הנלהבים של טולסטוי, הכניס ראשו לעבודה זו באהבה, מתוך התלהבות. ליתר שלמות ובטחון, נוסע הוא פעם בפעם ליאסנאיא פוליאנא, מקום משכנו של הסופר הישיש, לראות שם את פני טולסטוי עצמו, להרצות לפניו את מערכי לבו על העבודה השומה לפניו ולהמלך בו בדבר פרטיה. מאז נעשה בבית הישיש לאחד האורחים הקבועים, ומן החביבים והרצויים ביותר. כשיפָּנה פסטרנק לכתוב זכרונותיו לא ימָנע בודאי מלספר בפרוטרוט על-דבר הפגישות הללו עם הישיש. מרובות ענין הן, וכדאי שתכָּתבנה. איך שהוא, והעבודה שקבל הצייר על עצמו – הצליחה מאד. תוצאות העבודה, שבאו אחרי-כן לפני טולסטוי, הנאוהו הנאה מרובה. למראה כמה מהן זלגו עיניו דמעות של התרגשות. מדי הביא הצייר לפניו את אחד הציורים ש"הצליחו", היה הזקן מתעורר וקורא בשמחה מרחוק לבתו החביבה עליו: "באי, בתי, באי וראי! באי וראי!" דברים אלה מוסבים בעיקרם על ציוריהם של "התחיה" ו"על מה יחיו בני-האדם". כי אלו של "מלחמה ושלום", נעשו עוד זמן רב קודם לכן, בטרם השיג הצייר עוד את מרום יכלתו. ובכל זאת כדאי להשוות את ציורי "מלחמה ושלום" של פסטרנק לאלה של הצייר כריסטיאנסן, הנתונים בתרגום הדֶני של אותו הרומן. במקום שזה נותן את כל דעתו את התלבּשׁת של נפשות הספור – הצליח פסטרנק, ברדתו לסוף דעתו של הסופר הגאוני, להחיות לפנינו את ראשי הנפשות האלה עצמם למצביהם השונים. ואולם בציוריו ל"תחיה" ולספור "על מה יחיו בני-האדם" – הגדיל! זאת הפעם קנה את עולמו! על המדרגה של אמת חיונית, מדרגה קרובה כמעט ל"צפיה חזיונית", שהגיע אליה אז הצייר ברגעים של תגברת הרוח, תעיד עובדה מפליאה זו, שבאמתותה אין להטיל ספק. אחד מבאי ביתו של הצייר, מי שהיה אסיר שליסלבורגי, פתח במקרה את תיקו של הצייר ומצא שם, בתוך שאר הציורים המוכנים ל"התחיה", גם את זה של פקיד בית-האסירים, אחד מ"נפשות" הספור. אך הביט בו ויקרא בתמהון: זה מנין לך, הלא הוא פקיד בית-האסירים שלנו, השליסלבורגי!"

אין צריך לומר, כי פסטרנק לא ראה מעודו את פקיד המבצר השליסלבורגי. ידו כִּונה מאליה. הגיע הדבר לידי כך, כי בהשפעת אחד הציורים, חזר פעם אחת טולסטוי עצמו מדעתו הקודמת בנוגע להרצאת פרשה אחת בספורו "התחיה", ותפס "נוסח" אחר, כדי להתאים הפנים של הספור אל הציור שכבר נעשה. הסופר והצייר עשו אפוא הפעם חליפים בתפקידיהם: לא הצייר השלים את אמן העט, אלא להפך.

לא נופלים מאלה היו גם יתר הציורים. טולסטוי עצמו, בחווֹתו במכתביו את דעתו על טיבם של הציורים לספורו "על מה יחיו בני-האדם" – כותב: "טובים מאד שני הציורים 'בסעודת הערב' (מתוך מערכת הציורים לספור האמור), וביותר – קלסתר פניה של האשה – בעד זה 5+; כיוצא בזה 5+ על הציור של 'האשה ושתי הילדות'".

הציורים האלה כשנתפרסמו בעולם – מתחלה ברוסיה, יחד עם ספור "התחיה", שנדפס פרקים פרקים בזורנל הרוסי "ניבה", הנפוץ בעם לאלפי רבבות, ואחרי-כן בפריז, בלונדון ובניו-יורק – הנחילו את פסטרנק כבוד ותהלה והוציאו לו שם למרחוק. מבינים בעלי טעם צִפּוּ להמשכיהם של הציורים באותו קצר-הרוח שצפו בו להמשכיו של גוף הרומן. הזווג היה כאן באמת "מן השמים". נזדמנו למקום אחד שני אמנים, אחד סופר גאוני ואחד צייר מצוין, לשם הרצאת אפוס אחד באמצעים שונים, וקשה היה להכריע אי מהם עדיף, לפי ששניהם כאחד טובים. פסטרנק עמוד אפוא בנסיון, ולא עוד, אלא שגרם בנצחונו להרים את כבוד המקצוע של האילוסטרציה הספרותית ברוסיה. עד הימים ההם נהגו בה אמנים גמורים זלזול. בעיניהם נחשבה כמלאכה, וכמלאכה שאינה צריכה לגופה. עתה הוכיח פסטרנק עד איזו מדרגה של אמנות יכולה זו להתרומם בהזקק אליה אמן מובהק כמוהו.

ואולם פסטרנק לא בא עד הציור הספרותי הפסיכולוגי ועמד. בכל החיל אשר עשה במקצוע זה לא נתיחד אליו ולא נעשה לו עבד נרצע. סוף-סוף לא היתה ה"ספרותיות" ביצירתו בלתי אם יסוד טפל, דבר של ארעי. בעצם איננו בלתי אם אמן טהור וחפשי, "עבד כנעני" ליופי השלם ועובד נאמן של הצורות הנאות. השלמות האמנותית מצד הצורה היא הקודמת בעיניו לכל דבר. סוד הזווג ההרמוני של הצבעים, סוד הצרוף של פרטים מתים לכלל חי אחד, קסמי האורות והצללים – אלה הן הפרובלימות המגרות מצדן המעשי והטכני את יצרו האמנותי תמיד. בדברו על היפי הנצחי שבגוית האדם ושבטבע החי – יגיל ברעדה, ובקראו בשם אמני דור ודור, מגשימי היפי הזה ביצירי כפיהם השלמים – ירנן לזכרם לבבו. ואת היפי הזה, את האמת הנצחית שבו, אמת מוכרעת ומכרעת מתוכה עצמה, בלי שום אמצעים זרים שאינם מבני מינה של האמנות הנקיה – אותם רדף גם פסטרנק בכל עבודתו הרבה והמסועפת אשר עבד אחרי-כן בשדה האמנות. בין שנזקק מכחולו לטבע החי, ובין – לטבע הדומם והצומח, ובין – לקסמי האור והצל, לא "דבר" בלתי אם אמת, אמת אמנותית צרופה ומזוקקה, וכמובן, אמת שלו, כאשר ראוה עיניו, עיני אמן. בדרך הליכתו אל "האמת" הזאת – לא עקש מימיו את נתיבתו, לא נטה אל אחת מן הקצוות ולא נגרף אחרי כל זרם עובר. דרכו היתה ישרה לפניו – וילך בה נכחו "בדד בטח". וככל אשר הוסיף ללכת, כן חזק כחו וכן נתעלה כשרונו. אמצעיו נתעשרו מבתחלה, כלי-זינו – העפרון והמכחול – חַדו ודַקו משהיו וידו הוסיפה אֹמץ. הוא עמד על סוד הצמצום, כל רשימה שלו – הוא מועט המחזיק את המרובה. לוקח הוא מן "החומר" מועט שבמועט, את המוכרח בלבד. יש מעתה בשרטוטי עפרונו מין קלות נעימה ודקה שאינה נתפסת. בתקופה זו הצליח פסטרנק לתת כמה דברי יצירה נאים בני סוגים שונים: מסוגי ההוָי, הפורטריט, וכדומה. ואולם בתשוקה יתרה החל אז לתת את לבו להעלות בצבעים את הקסמים הרבים אשר יקסמו לנפשנו בחדר ביתנו בלילה מאורי אור העששית לכל תמורותיהם ומדרגותיהם ולכל גוני גוניהם, בהשרותם על חלל הבית ועל נפשנו רוח שלום ושלוה. במקצוע זה יצר כמה דברי מופת, ובתוכם שתי תמונות-פורטריטים: אחת – טולסטוי במסבת אנשי ביתו בערב, והשנית – חבורה של אמנים מפורסמים ופסטרנק עצמו בתוכם, מורי בית-הספר לאמנות במוסקבה, כשהם נכנסים בערב ל"ישיבה". שתי התמונות האלה הובאו אל המוזיאון של הקיסר אלכסנדר השלישי בפטרבורג.

מוטיב אחד יש שלא זז פסטרנק מלחבבו כל ימיו, הוא המוטיב של שלום בית. בכל תקופות התפתחותו לא ירד מוטיב זה מעל יריעותיו. דורש הוא אותו כמין חומר ליצירותיו בשבעים פנים ומטפל וחוזר ומטפל בו באהבה עזה ויתרה. הנה אֵם חולצת שד להיניק את עוללה. והנה אם חובקת את שני ילדיה וקוראת עמם ביחד מעל הספר. והנה שוב חבורה של תינוקות משחקים בחדר הילדים. ילדים ואומנתם הזקנה. ילדים ברחיצתם. ילדים בסעודתם. ילדים בחִנם ובחסדם ובצהלת משובתם הנעימה. וכמה נפשיות משקע האמן ביצירי כפיו אלה. כל תג ושרטוט שבהם כאלו מוארים הם מתוכם, מבפנים, מתוך איזה צנור חבוי, סמוי מן העין. רוח טהרה מיוחדת במינה שורה עליהם ומוספת להם איזו לוית-חן, איזו אינטימיות חביבה שיש בה משהו של שלוה פאטריארכלית, פשוטה ואצילית כאחת. ציורי פסטרנק מסוג זה יזכירו מבחינה ידועה את ציורי הבית הנחמדים של אחיו הגדול ההולנדי איזראילס. ושוב אותה שאלה: האם לא צנור נעלם אחד, חבוי בגנזי הנפש הוא שהשפיע על שניהם מדעתם ושלא מדעתם? האין כח-כחו הנעלם של הקורט היהודי הוא הנותן טעם מיוחד ונעימה מיוחדת בציורי הבית של שניהם – אותו הקורט עצמו המנעים עליך והמקרב ללבך כל-כך את אוירו הטהור של נוה האמן השאנן בשעה שאתה נמצא במסבתו ובתוך בני ביתו?

חושו האמנותי הבריא של פסטרנק – זה המלאך הטוב המלוה את כל אמן אמתי – שמר עליו, כאמור למעלה, מנטותו מדרכו הישרה, דרך הצמיחה והגדול, ולהתרחק אל אחת מן הקצוות. על כן עמד בו טעמו המיוחד. הוא לא נצרך לזַיף את חותמו לשם נשיאת חן. את תעתועי האמנות ואת ילדי זנוניה, פרי כחש, תעב יתעב. על כן לא יצא ממקדש האמנות לנוע על ה"במות" הקטנות וכהניהן, החדשים לבקרים. מעולם לא "התגודד" ולא "התכותת". אין "פרוגרמה" לאמנות, אלא כשרון ויכלת וחסד אלהים. נזונת היא מכל הצנורות ויונקת מכל התחומים. ואיזהו אמן? – הלומד תמיד, והלומד מכל. וכל מי ששיטתו המופשטת קודמת ל"יכלתו" הממשית – בין שהוא ישן ובין שהוא "חדיש" – חשוד הוא למפרע. יחס בריא כזה של האמנות שמר על פסטרנק מצד אחד מפני אקדמיוּת מאובנת וקֵרַחַת ומפני פורמליות יבשה וקפדנית, ומצד שני, מפני הפקרות פרוצה פורקת כל עול. והוא שעמד לו להתקרב ביצירי כפיו האחרונים אל הסינתיזה של שני המהלכים העקריים באמנות שבימינו: זה שהוא מיסודו של דֵי לַא קרוּאַ וזה שהוא מיסודו של אֶנגר. מכיר הוא בכחם של הצבעים וב"שפתם" המיוחדת אבל נותן הוא עליהם את מרותו של הקו החמור, של השרטוט המדוקדק והמהוקצע. לא הצבעים מושלים בו אלא הוא מושל בהם. הוא מצוה עליהם והם נשמעים לו. מתקופה זו יודע אני לפסטרנק תמונה גדולה אחת, שיצר אותה בהשפעת "רגע מיוחד" – כמדומה, סמוך לחג יובלו. על היריעה מצוירת קבוצה קטנה של בני נעורים, בת ארבע נפשות – אחים ואחיות מגודלים בני-גילים שונים – שעומדים במלוא קומתם עמידה חגיגית זה מאחורי זה, כעין מחרזת חיה, כלם נשואי ראש ולבושי הדר, בידי שתי העלמות אגודות של פרחים חיים, ובידי הבחורים מגִלות של דברי שיר. חבר בנים הוא, בני נעורים, רענני גו ורענני רוח, "נטיעים מגודלים", שבאו בבקר עם שמש ביום חג משפחה גדול, כגון חתונת זהב או יובל, ופרחים רעננים כמוהם בידיהם, לקדם את פני הוריהם, חתני-היום, בברכת החג. פני חתני-היום עצמם, ההורים, לא ירָאו בתמונה, אבל הם "משוערים" מכללה. מאחורי התמונה, במבוא הפתח, עוד נראה סל גדול של פרחים נדחק ובא, מלא וגדוש, דרך הפתח, נשוא בידים של משרתת "משוערת" אף היא. זה הכל. לכאורה, תכן פשוט מאד. אבל מי שראה תמונה זו פעם אחת לא ימָחה עוד הרושם מלבו. ביצירתו של זו נשתתפו כל הסגולות המעולות של כשרון האמן, ואין אתה יודע להכריע, ידה של איזו מהן גברה כאן. מוצא אתה כאן טכניקה מהוקצעת, כח שלטון בצבעים, הסתכלות בהירה וחודרת, כשרון הקומפוזיציה, סוד הצמצום, בטחון יד וכח המַבָּע העז, ובהצטרף כל אלה למכלול נהדר אחד על-גבי יריעה לא גדולה ביותר, לפי הערך – עושה התמונה, עם כל פשטות תכנה וכמותה המצומצמת, רושם של דבר יצירה מוֹנוּמֶנטַלי! תמונותיהן של ארבע הנפשות נתונות על הבד ב"קומה שלמה", ומצד זה מזכירה התמונה את מעשה ידיהם של האמנים ההישפניים והוויניציאניים. ואולם ה"רוח החיה" של התמונה כלה פסטרנקית. לא תמונה היא, כי-אם מין תרועת עֹז והדר! רוממות הרגע צועקת מכל תג. הדִבְּרה "כבד את אביך ואת אמך" חזרה ונתנה כאן בקולות חדשים, ובכח ובהדר חדש – בקולות הצבעים. מסתכל אתה בתמונה זו, שכלה צהלת חיים וששונם, שיר מזמור נהדר לברית עולם שבין אבות לבנים, שבין "תפארת בחורים כחם" ל"הדר זקנים שיבה", ועל לבך עולים מאליהם אותם הפסוקים הנפלאים, שאין כמוהם לרוח "בריאות", להרגשת האיתן שבטבע: "אשר בנינו כנטיעים מגֻדלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחֻטבות, תבנית היכל", "אשתך כגפן פוריה...בניך כשתילי זיתים", "כחצים ביד גבור, כן בני הנעורים. אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם!" ומרגיש אתה כי אלה בני הנעורים, בקומתם הזקופה, ביושר מבטם ובעֹז פניהם לא באו הפעם "להודות ולברך" בלבד על "העבר". הם באו גם "להכריז ולהודיע" על "העתיד", שהוא שלהם. הם באו לא רק לשלם, אלא גם לגבות... הרושם העז של התמונה מתחזק עוד על-ידי כך, שידע האמן, בכח איזה סוד, לתת בתמונה זו, שהיא כלה מודרנית לפי צרופי חמרה ובנינה ולפי אפני מלאכתה, גם מה שהוא מתפארתה ומפשטותה הרוממה של הקלסיות העתיקה.

הענין הרב אשר מצא האמן בתאור האדם ועולמו הפנימי הביא אותו לתת חלק מכשרונו הגדול לאמנות הפורטריט, וגם במקצוע זה מצאה עצמותו מקום להתגדר בו. מי שנזדמן לו לראות את פסטרנק בשעה שהוא צר צורה "בצלם ובדמות", ובהיות עליו הרוח, כמובן – אך הוא יבין מה זה "אמן יד", קל ומהיר הוא במלאכתו כצבי ועז כנמר. כלו אומר זריזות וצהלת רוח. מזוין במכשיריו קופץ הוא את קפיצותיו הקלות לפניו ולאחוריו, רגע מתקרב אל הבד ורגע מתרחק ממנו, הכל לפי הצורך, וידו יורה ויורה בלי הפסק אל המטרה. העפרון או המכחול רצים בידו "כחצים ביד גבור". תוך כדי "יריה" ממששות עיניו את גוף המצויר, את הדוגמא החיה, את כלה בבת-אחת, מכף רגל ועד ראש. "צריך אני לקבל תלגרמות תכופות מכל נקודות הגוף, ומכלן בבת-אחת". ואין הוא נוטל מן "החומר" כל מה שזה ממציא לו, אלא בורר ונוטל. נקודה מכאן וקו מכאן. עוד אחת מעט – והנה קומה שלמה. וכל טפת צבע שהוא מטיל בתמונה מוספת לה טפת חיים, אין אחת לבטלה. דומה שהטפה חיה ומפרכסת היתה מעיקרה, רגע אחד לפני קפיצתה אל הבד מראש המכחול. הדמיון החיצוני, הפוטוגרפי, של הצורה לגוף המצויר אינו מניח עדין את דעתו. חותר הוא לגלות בשרטוטי הפנים את פנימיות האדם, את עיקר עצמותו, את ה"יחידה חיה" שבו. פרצוף פנים מעשה ידיו – הוא "חי מדבר", מלא מחשבה ותוכן. הפורטריטים המעולים של גדולי הספרות והאמנות בני דורו, של יחידים ושל חבורות שלמות, הם יצירי כפיו של פסטרנק. ברצון ובחבה הסגירו הללו את פרצופי פניהם בידו, בדעתם כי מכחולו של פסטרנק לא ישקר. חבה יתרה נודעה לאמן זה מטולסטוי. הישיש הגדול, שלא היה נקי משמץ פוֹזיוּת, נענה תמיד לצייריו בחפץ לב. אוהב היה לראות את עצמו כמין חומר להם ולהסתכל בצורת עצמו. ומיום שהכיר את הצייר פסטרנק הפקיר את עצמו למכחולו של זה לגמרי. ישוֹב ישב לפני הצייר באורך-רוח ולא בלי חמדה פעמים אין מספר ושעות שעות רצופות, וכשיצאה התמונה "מוצלחת", היה קורא לאנשי ביתו בשמחה, כדרכו: " באו! באו! באו וראו! מה טוב ומה יפה!" תמונותיו הפסטרנקיות של טולסטוי הן מן המפורסמות ביותר ונפוצו בעם לרבבות. ושל הרבה פנים הן: טולסטוי במסיבת בני ביתו; טולסטוי יחידי באהל עבודתו; טולסטוי בטיולו; טולסטוי בחברת סופרים ואמנים, ועוד ועוד. ובכלן אנו רואים את טולסטוי כמו שהוא, בכל גדלות פשטותו. רושם מיוחד עושה התמונה המפורסמת ביותר: "טולסטוי בחדר עבודתו". טולסטוי בצורת זקן פשוט, תבנית אכר, לבוש פשוטים, מעין כתנת בד, כלבוש הרוסים מדלת העם, יושב בחדר פשוט, חסר כל נוי והדור חיצוני, אצל שלחן עץ מרובע, חלק ופשוט מאד, וכותב "ספרים". הכל פשוט בתכלית, וכמה גדלות בפשטות זו. מראה הישיש כעין סופר סת"ם זקן מתיחד בסתר אהלו וכותב שמות הקדש בטהרה ופרישות, או מעין צדיק "נסתר" שכותב בהשבעת הקולמוס ומגלה רזי עולם. יצאה מכלל אלה התמונות, שכלן ריאליסטיות, תמונה אחת דמיונית, מסוג ה"נשגב". שנתכַּוֵּן האמן לסמל בה את טולסטוי הישיש בברחו מן העולם הזה. הישיש מתֹאר כדמות נביא ואיש האלהים "נורא הוד", החותר והולך בראש פרוע ובמצח מגולה לקראת סער.

בשעות ה"ישיבה" לפני הצייר ובעתות ההפסקה, הרבה עמו הישיש שיחת רעים על ענינים שונים, ובכללם על האמנות. מקצת מן הרעיונות שנשתקעו אחרי-כן בספרו של טולסטוי "על האמנות" הציע זה מתחלה לפני הצייר בעל-פה. "אתה – אמר לו פעם אחת דרך תוכחה של חבה – עכו"ם גמור אתה, עובד הצורות! כורע אתה ומשתחוה להבל ולריק, לפני היופי החיצוני. אני ה"גוי" הנני יותר "יהודי" ממך. האמנות לשם אמנות דבר בטל הוא בעיני". איני יודע, אם פרסם פסטרנק בדפוס מעט מזכרונותיו על השיחות האלה. מפיו שמעתי עליהן לא אחת.

פסטרנק אצל מכשרונו מעט גם למראות הנוף, מראות יום ומראות לילה, כתובים ברוח אימפרסיוניסטי. ואולם באלה עסק בשעה שאינה לא יום ולא לילה. עיקר כחו של האמן נתגלה בציור "הטבע החי", וביחוד, בתאור האדם החי. הגוף והנפש בהתמזגותם ההרמונית, הבשר והרוח העולים ב"קנה אחד" – הוא הוא הדבר אשר משך את לבו מעודו והיא היא ה"יד החזקה" שלו. בפנה זו יש לו לפסטרנק מטבע שלו, חותמו המיוחד, ולא רבים הם אשר ימצאו את לבם להתחרות עמו.

עבודתו התמה והפוריה של פסטרנק בבנין האמנות הרוסית זכתה אחרי שנות מספר גם להכרה "רשמית", ובשנות התשעים נתמנה למורה בבית-הספר לאומנויות היפות אשר במוסקבה. וִתָּרון כזה לגבי יהודי מצד הממשלה של אותם הימים, ימי תגברת הריאקציה החשכה ביותר, ובמוסקבה הקדושה, בעיר משמעתם של שליטים עריצים, צוררי יהודים ורודפיהם באכזריות חמה, כסֶרגי אלכסנדרוביץ – ותרון כזה, אומר אני, נחשב בימים ההם כמעט כדבר אשר לא יתכן ואשר לא יעלה על לב! מכל האמנים היהודים נמצא במוסקבה רק עוד אחד אשר זכה לכך, והוא לֵויטַן. שני הציירים היהודים האלה שמשו יחד בעת אחת כמה שנים באותו בית-הספר, איש במחלקתו, בתור פרופיסורים מרביצי תורת האמנות להלכה ולמעשה ברוסיה, ואחרי-כן, כשמת לויטן, נשאר פסטרנק לבדו. אם יתפנה פסטרנק להעלות זכרונותיו על ספר, יואיל נא להרחיב את הדבור על תקופה ממושכה זו בימי חייו. כדאי הוא שיספר לדור, איך הרגיש את עצמו ואיך החזיק מעמד כשלשים שנה רצופות פרופיסור יהודי יחיד ומיוחד בקרב כנופיה גדולה של גויים, אז, בימים הנוראים והאכזרים ההם, תחת יד הברזל של ממשלת זדון ערלת לב ובתוך אויר מדיני מלא שנאה וחמת פתנים ומזמות כלָיָה ביחס לאחיו בני עמו של האמן. אין ספק כי פרשה זו בספר חייו מלאה ענין.

מה היה היחס בין פסטרנק ובין בן-אומנותו הגדול, היהודי כמוהו, לויטן בתור "חברים" – איני יודע. בתור אמנים – עם היותם כמעט בני דור אחד – שונים היו זה מזה תכלית שנוי. כמעט שני הפכים. לויטן, הצפוני על-פי מולדתו, לא רדף אחרי ה"חי המדבר". אדרבה, דומה שהיה בורח ממנו. את כל רוחו הנכאה והעגומה שפך על הדומם ועל הצומח. הבדידות והדממה – מעין נובע יגון מתוק ועמוק לנפשו. אוהב הוא את הפנה העזובה והנשכחה, את בין-השמשות, את המחבואים שבטבע. הפֵּיסַז'ים של לויטן, שירי צבעים נוגים וענוגים אלה, רובם ככלם ריקים מכל נפש חיה. יש רק שנדמה לך לעתים, כי נפש חיה אחת נעלמת מעינים, והוא הצייר עצמו, שוכב מוצנע שם באחד המחבואים ועיניו השחורות, הגדולות, העמוקות, מציצות ביגון חרישי, אצילי, ב"עינו של עולם".

חלופו הגמור בפסטרנק. הוא הדרומי, בהיר הרוח ובהיר העין, ינק ממקור האור והזהר. צהלת החיים וששון אורם הם יסודי נפשו. ראש מַעיָניו – האדם וחייו לכל גלוייהם. גם פורטריט פשוט כשהוא יוצא מתחת ידו – אתה רואה דרך בו את האמן הישר ובריא הרוח, ההולך את דרכו לבטח ולמישרים, בלי עקיפים ועקלקלות ובלי התחכמות וכרכורים. עינו טובה ופקוחה בכל סביבותיו וידו הקלה מהירה לקבל ברצון את כל אשר תושיט לה ברכת אלהתים.

דורשי סמוכים להוטים להמשיל – מבחינה ידועה – את לויטן הצייר לטשיכוב הסופר. יש בין הטפין של זה – אומרים הם – מה שיש בין השטין של זה. אם באמת יש מקום לסמוכים כאלה – ומבחינה ידוע אולי יש – כי עתה עלינו ליחס את פסטרנק על בית-מדרשו של טולסטוי בצרוף תוספת מועטת ולא ביחס לשעור קומה, כמובן, אלא ביחס ל"דרך" ולשאיפה הכללית וביחס לבחירת האמצעים. ריאליסמוס בריא ופכח, יכולת אמנית ושליטה גמורה באמצעים, הרִשום המדויק והמהוקצע ה"פוגע בבבת העין", תפיסת הדברים כמו שהם ובהויתם העיקרית, פנימיות נתונה בלבוש של חיצוניות, פשטות ודרך קצרה – תן עליהם מלבד זה גם תוספת מועטת של ליריסמוס ושל השפעה אימפרסיוניסטית – והרי לך בצורה פורמלית תמצית מדותיו של אותו בית-המדרש שיש ליחס עליו את פסטרנק. ואולם מלבד כל אלה יש עוד איזה משהו שאינו מתקפל בשום פורמולה – והוא משֶל האמן עצמו.


וככה עבד פסטרנק באמונה ובחריצות את עבודת האמנות בקרב העם הרוסי כימי דור שלם – כארבעים שנה רצופות. מאחורי האוּרוה של אכסנית בית אביו באודיסה יצא הנער היהודי, והוא עני ודל, אין לו כל, בלתי-אם יתרון רוחו ורצונו העז, ירושת אבות אבותיו האחת, ויהי לאחד מבוני האמנות הרוסית בידיו ולאחד ממרביצי תורתה ברבים. ומה נתן לעמו בכל העת ההיא?

לא כלום. או כמעט לא כלום. שוב אותם הפרורים מעשה "כלאחר יד" ובין-השמשות. רשימה אחת קטנה, אמנם נחמדה, "כלי זמר". עוד אחת: "יהודי גולה". יש לו, כמדומה, עוד איזו רשימה ציורית בשביל איזו תעודה של איזו אגודה ציונית או שאינה ציונית – וזה הכל. וכל זה – בימי דור שלם! ארבעים שנה תמימות!

אין כּוָּנתי להגזים. יודע אני כי פסטרנק איננו מן "המאורות הגדולים". עולמות חדשים לא גלה ואת "היַמים במדבר" לא מצא. גדולה מזו: בעיני לא ירע כלל, אם יבֻקש הדבר וימָצא, כי גם ההערכה הכללית, זו שנתתי בזה למעלה על פסטרנק ועל מעשי ידיו, אף היא איננה מדוקדקת ביותר, כי העדפתי וכי החסרתי מעט. ואולם גם את זאת האחת ידעתי אל נכון, כי האנשים אשר מבני מינו ומדרגתו, בעלי כשרון ובעלי מרץ, אנשי תרבות ואנשי מסורה, הם הם היסוד הבונה שבכל אומה. אין עם אשר יבָּנה ואשר יִכּוֹנן בלעדיהם. האנשים בני מין זה הם השומרים הנאמנים לרכוש התרבותי הצבור ועומד והם המוסיפים עליו מעט מעט. הרשות אפוא לשואל לשאול איש כמוהו, ודרך בו – את שאר האמנים אשר כגילו: מה נתתם ומה הוספתם לעמכם אתם?

הגאונים – דרכם דרך הנשר בשמים. מי יציב להם גבולות ומי יתוה להם נתיב? אכן גם אִתּם עוד תדבר האומה משפטים – אך בלשון אחרת. חטאתם הם – תהום רבה. אפס אתם, אתם, אנשי המקום והזמן המצומצמים – איפה הייתם אתם כל ימי ארבעים שנה?

איפה הייתם אז, בהִמֵק עמכם בעֱנוּתוֹ וברבצו תחת משא יסוריו? מדוע לא באתם לתת כתפכם עם כתפו אל הסֵבל ופיכם עם פיו אל כוס התרעלה? ארבעים שנה רצופות הסגירו את עמכם בין החומות כעדת מצורעים, הצמידוהו לצחיח סלע וסתמו עליו את כל מקורי המחיה, מנעו ממנו אור ואויר וכבוד אדם, השליכוהו שנה שנה כנבלה מאכל לכלבים ולחזירי יער ויטביעוהו יום יום בים של רוק – "איכה רעיתם, איכה הרבצתם" כל העת הנוראה ההיא? איכה נועזתם ליהנות מזכיותיכם היתרות אשר העניקה לכם אותה היד, אשר הכתה לחי אתכם ואת עמכם ואת אלהיכם שבע ביום?

וגם אחרי-כן, במלאות הסאה, ועדת נלבבים קטנה יצאה במתי מעט, ובכח עוד מעט מזה, להרים נס ולקרוא קריאה לתקומה ולבנין – איפה הייתם גם אז? מי מכם בא לתת אצבעו עם הבונים? איפה הנדבך, איפה האריח והלבנה, תוספת ידכם?

מכם לא בא איש. אך אלהים הוא היודע, מדוע ראו האמנים את עצמם כל ימיהם "כחתנים בלילה הראשון", שפטורים מכל המצוות, כי על-כן אמנים חפשים הם, חפשים כמתים, מכל עול.

אינני כמוכיח, כי-אם כזועק לרוח. יודע אני כי אין על מי ואין על מה להתרעם – גורלנו הוא. ימים רבים אולי לא נמצא באמת לאנשים כמו אלה מקום ובית-אחיזה בתוכנו מלבד אחוזת-קבר. הטובים ועמוקי התכונה שבהם – אין זאת כי-אם שתו גם הם מכוס היגון בסתר, ומדי התהלכם בין זרים כפרשים נעלמים והמסוה על פניהם – מי יודע אם לא הטו אזן לפעמי החשאים של איזה מלאך עצוב ההולך מאחריהם הרחק בלאט ונאנח דומם. אין זאת כי-אם היו גם כאלה! אך היש בזה כדי תנחומים? היש בזה כדי תשלומים על כל הרעה הגדולה אשר הרעו לעמם בצאתם מאתו איש אחרי אחיו, איש אחרי אחיו, לבלי שוב עוד אליו לעולמים ולהכרית לו כל אחרית ותקוה? כי מה תקוה ומה אחרית לעם שמוציא ואינו מכניס, מוציא ואינו מכניס...

וכלום בימינו לא כך הוא? לפני זמן מועט, בשיחתי עם מלומד צעיר, ציוני טוב – שאינו יודע, כנהוג, מלה עברית – פרופיסור באוניברסיטה גרמנית, נזדמן לי לשמוע מפיו על דבר המספר המבהיל של יוצרים ובונים מעולים וחרוצים, אשר הקימה היהדות בגרמניה ובאוסטריה לכל מקצועות התרבות: למדע, לספרות, לאמנות, לתעשיה ולדברי צבור וכו'. "וכלם, וכלם – סִיֵם ביגון – מחוץ למחנה שלנו הם".

מדוע? מדוע הם עומדים גם עתה, כטמאים, מחוץ למחנה? הבוא נבוא אנחנו ואבותינו וטפנו להשתטח לפניהם ולהביאם אל המחנה פנימה בתֻפים ובמחולות? מנה לנו בידם. שטר לנו עליהם – יפרעו את השטר!

כי רק מאשר לעמם ומחוסן רוחו עשו להם את כל החיל ואת כל הכבוד. גם מראשית צאתם אל המערכה, בלכתם, כמו שנדמה להם, אחרי יצר לבבם ואל אשר ישאם רוחם החפשי, גם אז לא היו באמת בלתי אם שלוחי עמם ועושי דבר מלאכו הנעלם. רוח עמם הוא אשר שלחם כחלוצים לפניו אל המערכה לחיים ולמות, ובהעניקו להם ממיטב נשקו וכלי-זינו, לטוּשי דור ודור, בני כחו וכח-כחו, מלא את ידם לכבוש לו, ויהי מה, זקיפת קומה והרמת קרן בין משפיליו ומנאציו. שלח שלָחם על מנת לחזור, למען ישובו אליו אחרי-כן חזקים משהיו ובָנו לו את בית חייו. לא להם אפוא פרי נצחונם, כי אם לאשר שלחם. גזלת אביהם ואמם בבתיהם.

אַל נא יאמרו לפַיס אותנו בתשלומי מס. מוחלים אנו להם את "החייט העור" ואת "כלי הזמר" ואת שאר נובלות האמנות שהם משילים משמִטה לשמִטה לתוך גננו ממקום מַטָעָם מעבר לגדר. אותם גופם – הוא הדבר אשר אנחנו מבקשים. דורשים אנו מהם את עצם היותם בתוכנו, את שבתם ואת קומם ואת לכתם, את כל שטף כחם ואיתן חייהם, אותם כלם כמו שהם, על חטאותיהם וצדקותיהם, על שגגותיהם וזדונותיהם גם יחד. את גזעם ושרשיהם שיהיו בגננו – הוא הדבר אשר נבקש! על הנוף ועל הפירות לא נקפיד: יהי זה נוטה ואלה נושרים לרשות אחרת. אנחנו לא נדרוש מהם כלל "נושאים עבריים". ייצרו להם ככל העולה על רוחם – ובלבד שייצרו בתוכנו, על קרקענו אנחנו, כשהם בקרב המחנה פנימה וכשפניהם מוסבים ועיניהם מביטות אלינו. יתר על כן, אין אנחנו מַתנים עליהם בכלל שום תנאים. ישבו עמנו – ודי! עצם האדם, ככלי מחזיק סכום של חיים – הוא הוא רכושה היקר ביותר של האומה. ישפּוך איש איש מהם את כלי חייו אל נחל האומה והִרבָּה איתנו. פרי רוחם כשהוא בא אלינו מן החוץ, מעבר לגדר, אין לנו בו כדי "חיות". חסר הוא לגבנו את ה"ויטָמין".

והנה נמצא הפעם אחד מן ה"שרידים" אשר "הסתכן" ושב אלינו, וכנראה, על מנת להשתקע. על זה מעידים מעשיו הראשונים. הוא בא אלינו בשני פרצופיו כאחד: גם בתור אמן יוצר וגם בתור אמן פדגוג, המורה ומסביר את האמנות לרבים. הבא הביא לנו הפעם גם משלו: אלבום של תמונות סופרים ואמנים מישראל וגם מחברת כתובה בידו על רמברנדט וציוריו העבריים. על טיבם של שני אלה יגידו מבקרים מומחים את משפטם. אני, כמי שאינו מומחה, אין לי אלא להעמיד חבר על חזקתו. כמו כן אין זה מעניני לחקור ולדעת, מה ראה על ככה כי שב. דברים שבלב הם ואין דורשים בהם ברבים; ואם תמצאו לומר: פסול אני לכך כנוגע קצת בדבר. כל כַּוָּנתי הפעם איננה בלתי אם לאמור לו "בואך לשלום" ולהפיג את פחדו קצת. ידע נא כי לא אל חורבה שוממה ישוב הפעם. העתים, ברוך-השם, נשתנו בינתים וגם בארבע אמות שלנו יש לנו מה-שהוא ומי-שהוא. הוא ימצא הפעם בתוכנו גם עין רואה, גם אזן שומעת, ולכשיזכה – גם פנים מסבירות. אלהי ישראל פקד על נאמן ביתו עון התנכרות קלה בת רגע וימנע מעצמותיו מִשכּב בארץ אבות. עם ישראל איננו קַנא כאלהיו, ומי שנתן אחוזת-קבר בתוכו ללֵויטן, שמת במסוֵהו, ערפו לעמו וצלַבלבוֹן של זהב משובץ מרגליות על לבו – הוא יתן אחיזת-חיים לאלה השבים אליו בכל לב. אכן לא נכַחד מעִם השב, כי מאד מאד צר לנו על שבושש לשוב: כי צר לנו, צר מאד על שנתן את "חטאיו" לאחרים ואת "התשובה" לנו; ובכל זאת יהי גם שובו המאוחר ברוך. פתוֹח נפתח לו. לעולם היד פשוטה לקבל שבים. בפה מלא נאמר לו: אחינו אתה – בואך לשלום. ומי יתן – והיה גם לברכה.


י"ז חשון תרפ"ג, הומבורג לגבי ח"א.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).