אלשיך על שמואל ב יא


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


(א - ג) "וישלח דוד וידרוש" כו'. ראוי לשים לב

  1. הנה הראוי יאמר ויאמרו לו "הלא זאת" וכו' ולא ויאמר, שנראה שדוד הוא המדבר, וכן אומרו "הלא", בלתי צודק, שאם הוא דרש לאשה לדעת מי היא, הראוי יאמר כי ויאמר לו זאת בת שבע כו', מאי הלא זאת.
  2. ועוד כי אם אומרו והיא מתקדשת מטומאתה הוא שטבלה, והכונה להקל מעל דוד שלא בעל נדה, היה לו לומר תחלה והיא מתקדשת, ואחר כך וישכב עמה.
  3. ועוד כי הלא אמרו רבותינו ז"ל (שבת נו א): "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", כלומר שאין להאשימו למוציא שמע שוא על צדיק, כי אינו אלא טועה בלבד בפשטי המקראות, והלא מה ישיבו על זה, אהא כי קרא דוד את אוריה וישלחהו לבא אל ביתו ולשכב עם אשתו, ומה יעשה אם יהיה אחר כך הולד ספק אם מדוד או מאוריה, ואולי יכשל באחותו מאביו וכיוצא, ממכשולות אשר יכשל בן הספק, וכן לענין ירושה ודומה לה, והיה לו לחוש לגזירת חכמים שקצבו שלשה חדשים להבחין בין זרע לזרע.
  4. ועוד למה אמר לו ורחץ רגליך.
  5. ועוד אומרו ותצא אחריו משאת המלך, מה היתה משאת המלך ולמה היתה:

אך הנה אין ספק כי חז"ל קבלו האמת (שבת שם) כי כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות היה כותב לאשתו, וכן אמרו רבותינו ז"ל "ראויה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה", כי בת זוגו היתה, ויתכן כי לא נעלם מדוד, כי רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו, שבת זוגו היתה לו בת אליעם, ועל כן אפשר שכאשר דרש לאשה ויוגד לו למי הנערה:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(א - ג) "וישלח דוד וידרוש" כו'. ראוי לשים לב

  1. הנה הראוי יאמר ויאמרו לו "הלא זאת" וכו' ולא ויאמר, שנראה שדוד הוא המדבר, וכן אומרו "הלא", בלתי צודק, שאם הוא דרש לאשה לדעת מי היא, הראוי יאמר כי ויאמר לו זאת בת שבע כו', מאי הלא זאת.
  2. ועוד כי אם אומרו והיא מתקדשת מטומאתה הוא שטבלה, והכונה להקל מעל דוד שלא בעל נדה, היה לו לומר תחלה והיא מתקדשת, ואחר כך וישכב עמה.
  3. ועוד כי הלא אמרו רבותינו ז"ל (שבת נו א): "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", כלומר שאין להאשימו למוציא שמע שוא על צדיק, כי אינו אלא טועה בלבד בפשטי המקראות, והלא מה ישיבו על זה, אהא כי קרא דוד את אוריה וישלחהו לבא אל ביתו ולשכב עם אשתו, ומה יעשה אם יהיה אחר כך הולד ספק אם מדוד או מאוריה, ואולי יכשל באחותו מאביו וכיוצא, ממכשולות אשר יכשל בן הספק, וכן לענין ירושה ודומה לה, והיה לו לחוש לגזירת חכמים שקצבו שלשה חדשים להבחין בין זרע לזרע.
  4. ועוד למה אמר לו ורחץ רגליך.
  5. ועוד אומרו ותצא אחריו משאת המלך, מה היתה משאת המלך ולמה היתה:

אך הנה אין ספק כי חז"ל קבלו האמת (שבת שם) כי כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות היה כותב לאשתו, וכן אמרו רבותינו ז"ל "ראויה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה", כי בת זוגו היתה, ויתכן כי לא נעלם מדוד, כי רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו, שבת זוגו היתה לו בת אליעם, ועל כן אפשר שכאשר דרש לאשה ויוגד לו למי הנערה:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


אז (ג) "ויאמר" דוד "הלוא זאת בת שבע בת אליעם". כלומר כי בת זוגו היא, והיא אשת אוריה החתי כמתמיה, איזה דרך הלכה מאתו לאיש חתי:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


אז (ד)" וישלח דוד מלאכים" כו', "וישכב עמה". והנה מהראוי היה לכתוב תחלה "והיא מתקדשת מטומאתה," ואחר כך "וישכב עמה" כי אין ספק כי לא בא עליה מבלי תטהר תחלה.

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


אך נכתב אחרי כן לסמוך אל מה שרוצה לומר (ה) "ותהר" כו'

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ו)" וישלח דוד אל יואב" כו', והוא, כי הלא כמו זר נחשב, איך אחרי בואו עליה, ישלח אחרי בעלה לערב זרע בזרע, ולבלבל את כל העולם, על כן אמר כי הנה היא היתה מתקדשת מטומאתה, באופן שהדבר נודע כי לא היה לה הריון כלל מאוריה, שעתה היתה מתטהרת מנדותה, על כן כאשר הוגד לו כי הרתה, ידע בודאי כי לו לבדו היה הזרע, ובכן אם יבא אליה אוריה אחרי כן, אין כאן עירוב זרע בזרע, כי ודאי מדוד הוא, והיה בלבו שכאשר תלד ינהוג בולד דין בנו מאנוסתו או ממפותתו לכל דבר, כי פנויה היתה כאשר הרתה כמדובר מרבותינו ז"ל, וכן אפשר נרמז במה שראשי תיבות של ותבא אליו וישכב עמה והיא מתקדשת מטומאתה עולים קס"ט, כמספר פנויה היא עם שתי התיבות, והנה היה עם לב דוד ישוב אוריה אל ביתו ויהיה עם אשתו, ולא תשוב אל דוד עוד, כי לא היה חפץ רק להסתיר דבר מפני חילול השם, ואת הילד אשר יולד אחרי אשר ידע כי ממנו הוא, יהיה לו לבן לכל דבר, כי פנויה היתה:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


ויהי כבן מפותתו כמדובר. (ח)" ויאמר דוד לאוריה," על כן אמר אל אוריה אחרי דרוש ממנו ענין המלחמה " רד לביתך ורחץ רגליך", כנותן לו רשות לרדת אל ביתו עם שכל רעיו במלחמה, ואמר " ורחץ רגליך" לרמוז לו שמפני צער המלחמה לא ימנע עצמו מלשמש מטתו, עם היותו מעורכי המלחמה, ולהיות אז מנהג לטבול לקירויים, אמר על מה שאחר התשמיש ורחץ רגליך, וייחס הטבילה אל הרגלים, על שבסיבת הזרע היוצא מבין רגליו היא הטבילה, הנקראת רחיצה בלשון התורה, כדרך אומרו (ויקרא יד ח) ורחץ במים," ויצא אוריה מבית המלך, ותצא אחריו משאת המלך. "שאחר שהיה לוחם מלחמת המלך ובא בשליחותו ששלח אחריו, דרך המלך הוא להאכילו ולהשקותו בהיכלו, אם אין לו בית ומדור שם משלו, ואם משלחו אל ביתו, לשלח אל ביתו מה שהיה ראוי להאכילו ולהשקותו בהיכלו, והמותר לכל בני ביתו, וכן עשה, כי ותצא אחריו משאת המלך לבית אוריה, לרמוז לו הלוך ילך הביתה ואכל ושבע ודשן, הוא וביתו וכל אשר אתו.

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


ועם כל זה לא שת לבו (ט) " וישכב אוריה פתח בית המלך כו', ולא ירד אל ביתו". ושב (י) ויאמר לו המלך הלא מדרך אתה בא. כלומר נלאה, מדוע לא ירדת אל ביתך. כלומר לנוח כראוי מלאות הדרך, וכיוון לנסות אם ידע דבר מהמאורע, וגם להפציר למען הסתיר דבר, ולא יודע למי ההריון ההוא כמדובר למעלה:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

ושב (י) ויאמר לו המלך הלא מדרך אתה בא. כלומר נלאה, מדוע לא ירדת אל ביתך. כלומר לנוח כראוי מלאות הדרך, וכיוון לנסות אם ידע דבר מהמאורע, וגם להפציר למען הסתיר דבר, ולא יודע למי ההריון ההוא כמדובר למעלה:

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ובתשובת אוריה באומרו (יא) "הארון וישראל וכו'". נודע אל דוד כי לא ידע אוריה מעשה שהיה, ועם כל זה למען הסתיר הדבר, אמר (יב) "שב בזה גם היום ומחר". אולי בהאכיל אותו ובשכרו ייטב לבו ויתאו אל אשתו וירד אל ביתו ויעש כן, עד אשר שתה (יג)שוישכרהו, ולא שוה לו, כי וישכב "עם עבדי המלך ואל ביתו לא ירד". ובראות דוד כן כי לא יכול להסתיר, תפס לו דרך אחרת שתהי בו יד בני עמון, על כי מרד במלכות, בין מאשר שם לאל מלתו, בין על שקרא את יואב, אדוני, בפני המלך:

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

ובתשובת אוריה באומרו (יא) "הארון וישראל וכו'". נודע אל דוד כי לא ידע אוריה מעשה שהיה, ועם כל זה למען הסתיר הדבר, אמר (יב) "שב בזה גם היום ומחר". אולי בהאכיל אותו ובשכרו ייטב לבו ויתאו אל אשתו וירד אל ביתו ויעש כן, עד אשר שתה (יג)שוישכרהו, ולא שוה לו, כי וישכב "עם עבדי המלך ואל ביתו לא ירד". ובראות דוד כן כי לא יכול להסתיר, תפס לו דרך אחרת שתהי בו יד בני עמון, על כי מרד במלכות, בין מאשר שם לאל מלתו, בין על שקרא את יואב, אדוני, בפני המלך:

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

ובתשובת אוריה באומרו (יא) "הארון וישראל וכו'". נודע אל דוד כי לא ידע אוריה מעשה שהיה, ועם כל זה למען הסתיר הדבר, אמר (יב) "שב בזה גם היום ומחר". אולי בהאכיל אותו ובשכרו ייטב לבו ויתאו אל אשתו וירד אל ביתו ויעש כן, עד אשר שתה (יג)שוישכרהו, ולא שוה לו, כי וישכב "עם עבדי המלך ואל ביתו לא ירד". ובראות דוד כן כי לא יכול להסתיר, תפס לו דרך אחרת שתהי בו יד בני עמון, על כי מרד במלכות, בין מאשר שם לאל מלתו, בין על שקרא את יואב, אדוני, בפני המלך:

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(טו) "ויכתוב בספר לאמר הבו את אוריה וכו' ונכה ומת". ואמרו רבותינו ז"ל (שבת כו א) כי מצא מקום על כי מרד במלכות, ואחשוב נרמז פה כי מלת "ונכה ומת", עולה במספר קטן ל"ד, כמספר על כי מרד במלך במספר קטן, וכן לא האשימו רז"ל אלא שלא הרגו על ידי סנהדרין:

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כה) "ויאמר דוד אל המלאך כו'". הנה אומרו "וחזקהו", הוא מיותר ומשולל הבנה, ומה גם בלשון זכר, שאין נראה שחוזר אל המלחמה. אך יאמר כי לבל יראה כי היה המלך שמח בנפילת אוריה, ושעל כן שלח יואב אליו לאומרו, כי אם אדרבה להורות כי מה ששלח יואב הודעה זו היה כמצטער על אחד מהגבורים הידועים למלך שנפל, ושעל כן שלח אליו יואב, על כן עשה המלך כמראה כי זה היה הצער הגדול, "ויאמר כה תאמר אל יואב אל ירע בעיניך על הדבר הזה", הוא על נפילת אוריה, "כי כזה וכזה תאכל החרב", החזק מלחמתך אל העיר, כלומר לנקום נקמתו, "וחזקהו" את הדבר הזה הנזכר ממות אוריה, וחזקהו את הדבר לחזק ולברר אם אמת, כלומר להשיא את אשתו, עם היות שגט כריתות היה לאשתו, יהיה מפני הרואים, ואחשבה כי לא יתכן שכתב דוד בלי טעם אל יואב לגרום מיתת אוריה, כי אם שהודיעו בכתב כי מרד במלכות שקרא אדוני את יואב, וזה אחשוב רמז לו יואב באומרו עבדך אוריה החתי מת, כי מלת עבדך מיותרת, אך אמר כי על היות עבדו מת, כלומר שנגע בעבודתו ועשה עצמו עבד לזולתו:

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כו) "ותשמע אשת אוריה כו'". תחלה אמר אישה, ואחר כך אמר בעלה, אמנם הנה באומרו אישה, יורה כי עדיין היה לו אישות עמה, והמשמיעים כך עלה על רוחם, כי לא ידעו או לא שמו לבם אל הגט כריתות, אך היא בהספידה אותו לא להיות לה אישות עמו הספידה, כי אם על מציאות בעל בעלמא, וזהו אומרו בשמיעה, אישה, ובהספד, בעלה:

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כז) "ויעבר האבל וישלח דוד כו'". הלא כמו זר נחשב, ימהר יחישה מעשהו, לאספה אל ביתו מיד אחר האבל, ולקחתה לו לאשה, שהוא לפתוח פה לדוברים רע שלא שהה מעט ימים אחדים, אך אין ספק כי נודע אליו כי ראויה היתה אליו כי בת זוגו היתה, אלא שאכלה פגה, על כן היה בלבו כמחזיר אבידתו, וכן ראיתי כי מספר תיבות "ויאספה אל ביתו ותהי לו לאשה", עולה במספר קטן כמספר בת זוגו היתה כי אם שאכלה פגה. וראוי לשים לב א. למה לא נאמר "וירע בעיני ה'" כו', עד אחר שילדה בן והוא לקחה מאז סמוך לעיבורה, ומה גם אם השליחות אשר שלח ה' את נתן אליו היה אז אחר הלידה, כפשט סדר המקראות. ב. ועוד אומרו "אשר עשה דוד", כי מי לא ידע כי על דוד ידבר, והנה על פסוק (נחום א ב): "נוקם ה' ובעל חמה", אמרו רבותינו ז"ל בראותם כי אין זה תואר לפי כבודו יתברך, כי הענין הוא כי בשר ודם החימה מושלת עליו, וכמה דברים עושה האדם בחמתו שמתחרט אחרי כן, אלא שחמתו בוערת בו ואונסתו, אמר כי לא כן אלקי עולם ה', כי אם אדרבה הוא בעל ומושל על החימה לעכבה כרצונו, ולכוף אותה לפי העת, וכמאמרנו על פסוק (במדבר יב ט): "ויחר אף ה' בם וילך", כי הוא יתברך האריך דבור עם אהרן ומרים בהשפיע עליהם רוח נבואה בהקיץ, מה שהוא למעלה מחוק שום נביא בלעדי משה. והנה אין ספק כי אם היה יתברך עליהם בחרי אף על דברם על משה, לא היה מדבר אתם, ומה גם בהפלגת שפע נבואי יתר על חוקם, להנבא בהקיץ ואדרבה היה מתרחק מהם, והלא אחר אשר עשו אשר לא טוב בעיניו יתברך, היאך דבר אתם, לזה אמר כי הוא יתברך שהוא בעל ואדון על החימה עיכבה עד שדיבר אתם את כל דבריו, ואחר כך ויחר אף ה' בם, ועל ידי כן וילך מאתם, ומכל שכן שאם מתחלה היה נחרה אפו שלא היה מתקרב אליהם ומדבר אליהם. ובכן נבא אל הענין אמר כי עיכב בדוד חמתו יתברך עד הולד הילד, וזהו "ותלד לו בן וירע הדבר כו'", והוא כי הוא יתברך אהב את דוד כי חסיד הוא, ואם טרם הולד הבן היה נחרה אפו היה מת בעונו, כי לא היה עדיין תמורתו, אך עתה שנולד הבן נלקח במקומו, והוא מאמר הכתוב (שמואל יב יג - יד): "גם ה' העביר חטאתך לא תמות אפס כי נאץ כו'" הבן הילוד לך מות יומת, וזה יהיה הכפל במקום מות האב יומת הוא, ולמה היקל הדבר הוא יתברך, לזה אמר אשר עשה דוד, כלומר שאם זולתו היה, לא היה הוא יתברך מחשיבו לעון, כי הלא מגורשת היתה, וגם אוריה מורד במלכות היה, אך מה שוירע הדבר הוא אשר עשה דוד, כלומר למה שהוא דוד, והוא יתברך מדקדק עמו כחוט השערה, כי וסביביו נשערה מאד:

ועוד טעם שני והוא כי "אשר עשה" עתה, כבר היה "בעיני ה'" הרואה את העתיד גלוי, ומאז אמר לו שלא יעמוד בנסיון, כאשר אמרו רבותינו ז"ל שאמר לו יתברך דוד למען תצדק בדברך כו', ובזה יתכן אומרו "בעיני ה'", כי נהפוך הוא יותר היה הדבר רע בעיני הבריות, כמו שאמרו ז"ל שהיו אומרים לו דואג ואחיתופל הבא על אשת איש מיתתו במה כו':