אצל (אורי ניסן גנסין)

מאת אורי ניסן גנסין

---

חלק א'

בשדמות הרחבות, שנשמו בדוּמיה הכבושה שבלילה ואפלוליתוֹ הרוָיה, נסרה פתאום איזו ציפּור נסירה צרודה ומרוגזת, שמילאה מרחקים הוזים, והישיש אַרחיפּ, שאליו ואל פּרוֹקוֹפּ בנוֹ הגדול נזדוג אפרים הלילה לשם דיוּג במשוּאוֹת, גנח פתאום והוציא את מקטרתו הכבוּיה מפּיו ורקק בקצף הצדה.
– אם לא נרדם שם – אותו בחור יפה? חוֹ?
והתחיל זז. משהתרומם, הביט אל סביבו אחת ופקפק, כנראה, והביט שתיים וגנח שוב, אבל כבר בהחלט גמור, והתחיל רוֹכס את לוּלאוֹת חמילתוֹ בת ימים קדוּמים.
– סטאַלוֹ בּיט (בודאי), נרדם. השׂכל מחייב, שנרדם. חוֹ!
ונטל את המכשירים הרבים, שהיו מוּטלים בקוּפּה אחת גדולה, לא הרחק ממקום שכיבתו הקודם, השתחוה ונטלם תחת בית שחיוֹ ואת הלקט הנשאר שׂם בכפּוֹ השנייה ובא והתחיל מפשפש ומתדחק ואבד בכנופית השיחים האפלולים והמרוּטבים, אשר ליד הנחל, על שׂפתוֹ. דולז'נוֹבּיט (בודאי)! שם, בנפתוּלי הנחל המרובים, שבינוֹת לשיני ההרים המאפילות, בודאי שהדגה כבר ישינה. השׂכל מחייב, כי באותם המקומות ודאי שהיא כבר ישינה. ואותו בחור הרי־זה אינו נראה. דוֹלז'נוֹבּיט, יש לסוּר ולראות, במה זה מטפּל שם כולי האי. חוֹ? אלא... אלא שפּאַניטש (אדון) לא יהא חושש פה יחידי מפני המזיקים, חוֹ־חוֹ? שהרי צר המקום בדוּגית זו. הי, שַמְתָאי! לכשיְפַננה – הוא אומר – לכשיפננה, אז יחזור הנה ויטלנו. חוֹ? דוֹלז'נוֹבּיט – בשם אלוהים! הוֹפּ!
וחָרדה הדוּגית הקטנה, שהיתה חבוּיה בסבכים האפלולים, היורדים כפוּפים ומשתקפים צפופים בשפת הנחל, והגיחה מאפלוליתה, כשהיא מלאה כולה קוּפּה של מטלטלים ואַרחיפּ בתוכם, והתנוֹדדה והחליקה לאִטה אל מוֹרד המים, אל מאחורי אותו גשר ירוק ושזור, שכשאתה מוּטל פה, תחת אחד מאלו השיחים, ורואה אותו מרחוק, הרי אתה חולם, שזה תלוּי שם באויר והוא נאחז בנס.
ואפרים נשאר מוּטל יחידי תחת אחד השיחים שבשפת הנחל הנמוכה, והיה מסתכל בפקקים הפזוּרים של החַכּוֹת, שנשארו אצלו תחובות באדמה, והללו היו צפים והיו מבהיקים בחלקת המים וחרדים לזרם הקל. מנגד, מאחורי שלשלת ההרים הארוכה, שאצל בית־החולים הבודד וחצרו הרחבה ובנייניה הפזוּרים, אלו שירדו מראש ההר המושכב והיו מוּקפים גדר אחת ארוכה ונמוכה ומוּנחים לחופוֹ השני של הנחל, כמסוּדרים בטבלא גלוּיה, מאחורי ההרים האלה צפה ויצאה הלבנה, כשהיא כבר כחוּלה וטהורה. והקבוצות הקטנות של האילנות, שהיו פזורות בכיכר הגדולה, כנגד אותם ההרים מזה, זזו, כביכול, והשליכו בבת־אחת מכתפיהן את החשיכה הכבדה, שבתחילה היו בטלות ומבוּטלות בה; וזו צנחה לה, ככתפייה זו הצונחת מכתפו של אדם, ונשארה מוּטלת, כשהיא מכוּנסה ומכוּוצה כולה, לרגל האילנות, וצמרותיהם הובלטו והיו מיתמרות באֵד הצח והמבהיק, שהתחיל זוחל בכבדוּת ומתפּזר שם ופה, והיו מבליטות כל בד ובד לבדו, והיו ברורות ומבוררות, כצמרות הללו של הזיה, שאתה מוצא לפרקים בציורי הציירים המשוּבחים. היו נגוהות. ואולם אלו הנגוהות הקפואות, שהגיחו והפכו את השטח שמסביב לשיִש חולם, הזכירו נגוהות אחרות ולבנה אחרת. וצר היה ללבב. צר, משום שכבר היה ברוּר כיום, שימי הילדוּת הפּוֹרים חלפו בכדִי ופרחי הלב בלבלוּבם נבלו ושוב לא ישובו לפרוֹח! ואלו האילנות וצמרותיהם ההוזות, אותם שבאחד הימים כה דיברו לנפש השוֹקקה, הללו שוב אינם אומרים כלום – בהחלט, כלום. תם ונשלם, אחים רחמנים! צבת כקרח מכוּונת ללב ומתג שלוּח לבלוֹם ובראש אשמורות רוחות פּסקניות יוצאות ומקשקשות, כאותה קופסה שחורה: כי כל דרכיו משפּט... וזהו משפּט, ישראל רחמנים? שם, בנקיקים הרבים והנפתלים אשר בינות להרים אשר לנוכח, אותם המגוּדלים פרא בשיחים סבוכים ובאילנות זקנים שנכפפו, שם מרוצה ומהומה וצחוק מצלצל לפרקים. כנופיא קטנה של בחורים, מהם שחרחרים ונמוכים ומהם לבנים וקצת יותר גבוהים, ושל בחורות, כנופיא של לבנוֹת פנים ונוּגוֹת ושל חכלילות פנים וקצת פחות נוגות, יצאה לשָם לשֵם טיוּל. שם מתחרים במרוצה ושוֹאנים, מטפּסים במדרונות ונושמים בכבדוּת, מצחקים ב"קדשים קלים" וב"חתול וטרפו" וקופאים פתאום בהרהורים נוגים. התלהבות זו של שתיקה, אותה התלהבות שאינה שוֹאגת, אלא שוֹקקת במסתרים וּמַפרה פחות או יותר את הנפש, זו אינה מבצבצת מתוֹכם, עד שבחור אחד גבוה, בחוּר לבנוני ומקוּרזל, נוטל פתאום את הגִתִית שלוֹ, ההוֹמייה, ומכה בידיים חרדוֹת במיתריה הנוגים. זהו אותו בחור גבוה ומקוּרזל, שזויוֹת פּוֹלטאבה שלוֹ, הנידחות והשוקטות, טלטלוהו לפני ימים אל חוצות שיקאגוֹ וניו־יורק, ההוֹמים והצופים, ואל הפּרֵריוֹת, שאצל בלטימוֹרה, הצהוּבות והחֵרשוֹת, והללו יחד חזרו ופלטוהו אל נקיקי ההרים הללו, המגוּדלים פרא...
לאור נגוהות אִלמות וקפואות אלו, נגוהות לבנה כחולה ומרוחצה, הלוחשת ולוחשת לנפש האלמה רמזי לבנה אחרת ונגוהות אחרות; כשאדם חש ומרגיש בכל מהותו, שכל מה שהיה בשלושים שנות נדודים רצופות או אפילו בקצת פחות מזה, כבר היה ושוב לא יהיה לזה שום תקנה, ומה שיהיה... אוֹיה, מה שיהיה ושלא יהיה הרי גם בזה יש ויש בכדי להיות צורב מוחו של אדם, ולוּ גם היה זה של ברזל, ולהפכו לאיזה בית קיבּוּל נבוב וריק, שאיזו אֵדי קיטוֹר מזוהמים הולכים ומתנדפים הימנו וריקניוּתוֹ כבדה מכל כוֹבד – לאוֹרן של נגוהות כאלו, אדם אינו רואה סכנה יתירה בדבר, אפילו אם יהא נכנס למקצת אל פרדס ה"פילוסופיה", ואפילו אם אותו אדם גופו יש לו רגליים, שיהא חושש במקצת לנפשו מפני קירבה יתירה אל אותו פרדס של איסוּר... ואליבא דאמת, מי איפוא – אם לא הוא ושכמותו? כלום באמת לגופו יהא חושש? ואפרים הרהר, הרהר אָמנם אגב גררא, הרהר ויש לחשוש שלא הכיר תחילה במה שהרהר. בקירוּב, ככה:
– הבחוּרים הללו... מילא. הבחורים הללו – הלא גם אני בחור בישראל. ינובו להם איפוא בשׂיבה טובה או שאינה טובה. אבל נשמות יפות ונוגות אלו, אילו הייתי שוּתפוֹ של הקב"ה...
נשמות יפות ונוגות אלו – אלו בנות ישראל החיורות. אבל מה, בקירוּב, היה גוֹרלן של אלו, אילו היה אפרים מרגלית באמת שותפו של הקב"ה? ודאי, היתה כוָנתוֹ של אותו בחור רצוּיה. אלא שדוקא משום זה, כנראה, לא הביא את הרהוריו לידי סוֹפם. אוֹיה, קסם נפלא זה, שהיה באחד הימים לנגוֹהוֹתיה האִלמות של אותה לבנה כחוּלה, זה אָבד. בפירוש – אָבד. אפילו כוָנה אחת רצוּיה שוב אי־אפשר לוֹ לאדם, שיהא מביא אותה לידי גמר, ואפילו אם אותה כוָנה אינה אלא במחשבה בלבד. די לוֹ לנדנוּד אחד שבלב, לזיז אחד כל־שהוא, בשביל שיהא אדם מחליט ומסביר לנפשו באותה שלוַת הרוּח הקפוּאָה, המהדקת היטב את השיניים וכוֹפה את ההר כגיגית:
– המצנפת היא זו, רבי קרוב חביב. מצנפת זו, שאָבדה לו, כביכול, לאותו אֵיקס־שוֹטה, היא זו, שזוגיה התחילו מקשקשים שוב... חה!
ובינתיים יפה כוח הלילה. היו נגוהות והבהיקו הצמרות בטשטוש ורחשו יצורים בדשאים. בחוֹרשה המרוחקה התחיל זמיר בחליליו מכה צלולים ואצלו ניבּאה קוּקיאה נכאים. רַגְלִי, שוֹכנִי בשדות, נָסַר מפרק לפרק ברוגזה וחברוֹ השיב לו מממשלתו הרחוקה. הכיכר מתחת היתה רוחשת. בצוֹת צלצלו מקולות מקרקרים. בדשאים ניתרוּ יצורים קטנים ושרקו וצרצרו וקראו זה לזה. בריה אחת קטנה, מאלו היצורים המאליפים, שהיתה חבוּיה בדשא המבהיק מתחת, היתה חוֹגגת את נצחונה, כנראה, ומגלגלת למי־שהוא בהברה אשכנזית שטופה וחטופה:
– הא, ריקה, גְרוֹגְרֶת תִטוֹל? תִטוֹל? תִטוֹל?
ותשובתה היתה תמיד בצדה וגם זו שטופה וחטופה אבל באיזו כוָנת מרדות, המטילה ארס:
– אֶטוֹל! נָטוֹל אֶטוֹל!
ואפרים, שהיה מוּטל אצל החַכּוֹת, הכפופות ויורדות אל המים, ופניו למטה וקצוֹת רגליו משולשלות כלפּי מרוֹם ומגלגלות בזו אחר זו באויר, היה מקשיב ואינו מקשיב לכל אותו טיפּול וריחוש ונהם אל שׂפמוֹ המגוּדל והמרוגש במקצת את הקריאה שזכר:
– קוּנץ פוֹן דֵיר רוֹזֵין, מֵיין נאַרר... חה־חה, מֵיין נאַרר...
ואולם פתאום נשארו רגליו מוטלות במקום אחד ואת פּניו הוֹריד והפקיר אותם לדגדוגי הדשא הרטוב שמתחתיו. שיבוֹלת סרק אחת ארוכה ומחוּדדה נדחקה ובאה אל שפתיו והוא לכדה והתחיל כוֹססה במחוּבר. נשמות יפות ונוגות אלו... זאת אומרת מילוּל... מילוּלם של צללי הנפש המטוּשטשים... חה. אחת משכּמוֹת אלו, אחת בדוֹמה לאלו, המשוטטות באותם הנקיקים, נשמה, שגם היא יפה, ויש אשר היא גם קצת נוּגה, אמרה לו לפני ימים ופניה נתכרכמו מחמת יסורים מרתתים ונאמנים אשר בנפש המתקוממת:
– אח, אֵל מלא רחמים! אפרים זה מאפי הוא כבר יוצא! כבר הייתי רוצה אחרת – אלוהים גדולים, כבר אני רוצה אחרת...
ואותה ריבה, אילו היתה קצת יותר בקיאה בדבר, היתה מיד מַבחינה בפניו של אותו בחור, שנפלו משום־מה פתאום, ובמצחו הגבוה, שתפח ושׂרג; איזו תהום חשיכה נפתחה לרגליו: אללי לי, הנה הוּגדה המלה... הנה! ואולם זו היתה אז שטופה ביותר בשאָט הרוֹתח שבנפשה, ושפמו המגוּדל של זה מצא לו בינתיים סיפּק וזז זיז כל־שהוא, והוא גופו גמגם קצת וניסה לתקן את זה בסגנונו הרגיל, אגב איזה ברק לוהט, שפלח את האישוֹנים שנדלקו:
– המ... המ... אפשר, כוָנתה של אותה ריבה – אַחר? הי־הי...
אחד המסוּבים צחק בהנאה. צחקה, כמדומה, גם וֵירה, זו האחות הבכירה. אבל אותה ריבה אָטמה את שתי אָזניה בדחילו והתחילה מַתריסה וטופחת ברגליה:
– אַח... אַח...
ומשהרגישה, שכוֹח דיבוּרה ניטל הימנה, ברחה אל חדרה וסגרה את דלתוֹ מבפנים. אלא שלאחר־זה, כשבני־הבית נפזרו איש אל פּינתוֹ והוא נשאר מיסב יחידי באותה כרסא אשר בחדר האורחים, שהפּרחים הגבוהים אשר בפינה וטרפיהם הגדולים האפילוה, וקיטר את הפּפּירוֹסה שלוֹ, היתה ילדה זו גופא יושבת לוֹ על ברכיו ומושכה לוֹ בשׂפמוֹ מזה ומזה, ופתאום רפרפו שפתיה כשהן חרדוֹת במצחוֹ הגבוה והיא גמגמה קצת בתחילה וצחקה לוֹ:
– אבל מזוהם אתה, אפרים־נוּ, חַי אדנָי!
ובאותו לילה גופו, כשהיה מוּטל במיטה ושנתוֹ נדדה, חזר אפרים וחשב את מחשבתוֹ, כשכבר דש בה, כי שלושים שנוֹת חיים לגבי בן־אדם שכמוֹתוֹ, אליבא דאמת, דבר הוא, היוצא לגמרי מגדר הנימוּס – השד משחת, כמה שנוּנה היא מחשבה זו, ובאמת כדאי לו לאדם, שיהא חי אפילו שלושים כפול שלושים בזכוּתה של שכזו, אלא שבמקצת הרי כל שכאלו נודפות בכל־זאת בירוֹקה פשוטה, ואפילו לאחר אותה הזכוּת היתירה שמביאות לו לאדם לנשימתו. בבוקר של אותו יום תלש חבצלת צהוּבה ויפה שבבצה; וכשאָמר להריח בה, בא ריח המים הישנים אל גרונו וחינקוֹ – והשליכה בשאט נפש. והרבה לאחר־זה היו ידיו צהובות וזרות לו. וכשנוֹכח, לאחרונה, שהלילה יהיה לו ליל נדוּדים רצוּפים, הקדים ולבש את בגדיו ויצא, והיה משוֹטט בחוצות קריה הריקניים, ומצא את עצמו ניצב אחוֹרי הגשר הגדול, הגוֹשר את רחוֹב הווֹקזאַל הרחב, שפּנסיו המרוּבים והקלוּשים אוֹבדים במרחקים משני צדי השוֹסיי שלוֹ הכרסתנית, וראה אור קלוּש באותו בית נהדר, שהיה ניצב בוֹדד, וחלונותיו הלבנים שלושה, וּוילונות אַורירים מאפילים ויוֹרדים להם, והוא ניגש אל המסדרון, שכְלָתוֹ הבולטה מקוּרה בפחים ירוקים, ודפק; ודינה, שיצאה, כנראה, ממיטתה, פתחה לו, כשטלית קלה חבוּשה בחפזה לכתפיה החשופות והמתכוצוֹת ושיניה נוקשות קצת בפיה ונשימתה שוֹאנת במקצת, והביאתהו חדריה כשהיא נוּגה ושותקת. היה הדבר דוֹמה, כאילו חיכתה לוֹ והיתה בטוחה בו שיבוא, וכשבא הרי זו מַכּירה לו טובה.
– חה־חה, כיסוּפים... גם אלו כיסוּפים הם, בחוּר חשוב. כיסוּפים שבקדוּשה של אותה מצנפת גופא, זכוּרה לטוב, חה־חה... דוֹם – כדג זה שבחרבה, דוֹם... המ!
באחת הצמרות, שבשכונה הקוֹפאה בנגוהות, פּירכסה פתאום ציפּור נרדמה, כנראה, ובשדות המקנה הרחבים, המתחילים אחוֹרי החפירה המרוּחקה אשר בקצה הכיכר, קרוב לאופקה, התחיל שוֹפר אחד של נוהג בסוּסים מיַבּב ויִבּב מלוֹדיה אחת קדוּמה ופשטנית, מלוֹדיה קצרה, שהיתה משתברת וחוזרת ונשנית; ואפרים חרד כל־שהוא, כאילו קוֹר חודר אחזו פתאום, וכתפיו התחילו נמשכות ונמשכות אל הנחל אשר לפניו והתחיל מסתכל בכוָנה רבה אל המים שמתחת. בראש ההר אשר מנגד היתה דולקת וגוססת מדורה אחת יתומה, שאותה כנופיא השיאה אותה, בטרם נתפּזרה והלכה אל הנקיקים אשר במוֹרד, ובבוּאתה היתה מאדימה ומקפצת בתחתית המים, מתחת לחשרת הצל הגדול של ההר, שהיה מתנדנד שם וחוֹלם. ואצלה היתה מתנודדת, פּרקים מתגדלת ופרקים מתקצרת, תמונה אחת בוֹדדה, שבבוּאתה המרפרפת אי־אפשר היה להכיר בה יותר מזה שהיא של אדם. ואפרים נשא את ראשו והביט אל ראש ההר אשר מנגד. שם היתה באמת מטפּלת אצל המדורה היתומה תמונה אחת גבוהה למַדי של אשה וצלה היה גדול והיה שחור והיה מרקד אצלה. היא היתה בתחילה ניצבת כפוּפה במקצת, מפלגא ולתתא כאילו מסתלקת בזהירוּת ממקום הדליקה וידה האחת ביחד את רגלה, התלוּיה קצת באויר, מרחיקות את שוּלי שמלתה מהגחלים, כנראה, וימינה שלוחה לשם־מה אל המדוּרה הלוֹחשת; אבל בקרוב נזדקפה כולה ונשארה ניצבת ברוכסו של ההר, במקום שהוא פוסק ויורד בזקיפה מדרוֹנית ישר אל הנחל אשר במורד. היא נשארה ניצבת, כשפּפּירוֹסה לוחשת מפּרק לפרק בפיה וידה האחת משוּרבבת לאחוֹרה ואוחזת, מחמת הרגל מוּכני, כנראה, בשיפּולי שמלתה, והיא מביטה ומסתכלת בנחת אל הנחל ושבריריו הצוחקים אשר מתחת ושותה את הנגוהות המטושטשות שבמרחקים. מהוּמת הקולות הכבוּשים אשר מתחת התרחקה, כנראה, אל אחד הנקיקים הרחוקים, משום שהאָזניים קלָטוּה, כשאינה ברוּרה למַדי. הנה... צלצל קול צחוק רחוק של אשה וסוֹפוֹ נפסק. אחד התחיל באיזה שיר, שאי־אפשר היה להבחינוֹ, ונתרחק ביחד את הֵדָיו, ואחד קרא וצהל, אגב ריצה, כנראה, וקולו הידד ונאלם מיד:
– זִינָה! א־אוּ!
ושוב לא קלטו האָזניים כלום והיתה הדוּמיה שבשדוֹת רוחשת ואוֹחַ אחד ישב אחורי בית־הקברות הרחוק, שחשרת אילנותיו הנמוכה היתה משחירה באופק הכהה אשר משמאל, והיה מיילל ומיילל.
בינתיים קרה נס ואחד מהמצוֹפים, שהיו נמים והבהיקו בחלקת המים השוֹקטה, התחיל טוֹבל אחת ושתיים, ואפרים הרגיש בזה ותפש באותה חַכּה והוֹציאה. כשכשוּ המים בקול כבוּש וחזרו ונשתתקו וכלפּי הלבנה הבהיק איזה דבר מפרפּר, שקשקשיו נוצצו בקרוּת, ואפרים הרגיש, שבידיו מפרכס דבר אחד חלק וקר, שיש בו רוּח חיים, והוא לא ידע את נפשוֹ. רטט שאינו רגיל בו אָחז פתאום את יצוריו ונפשו שאגה בקרבו מחמת איזה פחד סתרים – ומשבא לאָזניו שוב קול כשכוּש, שצלל במים השוֹקטים, ראה, לתמהונו, שהוא חזר והטיל את דֵיגוֹ אל הנחל. יחד את זה המָמוֹ פּתאום קול צחוק אדיר של אשה, קול צחוק, שלא היה משום־מה זר לאָזניו, והוא לגלג לגלוּג קשה והתגלגל וירד מפסגת ההר אשר מנגד, ונפשו נכותה מארסה של אותה הנקמה המבטלת של אשה, שהיה רוחש בו, ורקוֹתיו התחילו לוהטות. משל, כאילו מצאוהו, כשהוא גוֹנב תרנגולת, התחילו ראשו ורגליו מתכנסים לאט לאט, וככה נמצא מכוּנס יפה יפה אל תחת השיח הלח, בכדי שיהא צלוֹ השחור של זה מאפיל עליו. אבל פתאום גנח מחמת חימה ונשא את ראשו אל רוֹכס ההר. שם היתה ניצבת אותה תמונה שראה בתחילה, אלא שהיו פניה מוסבים אל מורד ההר, אשר אל הנקיקים, וראשה וצוָארה היו שלוחים קצת קדימה, שלוחים באיזה ביטוּי משוּנה, ביטוּי של חיה אורבת לאחר שדרסה בכפּה, וכפּה האחת היתה תומכת, כנראה, בחזה הנטוּי וצחוקה התגלגל ולגלג במרחב המצלל. פתאום השתחותה וצוָארה נשתרבב קצת יותר והזדקרה למטה – ואפרים נִשְלַו ותהה בנפשו כאחד:
כלום נשארת בחיים? חה־חה־חה...
והיה באותה שאלה צלצול כל־שהוא משוּנה למַדי, אותו צלצול שאינו נתפס אלא לאָזני יחידי־סגוּלה, ולהלָלוּ הרי־זה מסוּגל לגלוֹת קצה איזה אוֹפק חדש, שלא פיללת לו לגמרי, בפירושה הנפתל קצת של המלה: אשה. ככה, למשל, יש אשר תדבר אשה באָזני בחירה, רצתה נפשה בו ביום אתמול; ככה יש אשר תדבר באָזני אלוּפה הכשר, שנישאה לוֹ כדת משה וישראל.
– כלום נשארת בחיים? חה־חה־חה...
ולבוֹ של אפרים ניבא לו בתחתית ההר בחור אחד לא־גבוה, אפשר בחור צהבהב, שכתפיו צרוֹת ויש לו משקפיים בחטמוֹ, ואולי גם שפמוֹ מגוּזז במקצת, והוא נושא אתוֹ את אדרתה של זו ואת סוֹככה של זו ואת מצנפתה הגדולה של זו והוא מטפּס ונופל וחוזר ומטפּס ונופל שוב ובא, לאחרונה, אל ראש ההר, כשהוא מכוּנס אל תוכו, כגָזם זה בשעה שאתה נוֹטלוֹ ביד, והוא נושם בכבדוּת וידו הפּנוּיה מנפנפת ומנַקה במטפּחתו הלבנה את ברכיו, שכוּסוּ אבק, ואת פּניו, שאָדמוּ ורטבוּ, הוא נושא אל זו באיזה הי־הי שבמסירות נפש ומקבל נחת. אלא שמיד שכח את זה. שכח אפרים את הבחור המדוּמה שלוֹ, כשם ששכח את חרדת נפשו שבתחילה. בלב פירכס איזה דבר, פירכס ברכוּת ולאט והוא לא הרגיש בו, והכל כאילו אָבד פתאום, וכתמי אוֹרה אלכסוניים ונוחים, כתמי זהב חדש וטהור, היו מצחקים והיו מרקדים בשלטים הגדולים ובחלונות המבהיקים של קְרֵישְצַ'טיק הצוֹהל שבקיוב, ובכיכר הגדולה, שאצל ה"אַכסניה הלאוּמית". היו פושרים שלָגים ומקומות היו משחירים ונמסים וצוחקים כלפּי חמה, ואצל הקיוֹסק שבזוית היתה כנוּפיית סטוּדנטים מבני האזרחים נחפּזה וצוחקת, ומרכבות הטראַם היו רצות ונחפּזות ונושאות בשורה חדשה מקצה המחנה אל קצה המחנה והוֹמוֹת באיזה חדוָה כבוּשה, ובני־אדם היו נחפּזים והיו הולכים קוממיוּת ופני הנשים שנפגשו היו כאילו זה רק גמלוּ והיו צוחקים צחוק לוהט, ושם, באוֹפק הקרוב אשר במוֹרד, במקום שאֵד קל ורוחש מתמר ונמס כלפּי חמה צוחקת, היה הדניפּר הרחב שוכב תפוּח והיה נאנק ונאנק, ובני־אדם מרוּכסים טיילוּ בחופו וחיכוּ לאיזה דבר, ובני־אדם שאינם מרוכסים טיפּלו במטמורות הרבות ובסירות הפוכות ובזפת מתמרת ודיברו בקול רם וצחקו ושרו בנהימה; ובשטח צלצל קרדוֹם ומַשוֹר היה שוֹאג, ואצל האהלים הפּזורים, אשר מאחורי הנהר הרחב, רפרפו איכרים גלוּיי תספּוֹרת קצוצה ואצטליותיהם היו אדוּמוֹת והתאנחו קרשים של חלונות שהיו אטומים והנה הם נפתחים. לפני שלוש שנים היה הדבר. לפני שלוש שנים היה הלב קצת יותר נוֹאל; וכשלבו של אדם נוֹאל קצת יותר מדי, הרי־הוא מוצא הנאָה אחרת אפילו בקישוּאים חיים שהוא אוֹכל. זהו מהמפורסמות. ומטעם זה גופא היתה גם קומתו של אפרים אז יותר זקופה. אצל שלוש הריבוֹת, שישבו יחד באותו רחוב אשר אהב בלילות, זה רחוב הבשוֹרה הטובה של מרים, היה הצחוק מרוּבה ואותה האורה הדובבת מבפנים, זו שאינה שולטת ביצרה ופולחת את הצחוק בקרניה האילמות והרוחשות, זו היתה מרוּבה פי שניים; וכשיצאה האחת אתוֹ אל הפּרוזדור השרוּי באפלולית, ללווֹתוֹ, מיהרה השנייה והציצה גם היא אחריה בגניבה, והשלישית נזכרה פתאום ורדפה אחריו להשיגו, בכדי לשאול אותו במשובה נבוכה וצוהלת כאחד:
– אֶה... מה הייתי רוצה להגיד לו? אני הייתי רוצה... חה־חה־חה!...
והוא יצא משם, כשפּפּירוֹסה תחובה לו לבטלה בפיו וידיו נתונות בצלחות אדרתו המרוּכסה וביצוּריו הלוהטים מהלכת אותה רחישה רווּיה ומַפרה, שהאָזניים הקשובות מוצאות תמיד בגנים ובפרדסים בטרם פיתח הסמדר שכבר גמל. אצל וִיטְרִינָה אחת גדולה ומבהיקה, שגלגל אחד היה זז בה במתינות והיה מציג לראוָה סַפּירים והספּירים היו נוצצים ומנצנצים כלפּי אור היום וכלפּי שופרות החשמל החוַרורים, אשר היו דולקים שם גם ביום וגם בלילה, ראה פתאום והבדיל מבין כנופיית האנשים, שהיתה ניצבת שם וסוקרת, את זינה אדליר, זו שהיתה בבוקר של אותו יום יושבת אצלו ושותקת ואחר־זה מצאָה אצל שלוש הריבות כשהיא יושבת ושותקת, ואחר־זה קמה והיתה מטפּלת קצת אצל הכוֹננית וספריה וקצת אצל הראי ומכשיריו, ופתאום הכירו בה שאיננה בחדר, ואיש לא ראה אותה בצאתה. ריבה זו היתה גבוהה למַדי ולא יותר מדי ופניה היו סגלגלים וחוַרורים תמיד ואישוניה היו תמיד מורחבים ותמיד דולקים והקרוּמים החלבוֹניים שלהם היו גדולים ולבנוניתם היתה קצת כהה ומלאה זוהר, וכשהיתה מביטה אל פּני אדם, כסבוּר היה זה משום־מה, שהוא ידידה משכבר הימים, והיה מתחיל מסתכל בה יפה יפה ומוצא שאולי אפשר להטיל ספק בדבר. כשראָה אותה אפרים לראשונה בבית אחד ממכיריו באותם ימות הסתיו המזורזים, הסביר לה פנים וּשאלה בידידוּת:
– היוצא לנו? כיצד איפוא אחינו בני־ישראל חיים ב... פּוֹפּוֹבָה הוֹרָה, למשל?
וזו הביטה בו בתחילה ופניה לא היו זזים אפילו; ואחר־זה החזירה לו בסגנונו שלוֹ גופא:
– לדאבוני, איני יכולה לספּר לו מפּוֹפּוֹבה הוֹרה ולא־כלום; אם מוצא אדוֹני איזו אינְטֶרֵיסָה בבני סוּראַז' ובבנותיה – הריני מוכנה ומזומנה...
ופתאום התחילה צוחקת בקול, וצחוקה היה, כפי שנדמה לו אז, טהור למַדי ובריא למדי, והוסיפה:
– אדוני, לכאורה, לא דקדק קצת בלשונו. היה לו לשאול: כיצד יהודים חיים בצ'רניגוֹב ובאיפרכיא שלה... חה־חה!
ותפסא אגב־אורחא בדמות דיוקנה, שנשתקפה לה מהראי הגדול אשר לנכחה, וחזרה והביטה לו ישר אל פניו וגיחכה. בינתיים ירד לילה והיא הלכה אתוֹ לראות בתיאַטר. ומשום שכשגמרו בתיאַטר היה כבר קצת מאוחר, לא חפצה לחזור הביתה ולדפוק, ויצאו והיו מטיילים שניהם ברחובות שנתרוקנו הרבה, בפסגת תלוֹ של ולאַדימיר, ולרגלם רבצה השפלה וּנהרה השחור, המקוּשטים במחרזות פּנסיהם המרוּבים, והיא דיברה לו הרבה וצחקה הרבה ולא פרשה ממנו אלא כשהאיר היום והתחילו פותחים את המחסנים.
ולא היו ימים וזו מצאה לה דירה ביחד את צילי, ריבה קטנונית ומזורזת מבנות בּוֹבּרוֹיסק השחרחרות, שבתחילה היתה בוֹכייה הרבה בלילות ובוֹכייה בקול ובימים היתה נודדת ברחובות וחוזרת הביתה וכותבת מכתבים ארוכים ושׂוֹרפתם וחוזרת וכותבת אחרים תחתיהם; ובקרב הימים, לאחר שסרה אחת ושתיים ביחד את חברתה החדשה אל דירתו של אפרים, התחילה מספּרת לה לזו בלילות אגב צחוק משוּנה קצת, כיצד אותו אפרים מנשק לה, כשהיא סרה אליו יחידה, לפרקים, וכיצד הוא מנַשׂא אותה בכפּיו ומטלטל אותה ומטייל אתה בחדר, כאֵם זו, המטלטלת ומשתיקה את תינוקה. וזו לא היתה בוֹכייה; אבל ביום התחילה היא נודדת תכופות ברחובות. וכשהיתה פוגשת את אפרים, היתה מספּרת אתוֹ באותה ריבה, שכנתה הקטנונה, וסיפּרה לו, שזו נפש מצוּינה יש לה, וסיפּרה, שהיא, כנראה, סובלת יסורים הרבה, וסיפּרה, שהיא מתחילה אוהבת אותה... היא מרגישה, מיום ליום הריהי יותר ויותר מרגישה, שהיא מתחילה אוהבת אותה. ולא זו בלבד, אלא שהיא חוששת, שכפי הנראה, תצא לה אהבה זו שלא בזול... שלא בזול... הרי היא סותמת את דבריה, משום... משום שיש דברים, שהדיבור אינו יפה להם. יש דברים, ש... בקיצור – יש. והיתה צוחקת הרבה בדיבוּרה. ורק אָז התחיל אפרים מרגיש בצחוקה של זו, שאינו לגמרי בריא, כמו שהיה סבוּר בתחילה. ובדמדומי אותה שבת־קוֹדש גוֹססת, כשפּגשה פתאום באחד הרחובות המרוחקים שבקריה, פגשה, כשאדרתה הקלה והקצרה אינה מרוכסה וידיה מכוּנסות בצלחותיה הצרות, ושלג היה יורד פתים פתים גדולות ורטובות ורשתוֹ האפורה היתה פרוּשה ברחוב הרחב והמזוהם והאפילה את פליטת האוֹרה, שהיתה כהה גם בלאו־הכי, והפּנסים, שהיה אז השומר מדליק במַשואתו בחפזה, היה אדמדמים ואוֹרם היה חרד ורטוֹב. והרגליים לשוּ זוהמא שחורה ושוֹאגת, וההמוּלה אשר ברחוב, המולת אנשים ונשים שיכּוֹרים ורכבים זורקים רפש באופניהם, היתה טרדנית והיתה דומה לאיזו בהלה מציקה אשר בחלום הלילה – בדמדומי אותה שבת־קודש כשפגשה שם ונלוה אליה והיא החזיקה בו וסיפּרה לו הרבה וסיפּרה אגב גם על־אודות איזה דוֹד מילאַנכוֹלי שיש לה מצד האֵם, שהוא שותק תמיד ואינו מוציא הגה מפּיו ואשתקד מצאוהו חבוּי באפלולית שבתקרת הבית, כשהוא מטפּל שם באיזה חבל ומַשחילוֹ בוָו שמצא שם, אָז היה קול צחוקה כה זר ולבו התחיל מהסס בו והיה מוכרח לסוּר אִתה אל אחת הריסטוֹראַציוֹת המחניקות שבאותו חלק העיר, רק בכדי להשיג שם בשבילה לגימת מים כל־שהיא. והיה החדר הגדול מלא המוּלת שיכוֹרים וריח מַחוֹרקה ויללת אשה אחת פּרוּמה שרבצה ברפש ופניה זבוּ דם, והיא מצדה היתה צוחקת צחוק נלאה והיתה מבטיחה אותו וחוזרת ומבטיחה שהיא צמאה מאד ושהיא מרגישה את עצמה בסביבה שכזו יפה מאוד; אותו שֵכָר, שהגישו להם, הריהו מזוהם למַדי – אבל הרגש היא מרגישה את מצב נפשה פה יפה מאוד; מפני זה שבמהוּתה הריהי אוהבת – היא אוהבת דוקא מקומות שכמוֹ אלו... דוקא... וראָיה לדבר... ראָיה יש לה לדבריה... לאו. מה היתה רוצה להגיד? אַח, היא היתה רוצה להגיד לו את זה. ראָיה יש בידה לדבר, שכשהיתה יושבת במחלקה החמישית או הששית שבגימנַסיה...
ומאותו טיוּל ואילך לא היה שוב אפרים נפגש עמה, אלא אחת ושתיים בבית התיאַטר; וגם אז לא היה מוצא סיפּק בידו משום־מה אלא לדבּר אתה דברים אחדים ומרפרפים. באותו בוקר באה אליו שוב: אבל כבר היתה יושבת ושותקת, ולוֹ היה קצת לא ניחא מחמת זה: אדם בא ויושב לכתחילה לשם שתיקה. בצהריים, כשפּגשה שוב אצל שלוש הריבות והיא היתה גם שם יושבת ושוֹתקת, היה גם הוא מחמת זה קצת קוֹדר בתחילה, אלא שבמהרה נמחה אותו רוֹשם מלבוֹ בשל הצחוק המרוּבה והחי שהיה מצלצל מסביב. ומשום זה, כשראה אותה בחזירתו משם אצל הויטרינה, והוא היה במדרכה האחרת אשר לנוכח, אמר לו ללכת הלאָה; אבל זו היתה ניצבת והיתה מפּרק לפרק נפנית לצדדים, והיתה נפנית באיזו קדחת גלוּיה, ומסתכלת בפני ההולכים גם פה וגם שם, כאדם המחכה למי־שהוא, ומשהכירה בו, לאחרונה, במדרכה אשר לנוכח, נפנתה פתאום באותה קדחת גופא והתחילה מפלסת בינוֹת למרכבות הטראַם הרצות והכרכרות הנחפּזות ויצאה בשלום ונתכונה ישר אליו – והוא ניצב והתחיל מסתכל בה. פניה היו חַורורים והיו קוֹדחים במקצת וחלבונותיה הגדולים היו מלאים אותו זוהר; וכשהרימה אותם אליו והביטה בו, נדמה לו שוב שהוא ידידה משכבר הימים, הוא הסביר לה פנים יפות:
– נמצא שהיא נוֹדדת כל היום, זינה?
וכשנטל את כפּה, היתה זו מגוּדלה למַדי והיתה רכה והיתה נוֹחה והיתה מוטלת מפוּיסה וחבוּקה יפה בזו שלו. הוא חיבבה:
– אביב, חה־חה. הרי־זה פירושו של – אביב!
וכשראה בפניה השתקנים כי פרח בהם פתאום איזה אוֹדם שבגילוּי לב פתאוֹמי וחזרו וחָורוּ מיד שוב, לא פסק מדיבוּרוֹ:
– חה־חה. פּוֹלֶסְיָה החביבה התחילה הוֹמה במסתרים; גם פָּנְטֵילֵי המסוּרבל, זה השומר בלילה אשר בעיר המולדת הנידחה, היה מרמז לו תמיד בקצרה, לאחר פּיהוק גדול ומצלצל במלוֹא הרחובות ההוֹזים: דבר שבאביב הוא, פּאַניטש – צ'טוֹ אִי הובוֹריט (מה לדבּר)! כלום יש בזה במה לטפּל? אבל אצל הדניפּר היתה? לאו? הוי, לזה לא פילל! לחינם, לחינם אינה הולכת אל הדניפּר – באמוּנה! מובטח הוא בה, שאילו היתה רואה אותו כרסתני שחור בתפיחתו הנאנקת מחמת יקיצה ואילו היתה מקשיבה לקולות הקרדוּמוֹת הרחוקים, המצלצלים בשטח הרוחש ולוחש שאצלוֹ, ושם, בקצה האוֹפק הרחוק והמטושטש במקצת, אולי היתה נראית לה תמרת אֵד לבנה ומקוּרזלת, זכר למרכבת קיטוֹר הוֹמייה, שנישׂאה ונגוֹזה שם למרחקים כמוּסים – לאו, מובטח הוא בה, ששוב לא היתה שוֹהה פה אפילו יום אחד יותר. מובטח לו, שהיתה נוטלת מיד את מַקלה ואת תרמילה ובחדוָה גדולה ולוהטת שבלב היתה חוזרת לה אל אותה איפרכיה רחוקה שלה המתחדשת, אל אותם השדות הרחבים והכרסתנים, הנאנקים בהנאָה כבדה של איזו חיה גדולה ומתרככים ונפתחים ביסורים של אהבה סמוּיה תחת שלגיהם הרבים, שהתחילו מפשירים, נפתחים וסופגים אל תוכם את לשַדם המַפרה והגבַרתני ובלילות הם מתַמרים ומתַמרים בנהימה חרישית של אותה חיה כבדה, מחמת הנאה תאותנית שמתמלאה. אֶח, מה הם ובמה נחשבו ימות האביב פה – במטותא, מה הם ובמה נחשבו פה, בקריה הוֹמייה זו, שכוּלה חומות וכולה אבנים וכולה נחושת וברזל וכרכרות ושלָטים ורשתות של חוּטי החשמל וחוֹם מחניק ומהוּמה שאינה פוסקת? צאי נא ובקשי פה, במדבר האבנים הדוממות הזה, את נאקות הפּלאי הפראות, הנישׂאות יום ולילה בחורשות שבמולדת, אלו היקֵצות ותופחות ומשחירות מיום ליום; או תפשי נא את קרקוּרם הגוזר והמנַשא את הלבב של אוָזי הבר החוזרים ממרחקים, זה הפּוֹלח שם את השטח המטוּשטש והרוחש חדשות ונצורות. אדרבה, צאי, צאי נא ומצאי פה בבוקר מחוגות מחוגות של כנפיים פרושות, שסובבו בלילה בשלגים הרכים המתרככים, ונַחשי נא בחדוָה צוהלת שבלב: הידד, תרנגולי הבר הם שחזרו – תרנגולי הבר כבר חזרו; אני ראיתי מחוגות – חי נפשי! מחוגות ראיתי בשלגים שבשדות! חה־חה. במטותא, צאי ובקשי פה את שלוליות הזהב, הרצות והמזמרות, שברחובות המזהירים, ואת פרחי התרנגולים, הקוראים ונתקלים מחמת חוֹסר רגילות, שבחצרות המגורדות, ואת הפּרות הקופאות, המתחממות אצל הכתלים, ואת ריח הזבל החמים, הכובש את הנשימה ומגרה אותה; בקשי פה אפילו איזה כּריסטוֹפוֹר שוטה, או ליסטוֹחאַבוֹר, כמו שקוראות לו מסתמא שם ה"מישצ'אַנקוֹת העירוניות" הלובשות "שׁוּבּוֹת פרוות" גדולות ומגפיים מסוּמרים, זה הטיפּש של הקהילה, שראשו כבר גלוּי, כי מצנפתו אָבדה לו, ומכנסי הבד שלוֹ מופשלים לו אל השוֹקיים ורגליו היחפות והאדוּמוֹת כבר מזוהמות ומחפּשות דוקא אחרי איזו שלולית של מים, בכדי להתייצב בתוכה בהנאה, והוא צוֹהל כסיח זה מתוּזז לקראת כל אחד ואחד ומקלל את התינוקות ההוֹמים, המתגרים בו, ומבקש "ציהאַרקי" מאת כל "פּאַניטש", שהוא פוגש, ומכריז בחדוָה שוטפת ובקול ברמה:
– הוֹ, הוֹ, בני־אדם טובים! האביב י־בוֹא; י־בוֹא האביב!...
– חה־חה. הרי־היא צוחקת? אבל, באמונה – לחינם! הוא... הוא לא היה דוֹבר כדברים האלה באזני... איזה ריבה מבּוֹבּרוֹיסק, למשל... כוָנתוֹ... בּוֹבּרוֹיסק, רואה היא... בוֹברוֹיסק הרי זה כבר שייכת יותר אל ה... אל ה"מוֹרַלישֵיס גֵיזֵיטְץ", נַגיד, מאשר אל ה"גֵישְטֵירְנטיר הימְמֵיל", חה־חה... מה־שאין־כן פּוֹפּוֹבה הוֹרה, זאת אומרת: סוּראַז' המנוּדחה...
ופה התחילה פתאום אותה ריבה צוחקת בקול גדול וצחוקה צלצל בצלצול טהור וחזק, אלא שהיה נוטה קצת לאיזו צדדים אפלולים במקצת יותר מדי.
– היא צוחקת? חה־חה. לאו. היא אינה צוחקת. חה־חה־חה. את דבריו היתה שותה בצמא. חה־חה. היא שְתָתָתַם בצמא. היא הקשיבה לדבריו ונפשה רחפה שם, נפשה ניתקה את מסגרותיה והתפּרצה ורחפה שם – בשדות המולדת הלבנים והחביבים, במקום שאוָזי הבר צורחים ופרחי התרנגולים קוראים ופּטרוֹקים והרישקוֹת מַתקינים את כלי מחרשתם ומגָרפים ומנַקים את קני־רוֹביהם ואבא חותם בשטרות של חוֹב ונוֹהם אל שׂפמוֹ המאפיר: מה יהיה בסוֹפוֹ של דבר – ובסוֹפוֹ של דבר מה יהיה... חה־חה־חה... אלא שמה שהתחילה צוחקת קודם לכן, לא התחילה צוחקת, אלא, חה־חה־חה... לא התחילה צוחקת אלא משום שאמר: ריבה מבּוֹבּרוֹיסק... חה־חה־חה... והרי היא אינה אלא תוֹהה – הרי היא תוֹהה, חה־חה: נשיקה זו, למשל... אותה נשיקה, שאדם... נניח אפילו, שאדם שכמותו מנשק לה לאיזו... ריבה מבּוֹבּרוֹיסק, חה־חה... כלום... כלום זו אינה נכנסת בגדרוֹ של ה... כיצד אמר מר? בגדרוֹ של ה"גישטירנטין היממיל"? חה־חה־חה...
ואפרים ניצב פתאום. אותו הצחוק של זו, שהתחיל יותר ויותר נוֹטה כלפּי איזו זויוֹת משונות במקצת, פּיכח אותו משכרונו הרותח ונפשו לוּטשה והתחילה שולחת קרניים ומגששת באפלה. כסוּפה זו נישאה פתאום במוחו שיחתה של אותה ריבה גופא, ששׂחה לו באחד הימים, בדבר אותו דוֹד מילאַנכוֹלי שיש לה מצד האֵם, ומיד לגלג לוֹ ולתלמודו בתורת הפּאַתוֹלוֹגיה שבכרסוֹ, ונזכר משום־מה בסיפּור אחד, סיפּוּר שהיו מספּרים בלחש בימי ילדותו בבית רבוֹ, בדבר ריבה אחת כפרית, ריבה בריאה ונפש מצוּינה, בת משפּחה אחת הגוּנה, שמצאוּה בבוֹקר אחד כשהיא משוֹטטת בפרשת דרכים אשר אחוֹרי הכפר כביום היוָלדה והיא צוֹהלת ומחייכת ומרמזת לקראת כל גבר וגבר שהיתה פּוגשת אותו... ואולם מדי הגוֹתוֹ בבת־אחת בדוֹד זה ובאותה ריבה ונפשו כוֹבשת אותה נזיפה רוחשת כלפּי "למדנותו" שצפה לו פתאום, ניתרה אותה ריבה פתאום אחורנית ושאָגה קלילה ומרוּסקה פרצה מחזה:
– אַי!
והוא חרד ותפסה בידה; אבל זו חיבקה אותו בצחוק והלכו הלאָה והיא דיברה שוב:
– חה־חה... כסבוּרה היתה שהוא אומר לאכול אותה חיים – ככה היה מביט אליה. וכלום יש תמיהה אם נפחדה? מה? כלום לא היה לה מקום לחשוֹש? חה־חה.. אבל הרי היא מבטיחה אותו, כי דבר זה אינו כדאִי. באמונה! חה־חה, בכלל, כדאית הנה, כסבורה היא, לתכלית אחרת יותר נאה. לאו. חה־חה... אם... אם באמת פטפוּטה הוא שגרם לזה, הרי היא מבקשת את סליחתו – הרי היא מבקשת וחוזרת ומבקשת את סליחתו. אבל בכלל – אַל נא ישים יותר מדי לב לדבריה. היא אומרת: בכלל. אצלה דבר זה רגיל הוא. רואה הוא – חוּלשה קטנה. יש, למשל, שהיא מתחילה פתאום מפטפטת בְכַוִי שפָּרח... כלומר – יש אפילו שבפטפוט בלבד לא סגי לה... ומהראוּי, שהוא יהא זוכר את זה. לאו. במטותא, שיהא זוכר. כמדומה לה אפילו, שהיא כבר סיפּרה לו בדומה לזה – או לאו? כנראה, דבר התלוּי במשפּחה הוא לגבה... רואה הוא – אֵם זקנה יש לאביה, למשל... זקנה מוּפלגה... חרשית וצוֹפנת תמיד שביס מקוּשט ברדידים וציצים אדמוֹנים... וכשזו שרוּיה בבחינת קפידה, הרי... הרי אינה דוֹברת כלום מימיה, אלא מביטה כלפּי התקרה ומתחילה שרה אל חטמה... חה־חה, מביטה בהרגשת יָשְרָה כלפּי התקרה ושרה בנהימה טירופי איזו וַלסה מימים קדוּמים... חה־חה־חה! לאו. כסבורה היא, שהיא לא דיברה באָזניו שום דבר זה... כלום דיברה, אפרים? כל־כמה שהיא זוכרת, לא היתה אלא קצת תוֹהה... חה־חה... תוֹהה היתה במקצת ולא יותר... ובאמת, צר לה, חה־חה־חה... צר לה מאוד, שנפל בחלקה אותו ה"גישטירנטר היממיל", מאחר ש... חה־חה – מאחר שבחור נאה שכמוֹתוֹ בא ומגביל ככה את הגדרתוֹ, חה־חה־חה...
אפרים היה מקשיב ומקשיב לדבריה הרצוצים ונפשו היתה תוהה וכלום לא נתחַור לה מאותו פטפוט נפתל; אבל משום שתקנה אחרת לא מצא לדבר, חזר אל סגנונו הקודם – אמת, בקצת קוֹשי בדבר בתחילה:
– אבל... אבל כלום אמרתי, זינה?
וזו ירתה בו פתאום זיקים, כאילו רק להתחלה שכזו שתבוא מצדוֹ קיותה, ופניה להטוּ והיא פרצה שוב אותו צחוק:
– אמוֹר: צילי, חה־חה... כלום לא אחת היא? חה־חה־חה...
ונשימתה התחילה להיות נפסקת וחוזרת ורותחת:
– אַח, כמה יש בזה מהמעניין, אֵל אלוהי אבוֹתיה! חה־חה־חה, היא זוכרת, כי כשהיתה תלמידה ויושבת במחלקה פלונית, היתה לה חברה אחת...
ורק אָז התחיל אפרים מנַחש דבר־מה בלבו והתחיל להיות מוציא מפיה מלים והתחיל גם להיות צוחק בקול. הוא לא הוציא אותה משום־מה מידי שגיוֹנה והתחיל מספּר ושואל אותה לאותה ריבה שכנתה וזו סיפּרה וצחקה ושוב לא פרשה ממנו ובילתה אִתוֹ כל אותו לילה בביתו והיתה מספּרת הרבה וצוחקת הרבה ומפרק לפרק היתה ניגשת וממלאה לה כוס מים מהבקבוק ולוֹגמת ממנו כל־שהוא, כשטיפּות טיפּות נשפכות לה מפּיה והלאָה, וחוזרת לדיבוּרה. בהיות הבוקר לא חפצה לחזור יחידה הביתה; וכשבאו יחדיו ולא מצאו את חברתה בבית, כי גם היא לא לָנה שם, היתה זו שוב צוחקת והיתה מצרה משום־מה בלבה והבטיחה אותו, שתסוּר אליו היום אִתה יחד, ואפרים פרש ממנה ולא חזר הביתה כל אותו יום. ולמחרתו, כשהיה עוד שוכב במיטה, הביאו לו מהפּוֹסטה כרטיס מצוּיר אחד והוא קרא בו לאמור:
"קיוב, בית הנתיבות...
"אני הייתי צוחקת שלשום, כשהיינו מהלכים יחדיו בקרישצ'אטיק. היה לי לצחוק יותר, אפרים... והרי אני צוחקת גם היום. אַח אוָזי הבר הללו, הצורחים כבר בשטח המטושטש שבמולדת, ואותו ליסטחבוֹר שוטה (אצלנו – קַרפּוֹחָה בּוֹסוֹי), שכפי שאתה מבטיח, הרי מכנסיו כבר מופשלים לו והוא צוהל וצוהל בקולו הצלול, כסיח זה שאוּרוָתוֹ נפתחה לו! לאו. איני יכולה יותר. יחתום לו אבא שטרות של חוב ויהא נוהם לו אל שפמוֹ כרצונו – הרגשה אחת יסודית נתת בלבי, הרגשה אולי משוּנה במקצת, כאילו איזה דבר חשוב, שלא תהא לו שוב תקנה, יאבד לי, אם אשאר פה להבא. שלום איפוא, אפרים. אלא – בקשה אחת נמרצה: אפשר תטוּלטל באחד הימים לאותה זוית שלנו? אַל נא תשכחני אָז. אֵם יש לי שם, ידידי, שדוגמתה לא תמצא בימות החול, ולביבות היא אוֹפה – פּאַר אֵיקסיללאַנס, חיינו! זינה".
זה היה לפני שלוש שנים ויותר. בקרוב יצא גם הוא את קיוב ושוב לא חזר לשם ועם אותה ריבה לא נפגש שוב. בהיותו בשלהי ימות־החמה של אותה שנה בנאוֹת השדה אשר בסביבות אוֹדסה, סיפּר לו בחור אחד שחוֹר, שהיה לבוּש טוּז'וּרקה שחורה ואִצטלית לבנה וחגורה במתניו מתחתה, שזינה שוכבת במיטה והיא חולה; ובימות הסתיו המאוּחרים שאחריהם, כשנפגש בלילה אחד רטוב עם אותה צילי, כשזו היתה מטפּלת בצרורות ובקופסות של נייר גדולות באחד מבתי הנתיבות אשר על פרשת הדרכים הצפוֹניוֹת, סיפּרה לו זו, שזינה חזרה ויושבת בקיוב, ושהיא חיורה במאוד מאוד, ושהיא יוצאה גזוזה – היא גזזה את מַחלפוֹת ראשה השחורות; היא היתה חולה מסוּכנה וגזזה את מחלפות ראשה. ראש רותח יש לה – לריבה זו. לא אמת? ראש רוֹתח!
והיא הביטה אליו קצת, ותהי כמפקפּקת באיזה דבר, ופתאום הוֹרידה את ראשה, ותהי כמתכונת לגמוֹא מהכוֹס שלפניה, וגמרה בהשפּלת הקול שבתוּגה כבושה:
– ראש רוֹתח ולב פוֹתה...
והביטה אליו שוב בגניבה. מה היתה כוָנתה?
ושוב לא קלטה אָזנוֹ כלוּם. מהיום ההוא והלאָה לא קלטה כלום בדבר זינה ואת אשר אִתה. כמדומה לו, שמאָז והלאה לא זכר אותה אפילו. לאפוקי, אפשר, בליל נדודים אחד ובמשנהו. ככה יש, למשל, אשר אדם בנדודיו יזכור פתאום דַלִיַת לִבנֶה אחת רכה ולבנבנה ויפהפייה, שפּגשה ולא השגיח בה בצדי הדרכים הרחוקות והחשופות, השטוחות כלפּי אור צהריים שותק, שיד האלוהים טלטלה אותו לשם בשחר ילדותו – יזכור ויחזור וישכחנה מיד שוב. זינה... היתה זינה אחת. חה! רבות רבות בשנים חמה מטפטפת ויוצאת במזרח ומאדימה כדם ונופלת לים הגדול ובכל יום ויום בני־אדם מתרגשים ובני־אדם נפגשים ובני־אדם נפטרים וחלומות נארגים וחלומות ישא רוח, וזינה – מי זה יהא זוכר את זינה? האם לא אגדה נושנה ואינה־ברורה היא אשר זכר פתאום משחר ילדוּתוֹ? בארצות ובמדינות, אשר רגלו לא דרכה שם, ובדורות ותקופות, אשר אבות אבותיו לא זכרו אותם, היה היתה ריבה אחת...
ולמה זה זכר אותה פתאום? למה זכרה? הדוֹב הזה! הדוֹב הזה! בתקופת השלגים הקרה הרי אותו דוֹב מתכנס למאורתו ומתקפּל יפה יפה ונוטל את כפּוֹ הגדולה אל פיו ויונקה ויונקה. תקופת השלגים קרה היא והחוֹרשוֹת האפלות מפולשות כבר וכורוֹת הדבש לא היו, כנראה, אלא חלום שנתבדה – והרי־זה מתכנס יפה יפה לתוכו ונוטל את כפּוֹ הגדולה למוֹ פיו והוא יונקה ויונקה...
באגמים ובבצות הגדולות שבקירוּב מקום היתה ציפּור אחת קוֹבלת וקוֹבלת בקול נוֹאש, ומהנקיקים, אשר מאחורי ההרים, היתה הולכת ומזמזמת שירה של גתית הוֹמייה, שירה חרישית ונוּגה, הולכת ומזמזמת ומתקרבת, ואפרים – ראשוֹ היה מוּטל בכפּיו הפּזורות, שהיו מחבקות ותומכות אותו, ופניו אל חלקת המים, הקפוּאָה בנגהה וזורמת לאִטה, ושפתיו פוטרות ופוטרות בלחש:
– בארצות ובמדינות, אשר רגל לא דרכה שם, ובדורות ותקופות, שאבות אבותי לא זכרו אותם, היא היתה ריבה...
נפלא הדבר. מה היה ללבו פתאום – מה־זה היה ללבו זה, שהתחיל צוֹבט וצוֹבט בחוֹם כלפּי הנגוהות הקפואות שבלבנה, כבשנים קדמוניות? אותה מדוּרה, שהיתה בתחילה דולקת בפסגת ההר, שוב לא היתה אלא מקטרת וקיטוֹרה האפור היה מתמר וסביבה קדר קצת. בראש ההר כבר לא היה איש; אבל בנקיק הצר, אותו המתפּתל באפלה השחורה אשר בינות להרים אשר מנגד, ומשתלשל ויורד אל הנחל אשר לרגליהם, היו קולות הוֹמים ומדברים. הקולות היו כבושים, אבל היו יותר ויותר קרבים. ובקרוב כבר קלטה אָזנוֹ של אפרים קול אחד בטוח ובוֹחל במקצת של אשה ושני לוֹ קול כבוּש מחמת לב מהסס אשר לגבר, קול שהיה אפרים משום־מה בטוח בו, שאותו המדבר, הרי־הוא מדבר וממשמש תכופות בשמו. הוֵה: נִפתוֹל נפתַל אותו אדם ומַחשכּים שבנפש אפפוהו. זה, כנראה, פירושה של אותה מתינות שבכוָנה תחילה, שהיתה רותחת באותו קול. כשהיו המדברים כבר בתחתיתו, כנראה, של אותו השביל הצר, חרד אותו קול גופא באיזו שאֵלה שאינה בטוחה, כפי הנראה, ואפרים הקשיב ברור את קולה של אותה... לאו. ודאי, אָזנוֹ היא שהיתה משטה בו. לאו. כלום היה זה באמת קולה של זינה? של אותה זינה? היא קראה לו להלָז, ודבריה היו משוּלים, כאילו הולכים הם ומסתננים בכבושות:
– דוד, אני אמרתי...
קולה היה קר, כברזל, והלה גנח ונשתתק; ובאפלולית שבשיחים הקרובים דרדרה ציפּוֹר אחת, שראתה חלום שחור, ושוב חזרה אותה השתיקה הקפואה וההוֹמייה במסתרים וקרנו הנוּגה של אותו סוסָר שבמרחקים חזרה והתחילה בוֹכה בקוֹל נוֹאש ונרפה ויִללה וחזרה ויִללה יחידה ורוֹפפת באותם השדות הנרחבים והאילמים – הוֹי, מה־זה היה ללבו של אפרים, מה היה פתאום ללבב נוֹאל זה, שחזר שוב והתחיל צובט, והיה צובט בחוֹם כלפּי הנגוֹהוֹת האילמות הללו, כבשנים קדמוניות שנגוזו. ממש, כבשנים קדמוניות, שהוא היה ילד ונפשו הלוֹהטת היתה גוֹמאה חלומות והיא קוראה בחיל לגאוּלה ולאפסי מרחקים ולכנפיים נישאוֹת וללב הוֹלם ולנשימה שוֹקקה וכבושה בחזה. בוכה ומבכה הלב במסתרים וצובט וצובט ואינו פוסק, והשׂפתיים הסולדות – הללו מצאו ופוטרות איזה חרוּז קלוש ונוֹאל:
– בארצות ובמדינות, אשר רגלי לא דרכה שם, ובדורות ובתקופות, שאבות אבותי לא זכרו אותם, היה היתה ריבה... היה היתה ריבה...
ושם, בזוית אחת חבוּיה ואפלולה שבמסתרי הנפש, אותה הנפש, שדמיה כאילו התחילו שוֹתתים והיא מתבוֹססת בם, שם יתוּש אחד כוֹסס וכוֹסס ומטיל זוהמה רוַת ארס סוֹלד:
– חי־חי... כלבים מַזקינים לכמה? חי־חי־חי... שוטה, שוטה – אפרים שוטה...
אבל הנה מרפרפת במוצאי אותו הנקיק הצר ויוֹצאה אותה תמונה גופא, אשר ראה אותה בתחילה, כשהיא ניצבת בראש ההר אשר מנגד. יוצאה היא באיזו זהירות מרפרפת וידה אוחזת בקיפּולי שמלתה מאחריה ורגליה מפקפּקות ומגששות ומפלסות בכפּות הנגובות, שהיא מוצאה פזורות פה ושם במקום הטופח אשר אצל הנחל. זו לבושה שמלה אפרורה אחת שלימה ואת מַחלפות ראשה, הקשורות לה זֵר שחור לקדקדה, לא כיסתה, והשמלה תפורה קָרֵי שאינה גדולה וחלקת צוָאר גאיונית וקצת נוּגה בשתיקתה מציצה ומלבינה מתוכה כשהיא כהה כלפּי הנגוהות שבלילה. אחריה יוצא בריחוּק מקום קצת ומפלס לוֹ נתיב גם הוא, בחור אחד שאינו גבוה. זה לבוש שחורים וקצרים ומשקפיים נוצצים לו כלפּי הלבנה בחטמוֹ, ובידיו הוא נושא חבילה גדולה של שמלות אשה ומקלוֹ השחור תלוּי ומתחבט מתחת לאותה חבילה ברגליו. הנה הספּיקה אותה ריבה וקרבה אל הסירה הריקנייה, שהיתה ניצבת בשפתוֹ של הנחל וחיכתה, כשמשוֹטיה צלובים לה זה בזה באלכסונה, וקפצה אל תוֹכה. הכישוּ פתאום דפני הסירה בחלקת המים וחזרו והכישוּ שוב ושוב ומשוֹט במשוֹט דפק בקול – משוֹט במשוֹט דפק בקול בתוֹך הדוּמיה הגדולה אשר ללילה... הבחלום הקשיבה נפשו את זה באחד הימים? – אפרים אפרים, הבחלום הלילה ראית את זה באחד הימים הרחוקים, שגזו ואינם, ואם אתה, אתה הוא זה, שהיית נכנס בקפיצה אחת אל סירות בודדות, שחיכוּ בשפת נחלים שוקטים, ומים היו נותנים את קולם בקול כבוש ומשוט אל משוט קרא בדוּמיה אשר ללילה?
– חי־חי... כלבים מַזקינים לכמה? חי־חי־חי... שוטה, שוטה – אפרים שוטה...
והנה ישבה אותה ריבה בירכתיים ונטלה דומם את ההגה אחורנית ואותו בחור שלה ישב כנגדה והסירה זזה והתחילה מכונת ומכונת את חטמה המשוּרבב ימינה. הנה הפכה את חטמה המשוּרבב והנה כוֹננה אותו ישר והנה היא מפליגה חרש, וחרש היא מחליקה ומחליקה, וכנפיה הפרושות מבהיקות ומטפטפות ספירים אילמים וחוזרות וטובלות, וחלקת הנחל, שנשארה אחריה, נטרפה וחרדה אחזתה ורסיסים התחילו מרדפים ומרקדים בה וכבר היא הולכת שוב וחוזרת לשלוָתה הקפוּאה, ואותה סירה מרחיקה ומרחיקה ומקטינה ואובדת – הנה כוֹננה זו שוב את חטמה ימינה והנה גנחו שם המשוטים במסגרותיהם וגנחו בקול כבוש ונאלמו, והנה רפרפה שוב אצל ההרים במורדותם, והנה אָבדה, אָבדה לגמרי, בשיני הרכסים הבולטות והיתה כלא־היתה ונשאר אחריה נחל נרדם ושרוי באוֹרה קפוּאָה ושותקת, כבתחילה; ורק זרמתוֹ הקלילה והצוהלת של פלג־אלוהים זה, השוֹאג ואינו פוסק, מתחת לאחד ההרים הקרובים ומימיו מקלחים אל הנחל אשר לידו, רק זו היתה קולחת ופטפטה בצהלה אגדה יפה ונוּגה במקצת, שהביאה אתה מחַגויה המסוּתרים, פטפטה בדבר סירה אחת בודדה ופרושת כנפיים, שחלפה פה זה לא־כבר ונגוזה, ופטפטה בדבר ריבה אחת גאיוֹנית ודוֹממה, שהיתה יושבת באותה סירה בירכתיים וידיה החשופות אוחזות בהגה אחוֹרנית ושמלתה היתה אפרורה והיתה תפורה קָרֵי שאינה גדולה וחלקת צוָאר גאיונה וקצת נוּגה בשתיקתה היתה מציצה ומחוירה מתוכה בכהוּת ושותקת כלפּי הנגוֹהוֹת האפלולות אשר ללילה...
ולא רחוק מאותו מקום קשקש זוג אחד בודד וּמילאנכוֹלי של איזה סוס, שכפתוהו והניחוהו לנפשו ללינת לילה, ואותה ציפּור שבבצה היתה מנמנמת וקוֹבלת וקולות הלילה היו מרובים והוֹמים יחד, ויש אשר פתאום היה נדמה, כי רק קולו של כלב אחד הוא, הנוֹבח ואינו פוסק בקולו המצלצל באיזה יישוב אשר במרחקים... ורק הרבה לאחר־זה, משכבר התחילה הלבנה נוטה ונוטה כלפּי שיפּוּלי השמים אשר לנוכח, ובנחל התחילו מתמרות מטליות קלות של אֵד ונודדות כשהן פזורות, חדר פתאום אל אותו הזמזום הצלוּל קול אחד כבוש וקורא, ויהי כמלחש באָזני אפרים, שזה הדוֹבר סחטו בלחישה כבושה מריחוּק מקום:
– פּאַניטש! הוֹי, פּאַניטש, הנרדמת?
ואפרים נזדרז וקם:
– האתה הוא זה, אַרחיפּ?
והלז חזר וסחט בלחישה ובאיזו שלוָה בטוחה:
– דוֹלז'נובּיט, פּאַניטש, התבוא אתי?

ומנפתולי הנחל, אשר בינות להרים המאפילים שמשמאל, הגיחה חרש סירת דוגה אחת קטנה ואבוקה שאינה גדולה היתה מאדימה ומקפצת לה אצל חטמה.

חלק ב'

אותה ריבה חדשה, שנכנסה בבוקר אצל וירה, נכנסה וילקוטה בידה ובת־צחוקה המשוּנה, אותה בת־צחוק פראית במקצת, הצוהלת ואומרת גלוּי: יש ויש, חביבי, גבולות אחרים לגמרי, זו היתה מאירה מתחת לאפרה האַורירי, וּוירה לבשה פתאום אורה חדשה ופגשתה בקריאה מחוּדדה של שמחה צוהלת ובנשיקות רוָיוֹת של חיבה ורוחמה הקטנה הלכה שבי אחריה, מיד כשהציצה בה. היה לה לאותה קטנה פתאום, כאילו בא אליה אחד, אשר דבריו שקוּלים הרבה, והסביר לה פנים יפות ואמר: צדקת, רוחמה, צדקת – והנה גם תראי ותיוָכחי... ולא היה הרבה, ואותה ריבה היתה כבר מוטלת לה בהסיבה קלילה בשיפּוּלי אותה כרסא־נדנדה אשר בפינה, שאפרים אוהב תמיד להיות חבוּי שם, והיתה מריחה מפּרק לפרק בְבֵּילַדוֹנָה הלבנבנה כשיִש, שהיתה צפה בכוֹס של מים בקירוּב מקום, ונחיריה היו זזים לריחה המרוחק והנאצל, והיתה מגחכת ממחבוֹאה בידידוּת חמימה ומדברת כפקחית וצוחקת בהפסקות פתאומיות ומוֹציאה פּפּירוֹסה אחר פּפּירוֹסה מילקוּטה הגדול, שלא היתה פוֹרשת ממנו, ופוֹנה בדיבוּרה מפרק לפרק גם אל רוחמה, כמו שהיתה פּונה אל חברתה, הדוֹמה לה בכל דבר; ואותה קטנה כבר היתה מספּרת אִתה, כאדם המספּר את חברוֹ, הקרוב לוֹ משכבר הימים, ונפשה היתה צוהלת בה ופניה הטהורים לבשו אוֹרה. הלא נפלא – אח, נפלא הדבר, כמה זו יכולה... לשבת וכמה היא יכולה לדבּר וכמה היא יכולה להביט בפני מי שהיא משׂיחה בוֹ... לאו, חה־חה... הרי־זו מסירה כלאחר־יד את אֶפרה של הפּפּירוֹסה שבידה אל אותה מאפרה קטנה, שרוחמה הציגה אותה לכתחילה בשביל אפרים באותו טרסקל שבפינה, אשר מאחוריה של זו, אחוֹרי אותו פיקוּס גבוה וכפּותיו המצלוֹת: אֵל מלא רחמים, כיצד זו שולחת את ידה ומשרבבתה... חה־חה, שולחת באיזו מנוחה של תפנוּקים, הבאה בכוחה של איזו הגוּת־לב טמירה ורוֹחשת, שולחתה לאִטה ושותקת, כשצללים קלילים וגאיוֹנים במקצת זזים ומהלכים במצחה הטהור; והרי־היא משרבבת אותה ומחזירתה שוב ומרימה פתאום שוב את פּניה הסגלגלים ומגחכת גיחוּך משוּנה וחוזרת שוב אל דיבוּרה הקוֹלח... לאו – זו ריבה היא! הרי־זו היא – ריבה! חה־חה... צר מאוד, שאפרים אינו פה – כמה צר! לוַאי והיה אותו מזוהם רואה, כיצד אחת משלנו יכולה להיות יפה, וכיצד היא יכולה להיות חביבה ולהיות... להיות... לאו. אפרים זה – בריה משוּנה הוא באמת... אפשר – נוֹטר הוא בלבו טינא אליה מבאותו יום? שיהא באמת שומר לה טינא? לאו! יבוא נא זה – והוא כבר ישקל למטרפּסיה.. אדם פחות שכמותו! יותר משַׁבּת שלימה לא יהא אדם בנראה ולא יהא בנמצא – כאילו במים אדירים צלל... אפשר – גם היום לא יבוא? אלוהים אדירים... לאו. יהיה־נא זה מראה רק סימני חוצפה שכזו...
אבל פתאום חרדה ונקטה בנפשה, כאדם אשר קלוֹנוֹ נתגלה ברבים. אותה ריבה שבכרסא, שכה משכה אליה את לבה והיא כבר הוֹקירה אותה במאוד ואל מוֹצא שׂפתיה בסתרי נפשה שמרה, זו התחילה פתאום צוחקת בקול גדול ופניה היו מכוּוָנוֹת כלפּי אלו שלה וצחוקה היה רוה למַדי ורגשה בו איזו בטחה שאננה ודורסת במקצת, שיסודה באיזה רכוּש טמיר אשר לנפש הבוגרת ושטופה בבגרוּתה, ולרוחמה היתה פתאום הרגשה, כאילו זו חטפתה בידה, ושאגה קלילה פרצה מחָזה ופניה הלהוטים נבוכו במקצת וביקשו פתרונים באלו הלבנבנים אשר לאחותה הבכירה והיו, לתמהונה, גם הללו מביטים והיו תוֹהים במקצת. וכשחזרה רוחמה והביטה בפניה של זו הצוחקת, היתה כבר זו מביטה ישר אליה והיתה גוחכת לה בידידות כה קרובה וכה חמימה, אשר לנפש שאינה מסתירה כלום וכלום, והתחילה גם היא גוֹחכת כלפּי זו באוֹר ולבה שמהסס התחיל חוזר יותר ויותר לשלוָתוֹ. ואותה ריבה הביטה בחיוּכה הגלוּי והטוב גם אל פּניה הקשובים של וירה, שבכל התהייה שבהם כבר הם נכונים לויתוּר, וקראה אגב אותה מנוּחה חרישית ורוָיה אשר בהגות לב הוֹמייה:
– יפה פה אצלכם... אלוהים, כמה יפה! ואַת, כמדומני, היית קוֹבלת תמיד ומתאוֹננת, כשהיית צריכה לחזור הביתה?... באמונה, וירה, לחינם... באמונה! ואותו פסנתר אשר שם – הרי אַת היא המנגנת בו?
ואגב קימה אל רוחמה:
– וגם אַת, לבטח... לאו?
אבל הלָה גיחכה לה, כשהיא מבוּישה קצת מחמת גילוּי פתאומי וטהור שבלב:
– לפרקים... אם זו שְׁמָה נגינה...
והוֹרידה את ראשה.
אותה ריבה, שבינתיים היתה כבר ניצבת אצל הפּסנתר ופתחה אותו, הניחה פתאום את כפּה האחת, כשהיא מוּטלת אצל היתדוֹת המלבינות, ואת ראשה ואת חצי קוֹמתה הפנתה כלפּי אותה קטנה בסימני תהייה שבנפש:
– אבל... הרי אַת דוֹברת, יקירה, כאילו...
ואולם האחוֹת הבכירה, זו וירה, שקמה בינתיים גם היא מפינתה שבסַפּה הוינאית הקרובה והיתה ניצבת ומטפּלת בתסרוֹקת אשר בראשה, שדִבְלְלַתָה כלפּי הראי הגדול אשר בינוֹת לפרחים, זו הפסיקה אותה פתאום בארס קליל, שפּיכה והיכה גלים מחָזה:
– אנחנו, מבינה אַת – אחרוֹת אנו... אטו מלתא זוטרתא היא – אנחנו? חה־חה... זו למדה ולמדה – שתי שנים רצופות ועוד יותר למדה; ובבוֹקר צח אחד נמלכה והתחילה מרקדת פתאום מחמת התלהבות מנגינתה של איזו דינה ברבש – אַח, את זו לא תכירי אַת: רוֹפאה אחת, בת אמידים, שגמרה לא־כבר את לימוּדיה בפּטרבּוּרג, יֶשנה פה אצלנו והיא מנגנת – נוּ, וחדלה...
והיא נפנתה מהראי כלפּי חברתה. כשידיה נשתיירוּ משוּרבבוֹת ומטפּלות בוָוים אשר בראשה, שנטה קצת קדימה:
– אַת תהיי צוחקת... אבל מני אָז לא ניגשה אפילו אל הפסנתר – אפילו נגֹש לא ניגשה... חה־חה...
וכבר התחילה נפנית שוב אל הראי, בכדי לכלוֹת את מלאכתה, אלא שמיד החזירה פניה והתלהבה פתאום:
– לאו... וכיצד היתה זו מנגנת! אילו שאלת את פּי צואר – כמה היתה זו מנגנת בפני צואר ובלויית צואר אפילו... אילו שאלת את פּיו של זה...
ואותה קטנה חָורוּ פניה פתאום והיתה קוֹססת את שׂפתיה ומטפּלת בקווּצתה, ששירבבה לפנים, והתחילה קמה ממקומה וחזרה וישבה שוב. וכשהתחילה אחר־זה האוֹרחה נוגשת בה, שתפרט לה מה שהוא – רק מה־שהוא; נוּ, בשבילה... אַח, לאו... כלום היא אינה מבינה הרגשת־נפש כזו? הרי־היא מבינה את הדבר יפה, יפה; אלא שהיא מפצירה בה: נוּ, תוַתר נא בשבילה... רק בשבילה... אָז קפצה זו ממקומה, כמי שהכישוֹ נחש, ופניה נתכרכמו והיא התחילה מנענעת בידיה מחמת פּיזור־נפש גמור שבאיזה יאוּש רוֹתח והיתה מתחננת אל זו:
– לאו! לאו! אַח, לאו! נוּ... נוּ, במטותא, שלא תהיה מבקשת אותה – אַח, הרי היא מתחננת לפניה: אַל נא תפצר בה... היא... היא אינה רוצה להשיב את פּניה ריקם... היא... היא אינה יכולה – אַח, אֵל אלוהים אדירים!
ופתאום התחילו הלָלוּ צוחקות בקול והתחילה גם היא צוחקת צחוק נבוך במקצת וחזרה וישבה. אבל כשניגשה מיד אחר־זה וירה וישבה אל הפסנתר והתחילה פורטת מאותה הנגינה אשר מצאה פתוחה לפניה, הביטה האוֹרחה ממקומה אל אותה קטנה ותפשה באישוֹניה הנדלקים, שיָרתה כלפּי אחוֹתה, זיק אחד, שהיה משוּנה במקצת, זיק לוֹהט וּצהבהב, שהגיח מאיזה מחבוֹא אָפל, כנמר שוֹחר זה, המגיח ממאורתו, ומיד נגוֹז. תפשה – והלכה דומם ובאה אל תחת הוילאות של האשנב, אשר מאחורי אותם הפּרחים הגבוהים והמרוּבים בכפות רחבות, וישבה לה על אַדנוֹ ונטלה את ברכה האחת בידיה והתחילה מסתכלת בצמרות האילנות המיוּשרוֹת, שלבלבו והיו פוזזות לארכוֹ של אותו רחוב שוקט ונהדר, והחליקה על־פּני כיפּת השמים הגדולה והטהורה, שהיתה הפוכה כגיגית גדולה זו שהפכוּה, והיא סוגרת את הבתים הלבנים והשלוים וגינוֹתיהם היפות, ומַבטה נתלה ונשאר דבוּק באותו אוֹפק מטוּשטש ורחוק, אשר רמז מאחורי אותם השדות הירוקים והפּרדסים המרוּבים, שהשתטחו מאחורי הרחובות ואָבדו במרחקים. ישבה וישבה – ופתאום אחָזה רתת קליל והיא נפנתה והביטה אל סביבה, הביטה, כמו שמביט אדם שבא פתאום מרחוק, וקמה והגיחה ממחבוֹאָה וניגשה אל רוחמה המרוּגזה, שכשראתה אותה ניגשת, נשאה אליה פנים מתפּייסות, וישבה אצלה וגיחכה לה גיחוּך טוב וקצת נוּגה והחליקה לה בכפּה ובראשה:
– הרי אַת נגרשת, רוחמ'קה?
וזו הביטה אליה כאדם המביט בפני ידידוֹ לאחר וידוּי גמוּר שבלב, שהתוַדה לפניו, וצוחק לשטותו שלו, וקראה אמונה:
– אח, אלו אינם אלא דברים של שטוּת... באמונה, דברים של שטוּת ולא יותר...
בינתיים הלכה וירה הלוֹך והתלהב קצת במנגינתה. והתחילו הקולות יוצאים מתחת ידה מסוּגננים פחות והיו הוֹמים המיה רוָיה והשטח שמסביב התחיל נמלא ונמלא אותה המיה נגינתית, הזולפת וכובשת את הלב הנוֹהה והופכת אותו פתאום לנוֹח בה־במידה שהנגינה המצוּיה, זו שאינה יוצאה מהכלל, מסוּגלה לזה; והאוֹרחה, אשר נתפּשה פתאום בנפשה, שאותה נגינה הולכת וכובשת אותה, הניחה את ידה על סומכות כיסאה של רוחמה והרכינה במקצת את ראשה כלפּי זה ולחשה:
– יפה... כמה יפה... הרי־זו מנגנת את ה"סצֶנוֹת שבחוֹרשה", כמדומה? יפה... ידידה רוחמה, אוהבת אני את הללו!
הלָה הרימה אליה שוב את פּניה והם להטוּ מחמת אמונה שבנפש:
– אמת כי זו שירת פלאים? שירת פלאים! אלא... שבמה נחשבה זו!
והיא רמזה בידה כלפּי הפסנתר והוסיפה בקובלנא:
– כלוּם נגינה היא זו?!...
ופתאום שוב בהתלהבות:
– ואַת, כנראה, אוהבת מאוד את המוּסיקה – אמת?
ואָז החליקה לה זו שוב בראשה והתחילה צוחקת לה שנית באותה ידידוּת רבה. והיה בזה אָז משום רחישת הרוּח הנכאה, הדופקת בפתחים סגוּרים ומבקשת את ביטוּיה.
– חה־חה... מה שאני יכולה להגיד בפה מלא, שאני אוהבת, הרי אלו... קוֹנפֵיטוֹת של דִינְג, ידידתי... שוֹקוֹלאדה גָלָה פֵיטֵר, לכשתרצי... נוּ, ומחמת אותה הדרת פנים, אשר אדם מבני תרבות מחוּיב שיהא נושא בחוּבוֹ כלפּי ירושת אבות קדמוֹנייה, אולי גם – צימי"ס, אותו צימי"ס אדוֹם, שמתקינים בלילי שבתות ממינים שונים של לפת פתוחה... חה־חה, אולי – כל מה שאַת אוהבת, רוחמ'קה... אמת, קצת חולשה יש לי גם לגבי אמא שלי – אֵם יש לי, ידידה טובה, והיא אשה מצוּינה... זו מקוה לגדולות ממני!... באמונה, אשה מצוּינה... חה־חה, לכשתהיי אצלנו – אַת תהיי אצלנו, במטותא, איני רוצה בריבוּי דברים... לכשתהיי אצלנו, תאכלי את חריצי הגבינה, שהיא מַתקינה, ותוֹדי לי גם אַת... רואה אַת, אַבּא – את זה כבר איני אוהבת ביותר... בכלל – האָבוֹת, כנראה, כבר אוּמה בפני עצמה הם... מה אַת סבורה – לאו? חה־חה... אבל מוּסיקה... חה־חה, כבר איני מדברת בזו, שזו אינה שוֹקוֹלאדה ושהיא אינה מקוה לגדולות מבנותיה – אפילו אצל אבא אפשר, לפחות, לגנוֹב פּפּירוֹסוֹת, כשאינו בבית. חה־חה... לאו. זו אולי הלָצה שאינה שנוּנה היא; אבל, באמונה – אני איני מלגלגת, רוחמ'קה...
אבל בינתיים התחילה מיישרת את הפּפּירוֹסה, שהוציאה זה כבר מילקוּטה, והיתה מגלגלת ומטפּלת בה, ונתנה אותה אל פיה ואמרה להצית בה אש, ורוחמה הקטנה נשתיירוּ פניה מגחכות בטשטוש כל־שהוא והיו נשוּאוֹת כלפּי אותה ריבה דוֹברת זרות, כביכול, ולא זרות והיא קצת מבוּישת וקצת תוֹהה ונפשה שומרת מוֹצא שפתיה של זו. וכשזו הציתה, לאחרונה, אש באותה פּפּירוֹסה, ראתה רוחמה, לתמהונה, שפּניה הסגלגלים חָורוּ משהיוּ והיא כוֹססת וכוֹססת את שפתיה הסגורות ובמצחה החיור מהלכים אותם הצללים הקלילים, שראתה בתחילה. אבל פתאום הביטה בה זו ונזכרה, כנראה, וחזרה שוב לדיבוּרה ולסגנוֹנה הקודם:
– אלא מאי?
ואולם מיד נשתתקה שוב והביטה ישר בפני אותה קטנה היושבת בסמוך לה והיתה כמביטה ממנה והלאָה; אבל מיד התחילה גוחכת לה בחיבוּב וחזרה ודיברה:
– אלא מאי? יש דברים... דהינו, טְלִי, למשל, את ה"סצנוֹת" הללו גופא... אני איני אפילו בקיאָה ביותר בדברים שבמוּסיקה; למה לי לשקר? אבל – הללו... הרי לפנינו, למשל, וירה... זו... חה־חה, אַנטר נאוּ בינינו לבין עצמנו, ידידתי – כלום אפשר להגיד בה אפילו, שאינה מהמצוּינות? בכלל – הרי זו מנגנת... הרבה בנות ישראל מנגנות... אבל כשהיא מנגנת את הללו... הריני אומרת, רוחמ'קה: אפילו כשהיא מנגנת את הללו – הקשיבי, הקשיבי נא... חה־חה... לאו! מציירת לי אני בדמיוֹני: אדם, שחננוֹ אלוהים בנשמה פּוֹרייה, וחזר אלוהים וחננוֹ שוב – ואותה נשמה פוֹרייה יש לה גם ביטוּיה שלה... יש: במוח ההוֹגה, ביד הכותבת, במכחוֹל המשרטט – הרבה שלוּחים למקום... לאו! כמה היתה ריבה זו גופא, רוחמ'קה, ריבה זו, שאַת רואה אותה יושבת פה, כמה, הריני אומרת, היתה זו טורחת וטורחת בהנאָה יתירה, טורחת ואינה פוסקת, משנפשה היתה סוֹפגת לתוכה את הקולות הללו ההוֹמים פה המיה רוָיה והמייתם כובשת את הלב, כחלום בטוח שבילדות, ופותחתו, כרוח אלוהים טהורה, המרחפת בהרים הגבוֹהים... אַח, שמא תנידי שׂפה, רוחמ'קה: אַטאֶליאֶ מפוֹאר שבאיטליה, תהילות ותשבחות, ארמונות רוֹזנים, אוצרות קוֹרח... חה! כדבורה, ידידתי, כדבורה טרחנית זו, שטרחתה בלבד היא היוצאה לה בשׂכרה – כדבורה פשוטה, הטורחת ונותנת את דבשה ואובדת... אובדת...
והיא הרגישה פתאום, שכפּה האחת, שהיתה בתחילה מוטלת בטלה על ברכה, מונחת בזו הקטנה והקוֹדחת של אותה ילדה היושבת בסמוך לה, וזו לוֹחצת אותה בחוֹם שבלב ונשמתה הוֹמייה והוֹמייה. בינתיים הספּיקה גם וירה וגמרה את מנגינתה וקמה מאצל הפּסנתר. והאוֹרחה נטלה בכפּה הפּנוּיה את זו של הקטנה והחזירה לה לחיצה חמה וחזקה והתחילה צוחקת בקול:
– חה־חה... היה היה אחד, שהיה תמיד מבטיחני, שביום אני אחרת ואחרת הריני – בלילה. חה־חה, הוא היה אומר, שכשהוא זוֹכרני, אינו זוֹכרני אלא כזו שאני בלילה. אבל לא זוהי התמצית שבדברי; תמציתו של דבר אינה אלא בזה, שאני מצדי הייתי מסכימה לו, לפרקים. סְ'אֵי בּיאֶן קוֹמפּרי מובן מאליו – במסתרים שבנפש, חה־חה... הרי אַת היא זו, אַת לילית קטנה, שגרמת לזה, חה־חה...
וטפחה לה לאותה ילדה בפניה אחת ושתיים בכסיה אפרורה זו, שהוציאה מכפּה של וירה שניגשה אליה, והשליכה את הכסיה אל אותה סַפּה, שהיתה שם בקירוּב מקום, וחזרה שוב אל פטפוטה הקוֹלח ואל צחוקה החם. ושוב היתה רוחמה יושבה והיתה גוֹמאה בצמא את דבריה המיושבים ונפשה היתה בה צוֹהלת ופניה חיו והפיקו זוֹהר שבנפש.
וכשנטלה אִתה האוֹרחה את וירה ונפטרה ללכת ולחצה את ידה של אותה קטנה בחוֹם גדול שבלב והאירה את נפשה שוב באותה בת־צחוק משוּנה, שהיתה מפיצה קרני איזה זוֹהר מתחת לאפרה, אותה בת־צחוק פראית במקצת, המקרקרת קירוֹת ואומרת: יש ויש, רבוֹתי, גבולות אחרים לגמרי, ויצאה אגב אותו צחוק חם שבפטפוט קוֹלח, וזו נשארה יחידה באותה דממה טרקלינית כבושה, שהשתררה פתאום מסביב, היתה בתחילה ניצבת במקומה, כמסומרת, ומביטה ישר כלפּי אותה דלת לבנה ורתוקת הנימוס השתקני, שנסגרה אחרי הללו, ופניה היו שלוחים והיו קשובים בקפאונם ונפשה היתה סגורה ומסוגרת. והיה הדבר דומה, כאילו ניצבת היא זו ושומרת לה פתרונים מאותה דלת שתקנית. אלא שבסופו של דבר, כשבא אותו תקתוּק ישר ומרוּסק, שהיה קלוט בתחילה בדממה, ונתבדל פתאום מאותה דממה וחָדר אל נפשה האילמת, התחילה יוצאה ויוצאה מקפאונה ופניה היו חוזרים אליה לאט לאט כשהיו, והיו מתכַוְנים כלפּי החדרים אשר בפְנים, ושׂפתיה היו זזות וזזות בכדי, כאֵלו של אדם המשתדל להוציא הגה משנתו הקשה – ופתאום חזרה שוב והביטה כלפּי הדלת ושפתיה מלטוּ בנחת, כקוראות ממה שכתוב שם, וההברה היתה ברוּרה ומדוּקדקה:
– זינָה אַדלֵיר...
ככה היה אִתה גם באחד הימים, שאינם רחוקים יותר מדי, כשהגרמנית שבבית הגימנַסיה ביארה במחלקה שלה את דיני פּלוּס קוּאַם פּרפקטוּם והיא לא היתה תופסת אותם ימים רבים. ובבוֹקר אחד, כשהיתה כבר לבושה וספריה היו תחת בית־שחיה ובפיה גמרה את הסופגנית הגוססת שבידה ומשננת בנהימה חטופה את פרקה של היום שבגימנַסיה, ניצבה גם אז פתאום כלפּי הדלת ופניה היו שלוחים גם אָז וקשוּבים בקפאוֹנם – ופתאום התחילה יוצאה ויוצאה מקפאונה זה ופניה היו חוזרים אליה לאט לאט, ולאחרונה פלטו שפתיה בניחותא וכקוֹראה הברוֹת הברוֹת ברורות ממה שכתוב נכחה בדלת:
– פּלוּס קוּאַם פּרפֶקטוּם...
ופתאום מצאה, כי חם לה ביותר, ונחיריה, שזזו, התחילו נוֹשפים בקושי; ומשהרגישה בתנוכי אָזניה, שגם הם רותחים, התחיל לבה מתחבט בחָזה כלפּי גרוֹנה ממש ולה נדמה, כי צר לה המקום בבית. בתחילה לא הבינה אותה ילדה מאומה את אשר אִתה והיא נפלה במצוקותיה אל אותה כרסא ריקנייה אשר בפינה ונפשה שאגה אל אפרים, שאיננו, ופתאום ראתה את הפּסנתר, שנשאר פתוּח לנוֹכח, וקפצה וישבה על הכיסא אשר אצלו וידיה כוּונוּ כלפּי המדפיים המלבינים. בנפשה היו נישאים ונגוֹזים בסופה הוֹמייה אַקוֹרדים פזוּרים של מנגינות שונות וּפראַזה נוֹאקת אחת שהתה קצת יותר והיא היכתה ביתדוֹת אחת ושתיים בשאיפה כבירה שבנפש – וגנחה מחמת יאוּש גמור, וצנחה אל האשנב הקרוב, והוציאה את ראשה החוצה, וראתה את הרחוב הרחב והריקני, והספּיקה והכירה מרחוק בסוֹכָכָה הפרוש והמבהיק כלפּי חמה של אותה זינה ובציצת אַפֵרָה האַורירי, שהיתה מנפנפת ומתפּתלת לה מאחוריה. הללו רפרפו ויחד את וירה, שהיתה לבושה כולה לבנים, אָבדו בזוית הרחוב הרחוק, והיא נשארה קפוּאָה והיתה מביטה ישר בפניו של אותו סטוּדנט חכלילי ומקוּשט בלבנים, שצמח פתאום במדרכה אשר לנוֹכח והיה נחפּז לדרכו במאוד והסיר לה את מצנפתו מראשו באיזו חימה הבאָה מחמת מסירוּת נפש גמוּרה, כאדם המתמרמר ואומר: אה, השד יקחנה – את מצנפת זו לגמרה! והיא לא החזירה לוֹ שלום, אלא שלא בכוָנה תחילה ומשכבר הרחיק. ורק משהחזירה לו וקולה המשונה חָדר אל אָזנה, הקיצה גם אותה חרדה שבנפשה והיא התחילה שוב מתלבטת בבית, כשכתפיה חרדות מפרק לפרק, ונתקלה בכתפייה אחת קלה, שהיתה מונחת שלא במקומה, והשליכה אותה לכתפיה והוציאה איזה שַל גדול ואַורירי והליטה בו את ראשה ואת פּניה גם יחד והלכה וניצבה ליד הדלת החיצונית והתחילה משום־מה מושכת לידה בטיפּול מרוּבה כסיה אחת לבנה, שמצאה כרוּכה יתומה באותו של. אבל בקרוב נשתרבב פתאום צוָארה והיא הכירה בהילוכו של אפרים, הכירה ולא הספּיקה להִפָּנוֹת וזה היה כבר מצלצל ובא מהפּרוזדור, והיא חָורה ונטרדה, וכציפּור חרדה זו, התחילה תרה לה מקום מסביב ומצאה לה מפלט באחת הזויות, ופתאום באה חרטה אל לבה והיא נדחקה ובאה אל זוית אחרת וישבה שם חבוּיה בדופנה של סַפּה אחת אשר היתה ניצבת שם, ומכְּסָיָתה לא פסקה והיתה מושכת ומושכת אותה לידה באותו טיפּוּל קוֹדח שבתחילה.
ובקרוב התחילו נַחשי תכלת רצים והיו מתפּתלים ומתפּשטים בכתמי החמה הגדולים, שציחקו באותו חדר, והיו הולכים ומציירים בחללוֹ פיגוּרוֹת שונות ומשונות בנוסח אותם הוילאות המרוּקמים, שירדו והאפילו את החלונות, ואותם הפּרחים שבכדים אשר אצלם, שהיו גבוהים וטרפיהם היו רחבים וצלָם מרוּבה. ואפרים היה יושב במקומו שבאותה כרסא, החבוּיה בפינה, וראשו היה מוּטל אחוֹרי טרפיו המצלים של אותו פיקוּס גדול, ורוחמה היתה יושבת בקצה הפּסנתר הפּתוּח אשר לנגדוֹ, כשקצוֹת רגליה הקטנות מציצות מתחת לשמלתה בכיסא הגבוֹה אשר אצלה, והיא גופה לבוּשה את כתפייתה השחורה. ושַלָה זה חפות לראשה וידיה, התמוכות בברכיה, מצחקות בציציותיו המרוּבוֹת, והיתה מפטפטת באָזניו במה שפטפטה ובמה שמימיה לא פטפטה, ודיברה בבני־אדם ממַכּריה ובמי שאינם ממכריה, וסיפּרה על כרכים, שמימיה לא ראתה אותם, ועל חיים שבאותם הכרכים, שהכל נוהגים לדבּר בהם, כשהם נוטלים את ידיהם מחמת חסידות והיתה מתלהבת, כדרכה ושלא כדרכה כלל וכלל, והתחילה פתאום מלגלגת לאיזו טראגדיוֹת שנונות ומפרכסות, טראגדיוֹת שבנפש היפה, כביכול, שבני־אדם מ"יחידי סגוּלה" תוֹלים להם לכתחילה בחטמותיהם הבוגרים – לשם נוֹי, חה־חה... גלגוּלם הרוּחני של אותם האוֹרדֵינים המכוּבדים והמדאליוֹת המקשקשות, שאנשי־הצבא שיצאו בדימוּס מקשטים בהם את חזיהם ומבליטים אותם לראוָה; והזכירה לא אחת את "בנות ישראל הלָלוּ", ה"בורחות" למקום תורה ולומדות שם לצחוק אותו צחוק של שרירות־לב קלילה, מפזזת, הבאה מחמת פּקחנות יתירה, ולקטר פּפּירוֹסוֹת כשהן מעמידות פּנים, האומרים: מלתא זוטרתא זו – כלום כדאית היא שנטפּל בה ביותר, מה? ולדבּר בהקפה בדברים שבמוּסיקה ובדברים שבספרות ובדברים שביוֹפי בכלל – ולאחרונה גמרה בתוֹם רוחש כבושות:
– שרי לי מארי, חה־חה; אבל כמה איני סובלת את הללו!
והתחילה פתאום צוחקת, וצחקה שלא כדרכה תמיד, והיה בצחוקה איזה דבר חדש ומשוּנה למַדי – היה בו ממה שיש באותה קריאה שאינה מלוּמדה, השכיחה אצל פרחי תרנגולים, שלא למדו עוד לקרוא כהלָכה; ולבוֹ של אפרים התחיל תוֹהה והוֹמה בכבדוּת וקצה שׂפמוֹ זז כל־שהוא, ומדי קלטוֹ מלוֹא לוֹגמוֹ מהפּפּירוסה שבידו, פלט את התמרות המאפירות באנחת רוּח אחת כבושה וארוכה, והגה:
– לאו... זו כבר אינה ילדה; לאו – זו לאו...
ופתאום:
– ובבוקר אחד בהיר אַשכּים – והקרחה הנה צמחה לי בראשי! זו הנה – צמחה!
ואז נדמה לו שצוארוֹנו צר לו ביותר. בתחילה שירבב את צוארוֹ לפנים, כאדם שצוארונו צר לו באמת; אבל משהרגיש כי קדקדוֹ רטב פתאום, קם ונטרד לצאת. וכשפתח את הדלת החוּצה, היה ראשו מכוּנס קצת אל כתפיו המוּגבהוֹת, כזה של אדם שגבוֹ פשוט לקבל מכה.
וכשנפגש בחזירתו משם עם אותו בחור לבנוני ומקוּרזל, זה שגדוֹת הפְּסיוֹל הנוגות היניקוהו והפְּרֵיריות הצהובות שבאמריקה פּלָטוהו, צחקו אורות את אורות ונוצצו ראשי הזהב המרוּבים של בתי המסגד שבכיכר וקרניים נהרו מדשאיה הירוקים וגיחכו מסילות־החול הצהובות, שהשתטחו בינוֹת לדשאים, כאלונטיות הללו, השטוחות ומתייבשות אצל הבריכוֹת, ואותו בחוּר היה ניצב והיה אוחזו לאפרים בְדַש שבבגדו והיה מדבר אליו הרבה בסגנונו שלוֹ, שהיה משונה במקצת, משום שהיה מתוּבל אצלו תמיד במלים ואפילו במבטאים שלמים הרבה שבאנגלית, ודיבר, כנראה, בהתלהבות מרובה אשר בנפש ופניו היו אוֹרים מחמת איזו הוֹדיה כבושה אשר בלב. ולאפרים היה אותו דבר תמוה אפילו במקצת; אבל הוא היה ניצב כלפּי זה והיה מביט אליו ישר אל פניו הלבנונים, שאוֹדם חכלילי היה מצחק בהם, והיה מביט, והדבר היה דוֹמה כאילו הוא מביט ורואה שם במפולש ומבטו, שקפא, חוֹדר מתוכם וחוצה ומשוטט בצמרות הגזוזות והרחבות אשר בפרדס שמאחריו, והוא נישא ומחליק הלאה, אל אותו אופק טהור שבאפסיים, זה הגדול, הגדול באמת, המוּטל לו שם במלואו וחובק הרים בשלוָה ואורג את הרהוריו הכמוסים... אלא שפתאום נתפס והרגיש בידו, שהיא מחליקה לו ומחליקה לאותו בחור בכתפוֹ, ובשפתיו חש, שזזוֹת הנה והנה מהגות שלא בכוָנה בסגנונו הבלוּל של זה גופו:
– יָפה, יָפה... וֵירִי וֵיל, סֵיר...
ויחד את זה תפשה אָזנוֹ בשאֵלה אחת שאינה בטוחה, אשר אותו בחור גמגם ושאל בנימוס מרוּבה ביותר:
– אבל... איקסְקְיוּס מִי, סֵיר. אני... אני חפצתי לשאול – פֵּירְהֵיפְּס... אולי הוא מוצא לאפשר – מיד?
והכיר בידו האחת של זה, שהיא אוחזת מגילת נייר גדולה וחבושה, והתחיל בתחילה צוחק לו שוב באותה ידידוּת גופא אשר בהקפה ופטפט גם הוא:
– מיד? כלומר... מיד?
אבל פתאום חרדו פניו חרדת הכרה והתחיל צוֹנח מהם אותו מַסוה קליל של הרהורים חולמים, שהאפיל עליהם בתחילה, והוא קרא בהחלטה:
– לאו. איני יכול מיד. אני... בכלל, איני יכול היום!
ומדי פזלוֹ אגב חשד חושש אל מגילת הנייר הגדולה, הוֹשיט לו את כפּוֹ. זה נטלה; אבל השהה אותה קצת ולא הרפּה ממנה:
– אבל אנו הולכים יחדיו, כמדוּמה. מר – להתם?
אפרים הביט לצדדים במבוכה של רוּגזה קלילה ונתקל בשלט הגדול של בית הקהוה, אשר התנוסס בקצה הכיכר השני, המרוחק קצת. בוִיטרִינָה הגדולה, במרומי המגדל הצחור והמקוּשט של סוּכר, שהיה מוּצג שם לראוָה, היה כתוּב באותיות גדולות ושחורות: היום – גלידה.
– אני... חם לי מאוד... יש את נפשי לסוּר בתחילה אל בית הקהוה...
והלָה התלהב פתאום:
– אַח, זוהי אידיאה... אבל, חי נפשי, זהו – נַיס, בלשונם של אחינו בני ישראל, כשהם מתחילים "מצהיבים" שם... לגלגל במנה יפה של גלידה קרירה בחוֹם שכזה – זה יהיה וֵירִי נַיס... הלוֹ! אסורה נא גם אני!
ובלכתם התחיל פתאום אפרים צוחק ודיבר:
– אפשר, שהדבר קצת תמוה. אָמנם, אפשר. אלא שבכלל – הרי־זה דבר של שטוּת. חה־חה, הוא פתח את פיו ותוֹהה? אבל, באמונה, לא כדאי. כלל וכלל לא כדאי. חה־חה, כלום... הריני אומר: כלום פּילל, למשל, מימיו, כי יש אשר יביט האחד אל פּניו הלבנונים האלה ויראה בקומתו זוֹ, הזקופה, האירופּית במלוֹא מובנה, וייזכר פתאום... חה־חה, ייזכר פתאום לא פחות ולא יותר מ... משבשנַיים אנשים כושים – פשוט, נֵיגרים, חה־חה? בשניים אנשים כושים – ובאיש אחד כושי שלישי? חה־חה... כאמוּר, זה אינו אלא דבר של שטוּת סתם; אבל כשהייתי מצטמק ולא יפה לי תקופת חמה אחת רצופה ביחד את ריבוֹאוֹת בני־אדם שכמותי, לכאורה, בבירה אחת מפוּחמה אשר בכרכי הים, הייתי בכל יום ויום רואה בזוהמת השרב האיוּמה, שאחרי הצהריים, בשניים ניגרים גזוזים, כשהיו ניצבים זה כלפּי זה בויטרינה גדולה, שבזויתוֹ של רחוב אחד הוֹמה מאדם ובהמה וקיטוֹר, ניצבים בלבושו של אדם הקדמוֹני וּכרי גדול של קהוה טחונה, שהיו כוברים, כנראה, מפסיק ביניהם, והם חושפים מפרק לפרק שיניים לבנות ורתוקות מחמת יסוּרים ולסתוֹתיהם השחורות מַכסיפוֹת ומתלבטות באיזה ביהוּק שחור – כנראה, מחמת החוֹם האַכזרי, ואולי מחמת כיסוּפים מדוּכאים של לב חם, ההוֹמה אל הויגוַם משכנות האינדיאנים השלו אשר במולדת הרחוקה, אם לא אל הנשים המקוּשטות והגאיונות הללו, החולפות פה, במדרכה הקרובה, והרחוקות הרבה יותר מאותה מולדת אפילו... חה־חה, וזכורני, כשפרשה בבוקר אחד ספינתי לים הגדול, ואנוכי ניצבתי במכסה האנייה ונשקפתי אל קיטוֹרה הגדול של אותה סדוֹם שבאירופה ואל ארוּבוֹתיה המטושטשות, ניגש וניצב אצלי גם כוּשי אחד שחור, שהיה חוזר באותה ספינה גופא אל החולות הצהובים שלוֹ אשר באפריקה הרחוקה. הוא היה לבוש שחורים ומגוהצים ופניו היו שחורים ומגוהצים ורק צוארונו ושיניו וחֵפוֹת ידיו היו צחים מחָלָב ושרשרה של זהב היתה תלוּיה לו בחזהו ושפופרת של צוֹפים היתה חגוּרה לו במתניו והיא היתה חדשה – חדשה ומבהיקה. אַה? לאו. אם איני שוֹגה, היה זה מטפּל גם באיזה דבר שבבחינת גְוַיד מפּת־דרכים, "מורה־דרך", חה־חה, כמדוּמה לי, שגם גוַיד היה לו לזה. הוא ניצב אצלי והיה פוטר בתכיפות:
– דֵילַיטפּוֹלל? לֵילַייטפּוֹלל! אִיט'זְ דילייטפּוֹלל!
ופתאום צחק לי בשיניו הלבנות – הוציא את ה"פּייפּ" מהזוית הסרוחה של פיו וצחק לי בשיניו הלבנות:
– גוּד בּיי, חי־חי... גוּד בַיי סוְיט האַרט!
ונאנח באמונה כבושה שבנפש:
– טְוֵינטִי יִירְזְ (כ' שנה)!
– חה־חה. ואנוכי מצדי הצצתי בידיו השחורות, שהיה נוֹצץ מהן זהב רב וזיוּפוֹ, והייתי מהרהר: טוינטי יִירז... כמה כְרִיים של קהוה טחונה הספּיק זה וכָבַר שם באותה תקופה של טוינטי יירז וכמה היו לסתות שחורות אלו מבהיקות בחוֹם היום באותו ביהוק... טוינטי יִירז! חה־חה, גם אני שהיתי שם חצי השנה... ואדוני כמה? שנתיים? אבל... כלפּי מה הייתי דוֹבר את זה? אַח, חה־חה... כאמוּר, זה אינו אלא דבר של שטוּת; אבל... תמיד, כשאני רואה אותו, הריני זוכר משום־מה את הלָלוּ... אגב: נֵיגרים אלוּ גופם השיאוני גם קודם לזה לדבר אחר, ואני... בקיצור, ידידי. אתה תסלח לי, ואני לא אשקר, אם אוֹמַר, ש... חה־חה, הריני מתוַדה בפניו, שאני לא הבחנתי כלום ממה שדיבר באָזני קודם לזה. מילא. הלא אני סולח לו את חולשתו לגבי אותו ה"נַייס" וה"פּירהיפּס" וכיוצא באלו, והוא איפוא חייב לסלוֹח לי גם את חולשתי אני, הקלילה, שיש לגבי... דברים שבפה פתוח וכוי שפרח... חה־חה!
הלָז היה צוחק לו כשהוא נבוך וגבּתוֹ האחת היתה מוּגבהה אצלו במקצת: תמציתם של דברים – תמציתם מהי? אבל משגמר אפרים, התחיל אותו אוֹדם חכלילי מצחק שוב בפניו הלבנונים והוא התחיל במבוכה קלילה, שהשתדל לכבשה, מחדש. מילא – טְ'זְ'רייט! טְ'זְ אוֹלל רייט! אם לשלום – גם הוא לשלום! אבל שבכלל – כלום מה הוא רוצה ממנו? הוא היה רוצה, שיקרא את סיפּורו זה ויאמר לו... כלומר, יאמר – ב"פוֹרוירטס" כבר הדפיס סיפּורים אחדים ואחד מהם אפילו גדול; אלא שהללו אינם חשובים בכלל. ככה, לפחות, הוא סובר. זאת ראשית. הַינו, לא שאינם חשובים; אבל... יֵיס. והשנית – היו הללו כתובים מתחילתם רוסית ותירגמו אותם יוּדית. מה שאין כן זה – זה כתוב לכתחילה יוּדית. כלומר, ומשום שסיפּרו לו על מַר, שהוא...
ואולם בינתיים ניגשו אל דלת הזכוכית, אשר לבית הקהוה, והוא פתחה ונתן לאפרים לבוא ראשונה, ומשבא גם הוא אחריו, שוב לא חזר אל דיבוּרוֹ, משום שהגברת וְיֵאלְצֵיבָה, שהיתה יושבת חבוּיה במסתרי אותו שופר מבהיק אשר בפינה, היתה צורחת שם שלא לשם הלָצה כלל וכלל, וגם משום שבחדר המיוחד, שהיה פתוח לנוכח הדלת, ראה פתאום מסבים את וירה רַשֶל, זו הלבנבנת הרכה, שראשי תיבותיה, ו. ר., רשומים בראשם של הרבה משיריו הקצרים, השמורים אתוֹ במחברת אחת כרסנית, אשר בארגזו, ואת אותה ריבה חדשה, שבפעם הראשונה ראה אותה זה לא־כבר, כשנלוה באחד הימים אל כנופיה אחת גדולה לשם טיוּל בהרים, ואחר־זה חזר וראה אותה בחלום הלילה, ואִתה אותו בחור חדש שבמשקפיים, זה גופו, שזו ברחה אָז יחד אתו בסירה ואיש לא ראם – הוא ומקלו השחור ומצנפת תבנוֹ הלבנה התלוּיה לו בראשו של אותו מקל, וגיחוכו, המשונה במקצת, גיחוכו זה, הבטוּח, כביכול, באיזה דבר, שבאמת אינו בטוח כלל וכלל. הללו היו יושבים, כשהם מנפנפים, לפרקים, כלפּי פניהם במטפּחות ופיותיהם מנשפים בכפות הקטנות אשר בידיהם, המלאות גלידה קרירה, ואותה וירה היה קצה אֲפֵרָה, המשורבב כל־שהוא כלפּי מרוֹם, נופל מפרק לפרק והיא חוזרת ומתקנה אותו בזִרְתָה הימנית באותה רוּגזה קלילה של ליאוּת, ואותו בחור לבנוני ראה את זה ובטל לגבה לגמרי. ואפרים, שאָטם את אָזניו מיד כשנכנס והיה צוחק לוירה ומשתאה לה, כיצד היא יושבה פה בשלוָה גמורה ואינה קוראה, לפחות, כתרנגול, מחמת בלבוּל החוּשים, הביט בדברו אל האורחה וראה את פּניה, שהיו משום־מה קרים, כאילו לכתחילה, ופקפק והושיט לה את ידו והושיטה גם לאותו בחור אשר אצלה. וכשישב, היה לוקח מפרק לפרק חלק בשיחתה של וירה, שהיה אותו בחור לבנוני משוֹחח אִתה, והיה הוֹגה בריבה זו, היושבת לידו, שהספּיקה ובגרה במידה מרוּבה שכזו והיתה פתאום לרחוקה מאוד, לכאורה, והיה תוהה במקצת ובמקצת היה לבו הוֹמה לפּנים הללו, שהיו באחד הימים כה קרובים אליו ונתרחקו ממנו מרחק רב שכזה, והיה משקיט את נפשו מפרק לפרק, אגב איזו כלימה מסוּתרה שבנפש, באותה רמיזה פקחנית:
– ביסודו של דבר... נוּ – הרי זה ברור למדי... דבר זה ברור למדי, חה־חה...
והוא ביקש לוֹ מנה של גלידה באיזו הרחבה שבנפש, שהתחילה פתאום חוֹגגת את חַגה בלב. אבל אותו קול שלו גופא, איזה קול גנדרני במקצת, שהיה דומה, כמו שנדמה לו, לקול של תרנגול אשמאי, בסקרו בגוֹדל־לבב את קהל הנשים שלו אשר בחצר, אותו קול גופא הוא, שהטיל בו מיד ארס חד והוא נתפס פתאום בנפשו, שזו כבר טורדת, כפי שנראה, יותר מדי בשל בירורו של אותו דבר. אם כה ואם ככה, הנה זו, חושש הוא, כבר טורדת יותר מדי. באמת, מגדישה היא אפילו את הסאָה במקצת. המיה זו הרוָיה, שהתחילה פתאום רוחשת ומחלחלת מתחת לחזהו... לאו. הוא היה אומר אפילו, שיש בזה גם איזו... הכנה – איזו הכנה "למלחמה", כביכול, לאו? רבי אפרים! חה־חה... הישיש המכוּבד – רבי אפרים! הרי אתה יושב ומביט וסוֹקר באותה ריבה בכוָנה תחילה – במטותא, מה פירושה של הבטה נוֹאלה זו, אַה? אח, אילו היתה אותה ריבה פקחית קצת יותר... ואולי – אולי היא באמת פּקחית באותה מידה?... לאו. זה לא יפה... חה־חה, אבל מה הפּחד מכוּבדי? וכי למה זה לא יפה? צדקו, כנראה, דברי האוֹמר... כיצד הוא אומר? אִיל אִי אַ דֵי שוֹז', קי סֵי פוֹנ' יש שם דברים אשר... וכולי. צדקו, חה־חה. ואולי – זו אינה ראָיה. לאו. באמת זו אינה ראָיה, כלל גדול הוא תמיד: מוטב, שיראוני חוטא, משיראוני שוטה. לא אמת, רבי אפרים? ואולם – רואה אתה? תיתי לה לזו, שאינה פקחית. הנה נמלכה אותה מטרוניתא והתחילה סוקרת בנוּ, כמי ששכרוהו בשביל זה... או שמא – שמא אלו דברים הם, שפקחים שבבני־אדם שומטים בהם את הרגל? אַח, כמה הרחיק ללכת, אפרים מכוּבד! הנה כבר הולכים ונטפלים גם אליו אותם הרהורי לילה, שזקני תלמידי־חכמים, השרוּיים בלא אשה, לוֹקים בהם תמיד... מילא! במטותא, מטרוניתא חביבה. אנחנו – הוֹי, אנחנו בודאי מבינים דבר אנו! ואָמנם ראה ראינו את הפּנים הללו גוּפם, בטרם נמלכו והתחילו סוֹקרים בנו ככה... ראה ראינו אותם רק לפני אחד מששים שבְדַק, בטרם לבו מַסוה קשה זה... אלא... המ... מכל־מקום – קצת תמוה הדבר. לאו. קצת הדבר תמוה, רבי אפרים מכוּבד – לא לפי מהותו של אחד מאתנו הוא, שיהא צוהל פתאום, כסייח להוּט זה, שלא בגר כל־צרכוֹ... פי, לא יאה הדבר – באמת, לא יאה, אלא מאי? המ... רואה אתה – דבר אחד יש בזה, שאולי כדאי היה, שיהיו מטפּלים בו קצת. דבר אחד אחר – יש. למשל, הנשים הללו... חה־חה, הַנֵי נַשֵׁי... החיוֹת היפות הללו, חיות הבית הנחוצות, המגוּדלוֹת בבית תבשילה של האנושוּת, הפטומות מדוֹר דוֹרוֹת ורכוֹת הבשר, הנרפּות, כחתולים המגוּדלים הללו הבאים מארצות סיביריה, כשהם רובצים כלפּי חמה בצהריים ולוֹקקים בחלומם את בשרם להנאתם, והדרסניות ופתלתליות כחתולים הללו גופם, כשבבשר נרפה ומטוּפּח זה מתחיל פתאום תוסס דם הפּרא היסודי, שדורות שלמים של חיי היישוּב לא ניצחוהו, והוא שוֹחר לבשׂר ומתאַוה תאוָה... באמת, דבר זה אולי כדאִי היה, שיהיו מטפּלים בו במקצת. חה. בחור אחד יש, המשוטט גם היום לבטלה תחת כיפּת שמיו הברוכה של הקדוש־ברוך־הוא, והוא זוכר חיה אחת שכזו – חה־חה, הוא זוכר להוָתוֹ, יותר מדי חיה אחת שכזו, שדרכה היה להיות משום־מה כוֹססת תדיר באניצי וַטה. זו היתה לה תקופה שכזו בחייה. כנראה, היתה אז חוששת בשינה והתרשלה לרפּאוֹתה אצל הדנטיסט. חה־חה. וכשיש שהיתה ניגשת אגב ריהטא אל אותה שִדָה קטנה, שהיתה תלוּיה בקיר, ופותחת לשם נטילת איזה דבר, כדרכה מימיה, לא היתה מוצאה אותו, ונזכרת אגב־אורחא וחוטפת משם בינתיים את חבישת הוַטה הגדולה ותוחבתה אל פּיה כמו שהיא ופורסת ממנה בשיניה הלבנות חתיכה הראויה להתכבר, כשם שפוֹרס הפּרא בשיניו חתיכת בשר חי, וזו מתחילה אוֹבדת ואובדת שם – והכל אגב־אורחא וכלאחר־יד וכשהיא טרודה לגמרי במלאכה אחרת: כשהיא משליכה את החבישה בחזרה אל השׁדה וסוגרתה וכשהיא שטה משם והלאָה ואינה פוסקת מפנות ימינה ומחַפּש שמאלה ואל תחת הסַפּה ואל אחורי הראי אשר בקיר וכשהיא נותנת צו לשפחה שבחדר השני – אז היה לבו של אותו בחור מתחיל חובט לו דוקא אל גרונו, ובמקום דברים בלשונם של בני־אדם, היה מתחיל נוֹהם מתוך חזהו, כחיה זו שהחרידוה מרבצה... אַ פּרוֹפּוֹ: חיה זו, שאמרתי, גברת, היתה רכה בשנים מאוד, תינוקת גמורה, שלא גמלה אפילו כל צרכה, וגיזרתה היתה חטובה להפליא ושמלתה היתה חובקת את בשרה לבקרים ואחר הצהריים באיזו הרחבה, הנושמת בנחת של איתנים, וכתפה היתה חלקה והיתה מלאה במקצת ושוֹקטה, שוֹקטה – כשתסיסה כל־שהיא מהלכת בה... וכששׂפתיה הוַרדיוֹת, שלא הספּיקו, כנראה, לסַפּג יפה את חלב האֵם, היו מסתפגות באיזה כאב חד ורוחש בחריפות כאילו של אותו בחור גופו, מדי הפּגשם במקרה ושלא במקרה בחדר אחד רחוק ושוקט, היה זה שוכח לגמרי, שיום אחד יבוא מר והוא יהא מוּטל לרגליה של זו חלל ומתבוסס בדמוֹ השוֹתת והיא לא תהא פונה אליו אפילו ואפילו צחוֹק לא תהא צוחקת לו בקרבה; כי מטוּפּחה מדוֹר דוֹרוֹת ולהוטה בטבעה אחרי חתיכת הוַטה שלה, שתהא פורסת אָז בשיניה הרתוקות והלבנות, כמו שפורס הפּרא בשיניו חתיכה מבשר חי, תהא שטה ממנו וחולפת לה הלאָה, כשהיא שוֹקטה וכשהיא קצת נרפּה וכשאינה חוֹשדה אפילו שהיא זקוקה לאיזו סניגוריא שהיא... ייס, נוֹטאַ בֶּנֶא, מִילֵידי: אישה של זו, אותו דוקטור חיור ונלאה במקצת, אשר זקנוֹ ואישוֹניו היו תמיד שחורים ומבהיקים, היה מחליק לה תמיד לזו בראשה החם והריחני והיה קורא לה באהבה רבה ובשלוָה של אמונה: שֵׂיָתי התמימה! שֵׂיָתי התמימה! ויוצא לנו מזה? יוצא לנו מזה – לא־כלום. ואם תמצא לוֹמר – יוצא, שממקצת שבמקצת, שבכל אותם הכרכורים המרובים, יש גם לנו השׂגה כל־שהיא... ונטייה קלה קלילה כלפּי צד, גברת: המבינים יבינו ממילא, שכרכורים אלה, שאמרנו, אינם אצלנו אלא, כמה דאמרי אינשי, גררא דלישנא בלבד. כרכורים אנו רגילים לקרוא במקרים כאלה לדברים של הכרה ברורה. מה שאין כן פה, גברת. שהרי פה יש מקום רק לאותה תסיסה אוֹרגָנית, שאנו מוצאים בכל הגוּפים האוֹרגָניים, ושאנו רגילים לקרוא לה גם אצלם הכרה. באחת – זו אינה, כאמוּר, אלא נטייה קלה כלפּי צד. הוה איפוא: השגה כל־שהיא ישנה לנו... חה־חה, הרי זו, למשל. הנה זו היא ישיבה, השד משחת! רואה אתה? ראשית לכל – הרי אנחנו קרים. קרים אנחנו, ככפוֹר זה שבנהרות, ואינו מרגישים כלל במציאותו של מי־שהוא מסביב לנו. אלא מאי? שמא יבוא מי שיבוא ויאמר לנו בדברים ברורים ומבוררים: במחילה, הרי זה יושב פה אפרים מרגלית – אפרים... נוּ... אותו אפרים מרגלית? אבל אותו שם ככה זר לנו... אפרים? אפרים מרגלית? אבל – באמונה, כלום איני זוכרת. בהחלט – לא־כלום. אפרים מרגלית? אני – שום נפקא מינה אָמנם אין בזה; אבל אני – זינה; זינה אדליר אני מסוּראַז' שבצ'רניגוב ואולי מקיוב ואולי מאוֹדסה – וגם נפקא־מינה זו אינה חשובה ביותר. ויש לי מכרים רבים – ואולי לא מכרים סתם; אבל את רכושי שלי יש בכוחי לנצוֹר לבדי – באותה קיוב ובאותה אודסה ובכל־מקום שאתה רוצה ואפילו בשויצריה המהוּללה. ומה אוֹמר? אפשר מאוד, שבאחד הימים פּגשתי בחור אחד, ששמו אפרים מרגלית... אפרים מרגלית? אבל – לאו. בהחלט. כלום איני זוכרת. לא־כלום... חה־חה, השד משחת! נפתולים מפוּלפלים כאלה מצדה של איזו... הוָיה היוּלית תוססת – הרי אלו באמת מפליאים מאוד. אלא... אלא שחוששני, רחימאי, שגם אתה משמש, אם לא חַית־בית נחוצה, לפחות, בחינת תרוָד הסירים שנפסל אצל המבשלת הגדולה של אותה אנושוּת מהוּללה, ירוּם הוֹדה, ופילוסופיה מפולפלת שכזו מצדוֹ של איזה תרוָד הסירים, ששוב אינו משמש לכלום, הרי־זו מפליאה, כמדומה, הרבה יותר... השד משחת! במה, אמרת לפני זה, כדאי לטפּל, בחור חשוב? בנשים הללו – הני נשי, כמו שאמרת, או בזה ש"איזו" זינה אדליר שכחה, או שהיא מראה פנים, כאילו שכחה את כבודו "הרמתה"?
ופתאום הרגיש בכפּוֹ הקטנה, ששְלָחה אל הצלחת של גלידה אשר לפניו, שזו חזרה אל פּיו כשהיא ריקנייה. הרגישה בזה גם וירה, משום שדוקא אז פנתה אליו בדיבוּרה, והתחילה צוחקת בקול והספיקו גם הנוֹתרים ושמו לזה לב והיו גוֹחכים לה בנימוס, ואפרים התחיל תוהה ומכסה את מבוכתו הפּנימית:
– תמוה, תמוה. קצת הדבר תמוה, בנאמנות...
והתחילו הכל צוחקים בקול, והיה הדבר דומה, לכאורה, כאילו נתקרבו פתאום הלבבות במקצת, ולאחר־זה חזרו שוב אל פטפוטם הקודם. וכשהיה אפרים מסתכל אל אשר מסביב, היתה אותה זינה יושבת ומקטרת בהרחבה פּפּירוֹסה (היא מקטרת פּפּירוֹסוֹת? – חשב אפרים אגב־אורחא והשתדל לזכור איזה דבר. – זהו חידוּש, שנתחדש אצל זו!) והיתה מקשיבה בנחת לדבריו של אותו בחור במשקפיים, שהיה יושב ולוחש לה בכוֹבד־ראש מיוּשב אל אָזנה, והיתה צוחקת מפרק לפרק, כשהיא מביטה בתמימות גדולה ומרוחקה אל המסובים אשר אצלה, ובאותה תמימות גופא "גם" אל אפרים "בכלל". וירה היתה פונה מפרק לפרק אל אפרים, כנראה, באיזו שאלה טפלה של צחוק צוהל, כביכול, והוא היה משיב לה, כמדומה, כהלָכה – לאו? (היא מקטרת פּפּירוֹסוֹת – אותה ריבה שבזה. – ככה חשב אפרים בלבו וחזר וחשב. ופתאום זכר את דבריה של אותה קטנה, שדיברה באָזניו לפני זה ב"בנות־ישראל הללו, הבורחות למקום תורה ולומדות שם לקטר פּפּירוֹסות". אַהאַ! – חשב. – קטנה זו! או שמא – שמא גם בזה רק אותה הוָיה היוּלית היא, שהיתה דוֹברת מפּיה, חה־חה? אבל – פוּ!) והבחור הלבנוני היה אותו אוֹדם חכלילי מצחק לו בפניו, והוא היה מדבר וחוזר ומדבר בשבחה של איזו "פרייהייט" במובנה היותר כוֹלל – פשוט: במובנה האישי, פֵּרסוֹנל בלשונם, ובזה הלאומי – נֵישוֹנֵל גם יחד. וסיפּר באיזו "חוגים ספרותיים" אשר באמריקה ובמה ש"מרננים" בהם אחרי איזו תְלישָא גדולה ואחרי איזו תלישא קטנה (שמות סופרים היו הללו, כנראה) – שמא אינם זוכרים סיפּור אחד גדול: קרבנות האהבה? מסתמא – לאו. שהרי אינם קורים יוּדית. אותו "אָזלָא גָרֵש" גופו הוא שכְתָבוֹ. מאליהם יבינו, שהמוֹדרניוּת ו"בכלל" אנו מוצאים שם רק במידה מצומצמה מאוד; אבל קרוֹא ייקרא אותו סיפּור – ממש, כמו שאומרים, "שפּאַנֶנְד מוֹשך", טְהרילינג, כמָה שנאמר: א וֵירי טהרילינג נוֹבֶלְ... יס. זוהי אַמת הביקורת היסודית, המצוּיה תמיד בידו של רידקטור אחד מהמשוּבחים שבניו־יורק. אגב־אורחא: אותו רידקטור גופו, למשל, סיפּר לוֹ...
ואפרים הרגיש פתאום, שיפה לו פה במאוד. חה־חה, אלא מה הייתה אתה סבור? ככה בני־אדם חיים – ואתה צא ולמד מהם. ככה בני־אדם נכנסים למקום אחד וככה מוצא לו האוֹדם החכלילי מקום ופורח בלחי וככה הם קושרים כתרים לכל ה"קרוב" ללבבם – והחיים הנה הם באים ממילא והכל אתי שפיר. הכל אתי "כפתור ופרח". הללו אדמומיתם פורחת להם בשל ילדה לבנבנה, והללו מוצאים הנאה בכוֹבד־ראש מיוּשב; הללו מחפּשים ומוצאים להם איזה רידקטור שבניו־יורק, והללו סתם יפה להם – הצד השוה שבהם שכולם מרכינים ראש ומקבלים את חסד האלוהים הגדול, חה־חה. אָמנם יש שלפרקים מחשבה אחת טורדנית באה ומקלקלת במקצת את השוּרה. אדם – לא אֵל; ויש אשר בשל לגימה יתירה שלא בזמנה בשׂרוֹ של אדם בא לידי התרסה; ואולם דברים שבמחשבה יתירה יש להם תמיד גבוּלים, שגבלו ראשונים: "גדולים" כל־כך הרבה סללו בשבילנו מסילות... נוּ, ובשרוֹ של אָדם – ודאי. ככה בני־אדם חיים – וככה יפה להם. חה, תיתי לו לאותו בחור לבנוני ומקוּרזל – באמת ובתמים, תיתי לו לאותו בחור לבנוני ומקוּרזל. כי אָנה היה בא ואָנה היה בא, אילמלא שפגשהו אותו בחור לבנוני ומקוּרזל? חה־חה, השדה. השדה... ואפרים אָבד פתאום את פּתיל מחשבתו ואותו זמזום של פטפוט קוֹלח שאצלו כאילו רוּחק הימנו. השדה... והוא קם פתאום, כאילו פלָטוֹ ממקומו, וטייל בחדר אחת ושתיים ונתקל בכיסאו וחזר וישב. אילו היתה שם דממה, היתה החוגה מצלצלת במרום. יפה אדם חושב את מחשבותיו אצל הגבנונים הירוקים והשותקים הללו, כשהחוגה הרחוקה מצלצלת במרוֹם. הכל מסביב שותק שתיקה גדולה, כזו שבבתי־המקדש האפלולים, וכיפּת השמים הרחוקה מאהילה כשהיא מלאה הרהורים והאדמה הרחבה שמתחת שטוחה כשהיא מפוּיסה והמחשבה מפכּה חיה ורוָיה ויש בה מהחריפות ויש בה מהתסיסה הקוצפת ויש בה מהדשנונית המתוקה והחזקה – זו שאתה מוצא אצל המשובחים שביינות המשוּמרים, כשאתה לוֹגם מהם באותה הנאָה מתונה ובריכוז הנפש המתפנקת לגימות לגימות קטנות ורוָיוֹת וחודרות באותה חריפות חיה אל כל טיפּת דם ביחוד, ממש כמחשבות הללו החיות והמלאות רגש תוֹסס, שהנפש סופגת לתוכה אצל הגבנונים השותקים הללו, סופגת כל מחשבה ומחשבה במיוחד ובהנאָה סופגנית – אותה ואת דשנוניתה החזקה ואת חריפותה המגרה ואת תסיסתה הרוָיה... אילו היתה שם דממה, היתה החוגה הרחוקה מצלצלת במרוֹם. ואולם שם ודאי רחישה ושריקה וחוֹם לוהט של צהריים... רחישה ושריקה וחום לוהט של צהריים... חה־חה, יפה כח השדה, אשר ברכוֹ אדני! יפה להיות משוטט יחידי בקמה הריחנית והמשׁכּרת ופוסק את ראשיהם של שיני־האריות שבגבולים בחביטה אחת שבמקל וזורק אבנים קטנות בציפּרים המנַתרוֹת ואובדות בים השיבלים המצחק וקוֹפא, לאחרונה, ומסתכל ברמשים המנצנצים, שאוכלוסיהם המרוּבים רוחשים ונחפזים בנבלת הפּגר הלבנה כסיד, החושפת את שיניה ומוטלת בשפלה, לרגלי ההר הירוֹק, משם אדם יוצא ובא אל החוֹרשה הסמוכה ומתחבא בשרשח הגבוה שבגבנונים ושוֹרק בשפתיו מלוֹדיות מכל הבא אל פּיו ומתחיל פתאום צוֹרח, צוֹרח כפרא במדבר, כשהרהור אחד בא מהרהוריו שביישוב ומתחיל מַטרידוֹ. אשרי מי שניסה וירד אל חביוני החורשה, הנפתלים והחמימים באפלוליתם הקשוּבה, ופשט את בגדיו מבשרוֹ, כפשׁוֹט הנחש את שפופרתו שנתקשתה, וטיפּס וישב בראש זמורה גבוהה ומדגדגת של אחד האילנות הגבוהים וחימם את גבו כלפּי חמה צורבת והפקיר את בשרו הצמא והרוחש, שיהא זה סופג וסופג לתוכו את קרניה הדוקרות והחריפות, סופג באיזה טמטום קפוּא של הנאָה גסה ומגוּשמה, כסוּסה זו, הקופאה פתאום בצהריים בשדה. יש שיושב אתה באותה זמוֹרה וחוֹבק את קוֹרת הבּרוֹש הריחנית ומקשיב רב קשב לכל דקירה ודקירה לוהטת ומשתחרר מכל הרגשה וצל הרגשה אחרת – ופתאום אתה מרגיש, שרוצה אתה לבכוֹת. לא לקבוֹל או להתחטא לפני מי־שהוא – לבכות, לצרוֹח כשוֹר פּר. יש כדור אחד קשה וחזק, כצוֹר הזה, והוא מוּטל בחזה מימים ימימה והחיים אינם נוֹחים והנשימה כה כבדה... הוֹי, את מי אתה ירא? והרי אתה מכרכם פנים, כתינוק קוֹלָני זה, והשפתיים הללו מתרחבות פתאום ואתה קורא מלב דוָי והוֹמה: הי־אֵי! הקול יוצא פרא וכאילו סחבות סחבות מוזנבות תלויות לו מכלוֹ והוא מהדד במלוא החוֹרשה ואינו מוצא לו מקום ואתה מרים ראש כלפּי חמה ומתחיל שוֹרק מהשפתיים מה שאתה שורק: פו־פו־פו, כלומר: איני בוֹש ואיני נכלם – וכי מה קרה לי? ובכל־זאת אתה יורד בקרוב ממרומי אותה זמורה. יורד... חה, ומי בא בסוֹדוֹ של אותו בית בודד ומסוּגר, שבטבוּרה של אותה חורשה, זכר לנוה־דשא שָלֵו שנחרב? אותו בית חרב ופרוזדורותיו ההרוסים והחרולים והקמשונים, שאפפום מסביב, וחלונותיו האטומים ומאוּטמים, שרק גוד־אחית אחת יש להם שדרכה אפשר לבקיאים בדבר לחדוֹר אל תוכו פנימה? את הדיוֹטא השנייה של אותו בית כדאי לסייר מפרק לפרק. רגליו של אפרים מקשקשות שם תכופות, כשקרשי הרצפה החרדים שמתחתו נאנחים ונאנקים והוא מטייל ומריח ונחיריו זזים מחמת אותו ריח הריקניות שנתיישנה, ההולכת ורוֹקבת, ריח המחשבות הזרות, הניזונות הימנה. הוא מחטט ומחטט במקלוֹ ברפידות הקש והגבבא, שנצברו שם בזוית אחת ושימשו, כנראה, משכב באחד הלילות – למי? והוֹגה הוא בזנבות הפּפּירוֹסוֹת הכבוּיוֹת, המתגוללות פה ושם, ובחלוּקי הקוֹנפֶטוֹת הזולות, שנזדהמו באַשפּה, וקורא וחוזר וקורא את השרטוּטים הנפתלים והמצוּמרים, שהוא כבר בקי בהם היטב, אלו הרשומים והחרותים באַדני החלונות הצהוּבים. וֵירְקָה – שלהבת, תיפּח רוּחה! ככה כתוב שם באחד המקומות. ומתחת – באותיות גדולות ובשיבושים מפליאים ובסימני קריאה מרובים יש הסכמה קצרה: "תיפּח רוּחה!!!" וכתוֹבת אחת יש שם, החקוּקה יפה באוֹלר, כתוֹבת כמוּסה ואילמת, לכאורה, ומלאה הגה, שהגיוֹני הלב יש שהם ניזונים הימנה בחריפות למדי: "י"ב ביוּני שנת תרס"ח. חביבי שלי!" אח, מי היא זו ואיזו היא, שלבו מנחש את לבה החרד? אוֹלרוֹ של מי שימש לה מַפסוֹלת? הבכתה אָז או שחקה אז? ההיה אז הוא ניצב לימינה ומנשק לה רכות בחישופי צוָארה או רק תמונתו הרחוקה ריחפה לנגדה? ומה היה בסוֹפה – מה היה בסוֹפה של זו, שנשמתה, דומה, נשארה פה והיא מתלבטת יתומה בחרבה שוממה זו? ואולם יש אשר תתקפנו פתאום ליאוּת גמורה, והוא יושב לו בטבוּרה של אותה חרבה רוֹקבת ונוטל... פו – לאו! יוצא אדם יחידי השדה ושם הבדידות מציצה לו מכל זוית והכאֵב החד, הבא למרוּסקים, גדול פי שלושה והרי־זה קוֹרס, קוֹרס ממש תחת כוֹבד המשא... חה־חה, תיתי לו לאותו בחור לבנוני ומקוּרזל, זה, שאיזה רידקטוֹר שבניו־יורק סיפּר לו מה שסיפּר – תיתי לו ויספּר נא שוב... הוֹי, כי אני לשלום – הלא אני לשלום, בני־אדם רחמנים, ובלבד... אח, אַל תשלחוּני לנפשי, כי שַמוֹת בנפשי... ופה – כמה יפה... חה־חה, כמה פה יפה...
– רצונכם ונשתה כוס שֵׁכָר, רבותי? שכר יש פה קר והוא יפה מאוד... באמונה!
והוא קשקש בזוֹג שאצלו והסיר את מצנפתו מראשו והצית לו פּפּירוֹסה בהרחבה שבלב. מה? – אצלו היתה ניצבת בתוּלה אחת גבוהה ומגוּדלה וגיחכה לו. – אח – אמת, שׁכר ביקש, שכר קר. אלא שלא יהיו מַשהים הרבה; הלא לא יהיו מַשהים הרבה? וירה, הלא היא תשתה כוס שׁכר – לאו? והאוֹרחה? חזקה, שגם היא לא תסרב? נוּ, ו"החברים", חה־חה! בכל־הכבוד? ויפה! ויפה מאוד!
ואולם בינתיים קם אותו בחוּר שבמשקפיים ויצא לשם־מה אל הבּוּפֶט. וכשאפרים פנה אל וירה בשאֵלה, שחציה רמיזה מרפרפת, ושאל מי הוא זה, וזו באה במבוכה קלילה ולחייה פרחו פתאום והיא נשאה את פּניה אל חברתה, כנוֹאשת, ראה והנה פניה השלוים של זו חוגגים את נצחונם בבת־צחוק מסוּתרה: מזל טוב, ידידי החשוב. לא אחת – מוטב היה, אילו שלא היית שוֹאל את זאת בפנַי? אבל אז הניח אפרים פתאום את ידיו לפניו והתחיל מביט אליה ישר ובאיזו שלוָה משוּנה ופניו צחקו לה בגלוּי:
– מילא... תספּר נא איפוא, מה שלומה, זינה – אַה?
ואולם בטרם הספּיק לגמוֹר את דבריו, כבר היתה גם זו, שנטרדה לכתחילה במקצת, מסתכלת בו אחרת וחלבּוֹנוֹתיה הגדולים גדלוּ, כביכול, וגדלו והיא התחילה גוחנת ומצדדת כלפּי וירה:
– מר... גלית, כמדומה...
ופתאום חזרה ופנתה ישר אליו:
– אפרים מרגלית – לאו?
ואפרים התחיל צוחק בקול:
– חה־חה, אם איני שוֹגה...
היא הושיטה לו את ידה והיתה כמתפּלאה, ופתאום התחילה גוֹכחת וגחכה גיחוּך זר במקצת:
– הרי... הוא גופו מפקפק בזה, לפי שנראה?
ושוב היתה אותה יד ממשית למדי ורכה למדי מוטלת בזו שלוֹ, כמו שהיתה מוּטלת בה לא אחת בימים מקדם, והיתה, כמו שנדמה לו בתחילה, חבוּיה בה ממש באותה מידה מפוּיסה וחבוּקה יפה יפה; אלא שזו לא השהתה אותה הרבה שם והתחילה אותה הרגשה מיטשטשת שוב וטשטוּשה גוֹרם מציצה הוֹמייה בחזה.
– ואני... לא הכרתיו. בהחלט – לא הכרתיו.
– חה־חה. מפני ששוּניתי.
אפרים כבר דק ומצא, שצר לו במקצת על אותה יד טובה ונוֹחה שאָבדה לוֹ שוב, והיה משתדל ללבוֹש צחוק. אבל זו היתה שוֹהה בדיבוּרה, ובמצחה היו מהלכים בנחת אותם הצללים הקלילים שלה, והיתה כשוֹקלה וטוֹרה בדבר:
– מפּני ששוּנה? אפשר... אפשר מאוד... ואולם יותר קרוב אל האמת – מפני ש... כלומר, מפני שלא פיללתי לפגוֹש אותו פה...
והוא היה כבר צוחק לה בשלוָה ולא חדל מהביט בפניה:
– אבל לבי שלי לוֹחש לי, זינה, שלא משום זה ולא משום זה... חה־חה... אח, לבי שלי לוֹחש לי דבר אחר לגמרי, חה־חה,,,
היא נבוכה קצת והתחילה, כדרכה מאָז, צוחקת בקול רם:
– אלא משום־מה?
– חה־חה... אלא... אלא משום שפגשה אותי ביום, זינה... ביום ולא בלילה, חה־חה...
היא נדהמה, כביכול, במקצת בתחילה; ואולם צחוקה נשאר קפוא בפניה, כמסתתר:
– כלומר?
ופתאום זכרה נשכחות:
– אַח, ואני הנה שכחתי לגמרי, שמר לשיטתו אזיל, חה־חה־חה...
אלא שפתאום נפסק צחוקה זה ונפסוֹק נפסק בבת־אחת ופניה היו כאילו הם תוֹהים ושואלים: כלוּם אני צחקתי – כלום אפשר הדבר, שאני צחקתי? ומיד נפנתה והתחילה מפטפטת לה, אגב אותה שלוָה קפוּאָה וזרה שבתחילה, ופטפטה את וירה ואת איש־שיחה המקוּרזל ופגשה בחיבה של ידידוּת גלוּיה את אותו בחור שבמשקפיים, כשזה נכנס והביא אתוֹ שפופרות רבות של נייר ממוּלאות.
ואולם חכמים אמרו: האשה משצחקה – חַכה לה, שתחזור ותצחק. אותה חבילה קטנה שוב לא נתפּרדה כל אותו יום וכל הלילה שלאחריו. ובדמדומים של שחרית, כשהיו פּאתי מזרח מַחוירות ומַורידות והללו חזרו יחדיו משוט בסירה שבנהר והיו יושבים בצותא חדא בחדרו של אפרים אל התה, כבר היתה זינה זו יושבת אצלו והיתה צוחקת הרבה ומפטפטת הרבה, וכבר פטפטה לו בדבר דוֹדה אחת, שיש לה מצד האֵם או מצד האָב, שיש אשר פתאום היא קמה בחצות הלילה ותופשה לו לאישה זה השוכב אצלה, סוֹחר מפורסם באותה סביבה, שכבר השיאה אתוֹ יחדיו בנים ובנות, תופשה לו בכתפיו ומתחילה מטלטלת אותו בכל כוחה ונטפלת אליו בשאלת פחדים זו שביאוּש:
– אבל מי אתה? אני איני מבינה – מי אתה? הלא תגידה לי – מי אתה? חה־חה־חה...
וכבר חזרה וסחה שוב באמא שלה, הטובה מאוד, ובחריצי החלב הנפלאים, שהיא מתקינה והם טובים אולי הרבה יותר ממנה, וסיפּרה באבא, שהתחיל משום־מה גוֹזז את שׂפמוֹ המאפיר ודרכוֹ בימים האחרונים לשאוֹל את פי כל אחד ואחד ממַכריה שלה במיוחד:
– יפה, יפה. הכל יפה. אבל שמא תאמר לי אתה, ידידי: מה היא חושבת, שיהא בסוֹפה? במטותא – בסופה מה היא חושבת שיהיה? חה־חה...
ולאחרונה הציתה פּפּירוֹסה וגחנה כלפּי אפרים, כשידה האחת מוטלת וחובקה את הסומכות של כיסאוֹ, ושאלה אותו ברמיזה של צחוק כלפּי אותו בחור שבמשקפיים, שהיה מסב בקצה השני והיה להוט בשיחה שבספרוּת את הבחור המקורזל, שכבר ניחר קצת:
– יגיד נא לי, בטובתו... כיצד הוא הדבר – כלום... לפירושו של... זה – שוב אינו שואל כלל? חה־חה...
ואפרים הביט אליה, ולאחר שתיקה קצרה, פלט בנחת, כמפקפק בדבר:
– שוב... איני זקוק לזה, כמדומה... לאו?
וסְקָרה שוב וצחק בהחלטה:
– חה־חה. כמדומה, ששוב איני זקוק לזה, זינה...
והיא מצדה התחילה צוחקת בקול גדול והתיקה בלי אוֹמר את כיסאה והלכה וישבה לה אצל אותו בחור אשר לנוכח, שהתחיל צוחק לקראתה באיזו התחטאוּת של חולשה ומסַפּג את מצחו המבהיק במטפּחת לבנה, וגחנה אליו קצת והתחילה מתַנה אתוֹ באיזו הסברת־פּנים מיוחדה של ידידות רבה.

חלק ג'

ובימים ההם ורוחמה הקטנה התחילה שוֹהה בהנאה מרוּבה אצל דינה ברבש – התחילה שוֹהה בתכיפות ובאותה הנאה סוֹפגָנית של איזו תאותנוּת מיוחדה. ביתה היפה והמסוּגר תמיד של זו, היוצא מאותו רחוב כוֹפרני, כטריז זה, כלפּי השדות המנוּמרים והרחבים שבשׂפת הנחל המגוּשר, המבדילו משאָר המחנה, היה לנפשה ההוֹמייה של אותה קטנה לסמל השלוָה שבַיפִי הנוֹח; ובצהריים, בצהריים, כשהיתה הדממה הגדולה שלאחר יאוּש מתגברה בשטח האִילם, והיא היתה משום־מה מתחילה מרגישה בנפשה זו, המתבוססת, שלא ידו של החוֹם בלבד היא, שהטילה בה אותה זוהמא תוססת, היתה אָזנה אָז תופשת פתאום מתוֹך החלום המטוּשטש את צללי הקורנסים הבריאים והצלולים, הפורצים מתוך סוּכוֹת הנַפּחים השׁחוֹת, העומדות מאחורי אותו הגשר המרוחק, ונפשה מתחילה ניזונית מאותו בית בודד ופרדסו המסוּיג, היוצאים זנב באותה פינה זרה, וצמאה ושוֹקקה לאותה הוָיה שלוָה וכמוסה במקצת, שבה נושם תמיד בית זה ונושמת תמיד אותה בריה בוֹדדה אשר בתוכו. ואוהבת היתה רוחמה לסוּר לשם דוקא, כשזו אינה בבית ותיאוֹדוֹרוֹבנה הזקנה פותחת לה ומכניסה אותה בחיבה גלוּיה אל ה"משכּנוֹת", כשהיא גופא מסתלקת ופורשת לה אל מקום מנוחתה שבדירה אשר בפנים החצר המסוּגרה. אז היתה מטיילת להנאתה באותם החדרים השלוים והגאותנים במקצת, שנדיפתם היתה תמיד נדיפה נוֹחה ורחוקה במקצת ותמיד היתה מחרידה ביסוד הנפש איזו חלומות שאינם ברוּרים של יפי רומז, חלומות שחלמו אותם אחרים ורחוקים, חלמו בטשטוש או שלא בטשטוש ביום אחד רחוק ושלו, כשהכל מסביב מרוּפּד בדשא חי ומבהיק ברצי זהב נלאים... לא אַת היא זו שחלמה אותם? ואם אַת היא זו שחלמה אותם? אַח! והיתה ניגשת ומחטטת במגילות המרוּבות של תוי הנגינה, הפזורות והקבורות יחד בכיסוּיוֹ של הפּסנתר המבהיק, שהיה בביתה של אותה ריבה פתוח תמיד, ומכניסה מפרק לפרק את ראשה באיזו זהירות כמוסה, שלא היתה מוּבנת לה, אל בינות לוילאוֹת הכבדים והאדמומים, שהיו נופלים ויורדים כלפּי אותו פסנתר ומשמשים פתח לאותו חדר מרוּוח ומביאים אור אל הקיטון המצוּחצח של זה, השרוּי תמיד בחצי אופל כמוּס ונושא בחוּבוֹ איזה סוד אִילם, סוד הרוחש בכל זוית אפלולה, שהיה תמיד מפחיד את רוחמה במקצת והיה מבריחה משם ומושכה לשם גם־יחד. מה היתה מוצאה שם? באיזו הנאה רוַת ארס רוחש, שהיתה זורקת בתוך הנפש איזו מרה נוגה, היתה מחזיקה ומהפכה באותו אַלבוּם כרסתני, זה שהיתה מוצאה תמיד בטרסקל החבוּי שבאחת הזויוֹת המרוּבות בצללים, כשהוא כסוּי שם במפּה אַורירית קטנה, והיתה מציצה ואוכלת, פשוט, כמתוֹך קדחת, אגב הבטה גרידא, את כל שרטוט ושרטוט מפרצופי הפּנים הללו, המרוּבים והשונים, שהיו מציצים אליה משם, כשם שמציצים בני־אדם הבאים פתאום מרחוק, כשם שהיו מציצות איזו בריוֹת חדשות, מאֵלוּ המתוקנות ביותר, אילו היו הללו נתקלות ויורדות פתאום אלינו מאיזו ספֶרוֹת אחרות. חלומות שבילדות – אותם החלומות הנושים שבילדות וזה דרכם כֶסֶל. חה־חה. לא זוהי אותה קריאה של התפּנקות שובבה, שוירה זו מחבבה אותה ביותר, מיום שחזרה מאותם הכרכים הפקחים שלה? ואפרים זה – גם הוא בסגנונה: תינוקת נוּגה וחולמת חלומות! ואולם תוהה היא ותוהה. וכי למה זה דוקא חלומות שבילדוּת – בטובתכם המרוּבה? ולא גדולה היא תבל זו ורחבה? ובכל דור ודור, כסבורה היא, יש בני־אדם מתוּקנים והגונים באמת, יש בני־אדם דוקא בדמותם ובצלמם של אלה, הנארגים וחיים בחלומותיה של כל "תינוקת נוּגה", אם היא תמימה ברוחה וחולמת חלומות. הללו יושבים במקומות שהם יושבים ואורגים בחשאי ובלי קולי־קולות את אותה האמת הפשוטה והאיתנה, המוּנחת יסוד בחיים והמבוּקשת לשוא בכל הדרכים השואנות, ואת היפי הגדול והמוחלט, הממלא וסובב את כל הוָיתם ושכל ההוָיה שמסביב גם היא ניזונית הימנה. יש – והלב הטהור מנחש אותם בכל מקום... בכל מקום... המ... ולבה החרד נוקפה: איזהו לב טהור ואיזהו – שאיננו טהור? המ... ודאי הוא, שלא לבה הנפתל של איזו תינוקת מזוהמה שכמותה... ולב טהור זה בכלל – מה פירושו?... אַח, ויהא שלבה זה נפתל הוא – ויהא שהוא נפתל; ואולם פה באותה הרגשה היא דנה, באותה הרגשה קוֹססת, שאינה נותנת מנוֹח. הנה אנחנו פה תמיד פוטרים ואומרים: דברים שבילדוּת תמימה ודברים שבילדוּת תמימה – ונכנסים ברוח מיוּשבה ובלבב שלו אל חדר־המיטות שלנו ואל הבלי הטוֹאַליטה שלנו ושוכחים לגמרי כי לא כל הלבבות שוים. והרי לא כל הלבבות שוים. והלא יש לבות אחרים – יש לבות יותר ישרים ולפיכך יש שאפילו איזה אַלבוּם קל, למשל, הבא במקרה אל היד, יהא לנו שקוּל כנגד כל אותם התריסים המחוּכמים, שאנו מזדיינים בהם בחיי יום־יום שלנו מבית נכוֹתה הפּתוּח של הגברת פקחנות המהוללה... דבר אחד קל שאינו חשוב לכאורה כלל – והאמת הנה היא צפה... הנה היא בוֹטה... חלומות שבילדות!
וחוּלשת פתאום יורדה ותוחבה ציפּרניים בנשמתה. חולשה זו של אותה ודאוּת כובשת רוח: קצוצות הכנפיים. הבל הפּרכוּסים. זיל ותשמש זבל לשדות ואל תחכם הרבה! ואז היא רואה גם את דינה, את דינה זו הקרובה, הפושטת יד ומבטיחה, והנה גם היא זרה, כשם שזרו לה כל אותם פרצופי הפּנים המרובים, שאת שאוֹנם החי והיוצר היא מנחשת מרחוק, זרה היא, משום שהיא רחוקה ומשום שהיא גבוהה ממנה ומשום שידה לא תשׂיגנה – לשוא... נצח לא תשיגנה – נצח... ואז היא קופצת פתאום ממקומה וכתפיה הרכות חרדוֹת וגרוֹנה מתחיל צורב וצורב והיא מתחבטת בכל פּינה, כציפּור זו שנלכדה בפח, ולאחרונה, היא נלאית ונופלת אל הפּינה האפלולה שבסַפּה ומתכוצת מתוֹך שתיקה, אפסו הכוחות. היא הצדיקה את דינה... ואולם לאט לאט היא מתחילה שוב סולדת. רוחה שבה אליה ונשימותיה מתחילות יוצאות כשהן סוֹאנוֹת והיא כבר מטיילת שוב ומשפשפת מפרק לפרק את כפּיה: שוב היא הוֹגה באותה דינה שלה, באותה דינה נוחה וצוחקת מתוֹך טוב־לב ודוּמייתה הרוחשת כה חמימה ומבטיחה כה הרבה... הלא ילדה היא. אליבא דאמת – הלא היא רק ילדה רכה, אפרוֹח חלש, שנוצתו לא פרחה לו, ואותם החיים הרוחשים לה הם ולפניה הם והיא הנה תבוא ותכבשם וידה זו תהא יוצרת בם, ידה זו, החזקה והנטוּיה – הוי, ידה זו נטוּיה... כמה היא נטוּיה!...
– אַח, דינה, דינה טובה זו, למה היא ככה מפגרת?
וכשהיתה מקשיבה, לאחרונה, את קול הצלצול המרוסק, אותו הצלצול הבטוּח והנלאה במקצת, ואת טפיחות סנדליה של אותה תיאוֹדוֹרוֹבנה בפרוזדור, היה לבה מתחיל מרקד בה בחדוָה והיא היתה מגיחה מפינתה בפנים של אמונת־הנפש והולכת מבוּישה קצת לקראת אותה דינה טובה ושלוָה, שהיתה נכנסת בבת־צחוק טובה ונוגה קצת, שאינה נזקקת לשום דברים, והיתה חוֹבקת את ידידתה הקטנה והחדשה באיזה חוֹם גלוּי של נפש ומחליקה לה בראשה ובכתפה ומיישבת אותה בפינה הרכה שבסוֹפה אשר בזוית ויושבת גם היא אצלה וזולפת וזולפת מתוכה, מאותה שלוָה נוּגה קצת וחמה שבנפשה, וזו פותחת לה את לבה והיא מתחילה מספּרת ומספּרת... במה? פלג אלוהים – נשמת אדם יפה. היא היתה מספּרת ברגש ומספּרת בדברים ובגמגומי דברים... ויותר שהיתה מספּרת, יותר היתה אותה קטנה שוכחת, שברחובות הללו ובאותם הבתים, שהשאירה אחריה, השאירה אחריה איזו הוָיה אחרת ובני־אדם אחרים וגם מחשבות אחרות, ודוקא הוָיה שכזו ובני־אדם שכאלו ומחשבות מסוג זה שיש להם במידה מרוּבה איזו שייכוּת, פּחות או יותר קרובה, גם אל נפשה היא. ולא היתה מרגישה בוילאות האַורירים של החלונות, כשהללו מאפירים ומאפירים, ובצללים האפרורים שבפינות ושמתחת לרהיטים, כשהם מגיחים ומגיחים ומגששים ומחפּשים צל את חברו, ובהֶמיה הלהוּטה של החסילים שברחוב, כשהיתה זו חודרת להחלונות הפּתוחים ונוֹקבת את הדוּמיה הרוחשת בשטח, אותה דוּמיה שבדמדומים, היורדים ויורדים והוֹמים. והיתה מרגישה באפלה השחורה, כשכבר ירדה כוּלה, ופני חברתה הטובה היו לוטים בה והיו מיטשטשים ואוֹבדים ואָזנה היתה מפרק לפרק קולטת טירופי שירה אחת רחוקה, שכבשו ולא כבשה את המרחק, ואָז היתה באה תוּגה כמוּסה וחריפה, תוּגה של איזו יראה שאינה מוּבנה לה, והיתה מתחילה לוחצת ולוחצת את לבה עד לכדי כאֵב חד וצורב, וחזה היה גדל ונשמתה היתה נכבשת וסוֹלדת ונפסקת, ויש שהיה אז ראשה נופל פתאום אל חיקה השלו והחמים של זו, שיש לה אחיזה איתנה, זו שהיא כה טובה וכה קרובה ללבב, וכתפיה היו מתחילות מרקדות ושיניה היו חוטפות והודקות יפה יפה את מטפּחתה הקלילה אשר על כתפיה של זו ומסננות מפרק לפרק אל אותה אפלה רוחשת גניחה כבושה וחנוקה – גניחה של פרא, שניטלה ממנו לשונו... וזו לא דיברה לה דבר. זו לא נחמה אותה ולא שידלתה בדברים ולא הוציאה הגה מפּיה: זו היתה מחליקה לה בכתפה הקוֹדחת ומחליקה לה בראשה הרוֹתח, שהתלתלים השחורים והפזורים היו פולטים ניצוצות באפלולית, ואותה יד חמימה ושלוָה היתה חרדה וחרדה...
וצוּרה אחת היתה מוֹצאה באותו אַלבוּם, צוּרה גדולה, שרישוּמיה היו בולטים למַדי והיא מהלכת חלומות אחרים, ואצל זו היתה תמיד שוֹהה קצת יותר. זו היתה חזות פּניו של אפרים משכבר הימים – היו בהם שרידי קולות רוגשים ומביעים חלומות שבלבבו מימים רחוקים, מימים שוֹאנים ומלאים, כנראה, רגש רב. היו אז הפּנים אמיצים וגלוּיים וחתימת השׁפם זה רק התחילה מבצבצת בנוֹצה רכה והיו הלחיים ממוּלאות במקצת, כאֵלוּ של זה שבגרותו הולכת ופורחת, וזוג "מאורות" גדולים ופקוחים היו מביטים בטוחות מתחת למצח החזק, ומביטים למרחקים, והבלוֹרית המַמרה היתה מקוּמרה, ואותו הלגלוג שאינו נתפש, זה, שהסתתר בפינות השפתיים הרוָיוֹת, היה מלא אוֹר והיה בטוח והיה במקצת שבמקצת – נוּגה... שרידי קולות רוגשים ומביעים חלומות הלבב מימים רחוקים, מימים שוֹאנים ומלאים, כנראה, רגש רב.
וחלומות מרחפים והרהורים מתלחשים ונימים רחוקים וכבושים הוֹמים והוֹמים – ופתאום אַת מרימה ראש כמשתאה ומגיחה מאותה זוית מסותרה, מגיחה ברוח כבדה ותהייה מוצצת שבלב:
– חה! לב שוטה ורַגָש זה – למה התחיל זה בוכה במסתרים ואת מי הוא מבכּה שם בכאב חם ונוקב שכזה?
ובאחד הלילות ההם זכרה פתאום בדממה בלילה את הצורה הזאת ואת אשר לבה פתוּח לה תמיד, וכבשה את פּניה בכר ואת שמיכתה חבשה לראשה ובכתה הרבה בכי ושוב אגב אותה תהייה משוּנה שבלב. ולמחרת היום ההוא באה בצהריים וטיפּלה הרבה באותו אַלבוּם כרסתני וסגרתו וחזרה ופתחה אותו, ולאחרונה, הוציאה בידיים חרדוֹת אותה תמונה ממסגרתה וקראה בצדה השני מגילה זו, שהיתה רשומה שם באותיות קטנות ומחוקות במקצת ומפוזרות שלא בסדר:
"בחול הצהוֹב שאצל ימה של רומא. נימה אחת נוּגה ורוַת ארס נמשכת ממרחקים וחוֹדרת מבעד לשממה הגדולה. אח, נפשי לי ניחשה: היום אהיה מתבוֹסס בדמי – בשממה הגדולה הלזו יהיה לבי מתבוסס בדמוֹ. דינה חביבה! את זו מצאתי היום בילקוּטי – אוּד מוּצד בנס מחוּרבּני הגדול. קחי אותה ותהא לנו לזכר למה שהיה – או שלא היה. הלא יש אשר גם אני חולם, דינה. זוכרת אַת? נשפים גשומים ואדים רטוּבים ובירה אפורה ואורות מטושטשים בשלוליות ובני־אדם דחופים ומוּכים בנזילה מזוּהמה, ואנו ואַת חם לנו, אני ואַת צהלה תלבשנו וצחוק כל היום – חמימה היתה ומְלֵאתי חדוָה טהורה אותה מדורה צחה, שהדלקנו לנו בלבותינו. אח, דינה! היש אשר תשוב זו ותתלקח באחד הימים? אותם הזמירים המרוּבים והשוֹאנים, שאפפוני לפני ימים באותה לאַצ'יאַנוֹ המשוּבחה, שנתרחקה כבר גם היא ממני, פּטפּטנים פּשוטים היו – ואני גם התפּלל לא התפּללתי לזה. אגב: האלוהים אִתם ואת המיתם – ומחר אני בורח לגמרי מרומא זו השזופה, שלא חידשה לי דבר, מלבד אולי זה, שזמירי הלילה הללו יפים לא לבד לחלומות של אהבה כלפּי אור הירח הכחוֹל. סחה לי אותה פונדקית שלי, כי פה מכינים מבשרם גם פשטידות יפות למאוד, המביאות תמיד את הגנראלים הרוסים, ואפילו את אלה, שאינם מוּכים בפוֹדגרה, לידי אותו מצב־רוּח מיוּחד של רכרוכית שבלב, המצהיבה את הפּנים, השטופים באכילה, וכשהראש הקרח מצדד בלי אוֹמר לצדדים, מוציאות התהומות שבלב הנמס אנחות מרוֹת ושוֹאנות, להיות לזכר לימי הילדוּת הרחוקה והחביבה, שחלפו ואינם. ולהיות לראָיה, פיטמה אותה דוֹנַה חיה־לאה גם אותי באותו יום בפשטידא שכזו... כיצד אַת סבוּרה, דינה – לא זוהי, המפטפטת גם היום מפי? אח, נפשי כבר ניחשה לי: היום אהיה מתבוסס בדמי, נימא אחת נוּגה וּרוַת ארס קוֹסס נמשכת אלי ממרחקים וחוֹדרת מבעד לשממה הגדולה – ובשממה הגדולה הלזו יהיה לבי מתבוסס בדמו. דינה, דינה, בכי, אם תחפצי; ואולם אַל תרבי בבכי..."
ובצדה של אותה מגילה מצאה רשוּמים את הדברים האלה, כשהם כבר כתוּבים בדיוֹ ואותיותיהם יותר ברורות. כנראה, היו הללו כבר כתובים בשובו אל ביתו מה"חולות הצהובים":
"שאט שבנפש! שאט שבנפש! ואולם אַת תסלחי למשוגתי, דינה. רומא השזופה היא, כנראה, ששמה גם את הדברים האלה בפיו של אחד מגוֹלי יהודה החיורים – ואני רוצה, שתמונה זו תישאר למשמרת... ואחתוֹם בנשיקה, שרק ריחוק מקומה יהא כפּרתה..."
– ואחתום בנשיקה...
ולבה של אותה קטנה התחיל מתחבט אל גרוֹנה ונשימתה היתה נפסקת. וכשתפשה את עצמה בקרוב, שהיא מטיילת בלי פחד בחדרים והתמונה בידה, באה פתאום חרדה אל לבה ומיהרה והתחילה מחזירתה בידיים חרדות אל המקום אשר משם לוּקחה. ואלם אז רק אז הרגישה פתאום בפיסת הנייר המקוּפּלה, שהיתה מוטלת אצלה והלבינה בקצה המַרבד, ונזכרה, שזו היתה מסוּתרה בתחילה מתחת לתמונה ונפלה מהאַלבּוּם, בהוֹציאה את התמונה ממנו, ונשארה מוּטלת בתחילה בברכיה, וכשקמה, לא הרגישה בה, כנראה, והיא צנחה אל הרצפה. פיסת נייר זו היתה צהובה מרוֹב ימים, וריח אבק היה נוֹדף הימנה כל־שהוא ואיזו ציורים שאינם ברורים היו מתרשמים מהפְּנים שבה בצדה החלק. וכשזו ניסתה לגוֹלל אותה, היו קיפּוליה הדבוקים נפרדים ברשרוש קל. רוחמה לא חשבה מחשבות הרבה וגוֹללה אותה והתחילה קוֹראה מתוכה, אבל קראה בקוֹשי רב, כי היו האותיות כתובות ביד אשה, כנראה, והיו נפתלות ונחפּזות ופזורות. ורשוּם היה שם איזה דבר, הדוֹמה בצורתו לשיר, ומתחתיו ומצדדיו היו שם מצוּירים ראשי סוסים הרבה וראשי כבשים והיה גם ראש של ריבה, שתלתליה היו פזורים וידיה יורדות מישרים והיא תלוּיה בצוָארה באיזה וָו, כנראה, שהיה תלוּי ויורד מתוֹך האויר. רוחמה אימצה את כל כוחה וצירפה מלה למלה, ולאחרונה, יצא לה אותו השיר, שהיה אחר־כך שמור בזכרונה ימים רבים. שם הוּשר ככה:
 
וְהָיָה כִּי יָשׁוּב מִנֻּדּוֹ וְיָבוֹא אֶל אַרְצִי,
אֲנִי אֶהְיֶה שְׁלֵוָה.
וְכִי יִפְקֹד בֵּית אִמִּי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְּפָנָיו –
שׁוּב אֶרְאֶה בְּפָנָיו,
אֲנִי אֶהְיֶה שְׁלֵוָה.
וְכִי יַבִּיט אֵלַי –
גַּם כִּי יַבִּיט אֵלַי וְאֶל מִסְתְּרֵי נַפְשִׁי, כְּשֶׁהִבִּיט,
בְּרַחֲמָיו הָרְחוֹקִים וּבְתוּגַת הַנֶּפֶשׁ הַגְּדוֹלָה שֶׁל גֶּבֶר –
כַּגִּבּוֹר, הַלּוֹבֵשׁ אֶת מַדָּיו, אֲנִי אֶלְבַּשׁ שַׁלְוָה אֲפֵלָה.
וְכִי יוֹשֶׁט לִי יָדוֹ לְשָׁלוֹם –
אֲקַבֵּל גַּם יָדוֹ לְשָׁלוֹם:
אֲקַבֵּל בְּרוּחַ שׁוֹקְטָה אֶת יָדוֹ הַגְּדוֹלָה,
אֶת יָדוֹ הַחַמָּה, הַחוֹבְקָה וְדוֹחָה בַּטּוּחוֹת,
וְזֵכֶר לֹא יִהְיֶה לְאוֹתוֹ הָרֶטֶט הַנּוֹאָל שֶׁבְּכַפִּי שֶׁלִּי,
אֲנִי אֶהְיֶה שְׁלֵוָה ...
וְאוּלָם
אִם יִגְרֹם מַזָּלִי וְהוּא יִפְקֹד אֶת נָוִי וְגַם יִשְׁכַּב בַּלַּיִל
אִתִּי וּבְצֵל קוֹרָה אַחַת – בֵּית אִמִּי,
אָז אָקוּם בַּדְּמָמָה בַּלַּיְלָה וַאֲגַשֵּׁשׁ בַּלָּאט וּבִבְהוֹנוֹת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת
וְאֶמְצָא מִשְׁכָּבוֹ בָּאֹפֶל –
אֲנִי אֶמְצָא מִשְׁכָּבוֹ בָּאֹפֶל!
וְהָיָה בִּהְיוֹתוֹ סָרוּחַ לְפָנַי, וְאָחוּז בְּתֹהוּ תַּרְדֵּמָה
וִיצוּרָיו חֲרֵדִים מֵחֶדְוַת הַמְּנוּחָה כִּי גָבְרָה,
לֹא יַכִּיר וְלֹא יָחוּשׁ וְנַפְשׁוֹ לֹא תַּחֲלֹם קִרְבָתִי
אֶשְׁתַּחֲוֶה וְאֶשַּׁק לוֹ בְּחָזֵהוּ –
אָסִירָה בַּלָּאט קְצֵה הַשְּׂמִיכָה וְאֶשַּׁק לוֹ בְּחָזֵהוּ ...
וּתְהֵא זֹה הַנְּשִׁיקָה נְשִׁיקַת אִישׁ הָרוֹצֵחַ אֶת נֶפֶשׁ:
אֶת דָּמוֹ אֶסְבְּאָה בַּנְּשִׁיקָה הַלֵּזוּ!
וִיהֵא זֶה הַדָּם לִי, לְהַשְׁקִיט בּוֹ צְמָאִי.
וּלְרִפְאוּת יְהֵא לִי, לְהַשְׁקִיט בָּהּ תַּאֲוַת נֶפֶשׁ גַּלְמוּדָהּ וְחוֹלָה,
מְיַלְּלָה, כִּזְאֵבָה בְּחוֹרָהּ, בְּיִסּוּרִים לְאַהֲבָה
וְחוֹבְקָה אֲבָנִים דּוֹמֵמוֹת,
נֶפֶשׁ חֲרֵדָה וְנִשְׂרֶפֶת בְּלַהֲבָהּ לִנְשִׁיקָה שֶׁבְּאַהֲבָה
וְנָשֹׁק לֹא נָשָׁקָה – – –
לְמִיּוֹם גִּיחָהּ לִצְמֹא וְלַחֲלוֹת לְאוֹר שֶׁמֶשׁ
וְאֶל אַחֲרֵי בְּלוֹתָהּ ...
ופה מתחת היתה מצוּירת אותה ריבה ותלתליה הפּזורים, שהיתה תלוּיה בצוָארה ובאותו וָו שבאויר, והיתה רשומה גם אַדריסה של אחד ששמוֹ גֵירַסים. ככה היה כתוב בפירוש בסוֹפה: לשאוֹל את גירסים. ואותה קטנה קיפּלה שלא בחָפזה את הנייר ותחבתו אל מקומו שמתחת לתמונה ושלא בחפזה ניצבה אצל הראי ותיקנה את מַחלפוֹת ראשה ובשלוָה ושלא בחפזה יצאה אל הפּרוזדור וחזרה הביתה. אלא שכשהדביקתה תיאודורובנה ושאלתה בשלמה היא חוזרת ואת פני ה"בּאַרישנה" לא ראתה, לא הקשיבה לדבריה ולא השיבה לה כלום... וכשחזרה ובאה הביתה, היתה משוֹטטת בחדרים המרובים ודמיוֹנה כחוֹלמת, וכשהיו מתחילים משׂיחים בה, היתה מציצה בפני הדוֹבר אתה, כמציצה מאפסי מרחקים, וכשהיתה אומרת ליטול את המנורה, היתה באה ונוטלת את הכוס ואת האלוּנטית ואת הבגד ואת הקסת, ובלבד שלא את המנורה. וככה היה ממחרת היום ההוא וככה ממחרתיים וככה ביום השלישי והלאָה. ואבא, יהודי שאינו גבוה, שזקנוֹ וראשו גזוזים והם מאפירים פה ושם, והוא מדבר תמיד ב"סטוֹיקוֹת" וב"קרוֹקוָה" עצים וקוֹרוֹת־עץ, מלים רוסיות שגורות בפי סוחרי־יערות יהודים ובאיזו מיספּרים משונים של תשבּוֹרת ובפרנסה ויוֹרק בהתלהבות אגב דיבורו, אבא זה התחיל מתאנח בלילות אל חיק אשתו, כשזו היתה כבר מוטלת במיטה והוא פושט את בגדיו וממשמש בפנקסים קטנים ובניירות, והיה קוֹבל:
– כבר אני רואה... בקרוב תתחיל מסתמא הסדרה מ"בראשית" – כבר אני רואה... שוב קוּרסים ושוב קיוב ושוב ניירות וריקודים ו"חתונות" – כבר אני רואה... כבר אני, ברוּך־השם, בקי בדבר!
והיה מתנפּל אל המיטה ומתכנס יפה יפה אל תחת השמיכה ונאנח שוב וגוֹמר קצרות:
– נא... מילא!
ואותה וירה מצדה שלה התחילה מביטה במקצת שלא כתמול־שלשום אל אפרים, וכשהיתה דוֹברת בו, לא היתה מביטה אל פניו, וכשהיתה מביטה אל פניו, היה מבטה אלכסוֹני ותנוכי אָזניה, הורדיים והצחים, היו מאדימים. אלא שלא היו ימים ואפרים שאלה בתהייה קלילה:
– תמוה לי הדבר במקצת, וירה. הרי־היא דוֹברת בי בימים האחרונים... חה־חה, ככה, זכורני, היתה אמא, זכורה לטוב, מדברת בפֶידקה נגר, גנב אחד גדול, שהיה מפורסם בשכונה שלנו, כשנאבדה לה בלילות תרנגולת מהלוּל שבחצרה...
וזו הביטה אליו בתחילה באיזו הכרת־תוֹדה מאירה והתחילה צוחקת בגילוּי הלב:
– אמת, אפרים. באמוּנה, יש בזה מן האמת. אבל...
ואולם פתאום אָדמוּ פניה ודיבוּרה נפסק.
ואפרים התחיל שוב צוחק:
– אבל? רצונה לומר: אבל תרנגולת אָבדה לי? הלא? חה־חה...
וקצה שׂפמוֹ זז במשהו והוא התחיל מחטט במקלו באדמה אשר מתחת:
– רואה היא... נוּגה הוא הדבר, וירה. בלי ספק, יש בזה מהתוגה. אבל...
ופתאום הרים לה את פּניו:
– חה־חה, הרי גם אני פוסק ב"אבל", וירה...
ובאותו לילה גופא, כשנדמה לו פתאום, שכּרוֹ לוהט מתחת לראשו, והוא התרומם בקפיצה אחת, כשלשונו צורבה ומושטה, ופתח בדחיפה חזקה אחת את החלון הסמוך אליו הפּוֹנה החוצה, התחילו פתאום שיניו חורקות וחזהו נוהם נהמת דוֹב והוא חיקה את דבריו אלו גופם והיה סוחט אותם מתוכו באיזה ארס רוחש:
– יש בזה מהתוּגה, וירה! יש בזה מהתוגה, וירה! קובלנא גנדרנית זו של סנטימנטאליות אשר למשפּחת התרנגולים ההוֹלאנדים המגוּדלים... בהמה!
ואולם אַדהכי הכיר בכּירה הלבנה אשר לנוכח. תריסי החלונות שבחדר לא היו מוּגפים וזו היתה איפוא הרבה יותר לבנה מאשר ביום, מפני שהלבנה במלואה היתה ניצבת אז ממש כלפּי החלונות, וצל אחד מגוּדל, שהגיח פתאום מהאפלולית אשר בזוית והשתטח לאלכסונה של הרצפה, טיפס פתאום והשחיר בלבנוניתה של אותה כירה וחמק מיד ואָבד בפינה האפלולה אשר לנוכח, ואפרים יִשב בתחילה לנפשו בלחישה של נהימה, כאדם המוצא את ההגדרה הראויה לאיזה מושג:
– מוסר כלָיוֹת... חה־חה, הרי אלו – מוסר כליות, במחילה מכבודו הרם. יפה!
וכבר התחיל מפקפק אפילו, ובשלוָה הראוּיה לדבר, שמא לא היתה זו אלא אותה לגימה יתירה, שגילגל לפני השינה במה שזימנה לו המטרוניתא שלו, כדרכה. בשר ודם הרי תמיד אינו אלא בשר ודם – ולא כל־שכּן, כשהימים כבר אינם ימי הילדוּת ורגליים יש לחשוֹב, ש"הקוּריוֹזים השונים שבפּסיכולוגיה" כבר מוּכים המה בפוֹדאַגרה... וכי מה אָכל לפני שכבוֹ? אלא שאָז נזכר פתאום באותו צל שנגוז ונחפז, והוציא את ראשו החוּצה. אותו רחוב מרוּוָח היה ישן והיה מרוּבץ במקצת מחמת לחלוחית צוננת שבלילה, וחציוֹ האחד, זה שלנגד, היו שרוּי באפלולית קודרת, וחציוֹ השני, הגדול מחברוֹ, היה שטוּח והיה מרוּפּד באור לילה קריר והיה שקוע בהרהורים במקצת, ובצמרות אילנותיו המסוּרבלות היו הטרפים המרוּבים ברורים ובולטים אחד אחד, כרישומים בזכוכית של נֵיגַטיבוֹס, וההפוכים שבהם היו מכסיפים, כקשקשים הללו, כלפּי הנגוהות. ובאפלולית המשחירה, שאצל פרוזדור אחד מקוּשט, אשר היה יוצא זיז מאותו בית גדול ומשוּח בשָׁשַׁר אשר לנוֹכח, היתה מתחמקת ומהלכת אצל הכתלים, כמו בחלום בלילות, תמונה אחת בוֹדדה, תמונה של אשה, שהיתה לוטה, כנראה, בכתפייה ארוכה למַדי ולראשה היתה חפותה מטפּחתת לבנה. אפרים הביט והביט ופתאום התחיל לבו שלו נעשה חם והתחיל הוֹמה באמונה רבה שבנפש ובכיסופים כבוּשים וקורא מתהומות לדינה שלוֹ, לאותה דינה דוֹממה, המסוּרה לו בלב ונפש, המשוטטת גלמודה בלילות אצל חלונותיו הקפואים ואָזנה חרדה לכל אִושת רוח קלילה, המחכה ברטט שביצוּרים ונסוֹגה אחור, כשנפשה החולמת קולטת איזה רשרוש בחלומה הסמוּי, וחוזרת שוב ושטה יחידה, ולאחר שהדממה חוזרת לכשהיתה, ומתחבאה ומתחככה אצל הכתלים במקום האפלולית, כשנפשה הפורצת חוֹדרת, לאחרונה, פנימה ומוצאה לה נתיב פּלאי אל זו הרחוקה והשלאננה שלוֹ, והוא נבהל ומוציא את ראשו, כמוּכה־ירח זה, אליה – ושותקת אחר־זה. שותקת היא מתוך תוּגה ופה אינה פוצה, כשהיא רואה אותו אחת ביובל, ואינה מגידה לו דבר, כשיש אשר שנתוֹ נודדת ממנו והוא משוטט בלילה בחוצות הריקנים ורואה אור בחדריה וסר אליה בשביל לראות פני אדם חי ולהקשיב את קול אדם חי – והיא מוֹסרת לו את נפשה השוֹאנת ואת גוּפה הרוֹתח גם־יחד, מוֹסרת באותה שתיקה של אמונה גדולה ובאותה תוגה של מסירות־נפש גמורה שבאִשה...
– דינה... דינה!
הקרא? הוא קרא. אלא שקולו היה כבוש ושפתיו חרדו. ההקשיבה?
– די...
ואולם מה היה לה – לזו אשר שם? למרוֹת הכתפייה הרחבה ואותה אפלולית שאפפתה, ניכר היה ביצוּריה, כיצד הללו מתמתחים פתאום, כנתונים באַמבטי פוֹשר. נתמתחו – ואז נדחקה אל הכוֹתל אשר אצלה, כאוֹמרת להתדחק לתוכו, וקפאה כוּלה. נמלכה – ואותה מטפּחת לבנה שעל ראשה התחילה זזה זזה לאִטה, ויד ממשמשת לא היתה ניכּרה בה, והנה אָבדה. כנראה, כוּנסה אל תחת אותה כתפייה שחורה. ופתאום נתכוצה כולה ונסתחפה בבת־אחת ממקומה וברחה ורשרוש שמלתה היכה גלים בדממה ואָבדה. ואפרים שהיה מסתכל בה במבט קפוּא ורקוֹתיו התחילו קופאות מחמת כאֵב, חזר והתנפּל פתאום אל מיטתו, שכבר הספיקה להתקרר קצת, וגנח:
– רוחמה... אבל הרי זו – רוחמה... אֵל מלא רחמים!
הוא אָמנם ישב מיד שוב ושכח וחיבק בשתי ידיו את ברכיו והביט לפניו במבט סתמי ונזכר פתאום ולגלג:
– לאו, אפרים. ברגש! ברגש!
ובקול ובפרישות כפּיים מחמת יאוּש מגוּזם התלהב:
– רוחמה! אהה, אֵל מלא רחמים, הרי זו – רוחמה!
ואולם כשחזר והתנפּל מיד לאחר־זה אל הכר, נשאר מוּטל, כקוֹרה זו, ונרדם שנת בני־דרוֹסאי. ורק לפני קוּמוֹ ראה פתאום לפניו קוּריוֹז אחד שבפּסיכולוגיה, כי שפמו היה מסולסל וידיו היו ארוכות וצילינדר גבוה היה שמוט לו אל פדחתוֹ והיה לבוּש בפראַק שזנבוֹ בולט וצוארו היה גבוה ורגליו היו מגוּדלות נוצות, כראוי לנצר ממשפּחת התרנגולים הבאים מהוֹלאנדיה. והלז ניגש אליו בהדר וקרא בנימוס רב:
יש לי הכבוד, הגברת מרת שגיאה. אני – שמי: קוּריוֹז שבפּסיכולוגיה. לא אמת, שאותה המנוחה הגדולה היתה הוֹלמת את שנינו? אמת. דבר של תוגה הוא, גברת כבוּדה; אבל – קוּ קוּ רי־קוּ־אוּ...
וקריאה זו, שקרא הגבר שבחצר, העירתו.
וביום ההוא גופו, כשיצא לפני הצהריים ונפגש עם אותה רוחמה ברחוב והלכו יחדיו הלאה והוא היה דוֹבר בה ומסתכל בפניה ברציפות, היתה זו בתחילה מקמצת בדברים, מחמת איזו רוגזה שאינה ברורה, וכשהיתה דוֹברת אליו, היתה דוברת ומתריסה כלפּי פניו במשהו, ופתאום הסמיקו פניה בשל איזו אש זרה וחדשה, שהתלקחה בהם, והיא התחילה מפטפטת וצוחקת למרוּסקים בקול רם והיתה מסתכלת בפניו בחוצפה קלילה והתחילה מבטיחה אותו וחזרה והבטיחה, שכל אלו הכרכורים הנוֹאלים, שהיא מרגישה בהם היום מצדו, בכדי הם – בהחלט, בכדי, חה־חה, והיא מצדה הרי היא בטוחה בו ותהיה בטוחה להבּא, שאיזה חלום זר הפחידהו הלילה. פניו אלו הם, המגידים לה את זאת, והדברים, אשר איננו מוצאם היום בפיו, חה־חה. חלום אחד, של שטות גדולה מאוד, חלום נוֹאל, שלמר בר־רב־אַשי שכמוֹתוֹ וַדאי וּוַדאי, שאינו כדאי, חה־חה. מה החלום הזה, אפרים – אַה? הוא אינו רוצה לספּר אותו באָזנה? אינו רוצה – בהחלט? בהחלט? מילא – ידה שלה קצרה; אבל צר, חה־חה. אח, כמה לה צר! והיא... היא הלא נפשה בה כה לוהטת מחמת סקרנות – היא הלא יש לה תמיד תשוקה גדולה, להיות באה בסוֹד חלומותיהם של בני־אדם, ודוקא בסודם של אותם החלומות שבני־אדם קוראים להם חלומות של שטוּת – לאו, ודוקא בסוֹדם של אלו החלומות של שטוּת אשר לבני־אדם מגוּדלים, חה־חה – כוָנתה: אלו ששׂפמם כבר מגוּדל ו... וקדקדם כבר נוֹשר – לאו? חה־חה. כמדוּמה לה, שהוא היה חושש מאוד לזה – הלא הוא היה חושש לזה, אפרים? אַה?
וקולה נפל קצת ואותה "אַה?" שבאחרונה כבר יצאה ריקנית מתכנה. מיד אחריה נשתתקה ודמיונה היה כאילו באו פּתאום הרהורים אחרים לגמרי וטלטלוה מזה והלאה ונשאוּה אל נפשה שלה פנימה והיא שכחה פתאום מה שדיברה ולא זכרה אם דיברה – ופתאום חרדה כל הוָיתה, חרדה, כאילו מחמת איזה קוֹר פנימי, שבא והחריד את כל יצוריה ונגוז. מה ראתה פתאום אותה קטנה במצפוני נפשה? וכשהרגיש בזה אפרים והביט אליה בתהייה קלילה, גיחכה לו גיחוך רפה, גיחכה דוּמם ובאיזו חולשה של וידוּי אשר בלב, ומפניה היתה שוב מציצה אותה החיורה הקלילה והנוּגה במקצת שבאמונת הנפש התמימה, השותקת ונוֹשאה את גוֹרלה שאינו חוזר...

חלק ד'

יום אחד של חמה מטפטפת היה אפרים מוּטל באותה כרסא נושנה ומרוּוָחָה שליד שולחנו ורגליו היו שלוחות ומוּנחות לו בכיסא הקרוב שבצד, מתחת לראי התלוּי, שהיה יוצא כפוּי מהקיר. לפניו היתה שטוחה אותה מגילה גדולה, שבאחד הימים ראה אותה בידו של בחור זה הלבנוני והמקוּרזל. זו היתה פזורה לפניו דפּים דפּים גדולים, שהיו משורטטים וממוּלאים צפופות בקוים ובנקודות מרובים, ואת האחד מהם היה מחזיק בידוֹ וגמר בתשומת־לב של תהייה קלילה את קריאתוֹ של אותו סיפּור. שם היו הדברים נוּגים במקצת ומוצצים את הלב. רבצה בכבדוּת אותה חשיכה שחורה ואִילמת שבלילות־הסתיו האפלים. ברחוב הריקני חבטו האילנות החשופים בזמורותיהם ושאגו שאגה יבשה, והזגוגיות שבחלונות, שהבהיקו שחורות והיו צוֹבעוֹת בחשיכה הרחוקה את אור המנורה הנוּגה שבחדר, הללו היו לפרקים חרדוֹת מכוחה של הרוּח הפּסקנית וצלצלו רסיסים רסיסים. לא היה מי שהרגיש בזמנו, אימתי היה סיפּק בדבר – אבל איזה פּשׂפָּשׂ שבגג כבר הספּיק ונטרד ממקומו ושוב לא מצא לו האומלל מנוֹח, ואחד זר, אחד זר שחור ואיוֹם, בא וישב לו באיזה לוּל שבהסתר אצל הארובה שבגג, ואפשר באותה ארובה גופה, ויִלל מפרק לפרק פּרא – היה לבו מלא הווֹת והוא כירסם בשיניו הרקובות את ארכובות רגליו הארוכות והצפודות ויִלל מפּרק לפרק פּרא. ובשל זה היה הלב המיצר מיצר הרבה יותר ונמצא פתאום פתוח לרוָחה לקבל אל תוכו מחשבות ארס שונות שבתוּגה הנואשת והשיניים היו מפרק לפרק נלחצות כדי חריקה. כחיה זו שבשדות – ככה סוּפּר שם להלאה: – כחיה זו שבשדות, המתכנסה בתחילת ימות הגשמים אל מאורתה הצרה והאפלה ומתחילה ניזוֹנית מזה, שהיא מוצצת את כפּיה במו פיה, ככה נתכנסו גלמוּדים שבבני־אדם וכל אלה, שאלוהים לא חננם, אל מיטותיהם האִילמוֹת והתחילו מוצצים את נפשם מתוכה – התכנסו בראשיהם וברגליהם אל תחת השמיכה הקודחה והדוממה והתחילו ניזונים מזה, שהיו מוצצים את נפשם הסתומה מתוכה. היו צצים, ולא חפצו להכּחד, חדרים מרוּוחים ורכים, חדרים נוֹחים, שיש בהם די אור ויש בהם די חוֹם ויש בהם די פּטפּוט קוֹלח שבשלוָה; היו נזכרים ואינם נטרדים ילדים חיורים וחרדים, ילדים קרובים, לכאורה, אל הנפש, שחם להם בלילות הסתיו הגדולים ויפה להם ולבם החרד כה בטוח אצל אבא המגוּדל ואצל חזהו וזקנוֹ הרחבים, המפיקים על סביבם אותה חמימות נפלאה ובטוחה שבשלוַת הנפש של באים בסוֹד אלוהים גדולים:
– אבא... אבא... יש אלוהים בשמים ואתה כל־כך טוב – כל־כך טוב אתה... אבא!
ואולם באמת לא היה כבר אותו אבא בחיים, ואפילו אם היה – היה זה כה רחוק וכה זר ולא היה כלל וכלל חם אצלו, ומציאותו של אלוהים שבשמים גם זו היתה כבר מוטלת בספק גדול, ואם אפילו לא היתה מוּטלת בספק, לא היה זה, אלא משום שכבר אחת היתה לו לאדם, אם אותו ישיש מופלג ישנו שם באותו מרחק אפור ורחוק ואם אינו שם – ואותו דוד או חיים שבסיפּור, אדם ששׂדהו נסתחף בהחלט ותקנה שוב לא היתה לו, היה מוּטל במיטתו , כשהוא מכוּנס כולו באותה שמיכה קודחה ואִילמה, כבלהת פחדים זו שבחלום בלילה, ונפשו הרצוצה, זו הנפש המתחילה מנחשת כבר את סוֹפה החָשוך, היתה שותקת ומשוּתקת, כדג אִילם זה, שפלטהו יאוֹרוֹ אל החרבה. אלא שחַוָה שלוֹ, חוה נצחית וקשה כצור זו, שתמיד היא בנמצא ותמיד היא טובה ותמיד היא מלאה וממוּלאה אהבה גדולה ופוֹרייה ואמונה רוחשת שבנפש, זו היתה יושבת למראשותיו והחליקה לו בתלתליו השחורים, שרטבו קצת מחמת חוֹם, וחלמה לו את חלום הבצלים והשוּמים היפה:
– הבאים ויהיה יותר נוֹח להם לבני־אדם לחיות את חייהם פה – חיי האדמות.. יהיה הרבה יותר נוֹח... הנה דוֹר יולד, דוד – וכל צל קלוּש וחיור מדברי ימי התמרורים האלה ימצא לו את תיקונו... מובטחני. – כל צל קלוש וחיור... אח, אראנה ולא רחוק, אשוּרנה, דוד, ולא דורות בינינו – וכזה הייתי רוצה לחיות אז את חיי גם אני אתם... אלוהים! יום אחד יהיו דמדוּמים חרישים וחרגולים יהימו בחוצות. ילדים בריאים יצחקוּ בריחוּק מקום וחבצלות רחוקות יתנו ריח וזקנה מוּפלגה לנכדה החולם תלחש את דברי האגדה הנפלאה, זו אגדת הקדוּמים הנפלאה, המספּרת את שירת אותם מבני האדם, הקדושים והנשׂגָבים, שיום אחד באו והשקוּ בדמי לבבם הגדול את נחלת הדורות המאוּשרים וזיבּלוּ בחלבם ובבשרם את כרם אדני היפה... אלוהים!
והיא הוסיפה – לאחר שתיקה אחת קטנה וקוֹבלת נואשות במסתרים, הוסיפה:
– ואנחנו פה... אנחנו פה ננוּח, דוד – אנחנו פה ננוּח... ננוּח...
זו היתה חתימתו של אותו סיפּור ואלו היה דבריו האחרונים; אלא שמתחת לכל הכתוב השחירה כתוֹבת קטנה אחת, שבתחילה כאילו לא תפסה אפרים במוחו, מה ולמה היא באה, ובה היה רשום בזהירות יתירה ובאותיות גדולות ומדוּיקוֹת: ש. פ. קַלְמָר. אפרים נתקל בה באותה כתובת, כשתהייה קלילה זו שבלב, שהיתה הולכת וכובשת אותו אגב קריאה, כבר התחילה נמסה ומתנדפת מתוכו ואת מקומה היה תופס איזה ארס רוחש, שיש בו משום אותו גירוּי שבמפּח נפש פּתאומי, והוא צחק מנחיריו צחוק קשה – ומדי הרימוֹ את פּניו בהנאה מצחקת כלפּי חמה בטפטוּפה, שנטרפה כולה, כביצה זו, אל חלונו אשר לנוֹכח, הטיל את ראשו אחורנית ונשתתק והפקיר את הוָיתוֹ לקרניים הללו המתוזזות, שחגגו את חגיגת־הזהב והיו שיכּוֹרוֹת האהבה הפּורצת והפּורחת. והללו, מיד כשהרגישו בדבר, אפפוהו כדבוֹרים וחדרו אל תוכו ודבקו בבשרו וקפאו בדמוֹ, כזבובי המות הללו, הדבקים אל בשרוֹ של אדם וקוֹפאים בדמוֹ כמתים, קופאים מחמת מציצה להוּטה, השוכחת את כל, ופניו נשתתקו וחָורוּ מאוד, כאֵלוּ של אדם הנולד סומא מרֶחֶם. ככה ישב זמן רב, ישב ולא זז אפילוּ זיז כל־שהוא, ובמצב נפש זה של תיר ולא תיר היה אותה מחשבה מרוּסקה, שהתחיל בה בתחילה, טוֹרדת וטורדת את מוחו ולא קפאה כליל:
– כיבוּש, זהו אותו כיבוּש... חה־חה... הרי אדם, שיום אתמול היה מצוּי למדי, אחד חלכה, שגורלו משגיח אליו מאחרי כתפו, בא היום ושׂם פתאום חחים באַפּוֹ של אותו נצח אִילם וגדול בכבודו, חה־חה – הנה זה בא, כפי שנמצא, ונוטל את אוּכפוֹ ומרכיבו בלי שום התחכמות יתירה על גבה של אותה סוסה סומית ונוראה, הנישאת וכובשת רוח כל בשר ומכלה אותו מדור דורות... כיבוּש – זהו מה שהם אומרים: כיבוּש... ישנה אחיזה! ואותו בחור, החותם פתאום בזהירות גדולה: ש. פ. קַלמָר – לא בכדִי הרי־זה חותם בזהירות גדולה: ש. פ. קלמר, חה־חה... כיבוּש – זהו כיבוּש... אחיזה ישנה.
וכשנכנסה אצלו זינה וראתהו מוטל ומטוּפּל בכתבים המרוּבים אשר לפניו, ניצבה בתחילה והיתה כמפקפקת במקצת; אבל הוא הרגיש פתאום בה ובנדיפת בשׂמיה, שחלפה באַפּוֹ, וקם לקראתה וצחק לה, מדי רמזוֹ לה בכפּוֹ כלפּי הדפים המפוּזרים:
– כיבוּש... רציתי לומר... הלא זה דברי תמיד, זינה. חסר להם לבני־אדם חוּש הניחוּש – חוש זה חסר להם לבני־אדם לגמרי, וזהו אסוֹנם. ביחוּד, לבנות ישראל שלנו, חה־חה... סובב סובב אצלנו בחור אחד ימים וירחים, בחור אחד לבנוני ומקוּרזל על־פי חיצוניותו, מוצא הנאה, לכאוֹרה, באור פני הריבות שלנו, מכרסם את אָזנינו, לכאורה, בדברים של שטוּת ובדברים שהם סתם מיוּתרים, והנה – רואה היא? נמצא, שאנחנו לא יכולנו לָבוֹר את סלתוֹ...
זו, שהוֹרידה את הוילוֹן מחמת הזוֹהר, שהיה אָמנם כבר נלאה במקצת, והיתה בתחילה כפופה קצת, כלאחר־יד, כלפּי אותם הדפּים המרומזים, התחילה מזדקפת באיזו ליאוּת ופינוּק, וכשנסוֹגה משם, פלטה, אגב חליצת כסייתה, והפסיקתו:
– אה... כלפּי... אותו חוַרור אתה דוֹבר?
– חוַרור?
האינטרס שבדבר פּג משום־מה מחזהו של אפרים זה כבר – גם בטרם הספּיק לגמוֹר את דבריו ואולי גם מתחילת ברייתוֹ; אלא שסגנונה של זו, שבמקצת לא היה כרגיל, ואותו הצלצול האופיי, שבוֹ היתה אמוּרה המלה חוַרור, מילאו אצלו את החרבה. הוא נשא אליה פנים וחיכה, וזו לא מיהרה וישבה והציתה לה פּפּירוֹסה ואחר דיברה:
– הנה אמר לפני־זה: בנות־ישראל שלנו. אולי הצדק אתוֹ; ואולם לגבי דידי – אחת היא... חה־חה, לגבי דידי – הנה כבר באתי לידי החלטה ברורה בדבר: בת־ישראל שבימינו חייבת קודם כל להינשא לאיש – ולאחר־כך אפשר לה, שתהא מטפּלת גם בכותבי סיפּוּרים ובהולכי בטל סתם... זוהי אמת, שכבר אינני מהרהרת אחריה.
פניה של הדוֹברת היו רגילים – במקצת, אפילו יותר מדי רגילים; ואולם חסרים היו דבריה אלה את אותו הצחוק הרגיל שלה של הליצנוּת המבריקה, ולבו של אפרים התחיל מנַחש מה בבהלה וניחש בדיבוּרה זה מה שהיה באחד הימים בשתיקתה של זו גופא, שהיתה באה ושותקת אצלו באותם הימים, כשהיה נפגש אתה בקיוב. הוא "אָזר חיִל" והתחיל צוחק וישב נכחה:
– חה־חה־חה. ואולם רואה היא... אספּקלריא זו שלוֹ כבר רחבה היא בדבר זה בהרבה מזו שלה. הוא, כשדיבר, לא דיבר אלא ברוח תמים, בלי שום צל של הלָצה, רואה היא, ו... ולא דיבר, אלא... נו, ויהא שרק כלפּי אותו קו שבאוֹפי, שהוא מוצא תמיד בדברים כאלו. משום ש... הנה רואה היא, ידידה טובה... נאמר, למשל, ככה... בני־אדם צפוּיים אלי כלָיה גמורה. בני־אדם צפוּיים אלי אותה כלָיה דלוחה וגדולה, ידידה טובה, שאינה מודה בשום מציאות אחרת זולתה, ואלה, היותר טהורים שבהם, לבם מנחש להם במסתרים את אסונם הגדול. אלא – רואה היא... אלא שיש אתנו ובתוכנו דברים, שבמהוּתם היסודית אָמנם אינם ולא־כלום לגבי אותה מפלצת דלוּחה, ואולם בכלל הרי אנו רואים בהם, שאינם מהמצוּיים ביותר – שלא, למשל, כל הרוצה בא ונוטלם, וכדומה. ואנו, הצמאים, ואפילו להצלה פורתא, רוצים לראות בדברים כאלה חלק אחד מאותו היש המבהיל ומנחשים לנו בהם איזה מפלט ומגששים לנו בהם איזו אחיזה – ומשום־זה אנו רואים, כיצד בני־אדם ממהרים תמיד ונתלים אשכוֹלוֹת אשכולות, כדבוֹרים הללו הגוססות, בקְרוֹב תקופת השלגים המרה ותרדמתה, בכל מי שהם חושדים בו, שהצליח ותחב את ציפּרניו לשם אחיזה באותו נצח נורא, השוֹאג תמיד לטרפּוֹ...
וכשהביט אגב־אורחא אל פּניה של זו וחזר וראה את חזיו הקצה במקצת, שהיה רוֹפס בחלבונותיה הגדולים, הרגיש, שלא כדאי לו להפסיק, והתחיל אפילו איזה ארס של גירוּי רוחש בו, אלא שהוא הממוֹ מיד בחוּבוֹ וחזר אל דבריו:
– לאו. והוא לא אמר לפני־זה: בנות־ישראל, אלא משום... משום שרואה היא... אנו, הגברים, יש בנוּ, לרוֹב, מידה אחרת... במקום שאנו רואים, שכוחותינו כאפס, הרי אנו... נוּ, הרי אנו מקרבים בבת־אחת את קצוֹ של דבר, אם יש בנו כדי זה; או, כשכוחותינו דלים וריקים לגמרי – רואה היא? הרי אני תוֹפס את הביאוּר היותר ציני שבדבר, חה־חה – הרי אנו נוטלים את כל אותו יאוּש אִילם וקוֹסס ומטילים אותו ביחד את הראש הלוהט וביחד את צל צלה של המחשבה האחרונה שבו אל... אל חיקה האפל והחוֹגג של האשה... מה־שאין־כן – זו. זו, רואה היא, ידיים לה טפסניות, והתהוֹם כה איוּמה, והנפש כה חרדה, וקנים שדוּפים של קש להצלה ישנם כל־כך הרבה, חה־חה, והיא... אבל מה אַת רוצה להגיד, זינה – הלא אַת רוצה להגיד לי דבר. לאו?
ושאלה זו, שנשאלה כה פתאום, פּרצה משׂפתוֹתיו, בטרם נרקמה כראוּי גם בנפשו הוא; אלא שהוא הרגיש פתאום, שלבו הולך ומתרוקן ושבפטפוטי דברים שוב לא יוּכל לה, ואותה רוגזה גרוּיה, שהיה לפני זה כוֹבשה בחוּבוֹ, בצבצה והתפּרצה מאליה בצוּרת אותה שאלת־פתאום.
וזו אמנם נדהמה קצת בתחילה וניסתה אפילו לקוּם ממקומה באיזו חרדה שבנפש:
– אני?
ואולם מיד חזרה ונשארה יושבת באותה שלוָה שבתחילה ודיברה בתחילה באותו נוסח שלפני זה ופניה היו שוב יותר מדי רגילים ושוב היו דבריה חסרים בתחילה את אותו הצחוק הרגיל שלה של הליצנות המבריקה:
– כמה צר לה, שהפסיק פתאום, לאו – יגד־נא לה, מה ראה בא, שהפסיק פתאום, אַה? והיא הלא דברים כאלו כה קרובים תמיד אל לבה... כה לוקחים תמיד את לבה... אַידִי דְאָתִי לְהָכָא, הלא יש שבלילות אינה ישינה. אַח, כיצד אמר מר? אותה כלָיה דלוחה וגדולה, חה־חה – והיא התחילה פתאום צוחקת צחוק קשה ובקול רם: – והתהוֹם כה איוּמה, וקנים של קש להצלה יש כה הרבה, חה־חה־חה... נוּ? והלאה – כיצד הלאה? ואולם... יסלח נא לה בטובו, אבל... אבל הנה מה שרצתה להגיד לו ובגילוּי הלב גמור: ברקיקה אחת הרי־היא רוצה לפטור את כל אותה דיסא של פילוסופיה מטוּגנה, שטרח ורקק פה בשבילה! יש לו השׂגה בדבר? חה־חה... הנה – היא... למשל, היא, כל־כמה שהיא זוכרת, לא היתה בכל ימי חייה ירֵאה אלא דבר אחד, אם לדבּר באמת ובתמים, ודבר זה, כל־כמה שיש לה השׁגה ממהותו, רחוק הוא מאוד מהיות, כלשונו זהב, "אותה כלָיה דלוּחה וגדולה", חה־חה. יש, נַגיד, שיום אחד בהיר היא פוגשת איש. המ... פוגשת היא איש והיא... ולה, נאמר, יפה בקרבתו של אותו איש. אמוֹר לזה מה שתאמר: אמוֹר – קרבת נפש, או אמוֹר – קרבת בשר, או אמוֹר – קרבה סתם, קרבה זו של קרנות מזבח, כמו שהיה הוא רגיל לומר באחד הימים – היא אינה מדייקת בזה ואינה חָשה לזה כלל וכלל, נוּ – ואותו איש... אותו איש – אם משום שהוא יותר מדי גא, כמו שרגילות לחשוב בזה תינוקות דחד יומא, ואם משום שדוקא מידת הגאוָה לקוּיה אצלו יותר מדי, כמו שרגילה לחשוב בזה היא, או, נגיד, שסיבה אחרת היא הגורמת בדבר ואותו איש אינו קרוב אליה, כמו שהיא היתה רוצה – זהו הדבר היחיד והמיוּחד, שיש לאל ידו תמיד לגרום לה את היסורים היותר נוראים, אֵלוּ, אם יש לו מוּשג בדבר, שכל פילוסופיה שהיא אינה משמשת להם, תמיד, אלא... אלא חבילה של זרדים חדשה, שבני־אדם באים ומוֹסיפים לאש האוֹכלת, אם ירשה לה בטוּבוֹ הגדול, שתשתמש גם היא בלשוֹנם של פּיטני הדוֹר, חה־חה... ואולם... אה, האלוהים אתכם – אתם גיבוֹרי הדוֹר, כביכול!
והיא קמה והתחילה משום־מה מוֹתחת את כסייתה הארוּכה על כפּה. פתאום הפנתה אליו את ראשה כלפּי צד ואגב פריפת אותה כסיה, התחילה צוחקת צחוק משוּנה קצת:
– חה־חה. הוא שאָלָה לפני־זה, מה רצתה להגיד לו, אבל מה יש לה להגיד ל... לבחורים מקריחי קרחה, כמדוּמה, כמוֹתו? חה־חה... אולי רק את זה: משאַתם יושבים ונאה דוֹרשים באיזו כלָיה ובדברים אחרים שבהבאי – לא יפה היה, אילו הלכתם ולמדתם קצת... גאוָה פשוטה מ... מתיִש, במחילה? קצת גאוָה אֶלמנטארית! – תישית, אם ירשני לוֹמר, חה־חה...
ומשנשתתקה, השליכה את אדרתה, שהיתה תלוּיה לה בידה בתחילה, וניגשה והתחילה מתקינה כלפּי הראי את קישוּרי מחלפותיה, שפיזרה בבת־אחת... פתאום פיהקה פיהוּק כל־שהוא של פּינוק וסיננה לנפשה איזה הגה שאינו ברוּר והתחילה צוחקת בקול כלפּי בבוּאתה שבראי והפנתה כלפּי אפרים רק את פּניה, כשידיה היו משולשלות לה ומטפּלות במחלפותיה הפּזורות והריחניות ושאלה:
– שמא יגיד לה את זאת לפחות, אפרים, חה־חה. היש אשר תוּכל לקווֹת, שבאחד הימים מצוֹא תמצא לה את מי־שהוא, אשר ימצא לו מסילות ללבבה המתוזז, אַה?
וצחקה שוב בקול ופרשה לה אל שלה.
בתחילה, משזו רק התחילה דוֹברת ורוגזת, היה אפרים יושב ופניו נשואות אליה והיה מביט אחריה וצמא לפשר דבר. ואולם בקרוב לאחר־זה, משהתחיל מרגיש באותה אש מסוּתרה, שהיתה פרקים מבצבצת מתחת לאותו זיו קשה וקריר, שהיה שומר את אישוֹניה של זו, לבשו פתאום פניו שאר־רוּח ותפחו במקצת גידי מצחו הגבוה והוּצתה אש מתרוצצת באישוניו ובאבריו התחילה מהלכת אותה רתיחה חריפה ותוֹססת, המרתתה את קולו של אדם, כשהוא פוצה פה לדבּר, והנוֹסכת בחזה ההוֹמה רוח כבדה, כשהוא יושב ושותק – כשהמחשבה, המסוּימה פחות או יותר, מתנדפת ומתנדפת ובמקומה נישאים אֵדי צמר קלילים ונוחים והראש סובב שיכּוֹר מקרבתה המנשמת של איזו תהום אפלה וחוגגת, הרומזת ומבטיחה לו אחרת, והנפש הכבדה כבר חרדה לאותה הנאת המנוחה שבמזיד, שהיא מוצאה בחריפות ההרגשה, השלוחה לנפשה. וכשזו שלשלה את ידיה אל מחלפותיה, בהיותה ניצבה כלפּי הראי, ראה בה, שהיא לבושה שוב אותה שמלה אפורה ושלימה, התפוּרי קָרֵי לא־גדולה, וראה את חלקת הצואר הזו, שהלבינה מתוֹכה בלוֹבן כהה ובאיזו ארשת פנימית, והרגיש את החמימות החיה האצורה במָתנה זה הרך, הקרוב, אותה החמימות הרוגשת והזרה קצת, שיש בה מזו של החתול האפור, זו, המשמשת, כנראה, פתח להוָיה לגמרי אחרת, והוא כבר כבש איזו צוָחה פראית בתוכו וכבר התחיל מתרומם אליה מכיסאוֹ, התחיל מתרומם באותה משיכה שאינה מסוּימה וחזקה, כמוּכה־ירח זה, בטרם תתקפנו הרוח; אלא שפתאום פגה אותה הרגשה מלבו – פתאום הרגיש, שכל אותו סבל גדול, שישנוֹ בבשרוֹ הרוחש, הריהו כבד ומסוּבל יותר מדי לגבי חזהוּ זה, שכוֹח־מה כוחו, לגבי אותו חזה נלאה, הריק והמרוּוָק, המתחיל מצטמק בכאב גוּפני מציק, מחמת אותה ריקניות נוֹבלת שבתוכו, והוא צנח ונפל בחזרה, כקוֹרת־בית־הבד זו, וראשו נפל לו אחורנית ובפניו, שחָורוּ פתאום, התחילה מתלבטת בת־צחוק חלשה של לגלוג, כביכול, של אותו לגלוג סתום וחתום: רוצה אתה – הרי־זה לגלוג פשוט וגס, שהאחד מלגלג כלפּי חברו; אלא – אסטניס אתה? הרי יש בזה גם מלגלוּג כלפּי פנים... יהא כלפּי פנים... ככה הקשיב גם לאותה שאלה אחרונה שנשאלה ולצחוקה הרם שבסופה. אָמנם הללו החרידו אותו במקצת מרבצוֹ. הוא חשב:
– אַהאַ!
והתחיל מחַטט:
– ואם אמת היא זו? אם אמת היא זו – יהא לו צר. יהא לו צר, חה־חה... הנה התחילה כבר אותה מציצה שבלב, חה־חה...
ופטפט בינתיים, מידי הביטוֹ אליה:
– כיצד? היא שואלת, אם תוּכל לקווֹת? הוה, שאותו... זה שבמשקפיים, אינו נוֹרא? נמצא, שגם זה אינו... בבחינת תיִש? חה־חה...
זו קפאו ידיה במחלפותיה והיתה מביטה אליו וסוֹקרה אותו בפנים מלאים איזו ארשת רוחשת. פתאום גיחכה ושאלה:
– שׂים יד ללב, אפרים. לא חפצת להגיד אחרת?
הוא נטרד במשהו וסקרה וחזר לדבר:
– אחרת? אפשר... מה היה רוצה להגיד אחרת? אח, אמת – כלפּי זה, שאמרה לפני־זה: תיִש... הוא היה רוצה – ואולם שוּב אותה דיסא מטוּגנת, חה־חה... הוא היה רוצה להגיד, שכל מה שדיבר לא דיבר, אלא אַ פּריוֹרי, בלשוֹנם של אותם הפילוסופים המטוּגנים. חה־חה, אַ פּוֹסטיריוֹרי, ודאי וּודאי, שגוּלת הכוֹתרת של כל מה שיש ומרוֹם פּסגת האידיאל של כל מי שנברא בצלם מחוּיב להיות והרי־זה באמת – אותו תיִש; ואולם... אולם... אם אפילו יהא צר לו – כלומר...
אלא שפתאום הפסיק. גם זינה, שכבר היתה ניצבת אצל כיסאוֹ, כשהיא גוחנת קצת ומביטה ישר אל פניו ואינה מקשיבה לדבריו, חרדה פתאום וברחישה של רוגזה פורצת נפנתה כלפּי הרחוב. מהחלונות, שהיו פתוחים מאחורי הוילאות, באה לאָזנם המוּלת קולות רוגשים במקצת; ומשום שהקולות היו קולות שאינם מוּזרים והיו רוגשים שלא כרגיל, היה בהמוּלתם, שצמחה פתאום, מה שהחריד שלא כרגיל את אותה הדממה הרפוּיה, שהסכּינוּ לה האָזניים באותו רחוב שוֹקט תמיד. כשהרים אפרים את קצה הוילאה המוּרדה, ראה ראשית לכל את הכלב הצהבהב והמדוּבלל, המנמנם תמיד להנאתוֹ אצל האכסדרה שמנגד, כשהרים את סנטרוֹ והוא נוהם וחורק שיניים, ואחר־זה ראה יהודי אחד לבוש סורטוק שחור, סוחר אחד אמיד מהסוחרים שבסביבה, שהיה אפרים מכירוֹ, אָב לשני סטוּדנטים מגוהצים ולקורסיסטה אחת מנגנת ושוֹגה ב"סוֹנַטוֹת" וב"אוֹבירטיורות", שהיה רבידו מוּנח לו שלא במקומו ומצחנו היה לו צנוח כלפּי שכמוֹ ובלוֹריתוֹ הקלושה והאפרורה כבר היתה לו מסוּבכה והיה ניצב, כאוֹבד, ואוחז בידו האחת קוּואֶרט מכתב ירוק יחיד ומיוּחד, שקנהו, כנראה, בדרכו לכתחילה, וידו השנייה היתה תלוּיה ויורדת לו וניכּר היה בה, שאיזו טרדת פתאום באה וביטלה אותו ממילוּי איזו "פוּנקציה" חשובה ביותר. הוא הביט והביט אל סביבו קמוֹת, כשׂיה זו, בטרם רוח תזזית תתקפנה, ופתאום ירק באיזו רחישה של שאר־רוּח ושב, כשראשו ורובו נטוּיים קצת קדימה ומקנת כספּוֹ הירוקה נישאת לפניו בזהירות מרובה ובאותה כוָנה חשובה שבדבר וידוֹ השנית חָזרה והתחילה טורדת בהכרת כל החשיבות שבדבר וחוֹצה לוֹ נתיב באויר. אפרים התחיל צוחק פתאום בקול רם; ואולם לא היה סיפּק בידוֹ לבאר את דברי צחוקו זה לזינה, שנפנתה והיתה מביטה אליו תוֹהה, ואותם הקולות, שהטילו את הנחשול בדממה זו, כבר קרבו אליהם, בכדי שכבר היה אפשר להכיר בהם, שבסך־הכל אינם אלא שניים במספּר, אלא שהיו מרוּגשים במידה מרובה יותר מדי. ומשום־זה היו הדיהם השוקקים הוֹמים והיו מקשקשים בחללוֹ השוקט של הרחוב, כאילו היתה זו כנופיה שלימה רוגשת, שהלכה והתקרבה. הם כבר הבחינו, שהאחד שבהם היה סתם צוחק ונוֹשם באותה הנאה שוֹקקה של סיפּוק־נפש גמור והשני דיבר באיזו סיריוֹזיוּת רציניות חשובה של התלהבות, שיש בה גם משהו של קנטוּר בטוח:
– נוּ, לאו, זה אולי אפשר, שיהא משמש פּאראדוֹכּס. אני אומר... הלָצה פּאראדוֹכּסאלית יפה אולי. ואולם מחשבה זו שלי סיריוֹזית היא. אני אומר... ככה, למשל, נמצאנו משיגים גם זה, שהיה כל הימים שגור בפיו של טורגינייב: כוֹח ההמצאָה. אני אומר... שמא שׂם מימיו לב לזה כראוּי? כי הנה ביסודו של דבר... אני אומר...
אפרים הכיר בהם מיד את קולותיהם של אותו בחור לבנוני ומקוּרזל, זה שהיה צוחק ונוֹשם בהנאה, ושל אותו שבמשקפיים, זה שהיה נושא מדבּרותיו, וחזר וישב.
– תורה... תורה... – הקשיב את קולה של זינה, שהיתה לוחשת מאחוריו. – אח, כמה תורה וכמה חכמה – אלוהים אלוהי אבותי!
ופתאום נמצאה צוחקת בקול רם – כשנפנה אליה, נמצאה זו מטפּלת שוב במחלפותיה שלא התקינה, אבל באיזו פזיזות ניכרת שבדבר, וקומתה הרוחשת היתה גוחנת קצת ומתפּתלת, כילק זוחל זה, אגב ידיים משולשלות, שטיפּלו וטיפּלו בצמה ההולכת וגדלה, והיא צחקה בקול רם:
– חה־חה־חה. הרי־הוא זוכר? – והיא נטלה את הוַוים, שהיתה אוחזת בשׂפתיה, והתחילה תוֹחבת אותם בקווּצוֹת שכבר סוּדרוּ: "טיאוֹ טיאוֹ, טיאוֹ טיאוֹ, טיאוֹ טינקס, חה, טוֹטוֹ טוֹטו, טוטו טוטו, טוֹטוֹ טינקס – ככה צללוּ כל רחבי הר אוֹלימפּוֹס", חה־חה־חה. יתבשר נא אדוני. הנה ה"זמירים" הללו – לשמו ולשם כבודו הם באים!
ופתאום, כאילו חָגרה אוֹנים חדשים, התחילה משתפּכת קול גדול ושוֹקק:
– חה־חה־חה־חה...
ושוב לא הפסיקה, אלא משנכנסו אותם השניים אגב אותה שיחה שוֹקקה, שאינה פוסקת, ואפילו משנכנסו, לא פסקה ופגשתם אצל הדלת ופנתה תחילה אל אפרים, שהיה בתחילה מביט ומנחש: מה זו רוצה? ואחר אליהם:
– הנה נראה... מיד איפוא נראה... חה־חה־חה... אנחנו פה היינו יושבים ודנים. חה־חה־חה... אדוני זה מוצאני... מוצאני בבחינת יוצאת מהכלל... חה־חה־חה... הוא מבטיחני, שמידת החוֹם שלי מתגברה בלילות יותר מדי, חה־חה־חה...
ופתאום תפסה לו לאותו לבנוני בדש שבבגדוֹ. צחוקה לא היה לה והיא פנתה אליו בפנים נשוּאים ומלאים אמוּנה:
– לאו. רואה הוא. כשהחרידוני פּתאום קולותיכם הנוראים מהרחוב, תפסני פתאום בדוֹפק שבידי וקרא בבטחה רבה שכזו: אה, הרי־זה כבר יש בו ממה שיש באותו שבלילה! תמיהה אני... חה־חה!
ופתאום, כמו שחדלה בתחילה, התחילה שוב צוחקת. אותו בחור לבנוני היה מנקש בקצה הפּפּירוֹסה שהוציא ובמכסה נרתיקה שבידו והיה חוֹדר ומביט ישר אל פּניה של זו וצחק לה, כביכול, איזה צחוק של הבנה בטוחה, הבנה, שאפשר לייחסה לדבר זה וגם לדבר אחר, אם ישנו, ופטר:
– נוּ, הרי־זה דבר שבמציאות... זהו דבר, שישנו במציאות... זהו...
וזה שבמשקפיים, אָדמוּ ראשי לסתוֹתיו, וכשהתפּרק את הזגוגיות והתחיל מצחצחן במטפּחתו הלבנה, הביט אליה אותה הבטה צמאה וקוֹראה מחביוֹני הנפש – ודוֹמה היה, כאילו גם אותו כתם אדוֹם וממוּזמז, שקנה שביתה בחטמוֹ בכוח המשקפיים, קרא גם הוא בלי אוֹמר ובכאֵב שוֹתת:
– רחמים! רחמים! אני ככה נדכיתי מכל זה...
והיה משתדל וצוחק גם הוא.
בינתיים יצא אפרים מתהייתוֹ וניחושיו במשיכת כתפיים גרידא וקם לקראת הבאים והיה מוֹשיט להם את ידו. וכשזו הזכירה לו אגב אותו צלצול של צחוק שאינו פוסק, שבכל־זאת לא בירר לה, לפחות, מי היה הגורם בדבר זה – הלא מי־שהוא היה הגורם בדבר? – התחיל פתאום צוחק קשות קצת:
– חה־חה... וכי שוב לאיזה בירוּר יותר הם זקוקים? לבחור בשניים מכנופיה, שאנשיה אינם אלא שלושה – דבר זה, כמדומה, כה פשוט וקל.. ביחוד, כשאדם מוצא בנפשו גם שייכוּת כל־שהיא לדבר...
אָז חרד צחוקה של זו במקצת; ואולם מיד שב לתיקונו והתחילה מתקינה לו פתאום לאותו בחוּר כלאחר־יד, כביכול, אבל בטיפּוּל שוֹהה למַדי שבדבר, את הרביד שבצוארוֹ, ואגב־אורחא שאלה את אפרים בקיצור ובלא צחוק:
– הוה, שלוֹ גופו הדבר ברור לגמרי?
ישבו וישב גם אפרים, ואגב ישיבה, הביט אליה נלאה במקצת ומלמל:
– לכשיהא רצוני הטוב בדבר?
ופנה מיד אל אותו שבמשקפיים אגב צחוק קל זה של חיבה:
– כניסה שאינה רגילה זו, שנכנסתם אלי, יש לה איזה פּירוש בצדה, או שכניסה סתם היא זו?
אותו לבנוני, ששכח ולא חדל מנַקֵש בקצה הפּפּירוֹסה שלוֹ, שכבר נזדהמה ונתרככה מחמת זה, ובנַרתיקה, היה זה כבר מביט לפרקים מסביבו והיה פונה כלפּי חברו שבמשקפיים וכלפּי זינה ופניו היו תמהים והיה שוֹאל את נפשו בשפה רפה:
– אפשר – הללו לא היו פה? דבר זה תמוה במקצת...
הללו – אֵלוּ וירה החוַרורת ורוחמה הקטנה אחותה. ואלו דברים היו בגוֹ. זה שבמשקפיים, שכל מה שהיה גלוי מדברי ימי חייו לפני מכיריו החדשים, היה רק זה, ששמוֹ פּלאי, אלא שזינה קוראה לו דוד, ושבימים הטובים שאינם רחוקים היה משמש תוֹרני ב"כת" והיה, כנראה, גם מפוּרסם לשכזה, קרא את סיפּורו של אותו בחור לבנוני וזה הביאו לידי התלהבוּת גדולה מאוד, משום שמצא בו את ה"פּרוֹבלימוֹת" היותר מסוּבכוֹת של חיי ישראל דהאידנא, כשהללו משתקפות בו אגב איזו "פּריזמה" מיוּחדה במינה – אותו ה"אֵיוויג נַיֵיס לִיד", כשהוא מוּשר פה בלויית מנגינה לגמרי חדשה. כי, במהותו של דבר, הרי־הוא, אותו בחור שבמשקפיים, חושב דוקא יצירות שכמוֹת אלו לאבני הפּינה ביסודה של כל ספרות, הרוצה להיות חיה – בחינת אותם ה"פּלֵסטים" האיתנים, שימי האפלה הללו יוצרים לנו בסתר, ושישמשו לנו לתקופת הימים חוֹמר לאותם הפּלטרים הנשׂגבים, שתבנה לנו לתלפיות ההיסטוריה שלנו, הרוצה לחדש את ימינו והמתחילה כבר לחדש את ימינו, וראָיה מצינו לדבר אצל סטרינדברג וּטלו את גאוֹני הרוח, שיצרה לנו האנושוּת, וטלו את שפחתו ההמונית של האַפּוֹתיקר – והדברים רבים והדברים סבוּכים והדברים יכולים שיהיו משמשים חומר למחשבות ולהרהורים ולהריסות השקפות ולבדק השקפות, ואותו בחור לבנוני – שפתיו בימים האחרונים, לרוב, הדוּקוֹת ונשימתו כבושה ותלתליו מקוּרזלים, ויש שאתה יושב כנגדו וקורא מפּניו הלבנונים והטובים:
– ישראל רחמנים, האמנם כה גדולה חטאתי לאלוהים ולאנשים?
ואולם דברים שכמוֹת אלו אדם כובש תמיד בתהומות שבלבבו. לכל היותר – אינו מרבה לטפּל בהם בפוּמבי. ואשר לזאת פניו של זה בימים האחרונים אורים ואדמומית אוכלת פורחה לו תמיד בלחיוֹ וחזהו מתרומם לפרקים תכופים וצחוקו מצלצל והדוֹ שוֹקק ופיו מדבּר, מדבר – ויש שהוא משתמש באיזו מלים וביטוּיים, שאינו רגיל בהם, אגב הבלטת איזו זכות יתירה. ואותו בחור שבמשקפיים, שכפי שנתפּרסם בימים האחרונים, הרי־הוא הוא אותו, החותם דוד זינה'ס, שה"חצוצרה" המפורסמה שבעיר ו. יוצאה לאור בהשתתפותו היותר קרובה, זה כבר ישב וכתב מגילה שלימה לרגל אותו סיפּור, וזה שמה, אשר קרא לה: "הכוחות המתפּרצים שבחברה ושאלת היחיד", ומוֹטוֹ כתב לה בראשה, המכריזה לאמור: דֵי אוֹמניבּוּס – דוּבּיטַאנדוּם הוה מפקפק בכל דבר. מגילה זו תהא מחר או מחרתיים נשלחת אל הרידקציה של ה"חצוצרה", בשביל שתהא כבר מסוּדרת ומוכנה לדפוס בה באותה תקופה, שתהא חלה בה יציאת הסיפּור לאור – אגב: זה כבר נסדר וייצא בקרוב בהוצאתה המיוחדה של אותה "חצוצרה" גופא – ובינתיים הוא רוצה להקריאה באָזני בני החבוּרה החביבה, שמצא בפינה נידחת זו. לאמיתוֹ של דבר, לא היה זה רוצה, אלא להקריאה באָזניה של אותה זינה לחוּד, אלא שזו היא כבר, שהמציאה את ההקראה שבציבור. לתכלית זו נדברו ביניהם להכּנס בצהריים אל אפרים. משם ייצאו כולם אל הנהר וההקראה תהא אם בסירה גופא או בחוֹרשה הסמוכה, שמאחורי ההרים. וּוירה, שהתחילה בימים האחרונים מוצאה תמיד מה לשאול ובמה לפנות לאותו "חוַרור", היתה צריכה להקדים ולהכּנס אל אפרים, בכדי לגלוֹת לו את דבר החלטתם זו בטרם בוֹאָם. והדבר איפוא תמוה במקצת. הנה הם כבר הספיקו לראות את מי שהיו רוצים וכבר גם באו – וזו אינה נראית אפילו.
– דבר זה תמוה במקצת... זהו קצת תמוה...
בינתיים התחילו באים איזו בחורים, שגם זינה, כנראה, לא פיללה להם, כפי שהגידו הצללים, שהתחילו מהלכים בפניה. באו כאלה, שאפרים לא היה מכיר אותם אלא מרחוק, ובאו כאלה, שלא היה מכיר אותם מימיו כלל, אלא שהיו, כנראה, שייכים לאותה כנופיא, שהיו ה"מחבר" וה"מקריא" נמנים בה. באו בחורים צנומים, שחבשו לראשיהם "קרטוּזים" צרים, והוֹשיטוּ יד לאפרים באיזה כוח פּנימי גדול, ובחורים אחרים, שיצאו ידי חובתם בהרכנת־ראש גרידא, והיו מציגים את מקלותיהם המנקשים בפינות. פה ושם הציתו פּפּירוֹסוֹת. בחדר התחיל ניקוּש רגליים מהלכות. סרטו בכיסאות, התחיל כיח והתחיל ליח ופיות דיברוּ דברים כבוּשים ויש ששכחו ודיברו דברים לא־כבושים.
אפרים היה יושב במקומו והיתה בישיבתו מישיבת האדם הזר, ושלא בכוָנה תחילה שלח את ידו והגיש אליו את קוּפסת הקטוֹרת ומכשיריה, שהיתה נמצאת בקרבתוֹ, והתחיל מגלגל לו פּפּירוסות. ה"מחבר", שהיה יושב על הכיסא שכנגד משמאלו, מתחת לאותו ראי, הכפוּי ויוצא מהקיר, נפנה לשאלתו של בחוּר אחד, שחבש קרטוּז של תלמיד האוּניברסיטה לראשוֹ, הוא הסטוּדנט לתורת־המשפּטים טאַלאַלאַי, שניגש ופנה אליו ישר מתחילת ביאתוֹ, ונכנס אתוֹ באיזו שיחה נלהבה. ה"מרצה" היה יושב ודורש בטבוּרה של כנופיא אחת קטנה, שנקהלה אצלוֹ באחת הפּינות. וזינה נשארה יושבת על הכיסא שכנגד, אשר לימינו של אפרים, בחינת צד שכנגד כלפּי אותו לבנוני מצוּדד ומרוּחק וטרוד בשיחה, והיתה גוֹחנת ומביטה לוֹ לאפרים בפניו והיתה צוחקת ולחשה לוֹ:
– "הרוֹג – אוֹ אֶל דְבָרי פנֵה", חה־חה. לאו. זו – אשמתי היא, כפי שאני מבינה; אבל גם אני איני אשמה, אפרים. אני לא לזה פיללתי. לא פיללתי ל"קהל". אַח, ה"מחצצרים" הללו – מימיהם אי־אפשר להם בלא "זנב"! וכשאמרתי: סירה – חשבתי מי יוּכל להיוֹת אתנו בסירה? אמרתי: יהיו... חה־חה... הבכלל חשבתי בדבר? אפרים, הלא אני אמרתי – אני אחת אמרתי: אֵהנה מזיווֹ, חה־חה... אתחמם באוֹרוֹ... הלא... הלא אני אוהבת אותו... הלא שלוש שנים רצופות ויותר אני שואפת את צלוֹ, כמו... תינוקת מזוּהמה ופתיה זו... שנתי נדדה ממני, נדדה, ומנוחה זרה לנפשי זה כבר, ואם בימים האחרונים האלה, אם בימים המרים והמרירים האלה, אפרים, קמתי שוב ונישׂאתי ממרחקים רבים, כסוּפה זו – הלא רק אליו נישאתי... הלא הוא... אפרים, הלא הוא אחד, יחיד ומיוּחד מכל אלה, אשר ראיתי ואשר פגשתי בימי נדודי הרבים... חה־חה... הנה הוא מביט אלי... ואולם למה הוא מביט אלי ככה, חה־חה... אני – אשה חלשה ורפת־כוח ומידת הרחמנות המזוהמה, להוָתי, כה גדולה בלבי ואני איני יכולה – באמונה, איני יכולה להביט בפנים מפוּחדים שכמוֹת אלו ולבי בי לא ירגז – אַח, אַל נא יביט בי ככה, אפרים, חה־חה...
הפּפּירוֹסה ומכשיריה קפאו בידיו של אפרים והוא היה מביט ישר אל פּניה. הללו היו להם שוב רגילים ובמקצת יותר מדי, אלא שמלבנוניתם השוֹקטה היתה מציצה איזו חוַרורה מיוחדה, שלא היתה רגילה אצלה ביותר. מלבד זה נח קוֹמט אחד אפלולי בשיפּוּלי מצחה הצחוֹר והגא, בשיפּוּליו שאצל החוֹטם, והיה אותו צל קוֹדר שוֹרה, כצל זה שבנהרות המתקמטים, גם באישוֹניה המוּרחבים, שהיו דולקים בסופה, שוֹאגים וקוראים לו מחביונות שבנפש, המתבוססת בשתיקתה – והוא התחיל פתאום צוחק. והוא חָור פתאום והתחיל צוחק בקול גדול – והיה זה אותו צחוק קצר וקשה, שאדם אינו גוֹמרוֹ, אלא אם שיהא חזהו מתחיל כוֹאב וכוֹאב, כאילו נפל מהגג ונשבר בקרבו.
וזו חרדה כל־שהוא והתחילה צוחקת גם היא בקול רם ומיהרה וגמרה בחטיפה רוחשת במקצת, מדי התרוממה ממקומה, כשהיא גוחנת אליו:
– אלא... אלא שיש תקנה לדבר... חה־חה, אַל נא יפּול בו רוחו... יש תקנה לדבר... אני... חה־חה־חה...
ואולם אפרים כבר היה יושב נלאה וחזהוּ היה כואֵב וכואב, כאילו נפל מהגג ונשבר בקרבו. הוא כבר היה יושב נלאה וחָשב משום־מה באותו יאוּש סוֹלד שבלב, הרותח ונוקב ברתיחתו זו במפולש:
– אבדו החיים, השירה נושנה והיא טפלה ונוֹאלה – אפילו יסוריה הרבים נוֹשנים והם טפלים ונוֹאלים; אבל החיים – החיים אבדו... חסל! חלומות שלא מחכמה וריצת רגליים לדברים שבשטוּת ובכי נואל וחירוּק־שיניים שבילדוּת ולילות לא־שינה שבבדידוּת מגוחכה ושריקת שפתיים אגב חדוַת תישים שבנפש ושירה מתוזזה שבטמטום־המוח ולילות נוֹאלים וטפלים ונפלאים ללא־שינה שלא בבדידוּת – כל אלו השטויות המרובות, הטפלות, הנוֹאלות, הקלוּשות, הרחוקות, בלי שום ספק, מהיום תמצית החיים ה"נישאים", סוֹלת ההוָיה ושמנה, הללו כה רחוקים הם... אָבדו החיים!
ופתאום באיזו חרדה שחורה שבנפש:
– זהו?!
ורק לאחר שתפש בשתי ידיו בסוֹמכוֹת של הכיסא, שישב עליו, והרגיש, שכפּוֹת ידיו כואבות לו מאוד, הצליח לכבוֹש בלבבו את אותו הרטט המשונה של פּרכּוּס, שבא וטלטל את בשרו, מחמת אותה הרגשת המות המוּכרח השחוֹרה, שצצה וצמחה פּתאום בכל הוָיתוֹ יותר מכדי הרגשה וכבשה את נשימתו בפשיטוּת, והשתיק את זו השאגה הרותחת, שצפה פּתאום ממסתרים אפלים והכּתה אל חָזהו הכואֵב – והלז התחיל כואב יותר. אז הרים את פּניו והללוּ נפגשו עם אלו של טאַלאַלאַי, שהיה כבר יושב במקומה הקודם של זינה וקיטר בפּפּירוֹסה. הלָלוּ היו לא־כבר מגולחים, הם ושפמם יחד – בנפשו של זה היתה לוֹ חוּלשה קטנה גם לגבי דברים שבתיאַטר. ומשום שהיה כבר יושב בגילוּי הבלוֹרית השחורה והמזהירה, נדמו לו לאפרים הפּנים הללו כה טהורים ונדמו לו לבנים ורכים, כפני הילד הטהור, הפּורח וגדל מיום ליום, והצלָלים הקלילים, שהיו מהלכים בהם ומאפילים אותם קצת, מדי שוּמוֹ את הפּפּירוֹסה אל פּיו ויונק אותה יניקה ארוכה, אגב איזה הרהוּר שנתקל, כנראה, הללו הוסיפו להם מצדם גם איזה ביטוי של הבנה יתירה ומחשבה חיה – ולבו של אפרים חם פּתאום ונוֹאל פתאום, וכאדם הנתקל, ששולח את ידו בקדחת אגב נפילה ואוחז בשטח הריק ומחפּש לו שם איזו אחיזה, ככה נמשכה פּתאום כל הוָיתו הרצוצה אל זה וחבט לו בכתפו בכוָנה תחילה, בכדי שיהא ממשמש בה ומרגיש את חוּמה הבריא, וצחק לו:
– אַ־ה! ומה איפוא יש חדש, טאלאלאי – אדוני טאלאלאי?
וכשראה בו, שהוא יושב וסוקר בשים־לב מרובה בזינה, שהיתה אָז ניצבת לא־הרחק ושוֹחחָה את אותו בחוּר שבמשקפיים באיזו הרגשה יתירה, צחק לוֹ בצל קליל שבאותה ליצנוּת זוֹלָה:
– הדברים שם נפתּלים, כנראה, במקצת – לאו? חה־חה...
הלָז הביט אֵליו. הפנים היו מלאים רשמי הסתכלוּת חיה והיו באמת נבוֹנים למדי והיו גם מוּכנים – השוֹד והשבר, אמנם הרחקתּם נדוֹד, קדוּשת הילדוּת הטהוֹרה וטלָליה הפּוֹרים שבלב! – הם היו מוּכנים גם להתפּרצוּת כבירה של אמוּנה צלולה שבנפש. הוא הביט – ופתאום התחיל צוחק וצחוקו היו צלוּל ובריא ומלא כוח צוהל:
– אַה? לאו, חה־חה־חה. אבל...
והוא השתחוה אליו אגב קִרבה ושָלַב והניח את שתי ידיו לפניו. ניכּר היה בוֹ, שהוא "מסדר" במוחו איזה דבר שבמחשבה.
– אבל רוֹאה הוא, אדוני? אני.. כלומר – לפרקים, איני אלא יוּריסט. הרי־זה דבר שבמציאוּת – אצלנו. האדם אינו אז אדם אצלנו, אלא, רואה הוא – נַגיד, מגילת אָשם סתוּמה וחתוּמה, הזקוקה לסַניגוֹריה וצריכה איפוא לימוד וחקירה יתירה, חה־חה־חה. דבר זה, רואה הוא, יש בו משום אינטרס למדי; אלא, שכנראה, לא הכל זוֹכים – או שצריכה רגילוּת מיוּחדה לדבר. לאלוהים פּתרונים! וככה, רואה הוא, הנה גם אני, למשל, לא זכיתי מימי – כלומר... הייתי רוצה, שאדוני יבינני בדיוק... לא זכיתי...
– לבוא לידי גופה של אותה סַניגוֹריה, חה־חה?
– חה־חה־חה... חי ראשי, אדוני!
– חה־חה... וגם פּה?
הלז התלהב בלחישה כבושה קצת:
– גם פּה... יחשוב נא בדבר! וגדוֹלה מזו – יש שממש צנים פַּחים תוקפים את נפשו של אדם מחמת חֵמה סתומה! יהא אדוני דָק בדבר. הרי אתה יושב ומחַטט ומנַקר וחוֹשב מחשבות ומניח הנחות ומוצא המצאות – ופתאום אתה רואה וחרד ממש: במקומה של אותה סניגוריה, שהנחת ביסודו של דבר, מוטלת לפנינו פתוּחה ומפותחה אותה מגילת אָשם גופה והיא נפוחה ומטופּלה כדי... כדי אותם הפּחָדים ממש שבדברי אגדה! וככה, רואה הוא, גם פּה. חה־חה־חה, המקום היחידי, שמצאתיו כשר וישר להתחיל ממנו בהתּרתוֹ של אותו קשר גוֹרדי, היה... הרי אדוני אינוֹ זקוּק לביאוּר?... – והוא רמז לו כלפּי אותו בחור שבמשקפיים. – חה־חה־חה! אבל הרי־הוא רואה, אדוני? לאחרונה נמצא, שזה אינו יכוֹל לשמש לי, אלא בחינת קוֹרפּוּס דֵילִיקְטִי, בלשוננו שלנו, חה־חה־חה... בחינת קוֹרפּוּס דיליקטי, שהוא נטפּל בתור חלק חשוב לאותה מגילת־אָשם מסובכה, המסומנה בשם... זינה, כמדומה? חה־חה־חה...
והוא הטיל את שכמוֹ אחוֹרנית קצת, ואגב אותו צחוק בריא שבהנאה, שילב את כפּות ידיו זו בזו באויר והשתחוה והסתירן בינות לברכיו – ובמצב של גחינה מכוּנסה אל־תוֹכה זו, פּלט לאפרים בלחישה מלאה רמז רב:
– אבל זוהי כבר ריבה, כנראה! חה־חה־חה...
ואפרים צחק לו אותו צחוק קל וקריר קצת של נימוּס וחזר ונפל אל דוֹפנה של הכרסא שלו. כשנפנא לשמאלוֹ, ראה, שכבר הספּיקו ובאו גם "הלָלוּ". רוחו של ה"מחבר" כבר, כנראה, שקטה ואת מקומו הקודם של אותו טאלאלאי לקחה וירה והיתה יושבת אצלו וסחה ומקשיבה ומצחקת ומסתכלת כשהיא תמיהה אל ה"קהל" הרוחש שמסביב. בלבנוּנית הצחה שבלחייה פּרחו פּתאום פּרחי ורד סמוקים וחיים. רוחמה הקטנה היה שַלָה האורירי תלוי לה בכתפה והיא שילבה אותו אל מתחת לשמאלה וניגשה אל זינה ודיברה אִתה ופניה היו משום־מה סוֹררוֹת. ובקרוב נתבדל מאוֹתה רחישה מזמזמת שמסביב קולו הבודד של המַרצה, שנמצא פּתאום ניצב אצל אפרים. הוא התחַטא:
– כש"הלָלוּ" מסבירות... דיברה ודיברה ולא הבינותי, פּשוט, מה שדיברה, חְם־חְם־חְם... הרי טיול בסירה והרי הקראה והכל בחָדָא מַחְתָא ואמרתי איפוא, שיקראו ל"חברים" פּה...
וזינה כבר היתה צוחקת ומחליקה לה לרוחמה הקטנה מתחת לסנטרה.
בקרוב נמצא המרצה יושב אצל טרסקל אחד, ששינוּ את מקוֹמו. בבת־אחת חדל הזמזוּם. הנאספים התחילו מזדרזים ומתכּונים ולקחו מקום באשר הם שם. מי שתפס לו מקום, ישב. וזה, שלא הספּיק, נשאר ניצב במקומו. באחת הפּינות נפל מַקל בנקישה והשתיקוהו. נמצאו כאלה שנמלכוּ והתקינו את גרונם בכיחַ מרוסק ונפלה שתיקה כבוּשה.
– הכוחות המתפּרצים בחיי החברה ושאלת היחיד. לרגל סיפּוּר אחד של סוֹפר חדש. די אוֹמניבּוּס – דוּבּיטאנדוּם. דֵיקארט. קְחְמְ!
קולו של זה היה קצת כבוּש והיה שוֹקק במסתרים וכבר היה נראה בו, שלא יהא דומה כלל לאותו שהיה אפרים רגיל בו אצל אותו בחוּר. וכשהפנה אפרים את ראשו כלפּי צדוֹ של זה, כאילו באיזו כוָנה חדשה, פּגש את פּניה של זינה, שישבה לא־הרחק, כשהלָלוּ מכוּוָנים אליו והיו כצוֹחקים לוֹ:
– אַהאַ?... ואולם גם אתה, כנראה, תינוק אתה...
– מצינוּ אצל קארליל, שכתב בספרוֹ: "סַרטוֹר ריסַר..."
ואולם אז דפקו בדלת וזו נפתחה ובפתח נשארה ניצבת ותוֹהה קצת אוֹרחה חדשה שאינה צפוּיה. היא נשארה ניצבת, כשידיה שוּמוֹת בצלחת אַדרתה האפורה והמוּרחָבה, שהיתה יורדה לסַנדליה המציצים, וראשה היה חפוּת בחָפזה, כנראה בשַל צחוֹר, שקצותיו היו משוּרבבים אל אחורי כתפיה, ופניה השלוים והנאצלים היו תוֹהים קצת והיו כמחפּשים מסביב לה. המַרצה הפסיק פּתאום והכל נפנוּ אליה. היא התחילה מפטפּטת:
– סלחו נא לי, רבותי; אבל...
ואולם פּתאום קפצה רוחמה הקטנה ממקומה וקראה בחיבה נלהבה:
– דינה!
והתנפּלה אליה. הרגיש אפרים בדבר וקם לקראתה ואותה וירה הגיחה בבת־צחוק של ידידוּת מפּינתה שאצל ה"מחבר". זינה לא הפנתה את פּניה מאֵלוּ של האוֹרחָה ונצטדדה וגחנה קצת כלפּי שכנה ושאלה אותו דבר בלחישה.
זו אמרה שלוֹם והצטחקה:
– הרי זו אצלכם – בחינת לֶיקִצְיָה. לאו?
האחיוֹת סַבּוּה בינתיים בשחוֹק של חיבה; ואולם היא נתפסה מיד והתחילה אָצה. היא פּנתה כלפּי המסובים וחָקרה את זינה, שהיתה מצדה שלה גם היא סוֹקרת אותה ומַקשיבה ללחישתו של אותו בחור שכנה:
– במחילה, רבּוֹתי... אני – מיד...
ולאפרים באיזו קדחת כבושה, שהתחילה פּורצת ומבצבצת משלוַת פּניה הנאצלה:
– אפרים, במטוּתא – לשניים, שלושה דברים... אפשר – הלא אפשר?
והפסיקה וצחקה שוב בידידוּת מחַבּבה לויירה ולרוחמה, אבל כבר מרחוֹק, ולא חיכתה לאפרים ופנתה כלפּי הדלת. זה יצא אחריה; אלא שמאצל הדלת פּנה כלפּי המרצה ופלט:
– בבקשה... יכוֹל הוא, שלא יחַכה... אַל נא יחכה!
וכשנכנס אחריה אל החדר השני, שהכניסתו לשם, הוא חדר המשכב שלוֹ, כבר צנַח לה לזו אותו שַל מראשה וקווּצוֹתיה השחורות והריחניות היו מוּתּרוֹת במקצת ונדמו משום־זה מרובות וריחניות ביותר, והיא נפנתה אליו והניחה את כפּות ידיה החמות והרוחשות על כתפיו. הללו היו חרדוֹת במקצת ופניה הפכו והיו פּתאום חיוָרים־מסוּמקים והיו פתאום גלויים ורוחשים והיו שואפים ונוהרים אליו ונפשה רחשה ולָחשה בדבריה המרוסקים:
– סלח נא לי, אפרים; אבל... איני יכולה יותר... אח, איני יכולה יותר, אפרים יחידי!
וראשה הרותח נפל אל שכמוֹ.
אפרים היה נדהם במקצת, משום שלא היה רגיל זה מכבר לראותה בכאֵלה, והוא נטָלה במָתנה הרוֹתח והחרד:
– אבל, דינה...
ואולם היא מיהרה והניחה את כפּה הקטנה והכובשה יסוּרים רוחשים למוֹ שפתו.
– אח, אַל תדבר, אַל תדבר... הכל ברור לי – כל מה שתגיד, ואיני דורשת כלום; אבל...
היא הרימה את ראשה משכמוֹ ושאפה אַויר, ברכיה היו כוֹשלוֹת ופניה היו נלאים מאוד מאוד, והיא צנחה אל הכיסא, שאצל המיטה למראשותיה, וקלטה את נשימתה הסוֹאנה בגרונה.
– אבל כוחותי יצאוּני, אפרים – ואָחיש מפלט לי... מפלט נוֹאל, תאמר; אבל יותר לא יכולתי... אותה אֵימה שחורה, שירדה ותקפתני פּתאום... אַח, אילו ראית ללבי, אפרים...
טיפּה אחת גדולה וזכּה היתה חרֵדה ומנצנצת בחִוְרת לֶחְיָה והיא נטלה את שתי ידיו והתחילה נושקת לו חליפוֹת ודוּמם. וכשהיתה מפרק לפרק מביטה אליו מתחת למצחה, ההוגה כאֵב מזוקק, היו אישוֹניה החוּמים מורחבים והיו יושבים במלֵאת לַחָה והיו מלאים אותו זוהר חם ומופז מאוֹשר נוּגה ולוהט ומסור לגורל קוֹדר.
ואפרים היה יושב אצלה בקצה המיטה שלידה וראשו נמצא פּתאום כבד ונמצא פּתאום מיותר לוֹ לגמרי ובלבו חלחלה הרגשה אחת משוּנה למדי, שלבשה אצלו צורה בדמות תשוקה שבלב שלא־במקומה זו: רוצה היה משום־מה, אילו היה הדבר אפשר, שיבוא מי־שהוא ובפניה של זו ינקש ניקוּש כל־שהוא בנפשו זו מחוּצה לה, כשם שמנקשים לה לקדרה של חרס, כשקוֹנים אותה בשוּק. ברי היה לו, שזו היתה אז ממציאה לאזניים אותו קול אטוּם ומרוסק מתחילת ברייתו, כמיחָם פּקוּק זה, לאחר שהרתיחו מימיו. ככה נמצאה זו פּתאום מלאה וממולאה וככה נמצאה סתומה וחתומה. במה? ואולם בדברים שכמוֹת אלו יפה לו לאדם, שיהא פּחות מחַטט. ביחוד, למי שהדברים במהותם אינם חדשים לו ביותר וכנפי אותה ריאָה שבחזהו דורשות בכל־זאת אויר לנשימה, אלא שאילו היה בא מי־שהוא וניקש לו אותה נקישה מרוסקה בנפשו, היתה גם זו אולי מבינה דבר – גם זו, המתלבטת במצוקות נפשה, כזבוב זה, שנלכד בצלוֹחית השקופה, ומטיחה ראש וחזה כלפּי חומת הזכוכית הקשה. הוא ישב והביט את מַחלפוֹתיה השחורות והמרובות של זו, שכבר התפּרצו ונתפּזרו לה לגמרי והיו מפיצות חוֹם ריחָני ורחישה שביסורים פּנימים והבהיקוּ כלפּי קרני חַמה נלאוֹת אלו, שכבר ניחשוּ, כנראה, את תוֹר הפּרידה המהירה והיו משום־זה נוּגוֹת והיו שוֹתקוֹת ונשקו את כל אשר פּגשו בנשיקות ארוכות וחמימות ודובקות ביסוּרים כבוּשים. ופתאום חשב סתם, חשב, כמו שאדם חושב מחמת בּטלָה וכמו שכבר חשב גם לא אחת, אגב איזו דמות חולפת של השגת־פּתאום חודרת שבדבר:
– זוהי, כנראה, תמציתה של אותה אהבה, שהם מדברים בה...
וחזר ונזכר בקרני חמה אחרות ורחוקות וגם־כן נלאות. בדמי הצהריים הנוּגים ההם קרא תרנגול קריאה נוֹאשה אחת רחוקה מחצרות השכוּנה, המגודלת צמרוֹת אילנות צפופים, שאצל הנהר החבוי שבשפלה שבמולדת, והיתה קריאה זו נמשכת וקובלת, כקול השופר המיבב, ונגמרה שם, במקום שהתחילה תהוֹם הנשייה הפּתוּחה, וחַכָּתָה הוֹרידה מהתם איזו זכרוֹנוֹת שאינם ברורים ורחוקים, שנדמו משום־מה חשוּבים במאוד ונדמו נוּגים במאוד ונדמו קרובים ללבב התוהה במאוד. אניצי החציר המפוזר ושְיָרי השחת הרמוסה, שהוריקו והצהיבו בפיזור במלוא החצר שנתרוקנה, היו חסרים בהחלט את התכלית שבהוָיתם, אותה תכלית, שזה לא־כבר היתה כה מסוימה וכה צוֹהלה וכה מוּבנה מאליה ובלתי חוששת לשום כפירה והטלת ספק. אָבד סברם ובטל סיכּוּים – ורחוקים משמחה, כשם שהיתה הוָייתם רחוקה מתקנה, סיפּרוּ, סיפּרוּ בכאב אֵלם וצוֹבט, סיפּרוּ סיפּוּרים נוגים ללבב, וזה היה מפרפּר במסתרים ושתת דם חי, כצוארה הפּתוח של אותה ציפּוֹר חמה, שזה שחטוה, והקשיב. שם היו סיפּורים נוּגים וקוֹבלים בדבר איזו קרוֹנות כפר ריחנים ומשוּחים לשם נוֹי בששר, שהיו ניצבים פּה זה לא־כבר ומוֹטוֹתיהם מנומרים, ובדבר איזו סוּסים בריאים ומגוהצים וחלָקים, שהיו פּה קוֹססים את המספּוֹא שלהם בחשק גדול והיו מנחרים בלילות ומטפּחים מפּרק לפרק בפרסותיהם המסומרות, ובדבר איזו מחותנים בני כפר, לוקחי אחותו ולבושים שחורים, שהיו, לפרקים, יוצאים, כשפּניהם המגודלים מצהיבים מאוד, והיו מטפּלים לשם־מה באחת הפּינות שבחצר וחוזרים משם, כשידם נתקלת ומתקינה איזה דבר מתחת לכנפי הסורטוק שלהם השחור, ונפנים בדרכם אל אותם הסוסים ומתקינים להם את שקי המספּוא, התלוּיים להם בחטמם, ומטפלים להם בחיבה מרובה במקומות היותר חלקים והיותר מבהיקים שבהם, כשהם פּוֹזמים מתחת לשפם את פּזמונות המוסיקה הסוֹאנה שבפנים הבית. נדמו אז הדברים כה נוגים – ואחד היה בהם, שנדמה נוּגה ביותר. סיפּור אחד היה שם, שנדמה נוּגה ביותר, סיפּור בדבר ריבה אחת חיה ואַדמוֹנית וצוֹהלה, שהביאו ולקחו אתם בחזרה אותם המחותנים המגודלים, ריבה, ששמה היה טילי, ושהיתה בכירה ממנו שלא בהרבה, והיתה לו תמיד הנאָה מרובה שכזו, כשהיה מתגנב חרש ולָש בסתר את מחלפותיה הארוכות, התוֹרסוֹת והחמימות, והיה כה אוהב להביט אל פּניה, הפּורחות והיוֹרוֹת זיקים חיים, ולראוֹתה, כשהיא צוחקת לו באותה ידידות רבה וחמה־חמימה – היה שם סיפּור כה נוּגה בדבר ריבה צחקנית ורוקדנית זו, שבמהומת הפּרידה שבבוקר היתה משום־מה טרודה ביותר והיתה גם גרויה במקצת, וכשמצאה אותו, אגב ריצה בהולה, בחדרה האפלוּל של אמא, היו פּניה כה משונים והיא חטפתוֹ בשתי ידיה ונשקה לו נשיקה רותחת במצחו וחזרה ונשקה לו בשפתו ואָבדה אצלו את מטפּחתה הרטובה והריחנית, שמיהר וגנזה בחדוָה חרדה שבלב, וברחה משם, כברוֹחַ הגנב. סיפורים וסיפּורים. ומשום שהללו כבר לא היו פּה והחצר היתה ריקנייה וקריאתו של התרנגול חרדה ממרחקים והיתה כה נוֹאשה והחדרים הגדולים והמכובדים שבבית היו דלתותיהם פּתוחות לרוָחָה והדממה היתה רבוצה בהם והגמרא נשארה פּתוחה באולם הגדול בסוּגיית "פּי פרשה" החמוּרה ואבא מרוגז במקצת מחכה לו אצלה, שיִכּנס, ומשום שטילי, אותה ריבה חיה תמיד ואדמונית תמיד וצוהלה תמיד, היתה יושבת בבוקר מכונסה באותה פּינה שבקרוֹנם הרתוּם של אבא ואמא והיתה חִוְרה קצת ושפתיה היו מתנפּחות והיתה רוגזת, כשפּנו אליה ושאלוּה דבר – משום כל־אלה ביחד היתה השממה שבלב גדולה מאוד וחוֹנקה מאוד ואותו קילוּח חם, שהיה קולח בחזה מתחת לכפּוֹ מאז הבוקר, היה זורם רק באותו מקום אחד ונקב ונקב, כאילו תחבו והיו משלשלים לשם במתינוּת אכזרייה מַקדח דק שבדק. ורק כשאותו קילוּח התרומם, לאחרונה, בבת־אחת וצבט לו פּתאום בחטמו אצל שרשו, נפתח פּתאום פּיו והוא הטיח את ראשו כלפּי אותה גדר דחוּיה, אשר לגינה, המלבלבת בכדי, שבפינתה של אותה חצר, והתחיל בוכה, אגב כאב גדול ומציק שמתחת לחזה, ובא בבכייה זו לידי איזו הנאָה גרוּיה ונוקמת, שהיתה הולכת וגדלה בו יותר ויותר, ולא חדל, אלא משפּטפּט אחת ושתיים בקול שאינו יפה – בקול שאינו שלוֹ, שנתרחב פּתאום, כזה של השוֹר המגודל:
– טילי... טילי...
וכשחדל, הביט אל הריקניוּת השוֹממה שמסביבו ונהם באותו גירוּי, שהיה בהנאת הבכייה הקוֹדמת:
– כשוֹר־הבר זה... מגוּשם!
וכשגדל והיה, לפרקים, נזכר בזה, היה גם אז חושב משום־מה, אגב הרגשת אותה דמוּת קלת־כנפיים שבהשגת־פּתאום חוֹדרת שבדבר:
– הרי זוהי, כנראה, תמציתה של אותה אהבה, שהם מדברים בה...
ואולם תמיד היתה במקרים שכמוֹת אלו אותה דמוּת, פּחות או יותר מסוּימה, נמוֹגה אצלו ופוֹרחה לה מיד באויר ונפשו בו היתה נשארת, כאילו רימוּה ושלא מחכמה יתירה, ומאמר אחד משונה קצת, שהיה בשכבר הימים שגוּר בפיו של אבא קודר ונשאר חרוּת גם בזכרונו שלו, היה אז מתחיל קובל וקובל בתוכה באיזה ארס תוסס:
– גמרא מפורשת היא, בני – גמרא מפורשת שָנינו: סְ פַּארְשִיבוֹי הוֹלוֹבוֹי נֶי לֶיז וְ דוּח... נֶי לֶיז וְ דוּח! מי שראשו מנוגע, אַל יהרוס אל הקודש...
אבל הנה באו שתי שפתיים רוֹתחות וּרווּיוֹת ונתמצצו פּתאום באותה דבקוּת יוֹנקת של כּלוֹת־הנפש אל כפּות ידיו והזכירו לו את השבי הנחמד, שהללו נתונות בו. הוא השפּיל והביט אל הקדקוד השחור והסוֹלד, שנפל לפני זה אל ברכיו והיה קופא אצל ידיו הכבדות, אגב אותה נשיקה מוֹצצת, שנאלמה מחמת נאָקה פּורצת שבנפש, ונפשו הסתומה זזה. קדקוד רותח זה היה אִלם והיה מבהיק כשהוא נוּגה ומסור ביאוּש שותק אל גורלו והיתה בזה איזו תוגה נוקבת וחודרת למסתרים – תוגה זו – המשַתְּפָה פּתאום את יסוריהם של בני־אדם ונוֹשאה את בשרה בשיניה. נזכרה פתאום אם שכוּלה. זו מתבוססת ביסוּריה האִלמים וכפּות ידיה החיורוֹת רוחשות ומלאות שאגה קודחת שבנפש והיא מגפּפה ומנשקה את גופת בנה יחידה, המוטלת לפניה כבדה וקרה. נזכרה – ומיד נגוֹזה. ונשארה אותה תוגה שותקת וכָבדה פּתאום הנפש וכבדו גם הכתפיים ונדמה כה קשה ולא כדאי לחיות הלאה. אז הוּטל השכם אחורנית ואותו קדקוד מיותר נפל מאליו אל השטיח המרוקם שבקיר, נפל, כאדם זה שנתייאש פּתאום מכוחותיו והוא ממהר ונופל לרצונו, בטרם יתגבר מַשאוֹ הכבד ויפּילנו תחתיו שלא לרצונו. ככה... אח, להיות באמת מוטל ככה – להיות מוטל, כקוֹרת בית הבד זו, קפוּא לגבי כל מחשבה וסתום וחתום לגבי כל הרגשה וקהה ומטומטם לגבי קבלת איזה רושם שהוא... להיות מוּטל מת!
ואולם מיד נתרגז משום־מה וחזר והישיר את קומתו בבת־אחת:
– מוטל מת... מוטל מת... תאמר – כלפי איזו ריבה הרי זה מתגנדר, שוטה זה שבחרוזים!
וכשהביט אז וראה אצל ברכיו שוב את אותו הקדקוד, כשזה תוסס ביסוריו ואינו זז, כבר נדמה לו הדבר תמוה במקצת. היה פּתאום כאילו לא היה תופס כלל במהותו של דבר. מה יש – מה יש פּה? ריבה זו מתפּלשת ומתפּתלת אצלו – לשם־מה? הנה קדקדה רותח כשהוא שותק משונה – מה זאת ומה שֵם יש לאותה רחישה קודחת, הפּורצת ושואגת אליו משתיקה קוֹפאָה זו? מצוקות – הללו, מצוקות ויסורים שבנפש הם? מצוקות... יסורים שבנפש... דבר זר הוא – כמה זר הוא...
ופתאום – אגב אותו גירוי שבקדחת:
– אבל מה זו אומרת למַצוֹת ממנו? מה היא פּה מחטטת ומנקרת בשׂפתיה הדוֹרסניות? ולמה לכדה לה פתאום את ידיו – אח, למה לכדה לה זו פתאום את ידיו? השד משחת! ואתה פּה שב – שב, במחילה, כציפּור יוכנית שוֹטה זו, והוה סוֹקר בפנים ארוכים את תקרת הבית – הוה סוקר, משום שזו מוצאה לה הנאה בזה, שלכדה לה את הידיים הללו הנואלות! לאו – מה זו רוצה ממנו? מה זו מגששת בנפשה הפּוֹתה? מה זו מחטטת? מה זו מנקרת? מה זו אומרת למַצוֹת ממנו? תרפּה – אח, תרפּה נא! – והוא כבר אמר להוציא את ידיו שזזו מכפּותיה; אלא שפּתאום חרד חרדה כל־שהיא וכבש את התרגזותו ומבטו דבק באיזו כוָנה טובה אל אותו קדקוד חם וקופא ביסורים והוא התחיל חוזר וחוזר לנפשו:
– אבל הרי זו דינה... זוהי דינה... דינה... דינה...
ואולם שום הד לא מצא בה.
ותחת זה חדלה זו, לאחרונה, מידו והרימה אליו במקצת את פּניה המרוגשים. הללו נמצאו פתאום סגלגלים ונדמו מלאים במקצת והזכירו פּני ילדה תמימה ושוב לא היו דומים כלל וכלל לאותם הפּנים, שהיתה זו מראה בפני הבריות, והיא חשפה לו שיניים לבנות ונמשכות אליו בשאיפה צמאה שבנפש וצחקה לו באיזה וידוי רותח ונוגה מאוד:
– לאו! אתה, אפרים, מכּתי האנוּשה לנצח – ולנצח אתה תמצית חיי הנואלים... אַח, אנה אחיש מפלט לי – אנה אחיש לי מפלט, אפרים?
ונפלה אל חיקו והתחילו כתפיה חרדות; אלא שאותו גירוי משונה, שהתחיל תוסס בלבו של אפרים, לא הספּיק להרתיח אצלו, וזו התרוממה פּתאום וקמה והתחילה מתקינה את מחלפותיה והתחטאה לפניו, אגב אותו צחוק חלש ולח במקצת:
– אח, מה זה היה לי – שמא תגיד לי אתה, אפרים, מה היה לי היום?
ולאחר שהיתה כבר ניצבת לבושה כלפּי אותו ראִי מטולטל ומַתקינה ומדקדקת בטוּאַליטה וכבר היה שַלָה הצחוֹר שוב חפוּת לראשה והיתה כבר דומה בהרבה לזו, שהיו הבריות רואים אותה, היתה דוֹברת למרוסקים ובצל של התחטאוּת קלילה, שיש בה משום בושה מתלבטה שבנפש, ודיברה, שיש לו לסלוח לה, שמהראוי הוא, שיסלח לה חולשתה הנואלה זו, שכשיצאה מביתה לפני זה, לא היתה חושדת אפילו, שהיא הולכת אליו, שמצב נפש משונה שכזה, שהיא שרויה בו היום, אינה זוכרת זה מכבר – ופתאום נפנתה אליו מכלפּי הראי, כשהיא כבר מוכנה ומזומנה לצאת, וצחקה לו, כשם שצחקה לפני זה לוירה ולרוחמה, מדי הושיטה לו את כפּה לשם פּרידה:
– הלא... המות במהותו היסודית הוא כל־כך זר לי... אפרים! הלא אני כה בריאה...
וצלצלו הדברים נוּגים ככה וככה כבושים וצנחו להם אל הדממה שמסביב, מבלי שהחרידוה אפילו במשהו, ולא חידשו, לכאוֹרה, כלום; ואולם משחדרו ונפלו אל תהוֹם הנפש באפלוליתה, קמה שם פּתאום איזו טרדה קודחת והתחילו החזה והרקות הומים וצמחה פּתאום נחיצות שואפת שבנפש להביט – להביט ולראות שוב את אותם הפּנים הנוגים והגלויים, הכובשים ואינם כובשים את יגונם הרוחש וצוחקים, כשם שצחקו לפני זה לוירה ולרוחמה. להטה הנפש בצמאונה והוא הרים שוב את ראשו והללו לא היו אצלו. איש לא היה מסביב וגסס אותו צלצול נוּגה ושוטטה נדיפת שמנים רחוקים, שהיתה מהולה במקצת בריח מי קוֹלוֹניה שבשולחנו, ששפשפה בהם זו את פּניה בטרם הלכה, ורחישה תוססת זו שבשטח המתה והמתה וסיפּרה נוֹשנוֹת. גם זה הבל – וכי מה דברים אתה מוצא להגיד לה? והוא פנה כלפּי האשנב והניח את ידיו ואת חָזהוּ על אַדנוֹ. באחת הזגוגיות היה זבוב שוטה הומה ומתחבט ורוצה החוּצה והוא הכּה במסגרת ופתחה לרוָחה. שתק הרחוב ובמדרכה הרחוקה אשר כנגד ראה במי־שהוא, שהיתה כרסו בולטת, שגילה פּתאום את קרחתו המבהיקה והשתחוה בנימוס מרובה, ומיד נגלתה במדרכה שאצל חלונו זו, שרק זה עתה יצאה ממנו, והרכינה לו להלָז באותו צחוק קל ומנומס שלה, אגב הפשלת הקצה האחד של השל הצחוֹר לאחוריה, ותחת כיפּת האכסדרה אשר לבית היתה המטרוניתא שלו, אשה משכילה מצ'יריקוב, שנישאה לאישה שלא בהסכמת הוריה האמידים, יושבת, כנראה, על הספסל הירוק שאצל הדלת ומפטפּטת את שכנתה מהבית אשר לנוכח, שישבה מסתמא בצדה השני של אותה דלת, והיה בקוֹלה הרחב והגברתני ממה שיש בקולו של כלב החצר המסורבל והמפוטם, שכבר ניחר קצת, המכיר בחובת לבבו הגדולה ובאמונתו לה ומתגאה בה.
– ואני אומרת: ס קאקוֹי אֵיטוֹ סטאַטי, ס'קאַז'יטי פּוֹז'אַלוּסטא?  על סמך מה, בבקשה ממך אני איני רוצה – וחסל! אי־ני רוצה והכל תם!
ואפרים נמצא פּתאום מהרהר באיזו שלוָה משונה, כאדם המהרהר מחמת בטלה בדברים שבמקרה, והרהר משום־מה באותה פּלמונית פּטפּטנית גופה, כשהיא ריבה ופורחת כתמר בחצרות צ'יריקוב שלה המנודחה – באה בסוֹד אנשים משכילים ומקשיבה בחרדת־קודש לדבריהם הנשגבים ומתחיל "קירפיצ'ניקוב ספר־לימוד לדקדוּק רוסי" נושר מחיקה והיא מתחילה "נלחמת" ביום את אבותיה "המוּכּים בסַנורים" ומוציאה בלילות את ראשה הלוהט מהאשנב הפּתוח שבחדרה ומציצה אל שלוַת הרחוב הנרדם ונושאת את נפשה אל הכוכבים הרחוקים, שבשמים האפלולים, ואל ליב בּוֹריסוֹביטש מוֹרה ומדריכה, המדבר רוסית רוָיה וכוֹפר במציאוּת האלוהים... המ... אפשר אמנם – ודאי אפשר, ש"נשמה יפה ונוּגה" זו היתה קצת מלאַת בשר יותר מדי; במקצת שבמקצת היתה אז זו אולי קצת מלאה יותר מדי בשביל אותה "נשמה יפה ונוגה" – מילא! הבלים! תנאי קשה ביותר אולי רק לגבי פּרחי הפּוֹסטה המחוטטים והתאַותנים שבימים ההם; ואולם בנפש – בנפש! בנפש פּנימה שם פּרחה האהבה ואותה אהבה ניתקה מוֹסרוֹת. אז יש אשר היה אותו כוכב חולם ורחוק שבשמים חביב וקרוב ללבב מכל אותה תורת־חיים מסורבלת ומיוסדה היטב, שאת רשתה הפּרושה אורגים וארגו מדור־דורות דוֹדים פּקחים ודוֹדות רחמניות וסתם יהודים חכמים ונבונים ומנוסים, וחיים אחרים – חיים חדשים ויפים ונישאים ניחשו החלומות המשגשגים. שמא תאמר: כפוּת היה, פּשוט, האדם אל החיים – כפות אל החיים במובנם היסודי? חירוּת לא היתה פּה? הוי, במה נחשבו אלו – החיים הנפלאים הללו, הנותנים לאדם ישר את היכולת הנחמדה לפטם את בשרו ולהביאוֹ לידי אותה שמנוּנית רכה וחמימה וצוּרתנית, במה נחשבו אז כשנכנסה רוח תזזית בלבו של ליוֹביצ'קה והוא חדל ולא כתב לה כל אותו חצי שנה? כלום לא היתה זו אז מתנפּלה אל הנהר, אילולא נושא המכתבים שפּגשה אצל הגשר ממש ומסר לידה אותו מכתב? מניה וביה: משחזר ליוֹביצ'קה והתחיל כותב, חזרו גם אותם החיים ונתמלאו, החיים הנפלאים הללו, הנותנים לאדם ישר־רוּח את היכוֹלת הנחמדה לפטם את בשרוֹ בטוב ולהביא לידי אותה שמנוּנית רכה וחמימה וצורתנית, והרי אני כבר, בחסד אלוהים, אֵם כדאית לבנים – בּוֹריה! בּוֹריצ'קה! משתוקק אתה שוב לשבטים של אתמול? שוּבה, אני אומרת, שובה! אַל תָהִינה! – המ... אוֹרגוֹת בהכרת האחריות, הראוּיה לאותו דבר, את ארג הדורות המרומם; נפנות – ויושבות לנו בידיים שלוּבות ומפטפּטות בשלוָה שבנפש, ואדרבה – יבוא נא מי־שהוא ויגיד לנו דבר. יבוא נא מי־שהוא ויגיד לנו, למשל, – למשל, – יגיד נא לנו, שחיי בני־האדם בכלל דבר הוא, שאינו יפה ביותר, או... או... נניח אפילו, שיגיד, למשל, שאולי כדאי היה להם לבני־אדם, שיחיו, לפחות, אחרת, שיהיו מתקנים את חייהם במקום שאפשר ונותנים להם, לפחות, צורה אחרת ויותר הגונה – – –
– פּס! ס קאַקוֹי אֵיטוֹ סטאַטי, סקאַז'יטי פּוֹז'אל'סטא? אני איני רוצה – וחסל! אי־ני רו־צה והכל תם!
ככה נמצא אפרים פּתאום מהרהר שלא לשם מה ושלא משום מה, אלא כאדם המהרהר מחמת בטלה בדברים שבאוּ לידו במקרה, ופתאום ניטרד. נמצא, שאותה שלוָה משונה, שהיתה שוכנת בקרבו אגב הרהוריו שלפני־זה, לא היתה מתחילתה אלא אותה טרדה גופא, כשהיא קפואה. הוא נטרד בתחילה, כאדם הנטרד בחלום שאינו ברור, ומיד נתפס, שנפשו היא, הבוֹכייה במסתרים, וחזהו הכואב הומה והומה לזו – לאותה שהלכה. הוא כבש את פּניו ומצא בדש שבבגדו נימה ארוכה ומכונסה, שנָשרה פּה ממחלפותיה הפּזורות, וכשֶכְּרָכָה מסביב לפניו, חלם שוב את נדיפת שמניה הרחוקים, המזיזים בכאב שבילדוּת את הלב, וקלטה אָזנו שוב אותו צלצול דברים ותוגתו הכבושה ומתפּרצה והתחילו פּתאום רקותיו הומות והוא קם, כאדם הקם שלא מרצונו ושלא בהכרתו. הוא רוצה להביט אל פּניה – הוא רוצה להביט שוב אל פּניה. השד משחת, זוהי המיית־נפש... זוהי המיית־נפש!... פו! ואולם... פה תלויה, כמדומה, אדרתו. אַה, אותה תוגה – אותה תוגה! כי לא יראנה האדם – וחי כמו שחי. הנה האדרת. יפה. חה. שם נאמר: ויהי כאשר אָפפו אותו חבלי מות – ויתפּלל בחזקה. כאשר אפפו אותו חבלי מות... וכאשר אפפו אותו חבלי אהבה?... אמנם! אמנם! אתה מוצא ביגוֹנה הקודר והכבוש של אהבה זו ממה שיש באותו אֵבל שוקק שבנפש שלפני יציאתה... השד משחת! השד משחת! אפשר – יש דברים בגו? שהרי אותה תוגה שוקקה – לאו. הפּלפּולים הללו של שטוּת – את אלו אפשר לדחות. הוא מחויב לראותה. הוא... אַח, שרווּל מזוהם זה – השד משחת! הוא יראנה. הוא... אַה? לאו – לכל־הפּחות יש דברים בגו... לכל־הפּחות! חבלי מות – חבלי אהבה... כי נוּגה, נוגת נפש, כמות, אהבה...
ופתאום קרס, כמי שפּקוּ ברכיו, וישב קפוא בקצה המיטה. היתה אדרתו לבושה לו רק לשמאלו וימינו נשארה קופאה ותלויה בפתח שרווּלה ופניו היו חיוָרים והיו כמקשיבים והיו מכוּוָנים כלפּי איזו בהרת כתומה, שרפרפה ורפרפה וטרדה אותו במקצת. זו היתה אותה בהרת כתומה, שהטילה חמה יורדה בחורשת האָרנים המשוחים, אשר בתמונה שעל הקיר אשר לנוכח, והיה שם גם דבר אחד זולתה – ושניהם יחד טרדוהו, כאילו ממרחקים, ולא נתנו לו לצבוֹר את חוטי איזו הרהורים חשובים ביותר, כפי שנדמה לו, שהיו ניתקים וניתקים ממנו מאיזו משוּבה, כזו שאתה מוצא בקרני השמש הפּזיזות. יסורים! יסורים! פּתאום נאנקה נפשו בתוכו ופניו חזרו לראות נכחה. הוא לחש:
– רוחמה...
זו נמצאה ניצבת לא־רחוק מהפּתח ופניה היו חיורים ונוגים והיו מכוּוָנים בבלי־בטחה כלפּי אלו שלו וידיה טיפּלו וטיפּלו בציציות שַלָה, שהיה משולב לה כקדם מכתפה אל תחת שחיה והיתה קפואה וכנודדת בלי המוּלה, כצל חרישי זה, הנודד בלילות. כנראה, התגנבה ונכנסה אליו זה מכבר. וכשהקשיבה, לאחרונה, את לחישתו הנאנקה, נאנקה גם היא ופרצה אליו וישבה מחמת רגילוּת על ברכיו, וחיבקתוֹ בידה האחת בצוארו והתחננה אליו:
– אפרים, יגיד נא לי מה אתו. לשם־מה התחיל לובש את אדרתו ופסק? הרי פּניו מלאים דאגה רבה שכזו – מה... אפרים, מה אמרה לה זו, אַה?
ומיד קפצה וכבשה את פּניה בכפּות ידיה וקבלה כלפּי נפשה:
– אַח, כמה נוֹאלה אני... אלוהים, כמה אני נואלה!
ואפרים, שלא זז בתחילה והיה יושב ומביט תוהה ותמיה, קם פּתאום והתחיל שוב צוחק אותו צחוק קצר ומרוסק – צחוק קשה כצור זה, שאדם אינו גוֹמרו, אלא משמתחיל חזהו כואב וכואב, כאילו נפל מהגג ושברוֹ. ולאחר שגמר, היו פּניו חיורים מאוד והוא נשם בכבדוּת ובחולשה ניכּרה והחליק לה לזו בראשה, כשמחצית אדרתו הפּנויה צנחה ונפלה לו לרגליו, ושאלה באותה רכרוכית חמימה:
– וכלום... שם כבר נגמרה הקריאה, רוחמ'קה?
ואולם זו כבר היתה גרויה והתריסה – פּנתה דומם כלפּי האשנב והתחילה משרטטת בצפּרנה בזגוגית.

חלק ה'

ציפּור אחת מאוחרה, השוכנת בבצות הקרובות שמתחת, זכרה פּתאום את תוֹר אביבה הרחוק והתחילה צוחקת צחוק מזוהם, שהיה צורם את הדממה שבלילה, כצריחת גדי פּרא אובד, הנופח את נפשו בהרים הרחוקים – ואפרים חרד פּתאום מקפאונו ובנשימה כבושה ורותחת מיהר ונטל את פּי האקדח הממולא מרקתוֹ, שכבר חדלה ולא היתה מרגישה בקרירותו, ובכוֹננו אותו ביד אמיצה למטה, כלפּי התהום השחורה, שהיה יושב לשפתה, התחיל מהדק בחָפזה קדחתנית את הכלבלב והידק והידק והוציא לבטלה בזה אחר זה את כל ששת הכדוּרים, שהיו בו, ותוּגה גדולה שבאיזו חרטה מאוּחרה באה ולָפתה את לבבו:
– אַח, פּזיזות שלא־במקומה זו – למה היתה לו?
והתנפּל במלוא קומתו וכבש את פּניו בדשא הקריר, שכיסה את רכס ההר, אשר לשפתה של אותה פּחת שחורה, ובשתי ידיו, שפּשט, חיטט וחיטט באדמה הקשה שמסביב, כאילו אמר לחַבּק אותה. הברה אחת פּראית ומרוסקה פּרצה פּתאום מגרונו – ומחמת הכאב הצורב, שגרמה לו בחזהו, נדמה לו, שלא קול אדם חי הוא זה, שנפלט משם, אלא איזה צוּר קשה ומחודד הוא, שנזרק משם אגב כּיחַ, והוא הרים פּתאום את פּניו והביט נכחוֹ באותה שלוָה רגילה שלוֹ. כמקדם, היה הלילה מסביב שחור ודממה גדולה היתה רבוצה בשחרוּריתו והנשימה היתה כבדה. היה חוֹם לוהט במסתרים. ממרחקים – כנראה, מהחורשות הרחוקות, השייכות של הדוּכּס, שארמונו נטוש בכפר שבמישור, נמשכה ובאה מתחילת הלילה נדיפה חריפה וריחנית, כזו של זרדים חרוכים, ושוב לא חלפה כליל. ורחוק, בקצה השמים שמנגד, היו מפּרק לפרק זהרוּרים חרישים מתנשאים בכבדוּת וחוזרים ונופלים באפסי גנים. היה חם – ובחולשת דמדומים, כחַיה רבוצה זו, שאָכלה והותירה, פּרפּר הלילה השחור.
– נמצא, שוב אפרים? – שאל אפרים את נפשו, אגב איזו הרגשה שוממה, שהכבידה פּתאום מתחת לחזהו.
ובהתרוממו לאִטוֹ, קוֹרס וגונח אגב רוח רפויה, כבר הטיל אֶרס:
– כנראה, חי־חי, קוֹגיטוֹ – אֵירגוֹ סוּם, חי־חי. קוֹגיטוֹ... הנה... כבר חַי וקיים "חי־חי" חדש... פּיגוּל!
אלא שפּתאום הרגיש באיזו ליאוּת משונה, שזו התפּרצה מפּרקי אבריו הנלאים והתחילה משתפּכת וכובשת את כל יצוריו, והוא חזר והתנפּל ונשאר מוטל, כשהוא נרדם תרדמת גיבורים, בפישוט ידיים ורגליים. אפס לא היה בידו, בכדי שירגיש בדבר, ושנתו חלפה פּתאום והוא חזר והרים את ראשו; אבל אז כבר היתה חמה טהורה מצחקת כלפּי שמים בהירים ומחודשים מגגות הפּחים המרובים, שהיו נחיתים פּזורים וצפופים בשפלה הרחוקה, שמאחורי שלשלת ההרים הנפתלה שלפניו, ונוצצו גוּלות הזהב של מסגדות כחולים ומגדלים כרסתנים, שהתנוססו פּה ושם מביניהם, וארובה הלבֵנים הגבוהה, שהזדקרה יחידה מחצר אחת בודדה ורחבה, אשר היתה מרוחקה מקצה המחנה וגדורה באבנים, כבר היתה פּולחת ופולטת את זנבה השחור. מתחת – כנראה, מהחצרות ההרוסים של בני הרכּבים שבקצה המחנה מזה, צהל סוס ברמה והאזניים תפשו קולות בני־אדם אטומים והמולת רסיסים רחוקה. פתאום נישאה מרחוק והתחילה צוהלת צפירת רכבת נחפּזה, צפירה רחוקה, הכובשת דרכים באמונה, והרחק־הרחק, ליד אותם האהלים הרחוקים והאדומים, שהיו פּזורים בחוֹלות השטוחים, הסוגרים את המחנה בקצה שמנגד, נפלטה כלפּי מרום תמרה אחת גוּצה וצחוֹרה־צחוֹרה, כצמר הצח, והתחילה זוחלת ומתפּשטת שם קדימה וקדימה, כשזנבה הצחור שמאחריה היה גדל וגדל והיה מתדבלל בקצהו ונמוֹג בנגוֹהוֹת הצוחקות. כנראה, היה כבר היום מנסר בשפלה. ואולם אותה כיכר פּנוּיה ורחוקה, שהתחילה מיד אחרי אותם האהלים הרחוקים והאדומים שבחוֹלות, זו היתה שטוחה לה שם בשלוָה של בוקר והיתה מלבינה לה שבילים שבילים צרים ונפתלים ונטושים מאדם, וכפי שנראה היה מהנגוהות המרובות והשונות, שציחקו שם מתחת, היתה נוצצת מטלָלים שבלילה, וחומת הצמרות הגדולה, שבגבולה אשר אצל האופק הרחוק, זו היתה שם מקטרת בשלוָה שבקודש כלפּי חמה בגאונה ואֵדה המטושטש היה אורירי והיה כחלחל. שם התחילה אמת חדשה. וכשהרים אפרים את ידו האחת, שהיתה קמוצה והיתה כואבת לו משום־מה במקצת, וראה פּתאום את האקדח הדומם, כשזו אוחזת בו, כנראה, מאתמול יפה־יפה, צחק בלבו ביגוֹן. אקדח זה נדמה לו פּתאום כדבר שפּרחה נשמתו הימנו, ונדמה לו משום־מה, שהוא גם קל כנוֹצה, והוא לגלג:
– אַח! ואתה, גרוגרת שכזו, אמרת: לאו – אַה? חה־חה.
וכמי שלבו התחיל נוקפו במסתרים, הכניסו בזהירות של חיבה אל כיסו שאצל חזהו והיה כמתחטא:
– מילא... זוהי – אמת בבחינה אחרת. חה־חה. אלא שבמקצת לא יפה הדבר, שמדרכּה של כל אמת, שתהא פּולטת את האדם אל חברתה, והלָה מדלג לו, ככדוּר נפּוח זה, שבידי הילדים המשחקים, ונמסר מיד אל יד. אַח, השד משחת! לאחר דברים שבפילוסופיה כזו אותה מטרוניתא מצ'יריקוב נוהגת תמיד להתאנח מחמת כלוֹת הנפש ולשלם אחר־כך במיטב הקוֹטליטוֹת המטוגנות שבבית־התבשיל שלה... צר!
וכשהיה אוחז בשיחי הפּטל השחור, שצמחו מקומות מקומות בשיפּולי ההר מזה, ויורד בזהירות בשביל הצר והמתפּתל, המוביל אל השפלה המדושאה והמצוננת, המסתתרת מתחת בינוֹת להרים, שׂם משום־מה אל לבו, שהוא בורר לו אגב הליכתו מהגרגרים הבשלים והחמיצים וזוֹרקם אל פּיו בהנאה מרובה. בתחילה צחק ברוּח שלוָה, כביכול, מנחיריו. חה! הנה האילוּזיה במילואה. השיח, אשר בשדה, האכילהו לחם וגלי הפּלג, ההומה לרגלי ההרים הגבוהים, השקיטו את צמאונו. חה־חה. ממש – כמו שמצינו כתוב בספרים הרבים ושנוּי באגדות הנושנות. אטוּ מלתא זוטרתא היא – יוצא אדם יחידי ומשוטט שמונת ימים רצופים בשדות ובהרים הרחוקים. מפּת־בג בתי־המרזח שבכפרים הוא אוכל ובסתר החורשות האפלות יבלה את לילותיו. באחת – אדם יוצר אגדה, חה־חה. מה שאמרו חכמים – אדם, שפּורש מהחיים, וכולי וכולי. לפחות, צורה שכזו יש לו לדבר, חביבי. ואולם מיד תקפה אותו שוב אותה הרגשה שוממה ופסקנית, שהכבידו לו אתמול מתחת לחזהו, הרגשה של זוהמא זו, שהתקוממה בימים האחרונים בכל אותה התהום שבמהותה כלפּי כל זיז וזיז שבנפשו ושבמוחו, משום שכבר היתה בקיאה בהם היטב וכבר יצאו לה מאַפּה, ורקוֹתיו התחילו הומות וסולדות. הרגיש פּתאום בנשימתו הקודחת – והיתה לו נשימתו לזרא ודמו זרם אל ראשו בדמוּת סוּפה שחורה, המנוקדת נקודות אש, והוא קרא פתאום פרא ונתלש ממקומו למטה, כצור הרים זה שבאה הסוּפה והפכתוֹ, ומאבני המקום שבשביל הצר דרדרוּ אחריו והרימו אבק קל.
בשפלה המדושאה שמתחת חיתה רוחו קצת. שם היה הצל מרובה וכתמי החמה בודדים ורוח בוקר קרירה נשבה וטפחה לו בפניו הסולדים והוא נשם בחָזקה. מסביב היתה דממה של שלוָה. באחד השיחים הקרובים טיפּלה איזו ציפּור בצהלה ופתאום דרדרה בבדים ופרחה לה והתחילה מטפּלת בשיח אחר, ובנגוהות הזהב שמתחת השמים הבהירים רחצה לה חוּגה רחוקה והמטירה משם את שירת הבוקר שלה. שוב נשם אפרים בחזקה ונוֹח – כה נוח היה לו פּתאום לשוטט ברוח רפויה בנקרוֹת הצרות, אלו האפלולות והנפתלות והמרופּדות דשא, שבצדי אותה שפלה שלוה, ולכוֹסס את הבד הירוק והלח, שנמצא פּתאום תלוש בידו. נוח – כמו שנוֹח לדַלית לִבְנֶה זו, שנגלתה פתאום יחידה בנקרה אחת מרופּדה ושלוה, להיות מרשרשת בטרפיה המרובים והקלים והזזים נצח, כמו שנוח לה לציפּור דרור זו, המסתתרת בבדיה, לפטפט בצהלה ולנתר מבד אל בד – או לאותה רוח שובבה, הנושבת ומסלסלת בדשאים שמסביב. היתה הוָיה אחת נוחה... חה. כלום יש פּה גבול, אשר יגביל את החיים מאותה "יציאה" מהחיים? השד משחת! אותה אנדרלמוסיא שבמוחות... יציאה מהחיים! יציאה מהחיים אמנם ישנה והיא אחת – וזו סודה היא של אותה "גרוגרת" מבישה שבכיסו. ואולם זו, ששנו חכמים, חה־חה... "יציאה" זו בכל גילוייה, שתיקנו חכמים בשביל "הכשרת" החיים, כביכול, זו כבר – דברי ימי האנושות היא, חה־חה. זו כבר אינה אויר לנשימה; אבל זו כבר – תורה היא. שהרי יציאה גמורה מהחיים, זו, שאולי יש בצלה גאולה לנפש, איזוהי? הוה אומר: זו, שהיא חדלה מחיי האדם. לא חיים – אלא הוָיה. כַחייַת השדה וכציפּור השמים, לפחות. אבל יציאה מהחיים, כשכל שמות־התוֹאַר שאינם נחוצים של "נזר הבריאה" במקום מוּנחים, כשחירוּת שבנפש היא אחד היסודות היותר מוצקים שבדמוֹ, למרות תורות המוסר המנוּוָלות, המתקלסות בו כמו באחד השפלים, כשרצונו החפשי אינו סובל שום ציווּי מוחלט או שאינו־מוחלט, למרות מה שתמיד הוא נמצא רתום לצבים ולקרונות של כל מי שהוא חזק או חלש ממנו, כשכשרונו להיות שוקל וטורח בדברים שלפניו ולפרקים, למרות מה שהוא תמיד מגשש באפלה, אפילו לחדוֹר פּחות או יותר אל מהותם אינו פוסק ממנו – ובכלל, בכלל: יציאה זו מהחיים, כשהמחשבה בכללה חיה – אותה מחשבה, שאפילו בשעה שהיא כבר מקורית ממקור המקוריוּת, אינה במהותה אלא שׁבּלוֹנה, שבלוֹנה קצוּצת כנפיים, הכובשת את הנשימה בזוהמתה – במטותא, מה זו, אם לא שה"י פּה"י, הפּחד מפּני אותה גרוגרת מבישה, הכפירה הרגילה והמונית בסכנה הצפויה, באחת – דברי ימי האנושות? באים אצל אדם, שחלָשוּת אחזה אותו מפּני אותם ה"חיים", ואומרים לו: גאולה אתה רוצה? יפה. הוה, בני, שכוּב כפוּת, כשוֹר פּר זה, שהרביצוהו לשחיטה, ואַל תנהם – או, לכשתרצה, נהם, משום שלנו אחת היא, ובלבד שתהא מקבל באהבה רבה את כל אלה הדברים, שהנפש כבר סולדת בהם מחמת מוקצה, ותשיג, לאחרונה, אתה, החוטא, את אלה שבמהותם אינם אלא – חסד אלוהים גדולים. ממש! כי – הוי, בינוּ שנוֹת דוֹר וחרדוּ! היה לנו משה והיה לנו בּוּדה והיה לנו סוֹקרטס והיו לנו נביאים והיה לנו... והיתה לנו חתולה אפורה, שרדפה אחרי זנבה, חה־חה... השד משחת!
בינתיים הובילוהו רגליו מנקרה לנקרה ובקרוב יצא את שלשלת ההרים הנפתלה ונשאר ניצב ליד המסילה הרחבה והכבושה, שההרים היו לה מזה והמישור הפּורה הגדול, שקמתו, האובדת באופק אצל הכנפיים הפּזורות של אותה טחנה רחוקה, כבר הלבינה ומקומות מקומות היתה גם קצורה ושכובה, מזה. הרחק־הרחק מאחוריו נשאר אותו ציבור הבתים והגגות, שנראו לו לפני זה מראש ההר, ומפּה לא היה נראה באותה פּינה אלא קילוֹנה הגבוה והאלכסוני של אותה באר, אשר אצל בית־הקברות הגדור, שליד מסילה זו, ומאותה המולת רסיסים רחוקה לא נשאר כלום. פּה היתה דממה גדולה וחמה להטה בגבורתה ואצל גללי הסוסים שבמסילה ניתרו זרזירים והרחק־הרחק, בשדות הקציר האובדים, נראו ראשי הקוצרים והקוצרות, ויש שמגל הבהיק משם כלפּי חמה, וירדה פּתאום תוגה ללב, אותה תוגה, הקוססת את לבו של אדם ביום סגריר אָפל, כשהגשם דופק בחלונות והלב הקודר הומה והוא מנחש, שלא הבדידוּת בלבד הוא קוֹטב אסונו הנורא, שאפילו אם היתה ביום קודר זה יושבת אצלו ילדתו היפה והקודחת, השואפת את צלוֹ, והיתה נלחצת ונלחצת אל לבו, כיוֹנת אֵלם זו, לא היו גם שניהם נמלטים מסוֹפם הנורא, אשר ימחה את אהבתם ואת רשפי לבם מתחת השמים. אח, אותה ילדה יפה ולוהטת ונלחצת אל לבב הרי זו אומללה – אומללה וחלשה שכמותו! ירדה תוגה ללב וכבשה ברכּוּת את הנשימה ונכנפה הנפש מקרבת הפּחד הפּסקני. במה מתחילים? אָנה מחישים מפלט?
אותה כרכרת־מרוץ, הרתומה לסוס אחד, שהיתה זה כבר משחירה ודוהרת בתחילת המסילה, כשהיא סובבת ופונה מאחורי ההרים בתחילתם, קרבה בינתיים יותר, וזה, שהיה יושב בה רכוב, התחיל מסתכל ומסתכל מרחוק באפרים והיה כמַטה את הסוס כלפּי צד זה. נמצא, שזה היה נחום־ברבש, שני בשני של אותה דינה ברבש, חברו של אפרים משכבר הימים , שהתחיל מתרחק ממנו בימי שבתם יחד את דינה בפּטרבורג, שנחום זה היה שם מבקר את האוּניברסיטה, ואפרים לא היה אז חש להתרחקות זו, משום שזה היתה לו מקדמת דנא חולשה קטנה לגבי דינה ואפרים חשד בו אז, שהוא מנחש את יחוסיו הוא אליה, ומשום־זה הוא מתרחק ממנו. דברים והד דברים רחוקים ונפלאים קצת. הרבה מים אזלו מני אז. כשיצא אפרים מפּטרבורג לנוד למדינת הים, השאיר את זה שם, ואולם כשחזר בבוקר אחד מטלטוליו ושם את משכנוֹ לימות החמה בפינה נידחת זו, סיפּרו לו, שלאחר שמת אביה של דינה, שהיה שותפם של נחום ואחיו הגדול, נטש זה את בית מדרשו, זה כשתי שנים ויותר, ומילא את מקום הדוֹד. אפרים היה אפילו רואה אותו מפּרק לפרק, ואולם הם כבר היו כל־כך רחוקים ואיש מהם לא היה מרגיש שום נחיצות בדבר לשאול אפילו את חברו לשלום. פּתאום הרי זה בא ומטה את סוסו בכוָנה תחילה כלפּי אפרים – ואפרים הרים אליו ישר את פּניו התוהים. זה היה משום־מה חיור מאוד ופניו, המגולחים תמיד, שבקויהם הבולטים והנאצלים קצת היה משהו מפּניה של דינה, נמצאו כה מקומטים מאז ראותו אותם, ואפרים הרגיש פּתאום אליו איזו חמימות משונה שבלב. נולדה פּתאום תשוקה חמה־חמימה לחבק בחום את האדם הזה ולבקש ממנו סליחה וללחצו אל לבו היטב־היטב ולבכות אתו יחד לגורל שניהם. הוא היה נלאה במאוד וחמה היתה לוהטת בגבורתה ואותה תוּגה סולדת והומה לא הרפּתה ממנו.
הסוס השחור והמפונק ניצב והלז נמצא יושב והביט אל אפרים והיה משום־מה כאָשם:
– אפרים?... אבל כמה אתה חיור... המ!
קולו היה כבוש והיה כצרוד והיה חרד במקצת בפנימיותו. ניכּר היה, שהוא נלאה במאוד מאוד וקשה לו הדיבור מחמת איזה קושי שאינו נמוג שבחזה.
ופתאום – כמי שגבר אוֹנים:
– שב נא, אחי, ובוא אתי יחד אל הקונטורה.
ולאחר שהרים אליו ישר את פּניו, שהסמיקו בלסתותיהם, – בקוֹל שחרד שוב:
– הרי אני... כל־כך קשה לי עכשיו להיות יחידי!
איזו תוגה גדולה וקודרת שבנפש בצבצה מכל הברה שלו ונשבה מכל הוָיתוֹ ובכבדוּת גדולה דיבר מה שדיבר ובאותה כבדוּת גופה גם שתק. אפרים התחיל תוהה. הוא הצית דומם פּפּירוֹסה והושיט את האחת גם לחברו.
– קצת תמוה הדבר, נחום. וכי מאימתי היית למפונק שכזה?
והלָז – תחילה קדר מצחוֹ מחמת יסורים אילמים, כנראה, שהחרידום; ואולם מיד הביט אליו דומם והיה משום־מה באותה הבטה כל־כך הרבה תוכחה אילמת של נפש דוֹאבת, עד שאפרים בא במבוכה גלויה ופטפט ולא הרגיש במה שפטפּט:
– סלח לי, נחום הטוב, אני... הנני ונלכה!
וישב רכוב בכרכרה מאחוריו של זה וכבר היה בו לבו מהסס לדבר שדיבר ואיזו הרגשה שוֹממה התחילה קוססת אותו מתחת לחזה; אבל זה היה מפנה לו מקום באיזו התרגשות כבושה וחמימה ונפנה אליו באותה נשיבת תוגה רוָיה ונלאה שבקולו הכבוש:
– אח, יפה. כמה יפה, אפרים. גם אתה, כנראה, זקוק למנוחה – ותנוח אצלי.
ובהביטו אליו בחמימות ובאיזו רכרוכית מנוצחה:
– לא חולה אתה, אפרים? כל־כך חיור, המ... הלאה!
ונחפז הסוס לזוז והתחילה הכרכרה הקלה שוב דוהרת במסילה הכבושה. הלז היה יושב וראשו היה כבוש, כאילו באפס־אונים, בחזהו, ואפרים היה יושב ומרקד מאחוריו והיה קצת מבויש מדברי חברו החמימים ומדאגתו הנוגה, שדאג לו באותה רכרוכית משונה שבלב. הוא היה יונק ויונק באיזו מתינות קופאה מהפּפּירוסה שלו ולבו שנלאה והיסס היה תוהה ותוהה לפשר דבר. חידוש משונה זה, שהוא רואה פּתאום אצל פּלוני, מה טיבו? היה אדם גא והיה קר והיה שותק כמה וכמה שנים רצופות – ופתאום החל דוֹבר וכה נוּגה דברוֹ. נחום – נחום הטוב שלו. כנראה, לא מרוב טובה היה זה שוֹתק, כששתק. והציצה לנגדו פתאום מפרקתו הגוּצה והאדמומה של זה, שהיתה שזופה משמש וקמטים דקים ומשונים נחו בה, ולבו חרד. נדמה לו פּתאום, שהוא מצא איזה סוד כמוס. היתה באותה אדמומית מקומטה ומגושמה קצת איזו קשיוּת של צוּר – ונראה היה, שזו קברה הרבה והרבה יסורים נוראים שבנפש, שמצאו אולי את תיקונם באיזו גניחה חנוקה אגב שתיקה בודדה שבלילה ללא־שינה ולא שוחחו אפילו לאבנים שבקירות. ואותו גל חם, שהתרומם בלבו של אפרים אליו מיד כשראהו, קרב שוב אל תחת החזה והיה נהנה בנפשו מזה, שנלוה אליו. פּתאום פּטפּט הלז וניכּר היה, שהדברים נאמרו שם בנשימה אחת ובחשש שבמסתרים, שמא לא יגמרם – כבדה היתה, כנראה, אותה תוגה שבלב, שדכאתהו:
– וכי... וכי אימתי חזרת?
אפרים לא החזיר לו בתחילה, משום שאותה שאלה לא היתה בתחילה מובנה לו כל־צרכה; והלז התחיל מבארה לו, והיה הדבר דומה, כאילו מרסק הוא שם חתיכות חתיכות שותתות משל שיחה אחת שלימה, שהיתה סוֹאנת בקרבו, ומוציא החוּצה:
– משום שאמרו לי... אמרו, שהלכת לקיוב לפני ימים... אתמול כשהייתי שם...
– אה! אצלי – אתה היית אצלי?
אפרים נזכר והדבר היה כבר ניחא לו. לפני השבת הקודמת, בטרם נטש את ביתו, אמר שם, שהוא יוצא לימים אחדים לקיוב. ואולם אפשר – שזה היה אצלו. ופתאום התחיל לבו נוקפו – למה שאָלוֹ כדבר הזה? הנה זה שותק... גסוּת המונית זו שבנפש!
והלז שתק ושתק ופתאום סחט:
– סרתי.
ואפרים הרגיש, שצר לו המקום פה. אילמלא היתה הכרכרה רצה ככה, היה יורד ומטייל לו קצת פּה יחידי. כנראה, יש דברים בגו. ודאי, יש דברים בגו. והוא התחיל מסתכל באיזו שקידה צמאה שבלב במפרקתו האדמומה והשתקנית של חברו. לשוא. אבל שאוֹל לא ישאל. לאו. הוא לא ישאל. הוא רואה, כמה קשה לו לזה הדיבור בכלל. מלבד זה הרגיש משום־מה גם איזו יראה מסותרה מפּני אותו פּשר קרוב. לפני־זה היה לו כל־כך נוח לשבת, כמו שהיה יושב, אצל זה... והוא היה ירא. המ... רזי לי! רזי לי! איזו סיבה היתה יכולה להמריצו פּתאום לזה, שיהא לכתחילה סר אפילו אל משכנו? נחום? נחום שלו, המשונה קצת כל הימים? והוא מלמל:
– חזרתי... אתמול בלילה חזרתי. אני... אני לא הייתי בקיוב.
בינתיים באו אל גשר הקורות הכרסתני, שהיה מוטל בקצה המסילה שבמישור וגוֹשר את לשונו של הנחל הרחוק, שמימיו היו במקום זה כקפואים, משום שהיו מוסתרים תמיד באִבּי נחל גבוהים ומסובכים מצד שדות השלחים מזזה ובצלָלים המרובים של הצפצפות האפלולות והבוקיצות הכפופות והמגודלות פּרא, שהיו גוחנות אליהם ממוֹרד ההר המדושא והגבוה אשר מנגד. בראשו של אותו הר כבר התנוססו האָרנים הצפופים והזקופים שבחורשות הגדולות של הדוכס, אלו שהיו מרחוק משחירות באופק ומקיפות את חצי הסביבה שמסביב – והללו היו נתונים בחכירה לבּרבּשים מימים ימימה. בתחילה נשבה אל פּניהם רוח טופחת קרירה וריח של טינא הכּה באַפּם והכרכרה חדלה ממרוצתה והתחילה מיטלטלת מקוֹרה לקוֹרה; ואולם מיד אחרי הגשר התחיל ההר המדושא והמסילה היתה מטפסת בו אלכסונות ושם היתה כבר מרופּדה מחָטים ובדים יבשים והיתה שטוּחה כלפּי חמה לוהטת וריח הארנים, הפּזורים פּה ושם, היה מחומם והיה כמגושש וכבש את הנשימה בסופה. בבת־אחת גבר החום פּי שניים מכפי שהיה ובקרוב כבר היו הרקות הגרוּיות מוּצתות והבשר שנלאה היה רותח והנשימה התנהלה בכבדות ושארית מחשבה צלולה אָבדה, ונשארה במילוּאָה רק אותה קדרות קשה ומציקה, שמתחת לחזה הכואב, זו שהוֹסיפה פּתאום חיל ושמה מחנק ליתר הנשימה וסלדה את הריסים מתחת למצח. חום לוהט ודממה חונקת ורוח קודרה זו שבלב. רוצה היית לבכות לרוָחה. כמדומה, בהנאה שכזו היית מתפּלש במחטים הללו הבריאים והריחנים והיית בוכה לרוָחה. אבל בכה לא תבכה. יושב אתה שבור ונוֹאש ואובד ורק אותו צוּר קשה ודומם מציק ומציק מתחת לחזה. קשה לנשום וקשה לבכות וקשה אפילו לגנוח גניחה רצוצה – קשה לחיות בכלל. אדם אוֹבד ושבור – משום שכל מה שמסביב כה בריא. אדם אובד אבידה נוֹאלה ושבור שבירה נואלה. מפּני מי תכחד? מה שהיה – הוא כל־כך נוֹאל וכל־כך לא־חשוב ומשום־זה גם לא־יפה ואיש לא היה חסר כלום לו לא היה. ומה שיש... ומה שיהיה – אם יהיה... יפה היה אולי לבכות קצת; אבל בכה לא תבכה.
אבל הנה נטתה הכרכרה בבת־אחת ימינה ונכנסה בצל של שתי שורות אילנות גבוהים ואפלולים והתחילה דוהרת במסילה ישרה ורכה. ריח הארנים היה גם פּה חזק; אבל כבר לא היה מחומם והרוח חיתה קצת. ממסתרי החורשה התחילו באות גניחות שורקות וממושכות – בבית המַרשוּת הרחוק, הבנוי ליד הקונטורה, היו מנסרים קורות, ובהתחלת המסילה האפלולית והריקנית נראתה שיירה של סוסים רתומים לקרונות, שהובילו קרשים ארוכים אל התחנה, כנראה, ואיכרים לבושים לבנים מתנהלים אצלם ודופקים בהם מפּרק לפרק. פּתאום התחיל כלב נובח במרחק – ודומה היה, שחבריו הרבים נובחים לו תשובה מקצות החורשה האחרים, ואפרים חזר והביט פתאום מסביבו ונשם לרוָחה. התחילה פּתאום גוברת בחזהו איזו תשוקה גדולה לשחרור והוא קרא בהתרגשות כבושה:
– נחום הטוב! היה נִשם נא לרוָחה – אַה? הלא כבדוּת ארורה זו... השד משחת! לחיות אינה נותנת...
הלז לא השיב לו כלום. ואולם לבו שלו הכביד ככה וככה גברה בו תאוַת השחרור הכפותה והחוגרת אונים במסתרים – והוא לא הרגיש בשתיקתו של פּלוני. לא הרגיש גם בזה, שהלז כבש שם יותר את ראשו. הוא הניח לו את שתי כפּות ידיו כל כתפיו ודברי כיבושין פּרצו מפּיו:
– זוכר אַתה – כשהיינו ילדים? אלוהים! אותם החלומות הנואלים, שטיפּחו בנו החורשות הללו... נחום הטוב, הנה כבר איננו ילדים. ושוב אנחנו יחדיו פּה. זקנים? לאו. ואולם – הלואי שהיינו זקנים. ומה כל החרדה? החלומות נתבדו... אח, אבל כלום אלה חסרים לנו? אויר... קצת אויר לנשימה, נחום הטוב... היכולת לחיות בלי שום יִפּוּי־כּוֹחַ מיוחד לזה – או מה? ותמיד... תמיד... השד משחת! כבדוּת נצחית זו שבלב...
ואולם פּתאום נשתתק. נמצאו פּתאום המוֹשכוֹת, שהיה זה אוחז, נגררות בחוֹלוֹת שאצל הכרכרה, והכתפיים, שהיו תחת כפּות ידיו, חרדות, וראשו המוּרד של חברו היה כבוּש בשתי כפּיו והוא היה בוכה בקול חנוק ומרוסק וחלש, כאדם זה הבוכה בשנתו הקשה.
אפרים בא במבוכה. הוא התחיל מזיזו להלז בכתפיו ופטפּט:
– נחום... אבל, נחום!
והלה חדל מיד. הוא גנח פּתאום גניחה משונה וחדל מיד. ואולם אל חברו לא נפנה. הוא השתחוה והרים את המוֹשכוֹת ואגב – היה סוחט דברים:
– משונה... אבל – רואה אתה... לכאורה, מה היתה לי זו? אבל, כנראה...
ולא גמר. רק הוציא אנחה ארוכה – רותחת, מחמת בכי כבוש, וחרדה:
– אח, דינה, דינה...
ואפרים נשאר יושב נדהם. דינה – הוא אמר: דינה? ופתאום נתפש בשתי כפּות ידיו בקצות הכרכרה שאצל ברכיו והיה אוחז בה בחזקה. דינה... דינה... הנה פּשר הדבר... אבל מה – דינה? מה היה את דינה?
– נחום...
וקולו נחנק בגרונו ונפסק. הוא נלאה פּתאום. הוא רצה לשאול מתוך נפש שנחרדה: נחום – וכי מה קרה את דינה, נחום? ונלאה פּתאום. נלאה מהרגשת המשא הכבד שבאיזה שקר צפוי לו. נשאלה השאלה. מה יגיד לו זה? דינה מתה. ואז? אז יהא זה צוֹפה ומסתכל בו – ומחכה. והוא – במה "יגמוֹל" לו? הוא נלאה. אח, אבל דינה – מה קרה את דינה? וקולו נפל. הוא חגר שארית אוֹנים ופטפּט כבחלום:
– סַפּר... דבּר בדינה, נחום – אם אתה יכול...
ובקרוב היה אפרים יושב בנקליט המרופּד שטולטל מאחד האולמים של משפּחת ברבש ומצא לו מנוחה לפני המַכתבה הירוקה, שבחדרו המרוּוָח של נחום שבבית הקוֹנטוּרה, וראשו היה מוטל באפס־אונים בפינה הרכה שבסומכותיו הגבוהות, ודינה היתה ניצבת נכחו והיתה לבושה את אדרתה האפורה והרחבה ושַלָה הצחוֹר היה חפוּת לראשה. היתה חורשת האָרנים המשוחה, שבתמונה אשר בקיר שלנוכח, כתומה מנגוֹהוֹת קרני חמה נלאות שלאחרי הצהריים, והיא היתה מושכת ומוֹשכת את כסייתה לידה ופניה המרוגשים קצת היו מגחכים לו, כשם שגחכו זה לא־כבר כלפּי וירה ורוחמה, ופתאום פּטרה, מדי הושיטה לו את כפּה לשם פּרידה:
– הלא... הלא המות במהותו היסודית הוא כל־כך זר לי... אפרים! והלא אני כה בריאה...
והדבר בכללו היה אמנם ניחא – אבל גם קצת מוזר.
– מוזר... מוזר... מוזר... אה?
זה היה קולו הגונח של אותו נחום, שחדר פתאום אל ההוָיה ההוֹמייה והמטושטשה קצת, שהיתה מתמרת, כאֵד הלילה הזוֹחל שבשדות, בנפש הלחוצה וההוזה של אפרים שנלאה, והוא חרד וחזר אל ההכרה הפּסקנית שבדברים וחינק איזו אנחה משונה בגרונו. היתה דממה בחדר ולפני החלונות הפּתוחים קפאו באוירה הירוקה נגוֹהוֹת נוּגות בצחקן, ובריחוּק מקום קצת משם נמנמו אילנות צפופים בחום הלוהט שבצהריים. יאוש! ואותו נחום נמצא מתפּרקד במיטה הנמוכה והרחבה הסמוכה, שהיו גליליה הגבוהים וגולותיהם נוצצים קפואים, ומרקיד מפּרק לפרק את מזרונה הרָגֶש שמתחת. היה שׂם ידיו תחת לראשו והוא היה מביט בלי־חמדה אל התקרה וגנח למרוסקים:
– אני שואל: איפה הוא הקשר שבדברים? אותו ההכרח ההגיוני שבהם? אני איני תופס כלום! אותו רופא שוטה אומר: הטיפוּס... היה הטיפוס אצל אותו חולה פּסיוֹני והיא לא היתה זהירה... לא היתה זהירה! אבל כלום זוהי אותה הוכחה מכריחה שבדבר? חה! היה... מה שהיה: יופי... טוהר... או מה? נגיד: דבר, שאינו מצוּי לרוב בחיים, ושֶבְּשֶל זה היתה להם לאותם החיים יניקה הימנו... ובבוקר אחד ראית והנה איננו – משום... שאיזה פֵּיטרוֹק או מִיכֵי קלה בטיפוס! וכלום אינו תופס!
ואפרים חזר והטיל את ראשו הנלאה אל פּינת הנקליט המרופּד. ההבלים הללו! הרי־זה – פּתחה לו שאוֹל פּיה, כנראה; והוא מחטט ומחפּש שם את ההכרח שבדברים... הלא לפלא הוא – כמה החיות הללו, הנקראות בפי כל: בני־אדם, יכולים להסתגל אל החיים! ההכרח שבדברים... אותו "רופא שוטה" – זה מצאוֹ מיד. השׂכל מחייב: זה, ודאי יש לו אִשה ובנים והוא היה מוכרח לחזור הביתה ולנוח קצת – בכדי שיחזור ויפרנסם. וזה? אפשר מאוד, שאילו היה גלוי לפני זה קצת יותר מכפי שגלוי לו לפי מצב הדברים, היה גם הוא מוצא אותו ושוב לא היה גונח באותה מיטה. הלא, במהותו של דבר, דיה לו תמיד לאדם איזו אחיזה שהיא בחיים – ואותו יופי וכל כיוצא בו אפשר לו, שיהא מוטל ומתנַונה באדמה הלחה בכל הכבוד. והללו גונחים: ההכרח שבדברים! שהרי הוא – אפרים גופו, שרק מחמת מקרה שאינו חשוב של שטות לא היה אתמול בלילה לבָרות לשיני "הכרח הגיוני" שכמוֹת זה, הוא, שבמקרה זה אולי גלוי לפניו קצת יותר מזה שגלוי לפני אחרים, המצא כבר – את ה"הכרח" שבדברים, חה־חה? והלז – הלז במקומו הלא היה מוֹצאוֹ! לאו. אליבא דאמת, יש לחשוֹב, נוחים החיים לבני־האדם למַדי. להד"ם! מאחר שהאחראי אינו האדם גופו, אלא איזה דבר שמחוצו לו, ואפילו אם הוא ההכרח ההגיוני שבדברים – כבר אפשר לחיות. חה־חה. אפשר לחיות. שהרי גם ה"תוצאה הישרה של החיים", "הצד השני" שלהם – המות אינו אז נורא ביותר. כיצד! הלא ההכרח שבדברים... חה! לא יפה, רואים אתם, ידידים טובים, רק אז, כשאדם מרגיש את המקריוּת המוחלטה והמשפּילה שבחיים ושבמות גם־יחד, מרגיש בה בכל מהותו, אפילו כשההכרחיות שבהם היא, לפָנים, כה מובנה וכה "הגיונית". חה־חה... השד משחת! היושיט לו את הקש, את הקש להצלה, לזה, הגונח שם, המתפּלל, במהותו של דבר, לו ורק לו – לאותו קש נואל? והוא התחיל צוחק פּתאום ברוח קרה, כביכול:
– חה־חה, רואה אתה – ואני תופס! ואני תופס את הדברים כהוָייתם, נחום! ה"הכרח" שבדברים – הרי־זה סודו של איש ואיש, חה־חה. וגם אצל דינה זו...
ופתאום נשתתק, הוא נלאה במאוד – זאת אחת. השנית, דברים שכמוֹת אלו – דברים של שטוּת יתירה הם תמיד ופה, כמדומה, יכולים הם, שיקבלו גם צורה מיוחדה של שטוּת. בני־אדם אלו – כשהם מחזרים אחרי אחיזה כל־שהיא שבחיים! לאו. מוטב, שידום וינוח במקצת. ככה. באפס מחשבה. באפס הרהור כל־שהוא שבמוח המלא אֵד. יגברו הדמדומים ותהא הוֹמה ההוָיה ההוזה שבנפש. הכל פּס. מנוחה, מנוחה, מנוחה... יפה! ככרכּרת הדואר הקלה, הרתומה לסוס אחד, והיא רצה ומקשקשת בשדות רחוקים ודרכים יתומים, התחילה מקשקשת בנפש חרדת דאָגה רחוקה־רחוקה. מה הדאגה? הנה הדליקה דינה הלילה משום־מה את המנורה הגבוהה שבפינה, שאצל הוילָאוֹת האדמדמים שבפתח, וגולתה הכרסתנית מטשטשת קצת את האוֹרוֹת שבחדר ובפינת הספּה כה נוח ויפה לשבת. מתי כבר היה כדבר הזה? הלא כבר היה היה כדבר הזה. הנה דינה מלבינה אצל הפּסנתר וקולות הוֹמים וספוגים רגשות רבים חודרים אל הנפש ההוֹזה. היא ומנגינת המות שלה. תוגה הוֹמייה, החודרת למצוּלות אפלות, וחלום מתחולל, השואג לגאולה רחוקה, והזיה נסוכה וחרישית, הלוטפת את הנפש הרצוצה. אצל הוילונות האַורירים, שאחורי הפּרח הגבוה והמצל שבזוית, הסתתרה וירה החיורה – וכפרח צחור בשלל הפּרחים הכהים שבטפּיטים, צנח ראשה אל הקיר ושם קפאה. בטבורו של החדר היה אותו בחור לבנוני מכונס באחד הנקליטים הרחבים שליד השולחן אשר מַפּתוֹ אדומה וראשו היה נופל ומוּטל בכפּו הפּרושה. ורוחמ'קה הקטנה, שישבה בתחילה בזוית השנייה של הסַפּה, הטילה את ראשה אחורנית ונמצאה מתפּרקדת באותה זוית בחצי שכיבה וידיה משולשלות אל מתחת לתלתליה שנתפּזרו וחזה מתרומם ומתרומם. מתי היה כדבר הזה – אימתי כבר היה כדבר הזה? לפני ימים, כמדומה. לפני ימים שאינם רחוקים, הוה אומר. הוא זוכר אפילו, שכשנדמו הצלילים האחרונים והמייתם הרוָיה, התחילה זינה, שהיתה, כנראה, שטוחה באותה מיטה שבחדר־המשכב האָפל, מתחננת משם, שלא תחדל, שתחזור ותשנה אותה שירה גופא – ורוחמ'קה הקטנה קפצה פּתאום ממקומה ופניה להטו פּרא והוא קראה בהתלהבות פּתאום שבקדחת:
– לאו! לאו! רבותי, בתחילה אני רוצה להקריא לפניכם שיר אחד. שיר נפלא, רבותי! דינה! חביבה! קרבי נא אלי, שבי פּה. אצל אפרים – ככה. הקשיבו נא, רבותי.
והתחילה – ודינה חָורה מיד ותפשה בכפּה הקודחת בכתפו של אפרים שנדהם. אותה קטנה קראה:
והיה כי ישוּב מנוּדוֹ ויבוֹא אל ארצי,
אני אהיה שלוה.
וכי יפקוֹד בית אמי ואני אראה בפניו
אָשוּב ואראה בפניו – – –
אני אהיה שלוה.
זינה הגיחה מהאפלולית שבאותו חדר וניצבה אצל המזוזה – לבנה ואובדת באדמומית הוילָאוֹת הנופלים וחלבונותיה הגדולים דבקו בפני אותה קטנה שלהטו. דינה היתה נושמת, כדג זה שבחרבה, וכפּה הקודחת היתה לוחצת יותר ויותר את כתפו של אפרים, כאילו לא מצאה לה שם אותה אחיזה, שהיא רוצה בה. וקטנה זו היתה ניצבה ממש כנגדה והיתה מתלהבת יותר ויותר מקריאתה והיה הדבר דומה, כאילו זוֹרקה היא ישר אל פּניה של זו את כל מלה ומלה, שהיא מוציאה מפּיה, במיוחד. בקרוב התחיל קולה חרד ונמלא גוָנים וחצאי גונים חיים וזינה הגיחה כולה מאותה אדמומית של הוילָאות הנופלים ואותה וירה נמצאה ניצבת ואוחזת בקרנות הפסנתר והבחור הלבנוני נטל את כפּוֹ מפּניו והפנה אותם באיזו תהייה כלפּי אותה קטנה. וזו כבר היתה לוחשת ולוחשת:
ויהא זה הדם לי, להשקיט בוֹ צמאי,
ולרפאוּת יהא לי, להשקיט בה תאות נפש גלמודה וחולה
מייללה, כזאבה בחוֹרה, ביסורים לאהבה,
וחוֹבקה אבנים דוֹממוֹת – – –
ופתאום קרסה, כמי שברכיו פּקוּ, ופרצה בבכי משונה. חרדה חרישית נישאה מסביב ודינה פּרצה בשאָגה קלילה ונזדרזה ומשכה אותה אליה והסתירה את ראשה בחיקה, הסתירה, כאומרת להסתיר את סוֹדה היקר לה, והתחילה לוטפת ונושקת אותה דומם ובידיים חיורות וחרדות. הנה נגשה זינה וישבה בנקליט הקרוב והציתה לה פּפּירוסה והתחילה מביטה ומביטה כלפּי אפרים... לאו. מתי היה כדבר הזה – אימתי כבר היה כדבר הזה? אח, אפשר – יהא אותו דבר שוב חוזר ונשנה? לאו – למה? למה? יגברו נא ויגברו הדמדומים הללו ותהא אותה הוָיה הוזה שבנפש הומה והומה. ככה. באפס מחשבה. באפס הרהור קל שבמוח. באפס אותו כאב תמידי. מנוחה... מנוחה... מנוחה...
– אפרים... אפרים!
נחום היה ניצב אצלו ומזיזו בכתפו.
– כלום... מה?
– לא־כלום... אבל... אבל פּחד פּתאום אחזני. אולי תשכב ותנוח קצת – אה? אתה כה חיור... אה! הנה ימים באים לקראתנו. חה! ימי סגריר רטובים ואפורים ומכלים שארית תקוָה בלב... סתיו... פּנה יום – ויאת לילה... חה־חה, אותם הלילות הגדולים, השחורים, האילמים, ככתלים הללו, החושפים לאדם הבודד שיניים איומות וקרות מהזגוגיות השחורות – וזו הצפּייה... אותה צפּייה פּחדנית, הקוססת את הלב החולה, שאתה מצפּה שוב לבוקר – לאותו הבוקר החולני, הכבוּי, כאישוני התרנגולת השחוטה, הרטוב, המזוהם, המבלה שארית תקוָה שבלב... אח, שמא תגיד לי אתה, אפרים, לשם מה ולשם מי אשאר פּה "תחוּב" מהיום והלאה – אה? אפרים... אפרים!
– כלום... מה?
– לא־כלום... שמא תשתה תה – הבה ונשתה תה, אה?
ובמילואם – זכר אפרים את הדברים האלה רק בלילה, כשהיה ניצב בחדרה האָפל של רוחמה הקטנה ומסתכל לנוֹגה הקלוּש של המנורה שבחדר השני בתמונתה של דינה, שמצא שם ניצבת במסגרת קלילה. זה היה לאחר שכפנוֹת היום באו אל נחום אחיו הבכור ואותו יהודי שאינו גבוה, שהיה פּוחז בדיבורו ויוֹרק ברמה וכשהיה מדבר בוירה וברוחמה, היה אומר דוקא: וירה שלי ורוחמה שלי. אותו אח בכור היה יהודי קומתני וכתפני ובמקצת גם כרסתני והיה מגלח את לחייו הדשנות וזקנו שמתחת יוצא טריז מקושט והיה מדרכו לשרבב את ידיו לאחוריו אל מתחת לכנפי הפּידז'אק הקל שלוֹ ולטייל בחדר אָנה ואָנה, כשהוא פּוקד לפרקים את אחיו השתקני במבט שמתחת למצח, וכשזה היה נפנה ויוצא, היה זה מרים את ראשו והיתה שרשרת הזהב שבחזהו מתלבטת פּתאום והוא היה מתחיל שר בהביטו בנחת אשר מסביב:
Зх, да тройка...Сиег пчшистый
(אח, השלישייה...שלג צמרירי...)
ואותו יהודי פּוחז בא והסיר את טליתו הלבנה והארוכה, שהיה חובשה מפּני האָבק שבדרכים, וגילה את ראשו הגזוּז והמאפיר ושתה אִתם תה ודיבר רוסית שאינה נכוֹנה ודיבר ב"סטוֹיקוֹת" וב"קרוֹקוָה" ובדוּבּליקטים ובוירה שלו וברוחמה שלו ובמספּרים שבתשבורת, ולאחר שגמר את שתייתוֹ הבהולה, ניגש אל המַכתבה וחיטט הרבה בחבילת הדוּבליקטים והרשימות שהיו תלוּיים אצלה בקיר, וחזר וחבש את טליתו הלבנה ונפטר מהם – ואפרים ישב וחזר אתו גם הוא. בהליכתם התחיל הלָז שוב מסַפּר וסיפּר הרבה בוירה שלוֹ וברוחמה שלוֹ ובאותו בחור לבנוני שמפּוֹלטוָה או מאמריקה, שכנראה, הרי־זה "אדם חשוב" – אַה? רואה הוא בימים האחרונים איזה... וחזר ודיבר בוירה שלו וברוחמה שלו ובנחום זה גופו – ובאותה... באותה דינה "שלהם", שאָמוֹר אומרים בה, שדבר מוֹתה של זו לא היה לגמרי כפשוטו; שהרי... שהרי אילמלא זה, קשה באמת – כיצד אדם "נוטל" פּתאום ומת! אלא שאומרים... הבריות מרננים... מרננים אפילו כבר יותר מדי... חי, סיפּור־בדים יש להם בדבר... בדבר אותו הרופא השני שבבית־החולים – זה... הרוָק... מילא. זאת לא זאת; אבל דברים יש בגוֹ. זהו ודאי. אח, הילָלות הללו של אותה רוחמה, זו הקטנה שלו – אילו היה רואה! אילו היה רואה!
וכשחשב אפרים ומצא פּתאום, שהביתה אינו רוצה לחזור כלל וכלל, לא סירב הרבה וסר אל ביתו של הלז והיה נהנה מאוד מזה, שלא מצא שם כל איש. אותו יהודי השאירוֹ בקרוב לנפשו והתחיל מטפּל בשלוֹ והיה יוֹרק בחדרו ברמה ואפרים אמר לשבת קצת יחידי ונכנס אל חדרה האָפל של רוחמה, שפּתחוֹ היה פּתוח אל האולם המואר כהה. אלא שבקרוב נתקל באותה תמונה, שהיתה ניצבת יחידה בדלפּק שבפינה, והתחיל מסתכל בה והכירה. זאת היתה התמונה היחידה, שהיתה דינה שומרת מימים מקדם – מאותם הימים הרחוקים, שנגוהותיהם כה שלוות וצלליהם כה נוחים, כשדינה זו היתה לבושה שמלה קצרה והיתה מפזזה כתינוקת באולמים הגדולים שבבית אביה וצחוקה החי צלצל מהחלונות המרובים והמלאים הד רב; כשהיתה מתגרה במשובה באפרים, שהיה נכנס אליהם, לפרקים, שוחקה בפניו על משובתו ובוֹכייה במסתרים, כשזה נפטר ויוצא. ככה סיפּרה לו לאחר שנים, כשנפגש אתה בנכר והיא הראתה לו תמונה זו גופא. הנה אותם גלי התלתלים, התלוּלים, שהיו אז תמיד פּזורים ותמיד סוררים, הפּנים הטהורים והפּתוחים הללו, שהמשוּבה הצוהלת שבהם מגבילה באיזו חִוְרָה סריוֹזית וקשוּבה, ומשום־זה אַתם אובדים את ידיכם ואת רגליכם, כשאַתם באים לתפוש בהם אותה בת־צחוק חצופה ומסותרה, המרפרפת ונגוֹזה לכם פּה ומבצבצת משם, והרי־זו תמיד פּורצת דוקא מאותו מקום, שפּחות מכל חשדתם בו, והיא טופחת ישר, כמכת־לחי זו, אל פּניכם הנבוֹכים, ופתאום נזכר משום־מה באותו נחום ובדבריו שדיבר באזניו ביום – במילואם. אח, בימים ההם היו פּוגשים את ימות הסתיו ברוח אחרת ובדברים אחרים... כמה הלז שם מתבוסס במכאוביו הרבים – מילא! ותמונה זו נפלה בירושה דוקא – לרוחמה. היש דברים בגוֹ? וכשהתחיל מחפּש בה, נתקל באותה כתובת קטנה, שמצא בה מתחת, ושהיתה מכוּסה, כנראה, בכוָנה תחילה, בקצות הפּלוּסין של המסגרת. שם היה כתוב בכתב ידה המצומר קצת של אותה דינה: "מוֹריטוּרי טי סאלוּטאנט, אחותי רוחמה, האחות הקטנה שלי, השנוּאָה לי אמנם במקצת, אבל אהובה היא לי – בהרבה, בהרבה". הדאטוּם שמתחת היה משל הימים האחרונים. ואפרים קם פּתאום ממקומו ושם פּניו כלפּי הדלת.

– מוריטורי טי סאלוטאנט... הנה ה"הכרח ההגיוני" שבדברים, חה־חה־חה!
ויצא.
אותו יום היה, כנראה, יומא דגנוסיא לבני האזרחים ושורות החנויות הסגורות היו מקושטות בדגלים קטנים, שנפנפו ורשרשו ברוח, ובפרדס שבכיכר, שמבוֹאוֹ היה מקושט בקשת גדולה של פּנסים אדומים וכחולים, שנוצצו באפלה השחורה אשר מסביב, ובשני דגלים גדולים וארוכים, היתה, כנראה, איזו חגיגה וצלצל צחוֹק טיילים וטיילות ומקהלת המנגנים הכּתה בחריצות ורקיטות שוֹאנות נזרקו מפּרק לפרק אל האפלה השחורה שבמרוֹם ואפרים נפנה משם ויצא לשוטט בחוצות קריה השוממים שבצדדים. ברחוב הגנים, ששם היתה האפלה שחורה ביותר, מפּני האילנות המרובים והמגודלים, שהיו מסתירים את הבתים ההוֹזים, נדמה לו פּתאום, שקראו בשמו בלחש, והוא נפנה ומצא אשנב אחד, שהיה פּתוח מתחת לאשרה מגודלה ושחורה, ובאשנב הלבינה איזו תמונה. הוא ניגש והסתכל בו היטב ופתאום פּלט:
– יחידה... ובאפלה... וירה!
וֵירה, כנראה, היתה כבר מהרהרת חרטה בדבר. פּניה החיורים שהסתמנו כהים באפלולית שבלילה, היו קצת נוּגים ומכונסים אל תוכם וישיבתה זו היתה קצת מוזרה והיא הביטה אליו, כאילו באקראי. ואולם פּתאום נזדרזה וקראה באיזה צחוק חנוק:
– לא אמת, סביבה רצויה מאוד למשוררים, אַה?
נמצא, שזה היה חדרה של זינה. פּה, כפי שהוא רואה, יושבת אותה זינה. מה היתה רוצה להגיד לו? ככה. היא – וירה – היתה צריכה לראותה ולא מצאה אותה בבית; ובהיות שלה נדמה, לכאורה, כי פּה יפה לשבת קצת ולחלום, נשארה מחכה לה. אפשר אפילו, שהיא היתה מוֹצאה אותה, אילו היתה נכנסת אל... אותו קלמר – אל קלמר... היתה אולי מוצאת אותה... מה היתה רוצה להגיד לו? אח, ככה. רואה הוא, בימים האחרונים הרי־זה מטפּל בכתיבת דרמה אחת, שקרא ראשי פּרקים הימנה באָזני אחדים מאתנו, והללו מצאוה באמת חשובה במאוד. שם יש מקומות כה יפים... הרי־זה – טַלַנט! כפי שנראה, הריהו רוצה להכניס לתוכה נפשות אחדות מ... מאלו, שהיו חיות אתנו פּה... וזינה – זו זכרה ימים מקדם, חה־חה. ביחוד, הרי־היא משום־מה מוצאה אינטרסה גדולה בדבר. היא כה שוֹגה בזה ומתלהבת. כפי שנראה, התחילה זו שוב חולמת את חלומותיה בדבר הבמה – זוכר הוא אותם מימים מקדם? אדם משונה היא – זינה זו... ורוחה כה כביר... יש שהיא חושבת בה, כי מחומר אחר קוֹרצה... מה היתה רוצה להגיד? ככה. אילו היה הוא – אפרים, כוָנתה – רוצה להיות נלוה אליה, היתה אולי נכנסת לשם... מה הוא סובר?
והיו הדברים בסופם כה נוּגים ואמירתם החרישית היתה כאילו קוֹבלת במסתרים והחרידה בהמיה רוָיה את הנפש הקשוּבה – וחרפּה היה, פּשוט, להביט אל הפּנים הללו, פּני ריבה לבנבנים ורכים תמיד, שהיו הולכים ומשתנים, כפּני זקנה דווּיה זו, מחמת כאב אנוש שבמסתרים, והיא כאילו לא הרגישה בזה וכיונה אותם בשלוָה הוֹזה, כביכול, דוקא כלפּי האופק האובד שמנגד. ואפרים היה, כאילו קרס פּתאום תחת סבל אותה תוגה גדולה, שירדה ולחצה בבת־אחת את לבו ההומה, והוא נטלה לוירה בכפּה הקטנה, שנמצאה מצוננת במקצת, וקרא ברוּח הוֹמייה:
– מה אני סובר? אולי תהא זו שטות, וירה, מה שאני דובר את הדברים האלה בכלל ומה שאני דובר אותם דוקא באָזניה – ביחוד. אבל... חה־חה. יש שמסכים אדם להיות אפילו שוֹטה – ובלבד שיראה, שהוא מסוגל, לפחות, לדבר זה. אח! אני סובר, וירה טובה, שכל אותו "אוֹשר" טפל ולא יפה במהותו – ואפילו אם נניח כבר, שאינו מדוּמה, שאליו בני־אדם אומללים מנַשאים את נפשותם הצמאות, אינו כדאי להם כלל וכלל, מאחר שהוא יכול שיהא משמש גורם, ואפילו רק לדק אחד פּורח, של אותם היסורים המזוהמים המשפּילים והמנַולים ככה את הנפש. כמה הללו נוטלים מזיווֹ, המצומצם גם בלאו־הכי, של אדם...
ואולם וירה הוציאה פּתאום את כפּה מזו שלו. ניכּר היה בה בזו, שהיא הולכת ומזדקפת אגב אותה ישיבה ודבריה היו קרים והיו כמלגלגים:
– מה זאת – פילוסופיה?
ולאפרים חרה בתחילה והטיל ארס קשה יותר מדי:
– אח! ואני שכחתי לגמרי, שהיא דורשת לחם – וגבר, חה־חה! והנה אני, השוֹטה, בא בפילוסופיה שלי...
ואולם פתאום גברה בו אותה תוּגה נוקבת שבלב והוא נקוֹט בפניו ואיזו חרטה פּנימית וחזקה החרידה את קולו:
– לאו. סלחי לי, וירה הטובה! ואולם אותה הסברת־פּנים נואלה – למה היא באה? כאילו כל שכמוֹת זה חשוב לנו... הלא... הלא לי, לפחות, חשוב רק זה שאַת סובלת יסורים, כנראה, ויסורים גדולים, ולי הדבר צר, צר יותר מדי, וירה. אה – מילא! היא נשארת פּה? שלום!
אבל וירה, שהביטה אליו בדברו וגיחכה גיחוך רצוץ ומרוסק, גנחה פּתאום ותפשתוֹ בכפּוֹ. היא לחצה ולחצה אותה בכפּיה הקטנות והנוּגות שלה ופניה, החיוָרים באפלולית והרכים, הפכו פתאום סובלים בגלוּי ונאמנים והיו נשוּאים אליו דוּמם ושפתה חרדה וחרדה. ניכּר היה בה, שקשה לה הדיבור, וחָזה, שמתחת לאותה בלוּסה קלה וחרדה, הכּה, כנראה, גלים כבדים. פּתאום גחנה ונשקה לו רותחוֹת ובשפתיים מרפרפות בכפּוֹ וצנחה בגניחה חלשה אל פּנים החדר האפל. לא חלום היה זה, אפרים – לא חלום נוּגה שבנפש, אותו בכי חנוק ויתום, שחרד וגז בדממה האפלולה שמסביב?
וחלום היה הלילה האפל והשותק והרחובות ההוזים והשלוים והמיַת המים הרבים והשוקקים, שבאה מאצל בית־הריחיים הרחוק, החולם יחידי אצל לשונות הנחל, אשר בשדות השלחים שבאֵד, והשתפּכה אל הדממה הגדולה ונתנה לה צורה מיוחדה. אגדה סיפּרו בדבר החיים והמוֹנם – אגדה רחוקה בדבר בני־אדם חיים וטורדים ונואלים ואומללים, שהיו אוהבים זה את זה וגורמים יסורים זה לזה ושונאים זה את זה ורחוקים זה מזה וגורמים יסורים זה לזה. אגדה משונה ומנוּוָלה וכה רחוקה מהשכל והמציאות ההוֹזה. יסורים – מה אלו יסורים? היו הללו רחוקים, כשם שהיתה המנוחה הגמורה רחוקה, והיה אפשר לחיות. נדמה שוב, שאצל החיים אפשר וגם נוח לחיות. והלילה היה אָפל והרחובות היו הוֹזים והמיית המים הרחוקים יִשנה ויִשנה את הדממה הגדולה. הנה רשרשו בקנים. מי רשרש בקנים והטיל חרדה בטרפים הנרדמים? רוח חרישית נשבה ובכנפיה הביאה צרוּרה נדיפה אחת קלילה – נדיפה מתוקה במקצת ושמנונה במקצת של קוּטבָה. שלום בסתיו, אפרים. הנה כבר הקוטבה הריחנית. קוטבה זו – מפּרחי הסתיו הראשונים והנוגים היא בפינות הנידחוֹת הללו. כשמתחילה בחוצות נודפת הקוטבה השמנונה, כבר קרובה גם נדיפת התפּוחים, הצבוּרים בדירים וברפתים הנמוכים, שאצל הנהר שבמורד, וקרובים מחנות קוּרי־הזהב הרבים, הנמשכים ונמשכים בשדות הספיח בימים הנוגים, והכוכבים הצפופים והמרובים, הנופלים ונופלים למַכביר בלילות הקרירים, ונשארים צפופים ומרובים, כמו שהיו בתחילה. שלום בסתיו, אפרים. בלי־ספק, אדם כבר אינו הומה נכאים לקראת בוא הסתיו הנוגה, כשם שאינו חוגג שוב בנפשו את חג האביב הצוהל. אבל יש גם האידנא, שבימים הקוֹדרים הללו אדם אוצר את כוחות נפשו הטמונים וסוֹגרם בחזה השותק – והאדם אדם שָלֵו ומחשבתו מחשבה בהירה ונשימתו ישרה. שואגים האילנות יבשוּת והשמים הנמוכים קוֹדרים וטפחוֹת ניתנו החיים הנוּגים – והאדם אדם שלו ושריריו שרירים חזקים ותוּגתו תוגה פּורה... תוגה פּורה! ריבה אחת הוא זוכר, נפש יפה והוֹמייה במסתרים, שהיתה בוֹכה, לפרקים, לריח הקוּטבה הראשונה. כמה היתה זו רוגשת אז ורוגזת דומם! והיה קולה חרד, מדי הוציאה הגה מפּיה, ולילות רצופים היתה אז יושבת אצל הפסנתר ושוֹגה במנגינה אחת, שהיתה אוהבת אותה ביותר, מנגינה נוגה וחולמת, שהיו קוראים לה מנגינת המות, ריבה זו היתה אומרת לו תמיד בלי אוֹמר, שהיא אוהבת אותו, ואותה אהבה, משום שהיתה אהבה, היתה מכבידה תמיד את נפשו: אבל באחד הימים, כשבגדה בו זו פּתאום ובחרה – במות, זה אויבו, הגדול ממנו תמיד וחזק ממנו תמיד, גרם לו הדבר אותו כאב שבמפּח־נפש מר, אשר בימי הילדוּת הרוגשים היה בשלוֹ בוכה הרבה בלילות... קצת משונה היתה אותה הרגשה – בלי ספק; ואדם שבגר היה בודאי שוחק לה – אם לא מתקומם כנגדה: הלא... דברים שבקדושה כל־כך הרבה יש להם לבני־אדם!
ואפרים הרגיש פּתאום, שכפּו חבקה איזה דבר קר וקשה, והוא הביט אל סביבו וראה, שרגליו הובילוהו אל תחת אותה כיפּה בולטה, המקוּרה פּחים ירוקים, שיצאה ממסדרונו של הבית הנהדר, זה שהתנוסס אחורי הגשר הגדול, וידוֹ אוחזת בכף הדלת הנוֹצצה. משמאלו אבדו במרחק אורות הפּנסים, הקלושים והבודדים, שהיו פּזורים, כאילו נשמטו מידי מי במקרה, משני צדי השוֹסיי הכרסתנית, ומימינו נמנמו בגינה הקטנה כוסות קוּטבה ריחנית לבנוניות ואדמוניות, ורשרשו טרפים בחלום השיחים הנמוכים ונוצצו שחורות זגוגיות החלונות, האפלולות והנטושות. הרחק מסביב היתה הדממה ונשם הנחל השוקק והשחור הסמוך וכנפי פחד קל היו משיקות – כנפי המות הזרות והנוראות, שפּה כבר היו. פּתאום חרדה הדממה ונשימתו חדלה. בתחילה נדמה לו, שחלום חלם. מפּנים הבית, הנטוש והאָפל, תפשו אָזניו איזה אַקוֹרד הומה והוזה של פסנתר. ואולם השני, שבא אחריו, זה כבר היה ברור, כמציאות המות, ולבו של אפרים כאילו נתלש מחזהו וברכיו פּקוּ והוא קרס וישב על הספסל שבצד. פּתאום התחילו האַקוֹרדים שבפנים הוֹמים ונישאים בזה אחר זה והיתה כל המיה והמיה במיוחד חודרת אל הנפש ומצננה אותו, כרוח קלה זו, הפּורצת מהכּוכים האפלולים שבשדות הקברות, הנשכחים מני רגל, וחובקה בקָרָתָה הזרה את ברכי הנודד היחידי. לא היה שום ספק בדבר. בפנים הבית, האפל והנטוש מני אדם, ניגנו בפסנתר וניגנו בשאָר־רוּח ובטֶמפּרַמנט שוֹקק, כמו שהיו מנגנים פּה באותם הימים, וניגנו את המנגינה הנוּגה והחולמת, שאותה היתה מסוגלה לשגוֹת בה לילות רצופים – אותם הלילות הגדולים והקודרים, שסוֹד החיים הקשה רוחש בשתיקתם, כשהזויות האפלולות מציצות כשהן נוגות ומחרישות, וקולו של אדם, מדי הוֹציאוֹ הגה מפּיו, חרד מבכי רוֹטש שבנפש הלחוצה. זו היתה אותה מנגינה, שהיו קוראים לה מנגינת־המות. מנגינה נוגה וחודרת למצוּלות הוֹמוֹת ומלאתי צלילי חלום רחוק, החותר וחותר יחיד במשברים השחורים וקָרֵב – אותו חלום מתחוֹלל ורוה תאנייה שוקקה, שהיאוּש הגדול מחיש תמיד מפלט אליו, מדי בואו אל קצו השחור. ניגנו – ואפרים נשאר יושב תחתיו, כנציב־שיִש זה, וחזהו ומוחו נאלמו פּתאום, כמו שנאלמת פּתאום אותה ציפּור נדהמה, שנמצאה סגורה בכפּוֹת דורסה החזקות והיא נאלמת, מפּני ששוב אינה מרגישה בכלום, אלא בציפּרניים הקרות והקשות הללו, ששוב לא יחדלו הימנה. אלא שבקרוב נמצא אצלו הדבר קצת תמוּה – למה הוא יושב פּה? היה, כנראה, לילה והוא שוטט יחידי בחוצות ואותה, כנראה, אינה ישינה, שהרי בפנים מנגנים בפסנתר – ולמה זה אינו סר? החלומות הללו! והוא קם ובאפס מחשבה תחילה וברגליים נלאות וכאילו רק מפּני שכבר דש בדבר הזה, ניגש והתחיל דופק בדלת בלי־חמדה, כדרכו פּה מימים ימימה. אחת. שתיים. שלוש... אבל המנגינה לא חדלה והוא התחיל מפקפּק בדבר ומביט מסביבו. אפשר כדאי לו, שינוּד הלאה? הרחובות הוזים והלילה כה שוקט. ואולם פּתאום נתקל מבטוֹ שוב בחלונות האפלולים, שנוֹצצו שחורים כלפּי השיחים הנמוכים וכוֹסוֹת הקוטבה הנרדמות, והתחיל נזכר באיזה דבר שאינו ברור וירד וטיפּס במתינוּת אל אחד החלונות והביט פּנימה. בבית היה אוֹפל והוילונות המוּרדים לא נתנו לחדור לשם כראוי וכלום לא היה ניכּר. ואולם מדי לחצוֹ יפה את פּניו אל הזגוגית הקרה, הקשיב פּתאום מבפנים איזו שאגת פּחדים והשירה ההוֹמייה חדלה בבת־אחת. אז חזר פתאום אפרים אל ההכרה המוזרה שבדברים והיה קרוב לנפול; ואולם מיד שבה אליו רוחו והוא מיהר וחזר אל הדלת. שם בדק ומצא, שזו לא היתה סגורה מבתחילה, והוא חדר פּנימה. וכשהצית גפרור והביט כלפּי הפסנתר הפּתוח, נשם לרוָחה ונפל, כשהוא נלאה כולו, אל הנקליט המרופּד הסמוך. כציפּוֹר ירוּיה זו, שכנפה מוּרדה ושותתת דם והיא גופה מתדחקת ומתלחצת אל הפּינה, שנפלה לשם ממרומים, ומביטה בחרדה קפואה אל הצייד השָלֵו, הקָרֵב אליה בידיו הגסות, ככה הביטה אליו מאצל הפסנתר הפּתוח רוחמה הקטנה והיא חִוְרה ונפחדה ומכונסה כולה אל זוית אחת קטנה שבכיסא המרוּוָח שלה. פּתאום נפל ראשה אל מרפּקה והיא התנפּלה אל הזיז, היוצא מהפסנתר, והתחילה בוכה בקול וכתפיה חרדו. כנראה, התחיל פּחדה נמוֹג ופג.
וכשהתחילה האפלולית שבחלונות מאפירה במקצת ובגינה שמאחוריה צפצפה ציפּור אחת בודדה ונאלמה, היתה רוחמה יושבת בדפנוֹ של הנקליט המרופּד, שהיה אפרים יושב בו, וחובקת לו בצוארו וקבלה:
– אח, איפה הייתה בכל הימים המרים האלה, אפרים? אני פּה הייתי כה גלמוּדה...
ובחָבקה אותו, היה בשרה חם מאוד והיו יצוריה רוטטים אצלו, כציפּור שבויה זו, כשאתה נוטלה מתחת לכנפה, ואפרים היה ראשו מוטל אחורנית והוא פּלט, כבא מרחוק:
– חה! ואילו הייתי אני פּה, רוחמ'קה?
– אילו היית אתה פּה! רואה אתה, הללו שמסביב – הלא כולם כה רחוקים ממני... תמיד – ואף כי בימים האחרונים... – וירה זו, שאינה ישינה משום־מה בלילות; זה הלבנוני, המדבר יומם ולילה ב"יצירה" החדשה שלו – ואפילו אותה זינה, שבכלל איני אוהבת אותה ביותר...
– ואני?
וזו התנפּחו שפתיה והיא זרקה לו קריאת תוכחה קובלת:
– אפרים!
ופתאום באיזו שאיפה כמהה שבנפש:
– אה! אילו היית אתה פּה, היית יושב ושותק – ומקשיב. הלא אני כל־כך אוהבת, כשאתה יושב ושותק ומקשיב. נדמה לי אז, שגם אני וגם מחשבותי ודברי שקוּלים אנו בהרבה יותר. ואם יש שהיית פּולט איזו מלה, הייתי אחר־כך הוֹגה בה בלילות...
ואפרים נקוֹט פּתאום בפניו, כאילו מצאוּהוּ, כשהוא חוטא בסתר, או שבאו ואמרו לו, שהוא שוטה. הוא הרגיש פּתאום, שחַם לו במאוד, והוא שחרר בזהירות את צוארו שרתח וקם ופלט כלפּי פּניה התוֹהים של זו:
– זהו דבר מיותר, רוחמ'קה. אַל תאהביני.
זו התחילה פּתאום צוחקת בקוֹל רם והיה צחוקה קצת משונה במפּליו המתפּתלים והיה דומה שם בהרבה לבכי מרוסק, והוא נקוֹט מיד בפניו גם מפּני שטוּת יתירה זו ונפנה ונהם אל שפמו:
– שוטה! שוטה מופלג וקרח – השד משחת!
ובקרוב היו שוב הימים הרחוקים הוֹמים והוֹמים וההוָיה שמסביב היתה שוב הוֹזה ודוממה; ואולם כבר היתה אותה הוָיה הוזה אפרורה במקצת והרחובות הישינים היו כמרובצים ולמבוֹאי פתחים סגורים רבצו כלבים ונמנמו. שוב לא היתה זו אגדה, שסיפּרו בדבר החיים והמונם – שוב לא היתה זו אגדה רחוקה, שסיפּרו בחלום בדבר בני־אדם חיים וטורדים ונוֹאלים ואומללים, ואותו כאב־תמיד וצורב, הסוגר את הנפש השותקת, זה לא היה רחוק, כשם שלא היו רחוקים אותם החיים ומה שאצל אותם החיים. חָוַר וחָור החלום האפור. קלוש היה נר־התמיד, שדלק יתום אצל בית־התפילה הגבוה, וברחוב הסמוך כלתה רגל חוגגת והפּרדס, הפּתוח לרוָחה, היה נטוש והיה שותק וצמרותיו השחירו יחד והקשת שבמבואו המקושט היתה כבוּיה ושני הדגלים הארוכים היו מוּרדים, ובטבורה של הכיכר המרובצה והמאפירה הקרובה היה אחד במקהלת המנגנים, שוידי שותה שיכוֹר, שאיבד את בני חבורתו, קוֹרס באָבק הטלוּל ומחלל בחלילו שירה אחת נוּגה ופראית למחצה משירוֹת המולדת שלוֹ הרחוקה. הנה חרדה צמרת במרום וציפּור נמה קפצה מבד וצפצפה ורוח קלילה נשבה וטפחה בפנים והתרנגול קרא במרחק. מה יהיה, כשיאדימו פּאתי הבהרות הללו שבשמים?

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).