אלשיך על תהלים יח ז

ולכן הראוי הוא להחזיק לו יתברך טובה, כי הלא בראותי את עצמי בשני הסעיפים אם אהרוג או אהרג (תהילים יח ז): "בצר לי" בשביל הצר לי שהוא לגופי אקרא ה', שיגן בעדי שלא ימיתני, ואל היותו אלקי להצילני מן החטא הגורם שלא יקרא אלקי, אשוע, כי לזה צריך יותר מן קריאה לעומת היצר הרע המקדים מוקשי מות. ועל הקריאה שלא יהרגני ישמע מהיכלו קולי, כלומר שלא אחשיב עצמי לומר שהוא יתברך דבוק בי, רק הוא מהיכלו ומשם ישמעני. אמנם בשועתי שהיא לבל אהרוג ואחטא, כל כך ערב לפניו יתברך שאשוע שלא אחטא, שמתקרב אלי באופן ששועתי לא אייחסנה שישמע מהיכלו, [כי אם] שהיא לפניו, כי אצלי הוא יתברך, ולא תבא תפלתי רק באזניו יתברך לבדו, ולא כיתר תפלות שעם היותו יתברך שומע, יש גם מלאכים מגישים אותה, אך זו מאליה לבדה תבא באזניו:   או יאמר "ושועתי לפניו כו'" (תהילים יח ז), מה שכתבנו במזמור (תהילים ד ב): "בקראי ענני כו'", כי אחד מידידות ה' את אוהביו שעם שטרם ידבר והוא שומע, עם כל זה לא יקוץ בשמוע תפלה על הדבר באומרו כבר נתתי שאלתך, כי אם יערבו לו דבריו יתברך וישמע, והוא מאמר הכתוב (תהלים כא ג): "תאות לבו וכו' וארשת וכו'", וכן אחשוב בפסוק (ישעיה סה כד): "והיה טרם יקראו ואני אענה", עם כל זה שעניתים, עודם מדברים ואני אשמע. וזה יאמר "ישמע מהיכלו כו'" (תהילים יח ז), ועם כל זה ושועתי לפניו תבא באזניו ותערב לו: