פרק ו

א. ואמנם האמת בסוד העולם כי מציאותו ית' ממלא את כל העולם ומאמתת מציאותו ית' נמצא העולם והוא ית' מהוה את הכל בכל רגע, ובכל גשם הנמצא תחת השמש ומעל השמש נמצא רצונו ית' והרצון הזה הוא הגורם של הויתו, וכל התנועות המתהוות בכל קניני העולם הדוממים הצמחים והחיים והאישים, הכל מידיעתו ית' ומרצונו והסכמתו, ומהסודות שנתגלו לבני אדם כי יש כח בבן אדם לעדן נפשו ולזכך דעתו בהכרת בוראו ית' עד ששורה עליו רוח מרומם והרגשה עילאה, ואז משפיע עליו הבורא ית' מעין קשר בינו ובין בוראו, והוא ראוי לשמוע צואות מפי עליון כאשר שומע איש שפת רעהו, ומררגה זו אנו קוראין אותה נבואה:

אין אנו יודעין את איכות הקול הנבואי, אבל עלינו לצייר במחשבתנו לפי הקול הידוע לנו ולפי שמיעת האוזן הידוע לנו ככתוב:

ואמנם אין ליחס להבורא ית' שפה מדברת כשפת בני אדם אבל הקול הוא נברא לשעה זאת להרגיש את אוזן הנביא, ולפעמים באה הנבואה בלב האדם ומצטייר בלבו כל מה שהעיר הבורא את רוחו ונפשו לעשות את אשר צוהו ד', או לדבר למי שנצטוה להגיד נבואתו:

ב. קשר נבואי בין היוצר ליצוריו הוא אחד היסודות של בריאת העולם, ומחשבה זו עלתה לפניו ית' לברוא את האדם, ולתת לו חכמה רעת ותבונה, ולהיותו מוכשר לשמוע אמרי היוצר ב"ה, שמיעת נבואי, כי תכלית האדם שנברא בשני יצרים יצר טוב ויצר רע, ר"ל נטיה טבעית להערב לשעתו, והערה מכח השכל, לחכמה, לחסד, ולשאר מעשים טובים, והרצון לפניו ית' היות האדם ממאס ברע ובחר בטוב, ולא ניתן כל הטוב לדעת בשורש השכל לבד, רק בשרשו לבחור בטוב עד שיהי' מסוגל לכח הנבואי, ואז יצונו ד' את האסור לפרוש הימנו, ואת המעשה הטוב אשר יתחייב לעשותו:

וכשנברא אדם הראשון נברא בכח נבואי, ואז נצטוה מכח הנבואה שבע מצוות בסור מרע, ועוד מצוות בקום ועשה, הבורא העמידו על אמיתת סוד העולם, כי נמצא ממציא נעלם אשר באמיתת מציאותו ברא את העולם הארץ וכל צבאה, השמים וכל צבאם, והשגחתו ית' מתמדת בכל היצור, וצוהו להשמר מהעלות על הדעת פתרונות זולת האמת, ולבדות עבודות זרות לצבא השמים או לשאר כחות כוזבות, ועוד מצוות מעשיות, הוזהר על הגזל ועל שפיכת דמים ועל עריות ועל אמ"ה:

ג. ואדם הראשון שנברא, היה אדם השלם בשלימות האפשרי במסגרת האישית, והיה שומע אמרי ד' בכח נבואי בכל עניניו, גם קין בנו אם כי נתלכלכו כפיו בדם אחיו הנרצח, עדיין לא פגה צחצחת נפשו להקשיב רב קשב ממרומים, ואזנו שומעת אי הבל מצלצל בקול. עשרה דורות מאדם עד נח במצב ירור, והשמש חוזרת להאיר על הארץ בדורו של נח, תכלית הבריאה, אשר הוא מבחר היצורים, זה האדם שנברא להכיר את בוראו ית' ירד אחורנית ופנה אל רהבים ושטי כזב עשרה דורות, אבל אזר כגבור חלציו לעלות מבור תחתיות למרומי קרת בכחו של צדיק תמים אשר נפשו קשורה בידיעת ד' בוראו ומצילו מכל צרה:

והנה עבר דורו של נח ודורות שלאחריו פקו פליליה חסרו בינה חדלו השכל כבהמות נדמו. עשרה דורות מנח ועד אברהם שהיו מכעיסים ובאים, לא מלאו חובת האדם בעולמו, וכל העולם כלי ריק כדבר שאין בו חפץ צפוי לשוב לתוהו ובוהו, עד שבא אברהם אבינו ע"ה, והאיר את המזרח, רחץ בנקיון את פני הדור, הסיר את הקמשונים והחרולים מעל פניו, נתן לו פנים יפות, מפיקים נוגה, חכמת הדור תאיר פניו, כולם מכירים בסוד העולם, סוד נשמת האדם הנברא בצלם אלקים בדמות תבניתו, עוזבים תענוגי בני אדם, מתענגים על זיו החכמה, לומדים ארבע מאות פרקים במסכת עבורה זרה שחלק להם אברהם מחכמתו, אברהם מגייר את אנשים ושרה מגיירת את הנשים:

ומאז לא פסקה ישיבה מישראל, אברהם מסר ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב למד י"ד שנה במדרשו של שם ועבר ומסר תורתו לבניו ויעקב אבינו ובניו ירדו למצרים ושכינה עמהם [כדאמר מגילה כ"ט א'] ר"ל שישראל זכו לגילוי שכינה להתרומם מאטם ההרגל ולחזות בנועם ד':

א"ה, פרק זה לא זכינו בעו"ה לסיומו: