פרק ג

א. חובות המוסריות המה לפעמים גוף אחד עם פסקי ההלכה, וההלכה היא המכרעת את האסור ואת המותר של תורת המוסר. כיצד, אמרו ב"ב כ"א ב' דבמלמדי תינוקות אין טענה של פסקת לחיות, הרי שיש בעיר מלמדים מתפרנסים מעמלם ולפתאום באו מלמדים אחרים מעיר אחרת, וכטבע בני אדם אינם שבעים רצון מהישנות, קפצו כלם על האורחים החדשים ומלמדי העיר נזוקו:

המקופחים פשטו שנאתם בלבם על הרודפים החדשים, ומשנאת הלב יצאו לבקש עליהם תואנות מומים ועלילות, ולמדו לשונם דבר רע עליהם, ומרעה אל רעה יצאו להוציא דבת שוא ולעורר רחמי בני העיר נגד האכזריות של הבאים החדשים, עד שהוסיפו בקטטות ומריבות ולעתים נוקמים בהם נקמות כאשר תמצא ידם:

הנה כל מעשיהם היו מנוקים מכל חטא ואון לוא היתה ההלכה כמותם שיכולים לעכב על החדשים, והחדשים היו החוטאים בנפשותם למרות נגד ההלכה שנאמרה למשה רבנו ע"ה בסיני, אין כאן איסור מחלוקת ולא איסור לשון הרע ושנאת חנם, ויש כאן נלחמת מצוה לעמיד הדת על תלה:

אבל עכשו שההלכה הכריעה דקנאת סופרים תרבה חכמה, ויסוד הזה נעלה מחיותא דאנשים פרטיים, הנה האורחים הבאים עשו כהלכה וקמים כנגדם שופכים דם נקיים, וכששונאים אותם בלב עוברים על לא תשנא אחיך, כשמדברים עליהם רע עוברים על איסור לה"ר, כשמקהילים קהלות לקטטות עוברים על לא תהי' כקרח, כשנוקמים בהם בהעדר הטבה עוברים משום לא תקום:

וכשאמרו בגמ' ב"ב שם ומודה ר"ה במקרי דרדקי דלא מצי מעכב נכללה בהלכה זו הרבה הלכות מוסריות אשר תפגשנה מתוצאות ההלכה:

ב. מחובות המוסריות שישתדל האדם לטעת בלבבו את העיקר הגדול הזה, שבכל מקרה אשר הוא נפגש עם רעהו צריך לשקול בפלס ההלכה לדעת מי הוא הרודף ומי הוא הנרדף, והלא לימוד המוסר מנחיל אהבה וחמלה להנרדף, וחמת מרורות להרודף, ומה נוראה היא המכשלה ורבת הפוקה להיות מן המחליפים את הרודף לנרדף ואת הנרדף לרודף, ואשר לדעת אמתתו אין מקום זולת בספרי הפוסקים אשר מסרום לנו מצוקי תבל רבותנו ז"ל:

ג. ומי שלא הוקבע בלבו היסוד הזה, לא יועילנו רב לקחו ואמץ שקידתו לקנות מדות מתוקנות, כי בהפגשו בתעצומות עם רעהו בטח יחרץ משפטו כנטיותיו הטבעיות, ואף אם הנן מתוקנות לא יתאימו לעיתים קרובות עם ההלכה השמימית, ואים יסוד משפטו יהי' מעוות, כל תולדותיו תתחייבנה להיות ילדי זרים וחבר משחיתים, הוי כי יזעק מקרי דרדקי דבמתא לפניו ית' הצילני מרודפי כי אמצו וגו', ומן השמים בת קול תענהו, הוי על עושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפנחס, הלא אתה הוא הרודף, הלא אתה הוא שאינך נושא פנים לתורה, הלא כתבתי בתורתי דמקרי דרדקי לא מצי לעכב:

ד. יצרו של אדם מתגבר עליו ביותר בזמן שאין החטא מגולה וצריך דיון, בהיות שכח המגנה את ההשחתה הנטוע בלב האדם, אשר בא תמיד לעזור את מבקש הטוב במלחמתו עם התאוה הגופנית וחמדתה, הכח הזה הוא עמום במשפט העמום ונטול עצמה הוא מלגנות את התוצאות המנוולות היוצאות אחרי משפט המעוקל, כי אין להרגש מבחין בההלכה, ולפי הרגשו לא יעלה על לבו לפון אולי משפטו מספחו, ולכן לא נפלאת היא כי מן היחידים המתוקנים במדותיהם במדה ידועה, נפגשנו במדה אחרת במקרה מיוחד, כאשר נסתבך בסכסוך רב הערך עם רעהו ולא יאבה לשמוע קול מורים ולא ידרוש אחר ההלכה, ונכנס בעובי הקורה להחזיק במלחמות, בקטטות ומריבות, וכל עדינות נפשו חלפה הלכה לה כרגע:

ה. קניני מדה הרוממה של ההכנעה למשפט שנים המה, ההרגל קנין אחד, והלימוד קנין שני:

כידוע אין האמונה המצומצמת מספקת לכלוא את האדם מעשות רע, בהיותו רדוף אחר שאיפתו הטבעית כנחל שוטף, והשגת השלימות שיהיו מעשיו ואמונתו בלתי סותרות זו את זו, צריכים לרב ההרגל והתמדת הלימוד, אשר לתיקונם נתחברו ספרים רבים ונאמרו דעות רבות ברב תבונות, ואשר הסכימו כולם כי רפאות המדות הם להרבות בגנותה של ההליכה אחר נטיות החפשיות של הנפש מצד אחד, ולעורר את החובה הגדולה לשמוע את חוקי התורה ואת העון הגדול של ההמראה על פי ד' ית' בתורתו הקדושה מצד שני:

הכרת הגנות של הרע והכרת החובה לשמירת הטוב יחד מטים את האדם לדרך הטוב ללכת בו כל הימים:

ו. ואמנם תקון הלב אין לו מזור זולת המעשים המתוקנים הנעשים בראשונה בכח מכריח כהסכם קדום, וכרב המעשים הטובים הנעשים במלחמה ובאמץ נגד הרצון החפשי מתהפך רצון הלב מרע לטוב, ובדרך זה הולך האדם וקונה את הטוב על ידי ההרגל להתגבר כפעם בפעם על התאוה החמרית ועל נטיות הנפשיות ולעשות מעשה ע"פ הוראת השכל וחובת התורה, ולאט לאט הוא מתרגל אל הטוב בנטיה עצמית וחפשית, וזו הדרך הישרה לקנין הטוב ע"פ ההרגל:

וגם קנין הטוב ע"פ הלימוד הוא בראשונה במלחמה לענות ולהכריע את החפש התאוני, כי על הרוב לא ימצא חפץ בשקידה בספרים המגנים את חמדת התענוגים והמטים אל הצניעות והפרישות ומחזיקים את הנער ברסן נגד השובבות, ומן ההכרח להשתמש בהסכם קדום לשקוד בספר על פי כפיה נמרצה על הטבע הדמיונית:

ז. חכמי היראה מצאו את השפעת הלימוד בשני סוגים, הסוג האחד לימוד החובה של קיום הדין ושמירת ההלכה וההתעוררות למה שראוי להתעורר, לשום לב מי הוא המצוה על זה ד' ית' אדון כל הארץ יוצר כל היצורים, והכרת החטא של ההעלם מקיומו וגודל העונש, והסוג השני לימוד פרטי ההלכה של כל דין ודין:

העמל בתורה כחו לזכות הנפש ולעשותו עדין ומצוחצח מושך אליו את הרגש הנעים של טהרה וקדושה, ולטעת בקרב לב עמוק גיעול נפש להוללות ותענוגי הבל, נוסף לזה מנחיל עמל התורה אהבה נפרזה וממידות נפש לקיום פרטי המצוה של הלכה זו שהוא עמל בה, ומוסרי כליותיו ייסרוהו לדעת כי לכך נוצר:

ח. ואמנם אם עמלה של חקר ההלכה משרשת אהבת הדין באופן מיוחד בהלכה זו שהוא עוסק בה, מוסיפה אהבה כללית לחקר הדין בכל משפטי התורה, כי האמונה בפרטים של המצות בבחינת רגשיי, צריכה קנין ואיננה טבעית, והמושכל השטחי מרחיקה, כגון להאמין כי ניעור הבגד בשבת הוא חיוב חטאת, ולבקוע עצים שבות, וכיוצא בו, או להאמין כי הכלים שנמכרו לנכרי בערב פסח צריכים טבילה לאחר הפסח, ויותר קשה להאמין בדיני ממונות כאשר הוא נאחז בסבך עם חברו, שכל צבא המדות מתוחות נגד חברו, ואיננו רואה חובה לעצמו, ויצרו מתגבר עליו להטותו לכל אפסים, לסמא עיניו, ולהאטם אזניו, ולישר בעיניו כל הדורים, או אז יכנע לבבו להכיר משפט ולראות טריפה לעצמו, כאשר שם לילות כימים בחקור הדין ואיזון משפט בספרי המפרשים והפוסקים אשר התוו לנו את דרך התורה שבעל פה הרחבה מני ים:

היגיעה הזאת היא תריס בידו כנגד ההתחרות של בני אדם ואהבת החמס, ומנחילה לבעליה אהבת המשפט וסגולת הצדק היקרה לו מכל הון וכסף:

ט. ומה נמלצו אמרי יושר דברות קדשו של הגרי"ס זללה"ה באגרתו בזה, וכה דבריו ז"ל שם, אם אמנם באיסורי טריפות בשר בחלב שלטו עליו הרגליו ומגרמי' הוא נרתע עליהם ואין יצרו מתגבר עליו, לעומת זה בדברים שבין אדם לחברו בחלקות יעבור ולבו לא יפחד ואף כשחברו תובעו לדין יחבול תחבולות להתחמק ולהשמט ממנו, הלא לא תגזול חמור מלאו דטריפה שאף יוה"כ אינו מכפר, וכל שעל פי הדין אין הדבר שלו זהו בכלל גזילה, ובכל זאת לפי שאין הרגל מתמיד בשמירת הדין נפשו נעדרת מקנין המקנה את אהבת המשפט ופחדתו, ודבריו ז"ל דאף בני אדם אשר גמול מעשיהם הטובים מחויבים לכבדם בשם יראים, נכשלים הם בהשתמטות מן הדין שבינו לבין רעהו:

והעיקר שברפאות תחלואי הנפש האלו הוא העיון בהלכה הדק היטב בכל פרטי סעיפיה עד שישרישו בקרבו אהבת הדין במוחלט:

הנה מבואר בדבריו ז"ל כי בהשתדלות כללית בקניני היראה לא מצא עדיין את העיקר, והעיקר חסר בנפשו, אם לא למד ולא עמל בעיון ההלכה בחושן המשפט, ואף בלמדו במרוצה ובשטחיות לא קנה עדנה את קנין המבוקש לאהבת הדין ולהיות מסור אליו:

והלימוד בעיון בהלכה עד לרדת להלכה ברורה בכל הסעיפים המסתעפים, הוא לימוד של שנים רבות בשקידה נמרצה, כי המתגלות העיון הזה הוא תכלית ידיעת התורה שהפליגו חז"ל שאי אפשר לקנותה בדרך עראי במיעוט השתדלות, ואמרו שהתורה נקנית במ"ח קנינים וכולם יציאה מגדרי הטבע והרגל האישיות להכנס בדרכי השלימות, עד שלא תפריעהו טבעו את רב מסירותו ועוצם שקידתו, לא יתן שנה לעיניו ותנומה לעפעפיו:

י. וכמה הפליגו חז"ל בקיום הדין, עד שאמרו פ"ק דשבת כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת מעלה עה"כ כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כי הדין הוא קיום העולם וכדתנן פ"ק דאבות על ג' דברים העולם עומד על הדין כו', וכתב הטור חו"מ סי' א' וז"ל וזהו כונת רז"ל באמרם כל הדן כו' כי הקב"ה ברא העולם להיות קיים והרשעים שגוזלין וחומסין מחריבין אותו במעשיהם, כמו שמצינו בדור המבול שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, נמצא שהדיין המשבר זרועות רמות הרשעים ולוקח מידם טרף ומחזירו לבעלים מקיים העולם וגורם להשלים רצון הבורא ית' שבראו להיות קיים, והרי כאילו נעשה שותף להקב"ה בבריאה, ואאע"ה לא ידעו ד' וקראו אוהבי אלא על אשר הלך בדרך המשפט והדריך בו בניו, ומרע"ה רבן של כל הנביאים לקח עצת יתרו בענין המשפט להעמיד שופטים להזהיר את ישראל ולצוותם ע"ד המשפט וה' הסכים על ידו, ויהושע אחרי כרתו ברית עם ישראל סיים דבריו במשפט דכתיב ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם, כי המשפט הוא יסוד ועיקר גדול בעבודת ד', ועוד האריך רבנו הטור שם:

והנה העמיד רבנו ז"ל דבריו בתחלת חושן המשפט ללמד דעת שגדרי הגזל והחמס אינן נפתרין ע"פ דעת בני אדם רק ע"פ חקי התורה, וכל שהוא נגד הדין הוא גזל אף שאין בני אדם מסכימים עליהם בבחינת הרגש, וכל מעשה שהוא בדין הוא קיום משפט אף שזה נגד דעות האנושיות, וכמש"כ הגרי"ס זצ"ל באגרתו שכל מה שאינו שלו בדין הוא גזל האמור בתורה:

יא. ובני אדם השלמים בטוב המדות בהיותם מתלמדים עליהם בנערותם בספרי תיקון המדות, ואת הלכות המשפט לא למדו, ולבם לא קנה את אהבת המשפט, צפוים המה לחלי של עוות הדין יותר מאלה ההדיוטים שלא למדו את מוסר היראה ותורת המדות, כי ממדת היצר הרע להכניס גבהות הלב ותקיפות הדעת בלב המשתלם, ומביט על אנשי המון הבטה גאונית, כאילו הוא מורם מהם למעלה למעלה, וכל מה שהוא עושה הוא בעיניו מן המעשים היותר נדיבים ומתוקנים, וכשחוק יהיה בעיניו אם יחשדוהו כי הוא עושה חמס נגד הדין, הלא מעשי הם תמיד לפנים משורת הדין ומיושרים תכלית ההטבה, לא עלי נאמר שמירת המשפט, זה יתכן לאנשים האוהבים את עצמם שמעשיהם בלתי שלמים וכל נטיותיהם אחרי הבצע, אבל לא לבעלי היראה בעלי השלימות, ולא עוד אלא החושד בו הוא בעיניו כבוזה את החכמים ומחלל כבוד שמים חלילה:

יב. אמנם כבר גלה הגרי"ס זצ"ל באגרתו כי אם אמנם כונתם רצויה, מעשיהם מקולקלים תכלית הקלקול, כי מי שלא עמל בהלכה בעיון הדק היטב לא ידע ערכה ונעלם ממנו נתיבותיה וחסר העיקר בעבודת ד' ית' שצוהו לשמור את סעיפי ההלכה ולאהוב אותה, ואם משפט הוא חסר מה קנה, וכמו שלא יתכן לשמור את השבת בלא דעת הלכותיה, ולא יתכן להשמר ממאכלות אסורות מבלי דעת האסור והמותר, כן לא יתכן להשמר מגזל וחמס בלי לימוד הלכות שבין אדם לחברו, ואין ספק שזה שלא למד ולא חקר לדעת אותו, הוא גוזל וחומס על כל שעל מבלי משים, ומה יועילנו שלמות המדות אשר הוא מתיהר בהם בעת שכפיו מגועלות בגזל מתמיד ובחמס תדירי:

יג. מן הקנינים העיקרים להשתלם באהבת המשפט, הוא הלימוד בגפ"ת בהלכות בכלל, ובהלכות שבין אדם לחברו בפרט, וכמש"כ הגרי"ס זצ"ל, והיותר משריש פארות מעמיקות הוא העמל והעיון בגפ"ת, ואף שאיננו בקי בכל הלכותיה כבר יש בנפשו הקנין של הכנעה למשפט, וההכרה שההלכה היא היסוד בעבודתו ית', ושצריך שאלת חכם בכל מה שהוא נוגע בעניני חברו:

והחכם שעמלו בתורה בגפ"ת בהלכה ובספרי היראה ומוסר המדות, שלימותו בטוחה וישרותו שמורה, ומי שעזב את ההלכה ולא יגע לדעתה, אין ספק שהוא חדול המשפט ואיננו בטוח מלהיות חבר לאיש משחית מבלי משים:

יד. בס' יד שאול יו"ד סי' רמ"ה [הובא בפ"ת חו"מ סי' קנ"ו ס"ק י"ז] כותב חוצב להבות אש בעובדא שבאו מלמדים ממקומות אחרים ורצו המלמדים שבעיר לגרשם ע"י המושל ונתלו מדברי רמ"א כו' וכותב הלא בת"ח ובמלמדים לא שייך כל זאת כו' ומה שאמרו דקנאת סופרים תרבה חכמה לא שייך אלא במקרי דרדקי ולא במלמדים משנה וגמ', זה הבל כו', ומה שאמרו שהגאון החמיר כו' הורה כן לגרש המלמדים אחרים, אני אומר שאסור לאומרו וחלילה להגאון שיעשה כן:

למדנו עד כמה פרצה השלמת הדין בישראל, אם הדין אוסר המלמדים, מותר לגרשם ע"י המושל, ומצוה לגרשם, אין כאן מלשינות ומסירות ופחיתיות לגרש ישראל ע"י זרים, יש כאן מצוה לקיים הדת על תלו, ואם הדין מתירם, המגרש הוא מסור, ויוצא מכלל ישראל, וכל ישראל עיניהם נשואות לדברי השו"ע ולגאוני הדור להגיד ההלכה:

הגאון רי"ש נטנזון זצ"ל החדור באהבת המשפט, יתאכזר על מלמדי העיר וגוער בהם בנזיפה, אין כאן מענה של פסקת לחיותי, הכל מותר להרביץ תורה, ולדבריו ז"ל הכל נכנעו, המשפט והשלום אהבו, ומי נתן בלבו אהבת המשפט וקנאתו אם לא מיעוט שנה מיעוט שיחה ללון בעומקה של הלכה:

טו. ואמנם אומן של בני מתא דמצי לעכב משום פסקת לחיותאי, אינו על צד מציאות, אלא על צד חיוב ההשתדלות, שכל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה ועד יוה"כ, ולא יחסר לו אם יהי' כאן אומן מתא אחריתא, ולא יותיר לו אם לא יהי', רק אם מצי לעכב נכנס זה בחוב השתדלות מצדו, וחוב הרחקת הנזק מצד רעהו, ואי לא מצי מעכב אין בו משום חוב השתדלות, ואין על חברו משום מזיק, אבל המטריף לחם חקו של כל יצור בטח יתן לו די מחסורו, והרדיפה אחר הסיבות המדומות לפי תיור הלב וזנות העינים הבל:

ואמנם בזמן שמשים את רעהו לממרת חציו של מרירת יומו, ותולה בו את כל העילות של אי הצלחתו, בעת שרעהו זכאי במשפטי התורה, הוא נלכד בעון קטנות האמונה בהשגחתו ית', שמעיקרי היראה להאמין שאין בריה בעולם שבכחה להרע לו או להיטיב לו זולת גזירתו ית', ואמנם אם רעהו עושה רשע שלא במשפט יתכן שעליו נאמר מגלגלין חוב ע"י חייב ונעשה שליח להטות העונש שנגזר על רעהו על ידו, אכן בעת שעושה ע"פ התורה אין זה בכלל שליחות רע כלל ואינו נוגע במה שמוכן לחברו כלל ולא יחסר לחברו על ידו כלום:

טז. ומן הקושיים בקבלת המשפט היות הכרעתו המוחלטת איננה מן המושכלות הראשונות ולא מהמונחים הפשוטים, רק בעמל הדיין ושקידת עיונו, והמשפט מסור ללב הדיין מן הדיינים החיים אתנו, ואין הספרים של דיני המשפט אתנו מספיקים להראות גלוי לכל רואה פסק הדין של כל מאורע שלא יוכל המתעקש לנטות ממנו, רק אלה המוסרים נפשם ולבם להבין אמתתו ימצאוהו אחרי רב השקידה ועוצם עיונם עד שהדיין והדין חד הוא, וזה מן הגורמים להשטן למצוא כר נרחב להטות לב בעלי הדין ליתן כתף סוררת להדין והדיין ולהוליכו שולל בחלקלקות לאמר כי בנטיות לבו של הדיין לצד אחד הכריע את הדין ולא הבין את המשפט לאשורו, והלא אין ספק שהצדק אתי, אך הדיין לא ירד לעומקו וחסר לו הבנה הראויה למהלך רוחי ומשאת נפשי, וכל משפטו לפי כח הדמיון של בן אדם ובנטיותיו הטבעיות, היתכן שנתחייבתי להכנע למשפט מעוות כזה:

יז. ועסקו של השטן ביותר באנשים גדולים המסורים לעסק היראה ותקון המדות, אשר גבה לבם על הדיין בהעלותם על לבם את תקופת חייהם מנעורם ועד עתה, ואת פרשת רב גדולתם בחכמת היראה ואת שפעת מעשיהם הטובים וצבא נסיונות אשר עמדו בם, ורואים עצמם נעלבים להכנע למשפט של דיין רגיל בלי רוממות מיוחדה:

ואמנם אינו דומה טעות זמנית עראית לטעות קבועה מתלוה עמו מנעוריו, וכאמור למעלה כי מי שלא עמל בהלכה אין לו חלק בחכמה, וכמו שאמרו אדר"נ פכ"ט כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות לא טעם טעם של חכמה, כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש לא טעם טעם של יראת חטא, הוא היה אומר כל שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, זה גבור ואינו מזוין, כל שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, חלש וזיין בידו, יש בידו זה וזה גבור ומזוין, והש"ס שלנו בלום בהלכות והגדות ומדרש וכמש"כ תו' קדושין ל' א', ומי שמשך ידו בנערותו מעמל ההלכה שנשאר בלי זיון ובלי טעימת טעם חכמה, איך יתגאה ובמה יגבה לבו, דא חסר מה קנה:

יח. ומן החיוב להאריך בחיוב למוד ההלכה מפני מיעוט התלמידים בדורנו, והשרידים - מהנדחים לכל אפסים בים ההבלים של רוח עועים - מעטים וספורים המה, וממדת האהבה והחמלה לשקוד על השרידים היחידים האלה שלא ידח מהם נדח, אבל להקושיים הטבעיים לקנות דברי תורה ולהוספת כשלון מצד השוטנים, רבה העזובה בבית המדרש פנימה, הגורם להתרשל מעיון ההלכה הדק היטב, ולבלות הזמן ברעיונות ומחשבות בדויות לב, ולחדש חידושים אין בהם ממה שנאמר למשה מסיני, אף שהן שיחות של יראת שמים ותיקון המדות, או חקר חיצוני בהלכה, אבל אינן מספיקות את התכלית המבוקש מהאדם עלי חלד, כל שאינן מתלוים עם ידיעת התורה הדינית וכמו שנתבאר לעיל:

והנה אותן שמעמידים חכמתם על שיחות מוסריות, והגיונות חיצונות בהלכה, נכשלים להאמין כי זהו חובתו של אדם בעולמו, ובעיניהם כי כן התנהגו התנאים והאמוראים, וחלק ההלכה האמתי היה אצלם עראי, ובאמת קשה להוציא טעות מושרשת מאז ומעורה מרב הימים, ואמנם אין להתעלם שזה שקר מוחלט, ואין ספק שאם שמענו מבעלי השיחות שמשתבח לי' בפלוני דגברא רבא הוא, הכונה בשיחות והגיונות מקסימות ומושכי לב, ואם כה היתה כונת רבא ב"ק מ' א' על ר"א ב"י, היה מן הראוי לר"נ לשאלו במדרש והגדה, וכשבא לפניו שאלו הלכות, למדנו שהתפעלות הנפש של גברא רבא היינו בלימוד ההלכה, והיה המנהג למנקט שוקא לצורבא מרבנן, וכשבאו לבחנו ב"ב כ"ב א' שאלו אותו בהלכה, וכשמצאוהו שאינו משיב החליטוהו שאינו תלמיד חכם, וכשעמדו לפני פטירתו של ר"א הגדול, אדר"נ פכ"ה, היו שואלין לו בטהרות בטמאות במקואות, ועוד הפליג שם ר"א לפני מותו בעונש ההתרשלות מלימוד ההלכות:

סנהדרי גרולה שישבה בלשכת הגזית שזה מרכז התורה ע"פ התורה, והממרא על דבריהם במיתה, ועל פיהם יוצאין למלחמה, ועל פיהם מעמידים מלך, מה דרשו מהם, בקיאות בהלכה, בדיני איסור והיתר, בדיני ממונות, וביתר ההלכות, כמבואר בר"מ פ"ד מה' סנהדרין ה"ח:

יט. בגמ' הוריות י"ב ב' כשפשט לי' הונא ברי' דר"נ לר"פ דין כה"ג שנצטרע מהו באלמנה, קם נשקי' על ראשו ויהיב לי' ברתי', הנה קבעו הדבר בגמ', שכל תלמודא הוא תורה שנתנה מסיני, הנה מסרו לנו קדושת נפשו של ר"פ אשר נפשו ואוריתא חד הוא, ואהבת התורה של הלכה אחת הוציאתו משויון הנפש לתגבורת ההתפעלות וההתלהבות, ונשקי' על ראשו ויהיב לי' ברתי':

אין ספק שלא יקרה כזה בריקי ההלכה וחוקרי היראה, כי למה יתן לו ברתי', הלא העיקר הוא במעלת האדם השיחה המוסרית, וראוי לזכות הרבים, ומה תועיל חריפות בהלכה, ואמנם מכאן סתירה גלויה לאלה שחסרו נפשם את קנין אהבה של הלכה ולא השלימו את נפשם בה, שזו תכלית השלימות האהובה לפניו ית':

וכבר הפליג ביסוד זה הגר"ח מולוזין זללה"ה בתוספת מעשה רב, באמרו כל תפלותי מעודי הייתי נותן בעד דין אחד מחודש מן הגמ':

ואמנם אין המעשים הטובים נכסים הניתנים למקח וממכר וחליפין, אבל פתח במשל פיו שידע החכם למסור נפשו לעיון ההלכה ולבירור הדין מן הגמ' שזו העבודה היותר אהובה לפניו ית', וזו מעלה יותר רוממה מן התפלה, וכעין שאמרו שבת י' א':

כ. ואמרו מנחות י"ח א', א"ר כשהלכתי למצות מדותי אצל ר"א בן שמוע כו' מצאתי יוסף הבבלי יושב לפניו והיה חביב לו ביותר עד לאחת, א"ל רבי השוחט את הזבח להניח מדמו למחר כו' מנחה א"ל כשר אלא שר"א פוסל, צהבו פניו של יוסף הבבלי כו' עכשו ששנית לי פסול החזרת לי אבדתי, זלגו עיניו של ר"א ב"ש דמעות, אמר אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר, קרא עליו המקרא הזה מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי וגו':

דברי חז"ל כשמן הטוב יורד לעצמות להלהיב הלבבות לאהבת התורה ולשעשע על זיו חמדתה, עד שכלתה נפשו של יוסף הבבלי באבדת הלכה אחת ואשר צהבו פניו לחדות עוזו בהחזרת אבדתו, ואשר התפעלות נפשו של ר"א על אהבת תלמידו הזליגו את עיניו דמעות של גיל והנאת זיו מיצוי המדות:

והחושך נפשו מעיון ההלכה, ואשר חשך בזה את נפשו מלטעום טעם חכמה, הלא לא אבדה אחת אבד, רק איבד את כל ישותו וישם את כל הויתו לאפס, ומה יתרון לאויל תחת השמש, הולך חשכים ואין נוגה לו, וכילד משתובב כל צבא ימיו, לא ידע את חליו ולא ירגיש מכאוביו, פיו ידבר גבוה ולבו רהב כאיסתרא בלגינא, יגדל בעיניו קטנטנותיו ושבע צחצחות, ילין ברב גאוה, את עניו לא ידע ואל החכמה לא ירעב, כאמרם אין שוטה מרגיש:

כא. אמרו קדושין מ"ט ב' ע"מ שאני תלמיד אין אומרים כשמעון ב"ע, ע"מ שאני חכם אין אומרים כחכמי יבנה, כר"ע וחבריו, הנה הועמדו בזכרון רבותינו ז"ל לראש ורום המעלה בן עזאי ור"ע, ומצינו בג' מקומות בגמ' דאמרו הריני כבן עזאי, עירובין כ"מ א', סוטה מ"ה א', קדושין כ' א', ובכולהו נטפלו תלמידיהן אחרי הכרזתן על שעה של הרחבת דעתן לשאלם דבר הלכה:

למדנו דבנזכר סתם רב גדלו של ב"ע, היינו גדלו בהלכה, ועל שאמר רבא הריני כב"ע נתחייב להיות בקי בהלכות עירוב ושאלו תפוחים בכמה, ונתחייב אביי לדעת הלכות ע"ע ושאלו אותו ב' חללים זעג"ז, ובבכורות נ"ח א' פריך וכ"ת לא מצי קאי אטעמיהו והתניא ב"ע אומר כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה, מבואר שמאמר ב"ע על חכמת התורה של הלכה שזה מחייב שידע הלכות מעשר בהמה:

ור"ע שהראהו הקב"ה למשה וא"ל אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא ב"י שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות כו', כמו שהפליגו במנחות כ"ט ב', מצינו שהעמידו חז"ל את רב גדלו בההלכות החמורות של נגעים ואהלות, וכמו שאמרו סנהדרין ס"ז ב' מה לך אצל הגדה כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות ופרש"י פנה אצל נגעים ואהלות שהן חמורין ובהם אתה מחודד ולא בהגדה:

כב. והנה קיבוץ המעלות ומעשים הטובים כשמתיחדים באדם אחד, מתחלפים בשימוש הלשון משם הפעולה לשם התואר, כמו שם צדיק, חסיד, חכם, שהאדם המתואר באחד השמות האלו יעיד עליו שמו על התמדתו במעשים טובים תמידות אמיתית, וייחד את מרצו ומגמתו לשמירת הטוב ולברוח מן הרעות, וישים את עבודתו ית' לתכלית חייו ומשאת נפשו כל הימים:

והנה מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ומדברי חז"ל כי שם צדיק, חסיד, חכם, יונח על איש רום המעלה, אהוב לפני המקום ית', ובחיר האנושיות על פני חלד, ואם נחקורה ונמצא את הנמצאים בו מן המעלות והגדולות אשר ינחילוהו את שם האהוב לפניו ית', ואשר ישמח בו יוצרו ית', אז נדע את הדרך האהובה לפניו ית' שיתנהג בה האדם:

והנה אמרו ב"ק מ"א ב' שמעון העמסוני ואמרי לה נחמי' העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע לאת ד' אלקיך תירא פירש כו' עד שבא ר"ע ולימד את ד' וגו' לרבות תלמידי חכמים:

למדנו כי האישיות היותר חמודה והיותר מעולה מהכרת התורה היא האישיות הראוי' להקרא בשם תלמיד חכם, ואשר לאיש היקר הזה הרשה ר"ע לעצמו להשוות מוראו למורא של המקום ב"ה, ולרבותו בקרא דאת ד' וגו', ואם כה איפוא אם נדע את הקנינים החמודים אשר על ידם קנה שם תלמיד חכם, נדע את המעשים המגוליים החביבים לפניו ית' במעשה האדם והנהגתו על פני הארץ בצבא ימיו:

כג. והנה עומדת לפנינו השאלה מה דינו של תלמיד חכם, ומה שמו דורש ממנו, מה הוא מהותו, ובמה כחו גדול:

והנה בדברים קצרים השכיל הרמ"א ז"ל יו"ד סי' רמ"ג ס"ב להצג את תמונתו המאירה בקרני הודה, וז"ל שם, שיודע לישא וליתן בתורה ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים:

מבואר דשם תלמיד חכם היינו חכם גדול בהלכה היודע את עומק המשא ומתן של הלכה ע"פ המקובל בידינו מדור דור, ולמד רוב מקומות התלמוד, ואם אינו חכם בזה, אף שלמד הגדה וספרי יראה, כל שאינו יודע לישא וליתן בהלכה ברוב מקומות התלמוד ע"פ הפוסקים, אינו בכלל ת"ח, ואין הדין פוטרו מתשלומי מכס, אף שתורתו אומנתו, כמבואר ברמ"א שם:

וגם שלמה המלך קראו הקב"ה חכם בשעה שתיקן עירובין ונטילת ידים שהוסיף בתורה חכמת התורה הכלולה בהלכות עירובין ונט"י, וכדאמרו עירובין כ"א ב' בשעה שתיקן שלמה עירובין ונט"י יצתה ב"ק ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני:

ואמר ע"ז ל"ה א' ערבים עלי דברי דורש, [דברי סופרים, רש"י] יותר מיינה של תורה, והיינו שהוסיפו חכמים גזרות והעמידו הדברים בהלכות מרובות דקי העיון ועומק תבונות, וכנסת ישראל מתפארת בהן שהם ערבים עליה:

כד. ואמנם אין תהלת בעל ההלכה הגונה אלא א"כ קדמה לו יראתו לחכמתו, ואין חכמת התורה שרויה בלב אטום, כי עיקר טעמה בעדינות הנפש המתעלה למעלה מחמדת בני תמותה, והמשוטטת בעולמות עליונים, הטועמת טעם השתוקקות למקור החכמה, השואפת לתבונת אין קץ, המשעשעת בחיק החכמה, בחולת אהבה:

ואין חכם בתורה רק אחרי ההתמזגות של עיון השכל וטעם יראת חטא, כוס המזוג משני אלה הוא מנת חלקו של התלמיד חכם כל הימים, וזה יין נסכו נצח, אמנם התורה והיראה כחומר וצורה המהוים יחד את הנמצא, וכל שלא קנה שלימות היראה אף ששכלו חד ומצוחצח בתולדתו לא יזכה לתורה שלימה, רק כל דרכו חתחתים נפתולים ועיקשות, וכמו שאמרו דלא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא, ואור הפנימי המתלוה עם אור השכל לישר את כל ההדורים ולחדור אל נקודת האמת העדינה היא יראת ד' טהורה, ומי שחסר את היראה הוא חדול הרגש של עדינות הנפש וחסר טעם של זיו החכמה בת השמים, שכלו נעדר כח המבחין בין שקר לאמת וחכמתו נכזבה בכל פנותיה:

ועל זה נאמר ראשית חכמה יראת ד', שהיראה היא עומק הלב להבחין במתיקות זיו החכמה ונעימות התבונה, ובכל עיון של סוגית ההלכה משתתפת היראה להתמזג עם הדעת והתבונה, לשפשפה, ולצחצחה, להביט נכוחה, לאהוב מישרים ואורות מגולות, ולהטש מעקשים ואמרי נלוז:

ואמרו יבמות ק"ט ב' האומר אין לו אלא תורה כו' אף תורה אין לו שנאמר ולמדתם ועשיתם כל שישנו בעשי' ישנו בלמידה כל שאינו בעשי' אינו בלמידה, וביו"ד סי' רמ"ג ס"ג ת"ח המזלזל במצות ואין בו יראת שמים הרי הוא כקל שבציבור:

ות"ח הנזכר כאן הוא על צורה החיצונית ששנה הרבה ושמש הרבה, אבל אין ספק שאין תורתו מחוורת ואין מסקנותיו אמת כיון דחסר לו קנין העיקרי של יראת שמים. ואמרו שבת ל"א נשאת ונתת באמונה כו', פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר, ואפ"ה אי יראת ד' היא אוצרו אין אי לא לא כו':

ואמרו שם כל אדם שיש בו תורה ואין בו יר"ש דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו:

ושם א"ל אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא ואמרת לי את בר אוריין הוא. ושם אין לו להקב"ה בעולמו אלא י"ש בלבד כו' הן יראת ד' היא חכמה כו'. ואמרו תענית ז' א' אם ת"ח הגון הוא כטל ואם לאו עורפהו כמטר, ושם וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות כו', ושם אם ת"ח הגון הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות ואם לאו אותו תשחית וכרת:

כה. וכשם שהפליגו חז"ל על תורה שאין עמה י"ש כן הפליגו בי"ש בלא תורה, ותנן פ"ב דאבות אין בור ירא חטא ולא ע"ה חסיד, ואמרו שבת ס"ג א' אם ת"ח נוקם ונוטר כנחש הוא חגרהו על מתניך, אם ע"ה הוא חסיד אל תדור בשכונתו, ובשם ע"ה נחלקו תנאי ומסקינן ברכות מ"ז ב' אפי' קרא ושנה ולא שימש ת"ח ה"ז ע"ה:

וכתב הגרי"ס ז"ל באחת אגרותיו דשימש ת"ח עכשו היינו המשא ומתן העיוני העמק של הפוסקים המסור בידינו במסורה מאנשי כנסת הגדולה שנמסר להם מן הזקנים ומן הנביאים עד שמגיעים אלינו כל אותן הדברים שנאמרו למשה מסיני:

וזה שלא עמל בלימוד הגמ' ולא יגע בתורתן של ראשונים בשנים רבות כדי השיעור המספיק להקנות לו בינה היתירה להבין באור הבהיר בהויות דאביי ורבא, שלל מנפשו בהכרח את שם חבר, וחז"ל כדי להעיר את האדם לשקידת התורה לא נשאו פני העצל הלזה וקראוהו בשם עם הארץ, ושללו ממנו זכיות מיוחדות, ואפשר דעליו נאמר לא ע"ה חסיד:

כו. מן המורגלות לחשוב לחובה ליסד ישיבות לגדל בנים לתורה, היצירה של תלמידי חכמים מוכרה לחובה רבת הערך, מוכרה לתל תלפיות, לדבר העומד ברומו של עולם, לדבר שכל חיי הדור תלוים בו:

אבל הכרה הלזו בגשתה למצוא את הנפשות הראויות ליצירה זו, גובלת גיל ידוע להתלמיד, ודורשת ממנו צעירות מוחלטת, אך זה שכבר נתבגר ובא בשנים ולא למד בילדותו כבר נפסל בעיני האדם מלהיות תלמיד, וכבר נדמה להם המבוגר הזה לבלתי ראוי לחכמה בהחלט, גם הוא בעצמו אינו רואה חובה לנפשו להכנס לבית המדרש לבקש תורה, מכיר הוא חובה לקביעות עתים לתורה ללמוד במה שידע כבר, אבל חובת עליה הגדלה והרמה רחוקה ממנו, והוא נרדם ביאוש נושן:

ואמנם אין הדבר הזה ע"פ התורה, כי חובת האדם בעולמו כל עוד הנשמה בקרבו להשתדל להיות הולך וגדל, ואם אמנם הלומד זקן דומה לדיו כתובה על נייר מחוק אבל לגודל יקרת החכמה ורב ערכה גם דיו החכמה על נייר המחוק אין ערך אליה ואין מספר לעוצם שויה:

ומה רב ההפסד של האנשים בימי הבינים של צבאם, אשר לא זכו להויות דאביי ורבא בילדותם, ואמנם זכו לדעת כי השבת בבית ד' כל ימי החיים הם החיים האמתים תחת השמש, ומרב מרצם והשתרלותם זכו לסדר חייהם בבית המדרש, ושם בבית המדרש יבלו זמנם לריק וכחם לבטלה, ולא ידעו חובת האדם על דרך האמת, ואת עמל התורה בהלכה יעזבו ולא יחייבוהו את עצמם, ומרעה אל רעה יצאו להקל בכבוד תורת ההלכה פעם בלבם ופעם בשפתם, והנטיה להגן על כבוד עצמם שלא תהיה העדרתם בהלכה להם לקלון, תאיץ בם לחפש מומין בחכמי התורה, ולפי קטן דעתם נדמה להם כי אמנם החכמים הם במדרגה התחתונה והם נמצאים ברום המעלה, כי טבע הגאוה לנוח בחיק כסילים, כי בחיק זה מנוחתה ערבה, ומה אפשר לתבוע מזה שלא פעם טעם חכמה מימיו:

ולזאת יתאמץ האדם להתרומם על כל אויביו, ולחזק לבו ללימוד הלכה, ואל יסב אל היאוש - המשחית האכזרי:

כז. ואמנם לא נמנע הוא בזמן מן הזמנים, אשר רוח נכון עובר בלבו, ומקיצו משנתו העמוקה, ומחשבה מעופפת באויר עולמו, אולי עוד לא אחרתי המועד, אולי אפשר עדיין לקנות חכמה, הלא הרבה מעמודי עולם אשר קבעו עצמם ללימוד התורה בהיותם כבר באים בשנים, וגם אני ברב שקידה ועבודה תמידית אזכה לדעת תורה ולהבין בינה, אבל מדת הבושה המכבידה על צעד היקר הזה תעצרהו, וממהר להסיח דעתו לדברים היותר נעימים לו לפי שעתו, ומתעכב על מעמדו הראשון, ועליו נאמר לא הביישן למד:

והנה מדת הבושה אשר מקומה קנויה לה בין המדות היותר יקרות, ואשר תורת המוסר משתדלת להקנותה לכל תלמידיה, ומרבה לחקור על מפסידיה בשביל להתרחק מהם, כי הלא הפך הבושה היא העזות המרשעת המתועבה מאד אצל רבותנו ז"ל, המדה היקרה הזאת נהפכה לסרסורא דעבירה בהיותו משמש בה שלא במקומה הראוי לה:

ואם חלי רע הוא מדה רעה, משנה כשלון ורבת פוקה היא מדה טובה שלא על מקומה, כי על מדה רעה הרבו בעלי מוסר בספרתם להסביר קלונה ולהוסיף בגנותה, חקרו על מזורה והושיטו סמי מרפא בפרקי לקחם, אבל מה נורא המכאוב ואנוש מכתה של מדה יקרה תועה בדרכה אשר מנקודת הענוה וממרכז הצניעות רפו ידיו מלקנות חכמה, ומה רב אשרו לוא היה מזוין במדת העזות והחוצפה בהזדמנות זו, בשעה שכליותיו ייסרוהו על רב כשלונו, על עזבו תורה מקור מים חיים, וכבר עברו מיטב שנותיו ועוד מעט והכל אבוד אבדת נצח, והבטה מתמיהה של בר נש פלוני ופלוני הנוכחת במראה דמיונו מכלימה את פניו, ולא עצר כח נגד דמיון הבל וחזיון שוא:

מעט חוצפה, מעט עזות, ותראה נכוחות, ומה נחשב מחשבת בן תמותה בשר ורוח כחלום יעוף, ולמה תכנע מראות עיניו, ולמה לא תכנע מכלימת עולם המאיימת עליך בהשארך ריק, מיגע לריק ונולד לבהלה:

חזק נא בן אדם חזק ולבוש אומץ, חגור מרץ, והוי שקוד ללמוד הלכה:

כח. אלה שלא זכו לאור הגמ' בהלכה, המה משוללים גם מאגדה באפיה האמיתי. כי בהיותו חסר לב חכמה, אי אפשר לו לקנות מושגים שמימיים אמיתיים, גם אינו מסוגל ללימודים מישרים. ומה שהזכירו בגמ' בעלי אגדה - היינו חכמים בהלכה שהוסיפו עיונם גם באגדה, אבל לא יתכן להיות ריק מהלכה ולהיות בעל אגדה. ויתכן אנשים שעסקם בהגיונות בני אדם כעין פילוסופי' ריקנית, פעם במדות פעם בקורות הדורות ועוד כיוצא בהם, ומשתדלים לקבוע הגות לבם במסגרת התורה, ויתכן שיצליחו למשוך לב השומעים ולהנעים זמירות באזני המקשיבים. ואמנם אלה אין להם חלק בתורה, לא בהלכה ולא באגדה, כי כיסוד ההלכה יסוד האגדה. אין אגדה הגיון לב - האגדה היא חלק התורה שקבלנוה דור אחר דור, אשר מסרה משה ליהושע ויהושע לזקנים וכדתנן באבות:

ולהיות בעל אגדה החובה להיות בקי במקרא בתורה בנביאים וכתובים, להיות בקי בכל אגדות שנאמרו בגמ' בקיאות נאמנה, להיות בקי במדרש בקיאות שנונה ומסודרת, ואחר כך לשאת ולתת בהן בהבנת המסקנות שבהם, וכמו שלא יתכן חכם בהלכה בלא קנין הבקיאות המרובה:

ואמנם אלה החפצים בהתגלות לבם, מורגלים בידיעות מקוטעות קטע מכאן וקטע משם, עד שנאסף בידם ילקוט של מאמרים ספורים המשמשים בם לברוא הרצאות להשמיע לרבים (ומהם מופלגים בבורות וריקנות, אינם יודעים לתרגם התורה נביאים וכתובים, אינם יודעים את הכתוב בראשונים ידיעה מספקת, ומהם שלא למדו כלל תנ"ך ואינם מבינים ללמוד אגדה בגמ' ברוב מקומות הש"ס, ובכל זאת המה מחנכים לצעירי הצאן ומטיפים לקח במידות ומוסר ולפעמים גם במדע ומתק שפתים). ואם אמנם המה גורמים לעתים להטות לב הרכים ליראה ולמוסר, ולבנו רוחש להם כבוד והערצה על מעשיהם הטובים, אבל אין שמחתינו שלמה בהם, כי סוף סוף חסר לנו תורה, ויש כאן עניות דתורה, ויצירתם בלתי מתוקנת בהחלט, וכמו שכתוב בפרקים הקודמים - אם אין תורה אין חכמה אין עצה ואין תבונה.

כט. אם אמנם מצות כיבוד של חכמים ויראתם הם מן מצוות המעשיות, כמו מצות קימה, לפתוח ראשון, לא ישב במקומו, לא יסתור דבריו - הם יסוד בנפש, ראש וראשון בחובת הלבבות. כי הלא הכבוד הוא רגש הגדול מאחיו, ועל פיו משקל כל ערכי החיים. הכבוד בתלמיד חכם משמש להכנעה לחכמת התורה, לקבלת מלכותה קבלה רצויה, קבלה ענוגה ונעימה. כי מטבע המכבד להנות מאהבת המכובד בעת שלבו רוחש הכבוד, ועינו היפה ימריצה להתאבק בעפר רגלי חכמים, ואין טרחו בזה כטורח של עמלה ויגיעה, רק כמוצא חפץ לבו, וכהשיג משאת נפשו. ואותן התנועות המעשיות המגשמים את מצות המעשיי של הכבוד הן הנה עדויות עד כמה לבו מלא אמונה בתורה, ועד כמה ינהר להתרפק עליה ולהשתעשע בסגולותיה. ובר נש דלבו ריק מרגש זה, ואין נפשו חרדה לכבוד תלמיד חכם, לבו ריק מהכנעה לתורה, לבו ריק מקבלת עול מלכותה עליו:

ואם סיבת חלי זה הוא ממיעוט הרגש כללי, כי נולד בטבע קר ובשכל גס ומחנכיו פשעו בו מלהחכימו ולהשכילו, אין הקולר תלוי בצוארו, ואמנם הוא חסר בנפשו ביסוד התורה ואהבתה, וחלקו רע תחת השמש. ואמנם אם הוא בעל כשרון בהשכל ודעת, ולבו מלא רגש כביר כח, אך נפתול נפתל בדרך חינוכו, ובאוות נפשו משתדל לעקור מלבו רגש הכבוד לחכמים כאשר מוצא בזה סתירה לכבוד עצמו, וברב גאותו הנחיל במחשבתו את כל הכבוד לנפשו בהיותו בעל בטחון, בהיותו מזכה רבים, בהיותו בחיר המדות, והלוא זה כל האדם וזה חובתו בעולמו, ומה יתרון לבעל החכמה בהויות דאביי ורבא - הנה זה חוטא בכפליים, ומוכה בכפליים:

והגר"ח זצ"ל בספר נפש החיים בשער ד' האריך במשפטו, ודן אותו כמבזה תלמידי חכמים וכמגלה פנים בתורה. וז"ל, וגם כמה מאותן אשר קרבת אלק' יחפצון הם בחרו לעצמם לקבוע כל עיקר למודם בספרי יראה ומוסר כל הימים כו', ועדיין לא ראו מאורות מימיהם ולא נגה עליהם אור התורה, ה' יסלח להם כי כוונתם לשמים, אבל לא זו הדרך ישכון בם אור התורה. (פוק חזי מאן גברא רבא דקמסהיד עלה, הגר"ח זצ"ל תלמידו המובהק של הגר"א זצ"ל ורבא דרביה של הגרי"ס זצ"ל, ואינו חושב ספרי היראה והמוסר בלי היותו חכם בהלכה בגפ"ת לאור התורה. ומי לנו אוהב היראה והמוסר יותר ממרן הגר"ח ז"ל, וברב אהבתו אליה ברור מללו דמבלעדי היותו חכם מובהק בהלכה אין אור תורה עליו בעסקו בספרי יראה ומוסר, וכמו שהאריך בשער ד', ובח' פרקים לפני ש"ד). ושם בפרק ב', גם תוכל לגרום לאדם ההתנשאות בלב מאשר הוא עובד אותו יתברך בטהרת הלב, שיקל בעיניו ח"ו אם יראה מי ומי שאין עניני עבודתו לו יתברך במחשבה טהורה כו', וכש"כ כשיראה איזה איש עוסק בתורת ה' ויתבונן עליו שהוא שלא לשמה (ר"ל לשם כבוד או אהבת הלמוד וכיו"ב כמו שהאריך הגר"ח ז"ל שם לבאר), יתבזה בעיניו מאד ח"ו, והוא עון פלילי הרחמן יצילנו. ושם בפרק ג', ומי שימלאו לבו לבזות ולהשפיל ח"ו את העוסק בתורה ומצות אף שלא לשמה - לא ינקה רע, ועתיד ליתן את הדין ח"ו, ולא עוד אלא שנמנה בדברי חז"ל בין אותם שאין להם חלק לעוה"ב לגמרי ח"ו, וגהינם כלה והם אינם כלין, והם האפיקורסין. וכן במשנה ר"פ חלק מנו את האפיקורס בכלל אותן שאין להם חלק לעוה"ב. ואמרינן בגמ' שם רב ור"ח דאמרי תרווייהו זה המבזה ת"ח כו', וגם מגלה פנים בתורה נמי מקרי ח"ו כו'.

הנה דבריו מבוארים, שת"ח שעסקו בתורה שלא לשמה לא נגרע בזה ח"ו חשיבותו, והאומר עליו מאי אהנו לי' רבנן בכלל מבזה ת"ח ובכלל אפיקורס. וכש"כ בת"ח העוסק בתורה לשמה. ובעל המוסר שמתנשא בלבו נגד ת"ח ומשפיל אותו בלבו, וכש"כ כשמשפיל אותו בפני אחרים, שהוא בכלל מבזה ת"ח, שדינו כאפיקורס ונכרת חלקו מארץ החיים, ומגלה פנים בתורה. שעל פי התורה להעמיד ברום המעלה במחשבה ובמעשה את הת"ח, שזהו כבוד התורה וכבודו יתברך, ואין ת"ח אלא החכם בהלכה בגפ"ת וכמו שהאריך הגר"ח ז"ל בקבלתו מהגר"א ומדור דור עד משה רבנו ע"ה.

ומה נורא הוא המראה, כי אנשים עטופים בטליתות של תלמידי חכמים ומקושטים באיצטלאות דרבנן, ומרצים למוסר וחסידות כל היום - והם המה מכת מבזי הת"ח, מכת מגלי פנים בתורה. ואם אמנם שוגגים הם, וכוונתם רצויה, אבל מה רב הוא ההפסד, ומה גדול ההרס בביהמ"ד.

והנה לפעמים תולים עצמם על איזה סיפור המסופר על רבם, אשר משמש אצלם לתמוך בטעותם ולהתמיד בדרכם המשובשת, והסיפור המטעה מרגלא בפומם, ומתענגים בו להנות מבזוי ת"ח, כאילו בפירוש ביזה גם רבם את הת"ח כולם, וכאילו לדעת רבם המה לא ראו אור מימיהם, וכאשר כתב כן במכתב לחכם תלמודי.

והנה יש יתרון לביזוי הנתמך על קבלה, כי אמנם כאשר יבזה על דעת עצמו אפשר לו לפעמים גם ליצר טוב ללחוש לו באזנו איזה מחאה, ואם לא לעצרהו ולשום מחסום לפיו לא יבצר ממנו להכניס איזו רעדה בלבו, ובכל אופן אין שמחתו שלמה וענגו נפגם. לא כן בהסתמכו על קבלתו מרבו, הוא מספר בבחינת כל עצמותיו תאמרנה, ולבו רחב ממתק וגיל, חכו ממתקים וכולו מחמדים לבזות החכמים בעולם הלומדים, ועוד הוא מכוין לבו לפלוני ופלוני, ומשנן את לשונו להטעים דבריו לפני השומעים וכרוצה להשכילם כי יש בדבריו גם רמז לפלוני או לפלוני, והעיקר שידעו שמדרגת הת"ח היא... (אי אפשר להזכירו מפני איסור גידוף ר"ל), ואל יטעו עוד בשוא נתעה להכנע לפני הת"ח או להעריצם בלב, כי כבר אמר רבינו ז"ל כי לא ראו אור. והנה כבר אמרו חגיגה כ"ב ב' ואם אתה אומר לו טמא כלום משגיח עליך, ולא עוד אלא שאם אתה אומר לו טמא אומר לך שלי טהור ושלך טמא.

ולו חכמו השכילו כמה מן החטא והאשמה בסיפורים כאלו, כי יוסיפו לדבר סרה על רבם כאילו ח"ו גם הוא כמותם בעון המר הזה, וכאילו לא ראה את דברי הגר"ח בנה"ח, וח"ו היה חולק על ישיבתו של רבא דרביה, ועוד ועוד יוסיפו עוולה להנות מהעבירה, ולדבר ברהב בשמחת לב להלעיב מלאכי עליון ולשום לאל חכמי ישראל וקדושיו, עוד מלאם לבם לדרוש כזאת ברבים, אוי לאזנים שכך שומעות.

וכמה מן הטפשות היא ללמוד הלכה מפי מעשה פרטית, וכי אין אנו יודעים כי יתכן שאיש אשר עסקו לימוד התורה, ויהא גם שקדן ולפעמים אף מופלג בשקידה, ובכל זאת הוא ראוי תוכחה, ואף יתכן להוכיחו בעוז ולהגיד לו כי עדיין לא ראה אור. ואמנם פעולת שקידה מופלגת איננה מבטיחה את בעליה שם תלמיד חכם, כי יתכן כי לימודו באופן שטחי, ולא זו דרכה של תורה באמת, כי עיקר סגולת התורה לעמלים בה בעיון עמוק, ולא לעמלים במעשה זמרת הגמ'. ולפעמים סיבת הדבר בחסרון רב, שלא למד לפני חכמים, ולפעמים חלקו רע שלא חונן בכשרון מספיק, ולפעמים מפני קלקול המדות בקלקול מרובה, ולפעמים חסר לו י"ש, ועוד כיו"ב. והנה כשבאין ללמוד הלכה חמורה כזו רבת האחריות שכל גופי תורה תלוין בה, הלא קלות ראש אסור בזה בהחלט. ואמנם בהיות לבם חמד למשפט המעוקל הלזה, לא יתנו לב לדעת עד כמה אין מכתב רבם מספיק לחרוץ ממנו משפטם, בהיות מהותו של זה שהמכתב נשלח אליו עלומה מהם, ובזדון לבם יגדילו את ערך זה האיש שהוכיחו רבם, ויתארוהו לחכם מגדולי הדור מופלג בצדקות וחסידות ולומד תורה לשמה, וכל זה בשביל שיונעם להם לגמור עליו את ההלל שלא ראה אור מימיו, ובשביל מה, אולי בשביל שאינו יודע לבזות ת"ח, או בשביל זה עצמו שהוא חכם, או בשביל שהוא שקדן, או בשביל שאינו מרבה בשיחות בהגיונות בדויות, ואם יקילו בגדלות האיש המוכח מרבם הלא לא יוכלו להוציא את המסקנות הדרושות להם, לזאת יתחילו בשבח שבשבחים ולסיים בגנות כאות נפשם הזדונית.

כאלה וכאלה מנת חלקם של בנ"א שעזבו חכמת ההלכה מקור מים חיים, ויתנו לה כתף סוררת. והשמר בני, אל יונעם לך חברתם, ואל תתאוה למטעמיהם, הדבק נא בהוויות דאביי ורבא ומינה לא תזוע, הפוך בה והפוך בה דכולא בה.

ל. יש עוד רעה חולה אשר היצר ילפת בה להניא אמונת חכמים מלב בני אדם, והוא משקל המרמה של הנגיעה:

חובת התלמיד להאמין כי אין נגיעה בעולם בעלת כח להטות לב חכם לעות משפט, כי מגמת החכם לזכות נפשו, ולהתגאל באיזה אשמה יכאב לנפשו יותר מכל מכה ופצע, ואיך יתכן כי בשביל בצע כסף או לעגי חנף, יחבל נפשו לעות משפט, נוסף לזה כי תכונת האמת היא אצל חכם תכונת נפשו ושרש מציאותה, וכל אבקת שקר ממנו והלאה, וכן היא אמונת המון ישרים המתאבקים בעפר רגלי חכמים:

אך היצר חתר חתירה תחת כסא הנאמן, לצודד נפשות הנוטות להתחכמות, ומביא להם לימוד שלם מן הגמרא כי הנגיעה היא בעלת כח מכריע לקטנים ולגדולים יחד, לפניה יכרעו גם הנבונים ביותר, גם חסידים ואנשי מעשה, ואין זה גנאי לחכמים אחרי שכן הוחק בטבע אנושי, ואינם יודעים כי לפי ההנחה הזאת מתיתם כל הדור, ואין שופט בארץ, ונתבטלה סנהדריה של הארץ, כי אף אם יסכים האדם על גדלות חכמתו של החכם לא יחייב את נפשו לשמוע אליו אחרי שימצא לתלות את הוראתו באיזה נגיעה, וזה לא יבצר מכל מי שאינו שבע רצון מהוראת החכם, ועל ידי זה קם דור ששופט את שופטיו, וכל איש הישר בעיניו יעשה, ובכל מקרה רב הערך מתלחשים המתחכמים על נגיעה פלונית שהטתה לב החכם ולפעמים המובהק שבדור - בעמדתו הבלתי נכונה, וכל אוירה של העיר ולפעמים אוירה של כל הארץ - מתמלאה שוט לשון, קטטות ומריבות, וללא אמונה בחכמים גברו בארץ:

יסוד הדעה הזאת מצאוה בגמ' סנהדרין י"ח ב' אין מושיבין מלך וכה"ג בעיבור שנה, מלך משום אפסניא, כה"ג משום צינה, והדין נאמר במלך החסיד שבחסידים, ובכה"ג כשמעון הצדיק, ועוד אמרו כתובות ק"ה ב' ריבר"י הוה רגיל ארימי' דהוה מייתי לי' כל מעלי שבתא כנתא רפירי יומא חד אייתי לי' בה' כו', בהדי דקאזיל ואתי אמר אי בעי מעין הכי כו', וכן אמרו שם בריב"א:

ואמנם השוחד ענין מיוחד, והוא כי מקח שוחד הוא מן הגנויות במוחלט, שהתורה תיעבתו, ובעקבו בסוד כחות הנפשות לעור עיני חכמים ולסלף משפט, ובהיות שאמרו שהסתכל הקב"ה בתורה וברא עולמו, חייבה התורה כח בשוחד לעור ולסלף, ולהזהיר לברוח ממנה, והנה נוסף על כח נגיעה שהוא ממנהג העולם כפי טבעת בני אדם, הוזמן כח טומאה בשוחד לטמטם הלב ולרדם את הבינה, להנעים בפי הדיין לזכות את משחדו, ואחרי שהתורה פסלתו לדיין זה לדון בין משחדו לרעהו, הוסר ממנו גם מחסה החכמה - אשר הובטח בה תמיד לבלי להכשל בחטא ואשמה - אם יעבור על מה שהזהירה התורה וישב על כסא המשפט בניגוד למצות התורה:

והנה אין הזהרת השוחד מכלל המשפטים אלא מכלל החקים, שהרי לא אסרה תורה הוראה לעצמו ואדם רואה טריפה לעצמו, אף אם הוא דל וכל חייו תלוים בו:

והוא מורה בחמץ שעבר עליו הפסח אף ברכוש גדול, וכשיורה להיתר ואחד הנרגנים יהרהר אחריו כי הפסד ממונו הטעתו, הרי זה מן המהרהרים אחר רבם, ואנו בטוחים בחכמים שהנם מורמים מפחיתיות כאלה, ולא יחשדו בם אלא קטני הדעת נעדרי בינה אשר לא ידעו ולא יבינו נפש משכיל:

ואף במשפט בין איש לרעהו, לא פסלה תורה רק בשוחד שבזמן המשפט, אבל לא אמרה תורה לשפוט את אהובו ואת שנואו, רק שושבינו, ושונאו שלא דיבר עמו ג"י לדעת י"א בחו"מ סי' ז' ס"ז בהגה', ואף שנטיה הטבעית יש במוחלט להטבת אהובו ולרעת שנואו, אך כח טומאת השוחד אין כאן והתורה האמינה בבטחה גמורה את החכם הדיין כי יראה נכוחות, ולא יטה לבו לשאיפת טבעו כהרגל שנעשה טבע שני אצל חכם והאמת תמיד נר לרגלו ואור לנתיבתו, וצדקו ישוב משפט:

ולא עוד אלא שאמרו במקום פסידא עביד אינש דינא לנפשו, ולא חשדוהו לעוות דינו, ואמרו ב"ב נ"ח ב' האי דיינא דמתקרי לדין ומפקין מני' ממונא בדין לאו שמי' דיין, ולא למדו עליו זכות מפני אונס הנגיעה:

והנה פסלו חכמים נוגע בעיבור השנה דאיקרי משפט כדאמר ר"ה כ"ה ב' [אע"ג דקרא בקידוש החדש כתיב גם עיבור שנה דינו כקה"ח] ויהבינן לי' דיני משפט, וכל זה בכלל חקי המצוה שהוזהרנו ממקח שוחד, ומהם פסולי דרבנן ומהם מדת חסידות, ומה שאמרו ריבר"י וריב"א שהרגישו בנפשם [ול' הגמ' אמר היינו בלב] קירוב הדעת, היינו קירוב הטבעי של נגיעה, ובגדולים הטבע יותר חזק כלפי שכלם החזק, למען יעמדו על משקל הנסיון ויבחרו בטוב, בטוב בחירתם, שזה סוד בריאת האדם, ואפשר שמדת החסידות הוא גם בסוד היצירה, וכשניתן כח בשוחד לעור, ניתן כח גם בשוחד של מדת חסידות לעור החסיד:

אבל מה גדלה השואה ומה רב החשך, בהתרת החשד בכשרים, במקום דהתורה הכשירתם לדון ולהורות, ובכלל זה כל הנהגת העולם בדברים המתרחשים יום יום:

והנה תורת המוסר המחמרת מאד נגד השחתה במדות בני אדם, והמזהרת בלהבי אש שלא להכשל בהטלת דופי בזולתו, אף במחשבה, וכש"כ בדיבור, ואף בדבר אמת, וכש"כ בשקר, ואם זה שמתעולל בו הוא ת"ח הרי זה מבזה ת"ח שהוא בכלל אפיקורס, והרי טעות בהלכה מבלה את הכל, אחרי שהלכה פסוקה שאין לך חכם שיעמוד בפני נגיעה, ומה חטא יש כאן אם אגיד שעיות את המשפט מפני נגיעתו, הלא זה חק טבעי ולא נגרע כבוד החכם בזה, והנה שפך את היין ושמר את החבית:

ונקח הדוגמא - למען יצטיירו הדברים בלב מתלמד צורה קבועה קיימת - את ההתאבקות של בני אדם בקבלת רב ופרנס על הציבור, זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, ומן הראוי שיסמכו כולם על הכרעת גדולי הדור, ואם הכרעת החכם אינה קובעת הדבר מפני הרצון העקשני של עמי הארץ, אפשר לקרוא עליהם שזדונות נעשה להם כשגגות, ואמנם הם מכירים בחטאם, אך לא הורגלו לבטל רצונם מפני הוראות שכליות, אך מה רב ההרס, בעמדה עדינה של המתימרים ביושר ומגולה הטוב, ולפי גאות לבם יצר טוב שופטם, ומשפטם נושא עליו אופי של מדע, וכאילו דנו על הדבר בישיבה במתון ובכובד ראש, ואחרי כן הוציאו משפט חרוץ שאין להתחשב עם גדול הדור בזה, שהרי לא גדול הוא מריבר"י וריב"א, והרי הדבר נוגע אליו, הוא רוצה יותר ברב זה מפני.:

והנה באה ליצנות אחת ודחתה מאה תוכחות, ועובדים ע"ז בטהרה, ועושים את הפלסתר תורה:

וכל זה מפני שלא יסדו את מוסרם בהלכה, ובעלי הלכה ראו שאילה, במה שנאמר בגמ' דריבר"י וריב"א קבעו להם דיין לדונם, ולכאורה מפני הנגיעה לא היה ראוי שהם יבחרו להם דיין, כי ידוע הרבה פעמים בעלי הדין אינם משתוים לפני מי לדון, וברירת דיין אפשר שיהי' בו כעין זכות לזה וחוב לזה, וראוי לנוגע להתרחק מליחד את הדיין, ולמדו מזה כי אין פסול בשביל נגיעה ליחד את הדיינים, וכמבואר ברמ"א שם סי' ז' ס"ז, וכש"כ שאין חכם הדור נפסל להגיד בבחירת רב בשביל נגיעה וזה בכלל הוראה, והנה נכשלים בעון המר של אמירת לא חטאתי, ומהרסים את יסודי התורה, ומטבע הדברים שבודים נגיעות שלא עלו כלל על לב החכם, ושגגת תלמוד עולה זדון: