אלשיך על שמואל ב יב כב

וזהו (כב) אולי "יחנני ה'", שהוא על הנוגע אלי, וגם "וחי הילד", אך עתה הנוגע אלי כבר נתקן, נשאר ענין הילד ומה אוכל לתקן לו, וזהו (כג) "למה זה" כלומר לנוגע לזה:

שהוא הילד שהזכרתי "אני צם", ואם אמרתי להתפלל שישוב לבא אלי, "האוכל להשיבו עוד", כבר פרע חובו במיתה הזאת, ונח מלשוב להתגלגל עוד, וכל שכן שאפילו אם ישוב לא ישוב אלי לי לבן, כי יותר אדבק אני אליו בלכתי שם, מאשר ידבק הוא בי, כי "אני הולך אליו" מחמת הקורבה שבא על ידי, ומה גם כי גם כי ישוב יהיה לאחר, "ולא ישוב אלי", כי טוב לו ליתקן על ידי, זולתי מעל ידי שהבאתיו על ידי חטא, וזהו אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי, ועל מה שקם מהארץ וירחץ ויסך שהם דברים האסורים לאבל, וגם מלך אינו יוצא מפלטין שלו, והוא יצא. הנה יש מהמפרשים אמרו (רד"ק) כי לא חל עליו אבלות כי לא השלים שלשים יום, אך יקשה לזה מאמרם ז"ל (מו"ק טו ב) מנין שאבל אסור בתשמיש שנאמר וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה, דמשמע הא דבאבילות אסור, ויתכן כי דוד לא נהג אבילות בפני העם, פן יאמרו שבנו היה, והוא עשה בסתר ולא נודע לכל כי בא אליה ותהר לו, או היו מסתפקים בדבר אם היה בן ט' לראשון או בן שבעה לדוד, אך היא על כל פנים חייבת להתאבל, ועל כן תלה האבלות בה: