אמונה ובטחון/א

פרק א

א. מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו. האמנם העדין הזה פצעיו לא חובשו עדיין, והנה הוכה הכה ופצוע, כי לבו ראה הרבה מעיון הבחינה אשר תחת השמש, אותן הבחינות המראות בעליל, כי העולם שלפניו, נבנה בתכנית מעובדה ומחושבה מראש, וכאילו מהנדס חכם צייר לפניו את העולם בטרם נברא ופגע בעיכובים מכריעים על כל שעל ושעל, אבל מרצו הגדול עמד לו להסיר כל המכשולים אחת לאחת:

ומה נהדר המראה, ומה נפלאה תכניתו של בן האדם, ראה התוכן שאי אפשר לו להיות בן אדם באותו הכתר שהכתיר תחת השמש, אם לא תהיינה לו ידיעות מפורטות מהנמצא בעולמו מהדוממים והצומחים והמוצקים למיניהם, ובלעדי הידיעות האלו אין כל חיים למכונת האדם, חשב התוכן והמציא במחשבתו מכונה, אשר באמצעות האורה יגיבו כל הנמצאים על פני האדמה על המכונה ההיא, איש איש בגוון מיוחד, וישם בפני האדם שתי מכונות, אחת בימין ואחת בשמאל, ואנו רגילים לקרוא את המכונה "עין", עין ימנית ועין שמאלית:

כמה מן החכמה יש בעין, לא תשבע עין לראות ואוזן לשמוע, ודור אחר דור יוסיפו חכמים לדעת, ונבונים להבין, את אוצרי החכמה הצפונה ביצירת העין, ואת תכליתה לא הגיעו:

ב. ומה בצע אם תמלא עין לראות, אם זה הנברא הנקרא אדם יהיה נטול כח התנועה ולא יוכל להניע דבר ממקומו, שם הבורא לבו לזה, ויתקן לו שתי ידים מימינו ומשמאלו, ויחלק כל יד לפרקים רבים וכל פרק סובב על צירו לקבוע בו כח שימושי קל ומזורז, ויוסף בסופה מקלות מפוצלות חמשת חמשת בכל יד אשר אנחנו קוראים אותן אצבעות. עוד ניתן בהן כח המישוש להבחין בין קר לחם, בין יבש ללח, בין רך לקשה, הכל כפי הצורך לסדר החיים על פני חלד:

ומה יתרון לאדם אם כבר חונן בעינים לראות וידים למשש, אם האדם עצמו לא יוכל לזוז ממקומו, וייצר לו שתי רגלים ללכת בהן על פני הארץ, והכל יפה עשה, בחכמה ותבונה, השכל ודעת:

ומה יועילו עינים, ידים ורגלים, אם הם פגרים מתים ורוח אין בהן, ויפח באפו רוח חיים, כמוס סודה מאתנו, עלומה חידתה, אבל עדים אנחנו גם בני אדם גם בני איש, כי ישנה ונמצאה היא, חיה וקיימה, ובהמצאה אנו נמצאים, ובקיומה אנו קיימים, ואנו קוראים לה שמות, נפש, רוח, נשמה, הכל בהרגש מרחוק ואין אנו יודעים מה היא:

ואמנם הרבה ממרהיבי עין ומפליאי לב בגוף האדם אבריו ופרקיו להחזיק את רוח החיים בגוף הגשם, תכנית הבשר והעצמות ומרוצת הדם בכל עורקיו המהוים את החיים, והדם הוא הנפש החיה באדם:

ואמנם אחרי שנעשה האדם עדיין אין קיומו נאמן, כי חייו תלויים במזון תמידי המחדש דמו בקרבו, ואשר לזאת סדרו מעשה בראשית דגן תירוש ויצהר וצמח האדמה ועץ פרי מינים רבים אין מספר, וכל אחד מהם אצור מכחות שונים המתאימים למזון האדם, להבריאו, להשקות עצמותיו ולהחיות נפשו על פני הארץ, וכבר זכה האדם ללמוד תורה ודעת פליאות החכמה במבנה כל צמח למינהו, ואשר מעיד על יוצרו אשר אין חקר לתבונתו:

ג. ולפנינו מחזה מזעזע כל לב חכם במבנה גו האדם לקבל המזון ולעכלו ולחלקו באופן חימי ליסודות נפרדים ולשלח כל יסוד למקומו הראוי, ואשר למדנו משפטם בכח החכמה אשר חונן בה האדם, משפט הכרס והקיבה, הכבד והמרה, הטחול והכליות, הדקין וכיס השתן, הלב והמוח, ולכל אבר תפקידים מיוחדים, וכולם עובדים שכם אחד בזריזות נפלאה, עד שמבררים את הדם בירור אחר בירור, ומעמידים אותו על אפנו בכמות האודם והלובן, הדרוש לקיום המכונה הנקראת אדם, ומכוונים את מנת הסוכר בדיוק, ועוד דברים מפולסים בפלס דק על דק נבדק, והאדם טפש לבו, ואינו יודע מרב צבאו העומדים על משמרתו, ועמלים בלי לאות ובלי הרף, למען חייהו ולתת לו שארית בארץ החיים:

ומנעימות החכמה לחזות בקשר של החיים עם אויר העולם, האצור בחמצי ופחמי, ואשר לסוכן בין האדם והאויר נמנתה הריאה בעלת שבע תאים, וניתן לה כח הנשימה לשאוף את החמצי להשקות שדה וגן של החי, הם בשרו ודמו, עצמותיו וגידיו, והוא נכבד מאד בין צבא לוחמי מלחמת החיים של האדם:

ד. ראה היוצר שעדיין אין החיים מפכים על מתכונתם אם לא יהיה קשר איש עם רעהו, ועולם שכולם חרשים ואלמים נטול כל ערך, ואין בו שום ממש, וטוב ממנו התוהו - עמד ותיקן מכונה מצפצפת קולות משונים ואנו קורין למכונה זו פה, וכנגדה תיקן מכונה מתפעלת ונרגשת מכל תנועת קול ואנו קורין מכונה זו אוזן, ועל ידי פה ואוזן נבראת שפה מדברת איש אל רעהו, ויהי האדם לנפש חיה, לרוח ממללא:

אבל מה יתרון לאדם תחת השמש אם הורכש בשפה מדברת ואוזן שומעת, אם עודנו חסר דעה וחדל בינה, נמשל כבהמה, כשור אוכל עשב, ורצון בורא העולם לברוא אדם חכם מחוכם בעולמו ולצוותו נגיד על כל היצורים, ויטע שורש חכמה במוחו ונטע דעת בלבו, להבין ולהשכיל בכל אשר תחת השמש:

ואמנם מי ששכלו חד וחריף ויכול להחלץ משטף החיים הגשמיים, ולהתרומם במחשבתו מעל כל הקיים בעולמו, ולהשקיף מלמעלה על כל החיים של עולם התחתון, רואה את ענין החכמה המורכבה בגבר קרוץ מחומר, כאחת החידות התמהות, ונפשו תתעלף מרב החשק להבין סודה והיא רחוקה ממנו:

עוד יגדל מחזה הפלאות התהפכות השכל - הבלתי מוגדר במושגי הגוף ואין לו לא אורך ולא רוחב, לא ילדות ולא זקנה - לגשם אזרח, ובהיות האדם עולל, גם שכלו בבחינה זאת, וכאשר הילד הולך וגדל גם שכלו גדל עמו, ומה נפלאו דרכי החכמה, ומה נעלמו מסילות התבונה, אשר כוננו את בחיר היצורים - את האדם:

ה. עוד לפנינו תכנית מעובדת, מעולפת ספירי התבונה, המעידה על כשרון פועלה, אשר אין כח לאדם לחקרו, ולתת לו תהלה ושבח, התכנית של הזיווג זכר ונקבה, כדי להבטיח נצחיות העולם, פליאות הכלים של המין לכל אחד, ובריאת הרצון המוכרח להבטחת ענינם, ומרוב ההרגל לא ירגישו בני אדם את נוראות הבורא, את כולם הכינם וגם יסדם, קימים לעד לעולמי עולמים:

עוד מן הנעלמות, מרהיבי עין ומפליאי לב, יצירת האדם בבטן אמו, ודירתו שמה תשעה ירחים, בחיים מסודרים, חיים נעימים, הולך וגדל, הולך ומתפתח, ובהגיע זמנו לצאת שובר דלתי אמו ויוצא, וכל זה ערוך בסוד היצירה, כחות משולבות אשה אל אחותה, וכל הגלגלים סובבים על משמרתם, וכל אופן שומר תפקידו ושוקד על עבודתו במהירות נפלאה, עד שמוציאים לפועל ילד חי מחודש ומצוחצח, וסוף המעשה במחשבה תחלה בלב יוצר כל היצורים:

ובצאתו נבראו בשבילו שדי אמו להניקו חלב למזונו, ויצו הבורא כח שאיפה נפלאה בלב האם למפל עם היונק שלה בלי לאות, ואנו קוראין אותו "אהבה" של האם לצאצאיה הצפיעים והצפיעות, גם הוכן כח פועל ביניק היולד למצוץ שדי אמו ולהתענג על חלבה:

ו. אחרי שנברא האדם באברים המתוקנים בתכלית התיקון, ובחושיו המסוגלים תכלית הסגולה, ובנשמה משכלת בת השמים, ובהבטחת דורות עולם בחכמת הזיווג, עוד לא הוכן לו חיים קיימים על פני חלד, מפני טבע הפגעים חלאים רעים ונאמנים, המתרחשים בעולם, ומתחדשים לבקרים, גם זה לא נכחד מחכם חרשים, ממציא כל הנמצאים, וישם לב למצוא מזור ותרופה, לכל פגע ולכל נגע, לרפא את האדם רפואה נאמנה ולהשיבו על כנו בארצות החיים:

סגולת הרפואה הטבועה בגוף האדם, כי פגע הפוצע בגופו בכל מקום שהוא ונחתך בשרו ודמו שותת, מיד כל אבריו עורקיו וגידיו שולחים עזרה, הם שמנים המקפיאים את פני הפצע ומעכבים את הדם מלזנק, ומעוררים את שרירים הנחתכים להעלות ארוכה ולדבק אבר אל אבר ולקרם קרום חדש:

וכן נבראו מחנות הגנה נגד הבצילים המשחיתים:

ויש בגוף האדם צבא בעלי חיים נוחים לסגולת בשרו ודמו, והם עומדים הכן בהתמדה גמורה, לגרש, להרוג ולאבד את המיקרובים המסכנים את חיי האדם, ואכן במקרים רציניים לא תספיק יד הסגולה של הגוף עצמו לנצח במלחמתה עם האויב האכזרי, והיא זקוקה לעזרה מן החוץ, וכבר ברא הבורא את אוצרו הטוב של עשבים וירקות ופרי אדמה ופרי עץ ומימות סגולות ומוצקים רבים בכדור הארץ אשר ניתן בהם סגולות מרפא למיניהן, ובלב חכם נתן חכמה לחקור אחר סגולותיהן, ולדעת חכמת הרפואה ואופן שימושן כל מין לתעודתו, וככל אשר הורגלנו במרפא הרופאים לכל תחלואי הגוף למיניהן:

ז. בעלי החיים משתוים עם האדם במבנה הגוף ובחינותיו וסגולותיו, חומר גופן בשר ודם, גיד עצם וקרמה, והם בעלי נפש חיונית, בעלי חושים כמו האדם, נזונים כבני אדם, בעלי שני מינים זכר ונקבה, ומותר אדם מן הבהמה בחכמה ובדיבור:

בעלי החיים משמשים את האדם, כמו שור לעול וחמור למשא, ומכינים מזון לאדם, חלב ובצים, ומהם שמכינים צמר ללבושו, ומהם שהם עצמם מאכל לבני אדם, ונבראו בסוגים שונים ובמינים רבים, ומזונותיהם שונים זה מזה:

ומהם שאין בני אדם נהנין מהם כמו חיות טורפות ונחשים ושקצים ורמשים, ואמנם יש בהם צורך ותועליות נעלמות, ולפעמים האדם נענש על ידן, ולפעמים האדם לומד מהן חכמה ומוסר, וכבר הורגלנו במציאותן, ואנו נרגשים כי מבלעדם היה העולם חסר, ואין העולם יפה ושלם אלא כשחיות טורפות בו:

רב ההרגל מכהה את רגש התפעלות הנפש הראוי מכל חי באשר הוא חי, ולעומת זה יש התפעלות הנפש ממינים מיוחדים שאין מציאותן מצויה כל כך, כמו הרואה פיל, קוף, עכבר שחציו אדמה, [סנהדרין צ"א א', חולין קכ"ז א'] ואדני השדה [כלאים פ"ח מ"ה, ולשון הר"מ שם הם חיות הדומות לבני אדם ואומרים המספרים חידושי עולם שהוא מדבר דברים רבים שאינם מובנים ודיבורו דומה לדיבור אדם כו':

ובר"ש שם חיה ששמה ידוע כו' הידוע צורתו כצורת אדם בכל דבר בצורת פנים בגוף וידים ורגלים כו'] וכן טבע האדם להשתומם מן הבריאות המשונות לקויי מומין או ננס ביותר או ארוך ביותר, התפעלות זו יסודה בדמיון ולא בשכל:

ח. ענין הדמיון הוא כח נאצל מן השכל, והוא שטחי בלתי עיוני, וטבעו לשכנע את האדם ולאסור את לבו שלא יחשוב נגד דמיונו, ולעומת זה השכל הוא תמיד איש ריבו של הדמיון, והאדם מכיר בשכלו כי הדמיון לאו בר סמכא הוא, אבל לעתים ינצח הדמיון בהיותו תוקף על האדם ביותר:

דברי הימים וקורות עולם הם מאלפים הרבה את החכם בדרכו, ועל תולדות העבר ייסד אדני חכמתו:

ואמנם בהיות האדם אוהב לחדש ולהרצות לפני קהל, נצברו הרבה שקרים בספרי התולדות, כי בן אדם אינו שונא את הכזב בטבעו, ורבים האוהבים אותו ומשתעשעים בו שעשועי ידידות, ועל החכם להבר בספורי הסופרים לקבל את האמת ולזרות את הכזבים, וכאן יש כר נרחב אל הדמיון, כי טבע הדמיון למהר ולהתקדם ולהגיד משפט, טרם שהשכל הכין מאזני משפט לשקול בפלס דבר על אפנו, והדמיון חורץ משפטו כרגע, מהו מן האמת ומהו מן הכזב:

ט. כתב הר"מ פ"א מה׳ יסה"ת ה"א יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו, עכ"ל, יסוד זה אמנם השכל מחייבו כי לא מצויר בשכל מציאות בלא הויה, ואם הוא נמצא על כרחו היה לו זמן שהומצא, ובהכרח שהיה לו ממציא, אבל הדמיון העולם לפניו כמישור, והעיון בזה הוא לו למעמסה וחדלי התבונה הנתונים תחת ממשל הדמיון רחוקים מאמונה משוכנעת.

ויש מבעלי דמיין השואלים מה נרויח אם נסכים שיש להעולם ממציא, אחרי שהננו מוכרחים להסכים שבורא עולם נמצא ואין עת להתחלתו ומציאותו נצחית, והרי הדרא קושיא לדוכתה איך אפשר לנמצא בלא הייה, אבל אין לדמיון בינה, כי כל נמצא שיש לו מדה וקצב אורך ורחב ושטח, אנו מציירים בדעתנו העדרו, וכל הנמצאים בסוג הזה בהכרח שיש עת למציאותם, ויש להם התחלה, וכל שיש לו התחלה יש לו הייה, וכל שיש לו הייה יש לו מהוה, אבל יש נמצאים שאין להם לא מדה ולא שטח והם נמצאים בחיוב ולא יצויר בהם העדר, והן המושכלות כמו ב׳ פעמים ב׳ הם ד׳, וכמו המושכל שהאלכסון עודף על האורך וכיוצא בהן מן המושכלות, שאין למושכל מושגים ממושגי גוף ואין עת למציאותן ולא נולדו מעולם ולא ימותו לעולם, ואין מציאותן נרגשות רק בנשמה שניתן לאדם להבין ולהשכיל, ונמצא כזה הוא מציאותו ית׳ ממציא כל הנמצאים אך אין ליציר שום מושג ממהותו כי הוא ית׳ בעל כח ובעל בחירה יודע כל יצוריו, ויודע מעשיהם, ויודע צורכם וכל המתרחש עמהם, ומהוה את כל הנעשה בכל העולמות ברצונו ית׳ כי כל הנעשה ברצונו ית׳ קשורה ואין כל פעולה זולתו ית׳. כאשר זכה שכל האדם לראות אמתת מציאותו ית' מיד נכנס בו שמחת גיל אין קץ, ונשמתו נעימה עליו, והדמיון משלים עם השכל לחזות בנועם ד', וכל תענוגי בשרים חמקו עברו, ונפשו העדינה מתעטפת בקדושה וכאילו פירשה מגוף העכור ומשוממת בשמי שמים:

ובהעלות האדם בערכי קדש אלו, נגלה לפניו עולם חדש, כי אפשר לאדם בעולם הזה להיות כמלאך לרגעים, וליהנות מזיו הקדש, וכל תענוגי עולם הזה כאפס נגד ענג של דביקות האדם ליוצרו ית':

הכח הטמיר הלזה הוא אחד מכחות הטמירים שנתן היוצר בנשמת האדם, וכח זה מעיד על קשר הגבר ליוצר כל היצורים, ואשר נברא לעבוד את בוראו ולדבקה בו:

י. אם כי כל בני אדם בסוג אחד ובמין אחד, בכל זאת לא ימצאו שני אנשים בשויון מוחלט, וכל איש הוא יחידי בין האישים, אין כשרון שכלו דומה לחברו, ואין מדות נפשו דומות לחברו, ותולדה מחויבת מזה שיש לפעמים יתרון איש על משנהו בערכים מופרזים, עד שנדמה שאין שניהן אחד בסוג ובמין:

ההבדל במדות הנפש לכאורה אינו ענין וקשר למדת חכמתם של האישים הנבדלים, ומדות משחתות לא יגרעו חכמת בעליהם, כי לחכמה צריך כשרון החכמה, שכל טוב, ולב מבין, ומה הפסד לקנין החכמה אם הוא איש אכזרי נטול מדת הרחמים, או אם הוא גבה רוח ורודף אחר הכבוד, וכיוצא בו מן המדות הזרות, אבל אין הדבר כן באמת, כי חדל אצילות הנפש ונועם המדות הוא חדל בקנין החכמה הנטועה הרגשות נעימות ביסוד החכמה:

יא. יש איש מתאוה להשיב לזולתו, הפגשו עם רעהו הוא לו לחדות לב, מקבלו בסבר פנים יפות, חרד אולי לא קלע אל המטרה לפי רוח רעהו, אולי דיבר דבר שלא כהוגן, כי אין כאב לב אצלו, ככאב של פגיעה בכבוד חברו, או שחסר מרעהו חסד, ומעולם לא נפגע הוא מרעהו, כי לבו המלא אהבה תכסה על כל פשעים, והוא מוכן מראש לקבל באהבה נאמנה פצעים ונזיפות שיחלוק לו רעהו, בידעו שאין רוב בני אדם אצילי המדות, ומה אפשר לתבוע מהם, ובכל זאת רוחש לבו להם יקר וכבוד, ואין בלבו הרהורים רעים מעין זלזול בכבוד הבריות, כי תפנוקי הנפש מפנקים את בעליהם להיות משמש, למען הטוב המלא, גם בשני הפכים בנושא אחד, ולהיות מאשים את עצמו על כל שעל על חסרון השלימות בסגולת המדות, ולהיות מזכה את אחיו זכות גמורה ומוחלטת אף אם כעבות עגלה חטאיו:

יקיר הנפש דנן, אינו דורש מנפשו התאפקות יתירה, וחגירת שארית כח, נגד הרגזנות הטבעית, ונגד כאב של הלבנת פנים, כי נפשו כבר מלוטשת ומצוחצחת שאינה מקבלת כתמים, והוא שובע שמחות וגיל בנעימות נצח:

יב. קו דק משתרע בין החכמה והסכלות, ולא יתן לאדם ליכנס להיכל החכמה, אך עין העדינות, ועליזת הנשמה, מוחקת את קו החוצץ כליל, ומסלת החכמה לפניו למישור, אבל האדם הנמשל לעיר פרא, אשר אסור בזיקי התאוה כיום הולדו, רדוף ממתקים, רעב תענוגים, רגזן תמידי, מלא גאוה, גם אם חונן בכשרון החכמה בתכונת נשמתו, ומנה אחת אפים הוכן לפניו על שלחן התבונה, לא תמצא ידו לעשות חיל בלימודים, כי מדות מגונות ערלת לב ואטם המוח, סוגרות דלתי החכמה ונועלות שערי בינה, כי בסוד החכמה נימין דקין, שרירים עדינים, לא יראום עין בשר, רק עין עדינה של לב עדין:

החכם מכין לו צנורות בלבו ונפשו מהחכמה האצולה, אשר זרם החכמה זורם דרך צנורות אלו ללבו ונפשו, ולסגולת הזרם דרושה שמחה נפשית וחדות רוח, צמאון לחכמה ורעבון לבינה, אשר כל אלה יד הטובה של מדה הטובה הכינתם, יסדתם ותכוננתם:

יג. שרש תיקון המדות הוא סור מרע, ונוח לו לאדם לקיים עשה טוב, אבל מן הקושי הוא לקיים סור מרע:

יש מן האישים שהם עומדים הכן למסור שארית כחם לטובת זולתם ליחיד ולציבור והם קפדנים ביותר, וכאשר פגע בהם אדם בדיבורו הקל, הם מתקצפים קצף חדל מעצור, וידיהם קלות לחלק מהלומות רצח, ואוי לו למי שפגע בהם:

אי אפשר לרחש כבוד שבח ותהלה לעוסק בצרכי ציבור הלזה, אחרי שזה הגבר לא עמל על תיקון מדותיו, ועמקנותו טבעית, שאהובה לו היצירה הנעשית על ידו, ועל הרוב נעימה לו ההערצה הקוננת בלב כל מכיריו, ואמנם הבריות נהנין ממנו, ואמנם הוא מהולל ומשובח בבחינת התהלה והשבח הניתן לחפץ הסגולה והוא נכס יקר ערך, אבל מהלל איש בשכלו, וזה תגמול החכם שעמל בשלימת הנפש על נטיות רוחו בטבעו, לא יתהלל בו גבר על תנועותיו הטבעיות:

מעשה בחסיד אחד שהזמין אורח לסעוד אצלו בשבת, ובביתו כבר הכינו בלבם קבלת פני האורח, כי גם בני ביתו אהבו את האורחים:

ואמנם המחלק את האורחים לא ידע מהזמנתו של החסיד וישלח את האורח לאשר הכין לו, וכאשר שב החסיד בליל ש"ק מבית הכנסת לא מצא כבר את האורח ויבוא בגפו הביתה, וכששמעו בני ביתו שאין להם אורח התעצבו מאד, ויאמר להם החסיד אין האורח כאחד מהנכסים לעשות בו סחורה, דאגתי היא רק שיהיו לו להאורח צרכיו וסעודת שבת, אבל אחת היא לי אם קבל זה ממני או מזולתי:

לא כן מנת חלקם של דלת עם, אם הוא אוהב לעשות טוב, לא ימנע ממנו צרות עין ואין דעתו נוחה לראות אחרים במלאכתו:

יד. שני כחות נבראו בנפש האדם, כח אהבה, וכח שנאה, ולעולם אין יחוס האדם לרעהו בקפאון של שני הכחות יחד, אך אחד מהם פועל, והשני נאסף בהכרח, שהם שני הפכים מוחלטים, ולא יתכן הויתם יחד:

ההכרעה ביניהם מי יחיה ומי ימות, מי ינוח ומי ינוע, על הרוב תלוי במעשה, בעילות המביאות לידי אהבה לפי חקי הטבע של הבריות, ובעילות המביאות ליד שנאה. ואמנם אף בלי כל סיבה מעשית יש סיבות צפונות בכחות הנפש להפק חן ואהבה לרעהו שהוצג לפניו בפעם ראשונה, אשר לא הכירו מעולם, ומנקודת אהבה זו הולכת האהבה וגדלה ומתוספת, וכמו כן יש כחות בנפש להפק שנאת מרורות לרעהו בלי כל סיבה מוקדמת, רק בגלל שלא מצא חן בעיניו, והשנאה הולכת ומתפתחת ביניהם, וביחוד הדבר רגיל באלה שכשרון שכלם חזק ומדותיהם ערות וחדות:

ומה נורא המראה לראות איש משליך חייו מנגד בשביל עמו, בשביל אחד מעמו, ולעומת זה אין מעצור לרוחו להכות נפש השנאוי לו במקרה ידוע:

ואמנם כל אלה הן הנה הטבעיות הערומות כפי שהטבעו בנפש הגבר הוקם על, ואשר ניתן לו כל כחות בעלי החיים שתחת השמש, ועליהם הפקד מפקד חכם, הוא השכל, אשר ראשו אחד מתערה במוחו של האדם וראשו השני בגנזי מרומים, לנהל את כל צבא המדות ולתקנם תיקון מישרים:

ומה נכבד זה האיש אשר בעבודתו המתמדת עלתה בידו לקבוע רסן על פי מדות הגסות עדין לבלום, אין כעס ואין רוגז, אין שנאה ואין איבה, אין נקימה ואין נטירה, אין שאיפה אחר כבוד, ואין תאוה לשעשועי הבלים:

וכשם ששכלו של האציל נכון, ודעתו דעת אמת, כן הדמיון שלו מכריע תמיד את כף האמת, ואמתת מציאותו ית' מתקבלת על לבו, ללא היסוס, וללא פקפוק, כי לבו רואה תמיד ברקי נוגה למעלה מגדרי עולם, ובהכרת בוראו ית' ימצא פתרון החידה של העולם כולו אשר הדריכה מנוחתו ללא הפוגות:

א) אני מאמין בא"ש שהבורא ית"ש הוא מנהיג ובורא לכל הברואים והוא לבדו עועוי"ע לכל המעשים:

ב) א"מ בא"ש שהבוית"ש הוא יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים והוא לבדו אהה"ו:

ג) א"מ בא"ש שהבוית"ש אינו גוף ול"י משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל:

ד) א"מ בא"ש שהבוית"ש הוא ראשון והוא אחרון: