אנטול פרנס בנעלי בית

בנעלי בית, לאמר: בלא אבקת רוכל, בהתגלוּיות אינטימיות של אישיוּתו, בפרטי הפרטים של יום-יום הסמויים מעיני הקהל.
ברוסון היה מזכירו של אנטול פרנס. הוא מובא בסוד נעלי הבית, והנהו לחשפו לנו. בתאוה מיוּחדת הוא מציין ומבליט את החוּלות הקטנות, הליקוּיים והמגרעות; מטעים ומדגיש קוִים שליליים או סתם בלתי מלבבים, מציג לפנינו זקנון משוּנה, ערמומי וציני, מדבּר רעוֹת על ידידיו, נופל על צוארי אנשים שהוא מבטלם, ומוטל בעצמו על ידי שפחתו.
בני אדם רבים בודאי יודוּ לברוסון. "עתה – יאמרו הם – אין עוד האמן הגדול רק דמות מופשטת, אלא בשר ודם, אשר ה'אנושי, יותר מדי אנושי' לא זר לו. עתה למדנו להעריך אותו ולאהבו." אבל אחרים יצטערו כי הסופר גזל מהם את אנטול פרנס.


מאת רחל המשוררת

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).