אלשיך על בראשית יא

"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם. ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר. ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ". (א -ד):

(א) "ויהי כל הארץ" כו'. ראוי לשום לב מה ענין היות כל הארץ שפה אחת אל ענין זה. ומה הוא ענין דברים אחדים לפי פשוטו. והנה אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה לח ו) שאמרו "דברים אחדים", על ה' אלהינו ה' "אחד", ועל "אחד" היה אברהם בארץ כו', וזה רחוק מפשוטו. ועוד באומרו ויהי בנסעם כו' מה זו נסיעה ומה זו מציאה מצאו בבקעה ההיא. ועוד באומרו ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה כו', מה ענין אמור איש אל רעהו, והיה לו לומר וילבנו לבנים וישרפו כו'. ועוד אומרו הבה נבנה כו' מה ענין עיר ומגדל זה, והלא לא יתכן היות כל הארץ דרים בעיר ומגדל אחד. ועוד מה ענין וראשו בשמים שהוא דבר בלתי אפשר. ועוד אומרו ונעשה לנו שם, מה הוא השם הזה שיעשו בעיר ומגדל, ועוד שאם הכונה שישכנו בעיר אחת כולם פן יפוצו, מה הוא השם הזה, ומהראוי יאמר נבנה לנו עיר ומגדל פן נפוץ, כי מה ענין השם אל העדר הניפוץ. ועוד האם כל כך הוא עשות עיר ומגדל, שעל ידי כן יהיה להם שם. ועוד מה להם אם יפוצו על פני כל הארץ. ועוד אומרו וירד ה' לראות כו', שאם כל רעתם לא היתה רק ענין בנין העיר ומגדל מה איכפת לו יתברך, ואם הוא על כוונה רעה למה תולה הדבר בעיר ומגדל. ועוד אומרו הן עם אחד כו' ולא יבצר מהם כו', האם מבלעדי ה' לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. ועוד מה הוא העונש הזה לבלבל שפתם ולהפיצם. ועוד אומרו על כן קרא שמה בבל כו' האם כל כך דבר רשום הוא לקרא שם לעיר על זה:

והנה לבא אל הענין, ראוי לשית לב מה עלה על לב העם ההוא ומה יזמו לעשות. והנה רבותינו ז"ל (שם) אמרו שדברו על ה' אלהינו ה' "אחד", ועל "אחד" היה אברהם, אמרו אברהם זה פרדה עקרה הוא אינו מוליד, ועל ה' אלהינו אמרו לא כל הימנו לבור את העליונים וליתן לנו את התחתונים, אלא בואו ונעשה לנו מגדל ונעשה עבודה זרה בראשו וניתן חרב בידו, ותהיא נראה כאילו עושה עמו מלחמה ע"כ. וראוי לדעת מי הכניס את אברהם בזה, ומה גם כי שנתים אחר המבול היחלו ליטפל בעיר ומגדל, ומי נתן את אברהם בימים ההם. וגם כי כשנתפלגו היה אברהם בן ארבעים ושמונה שנה ואז דברו זה, הלא אין נראה מהכתובים רק שמספר התחלת עניינם. וכן מה להם אם אברהם פרדה עקרה ואינו מוליד. ועוד אומרם לא כל הימנו לבור כו', היתכן היו חפצים לעלות השמימה ושיהיה הוא יתברך בארץ, האם לא ידעו כי אין מבוא לחומריים למעלה ולא לרוחנים למטה. ועוד אומרו עליונים ותחתונים ולא אמר למעלה ולמטה. ועוד אומרו נעשה עבודה זרה בראשו, האם בהיות העבודה זרה בראש מגדל יגדל כחו נגד אלהי עולם יתברך. ומה היא חרב שבידה, האם נגד ה' יסכון לה חרב ביד. ועוד אומרו ותהא נראה כאילו עושה מלחמה, מה יתן ומה יוסיף היות נראה, אחר שבפועל אינה יכולה לעשות מלחמה, ואם מפני כבודו יתברך אמרו כן, אך דעתם היתה להלחם בו יתברך ממש חלילה, הלא יקשה, כי לא ימנע, או היו שוטים והבל מעשיהם ובלי דעת מילין יכבירו, או היה לאל ידם לעשות חלילה לולא הפיצם ה'. אם לא היה לאל ידם לעשות, איך אומר הוא יתברך עתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, ואם היה יכולת בידם לעשות, הלא יפלא האם נגד ה' יתכן יוכלו לעשות דבר:

והנה לבא אל הענין, נזכירה מאמרם ז"ל (מדרש בראשית פג), וז"ל: התבן והקש מדיינין זה עם זה, זה אומר בשבילי נזרעה השדה וזה אומר בשבילי נזרעה השדה, אמרו החטים המתינו עד שיבא הגרן ואנו יודעים בשביל מי נזרעה השדה, באו לגורן ויצא בעל הבית לזרותם הלך לו המוץ נטל את התבן והשליכו על הארץ, נטל את החטים ועשה אותם כרי כו', כך עובדי אלילים אומרים אנו עיקר ובשבילנו נברא העולם, והללו אומרים בשבילנו נברא, ואומרים להם ישראל המתינו עד שיגיע היום, ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם, הה"ד הנה יום בא כו', ועליהם הוא אומר (ישעיה מא טז) תזרם ורוח תשאם כו', אבל ישראל ואתה תגיל בה' ע"כ, וכן הוא ענין והוו כעור מן אדרי קיט כו':

ולבא אל הענין, והוא בהקדים הקדמות, מפורשות אצלנו כל אחת במקומה. א. כי כאשר יש כחות קדושה כך לעומתן כחות טומאה הנקראים חצונים, כי זה לעומת זה עשה האלהים. ב. כי הקדושה אחת היא תכלית האחדות כי כל בחינותיה אחת הן, אך בחצוניות יש פירוד ורבוי ונקראים עולם הפירוד. ג. כי נשמות ישראל מהקדושה המה, ועל כן נקראו גוי אחד ורוב עם מתייחסים לנפש אחת כד"א שבעים נפש. אך זולתם נפשותם מהחצונים, ועל כן אפילו עם אחד מתייחסים לרבים כאומרו בבני עשו (בראשית לו ו) נפשות ביתו. ד. כי אין קיום ומציאות העמדה לשום כח חצוני, אם לא שבאיכותן ופנימיותן מציאות מאור הקדוש, כנודע מחכמי האמת. ה. כי כל כח חצוני עליון תאב תמיד ושואב משפע עליון, להריק על אשר נפשותם מהם, כמאמר ספר הזוהר על פסוק הכפירים שואגים לטרף. אך כשישראל עושים רצונו של מקום, נותן השפע לישראל ומתמציתן נהנים גם הם, וכשאין עושים, מתהפך השפע לחצונים והולך הכל לאומות, וישראל גולים אצלם לאכול מאשר ישאבון שריהם. ו. כי יותר צער מרגשת השכינה כביכול בהשפיע אל החיצונים ולא לנו, יותר מאשר נרגיש אנחנו, כמאמר ספר הזוהר, כי מר לה מאד. ז. כי מאז ברא אלהים אדם על הארץ היה בעבור ישראל בעלי נשמות קדושות, להשלים כל נשמות שבגוף, למען באחרית הימים יברור אוכל מתוך פסולת, כי יקום אלהא שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל כו' והדקת כו', והוו כעור מן אדרי קיט, ואומר תזרם ורוח תשאם, כאמור במאמר שהזכרנו. ח. כי אין העולם הזה - למה שהוא גשמי - מתקיים, אם לא בהשתלשל שפע מן העולמות העליונים. והנה אפשר יהיה השתלשלות דרך צנורות הקדושה משער השמים, והוכן לקבל השפע הקדוש על ידי ירושלים וציון, כפי סוד עניינם כנודע, או אפשר יהיה דרך צנורות החצונים. אמנם אין הכנה בחצונים להפך ההשתלשלות אליהם בעצם, על דבר הנגדיות אשר להם עם הקדושה, כי כולה אחדות והמה מעולם הפירוד. וגם נזכירה מאמר ספר הזוהר כי אומרו וימצאו בקעה, הוא, כי הבקעה ההיא מקום מוכן לכל מיני טומאה מכל החצוניות, להעזר לעשות צירופי כחות טומאה להביא כונתם אל הפועל:

ובזה נאמר, כי האנשים ההמה חכמים היו להרע, ובאצטגנינותם ובמיני חכמות כשפיהם וטומאתם, ידעו כי נפשותם מהחיצונים המה, ושעתיד היה הוא יתברך להביא את אברהם בנפש מהקדושה, ושימשך זרעו אחריו בעלי נפש קדושה מתחת כסא הכבוד. ובאחרית הימים, את האומות שמהחצונים, יזרם ורוח ישאם, וישראל יגילו בה'. על כן התחכמו לעשות דרך יהיה כל העולם הזה אל החצונים לבדם, ולא יהיו בו בעלי נפש מהקדושה, ושיתקיים העולם על ידי צנורות החצונים, באופן שבסוף הדורות לא יבור לו את ישראל, ויזרה ויפיץ את השאר, כי אם יקימם לעד, כי אין זולתם בעולם:

(א) והנה ההכנות הצריכות לזה, הם, ראשונה אחדות כמו שכתבנו בהקדמה שמינית, מה שאין כן בחצונים כי הם כחות נפרדים, וזה מאמר הכתוב "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים", שהיה להם אחדות בזה:

(ב) אך זה איננו שוה לבדו כי הנה יש דברים אחדים, כוש מכח חצוני אחד, ומצרים שרשו מכח אחר, וההיקש בכל משפחות, שעם שכל משפחה היא מכח חצוני אחד, הלא הם אחדים רבים והוא פירוד, ואיך יתכן תעשה השכינה אשר היא מהאחדות מיוחד עיקר מהחצונים נפרדים, לשלשל שפע לקיים העולם על ידם. על כן לתקן זה "ויהי בנסעם מקדם" שמשם נסעו בני נח אחר המבול מצד מזרח, מציאה "מצאו", והיא אותה "בקעה" המוכנת לקבץ כל כוחות הטומאה ליחדם, כי שם מקום כולל להם, כנודע מספר הזוהר, וזהו "וימצאו בקעה", ויהיה ייחודם בבנות בנינם בצרופי חכמת טומאותם:

(ג) ולמען יבנוהו בנחיצות ולא יתעצלו, מה עשו "ויאמרו איש אל רעהו" שכל איש שבמקרא חשוב, והוא כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה לח י) כוש למצרים ופוט לכנען שהם ראשי אומות זה לזה, אם לא נתחיל אנחנו לעשות בידנו, לא יזדרזו ההמון לעשות, כעצת אבימלך בן ירובעל, על כן אמר "איש" החשוב "אל רעהו" כיוצא בו, "הבה נלבנה" בעצמנו "לבנים" וכו' ומה שיראו שעשינו, ימהרו יעשו כמונו. ובמקום אבנים שאין נמצאות שם, אמרו "ונשרפה לשרפה" שהוא לשורפם בכבשן שיהיו קשים כאבן, וזהו אומרו "ותהי להם הלבנה לאבן" כו':

(ד) עוד שנית ראו והנה שער השמים הוא נגד ציון וירושלים מכוון לשבתו יתברך למעלה, ומשם הוא השתלשלות השפע לקיים העולם ושם הכנת ירושלים וציון, כנודע ליודעי חן, לקבלת שפע הקדושה. על כן נועצו "ויאמרו הבה נבנה לנו עיר" "ומגדל, עיר" כנגד ירושלים "ומגדל" כנגד ציון, כי מגדל דוד היא ציון, להכין אותם לשלשל שפע אל המקומות ההם, כי מעין ההכנה שיש לציון וירושלים, כפי דוגמתו למעלה נגד שער השמים, כך יהיו לעיר ומגדל אלה מעין דוגמתן בחצונים שכנגד הבקעה ההיא, כי זה לעומת זה הן כנודע:

ושמא תאמר איך יורק השפע אל העיר ומגדל זה, לזה אמר "וראשו בשמים", והוא כי ראשו של מגדל מרמז אל כח זכר המשפיע דרך חצונים, וראש לכלם הוא סמאל יהיה "בשמים" נגד הבקעה לשלשל על ידו השפע. והכוונה כי כאשר אין בין ראש גבר לכל התפשטות גופו הפסק, כי אם מהמוח יושפע הכל, כן הכח הנזכר יהיה ראש למגדל, שלא יהיה הפסק, רק מתפשט ומשתלשל דרך צנורותיו עד למטה. ובכלל הדבר הוא כי כל האומות יסכימו לשום להם ראש אחד הוא סמאל, באופן יהיה להם אחדות כל כחות הטומאה, ויהפכום בלהטיהם אל ראש אחד הוא הנזכר, וכל הגוים יעבדוהו, ועל ידי כן ימשך כי יוסיפו אומץ בקליפה ההיא על ידי עבודתם, ויהפך כל הכחות אליו, ובאחדות יוכן לקבל השפע מהשכינה ולהשרות למטה בעיר ומגדל. ועל ידי הרבוי של כל כחות הטומאה בעולם הזה, לא יהיה מבא לבא להשרות שכינה בארץ הלזו כנודע, כי על ידי שבעה שחטאו נסתלקה עד רקיע שביעי, כי אינה שורה במקום טומאת עון, ומה גם עתה על ידי כל הטומאה הזאת, ואם כן על ידי זה ישאר כל העולם הזה אל החצונים לגמרי, ולא אל קדושי עליונים שנפשותם חלק אלהים קדושים:

והנה הוקשה להם, כי ראו בלהטיהם ובאצטגנינות שלהם כי יבא אברהם וימשוך הקדושה אל העולם השפל ותתבטל כוונתם, על כן אמרו שהוא פרדה עקרה ולא יוליד כו', והוא במה שאמרו רבותינו ז"ל בפרקי דרבי אליעזר כי כל הנפש אשר עשה בחרן ובשאר המקומות, לא נמשך גרותן לדור אחר כלל, באופן לא נמשכה הקדושה רק לזרעו אחריו כמפורש אצלנו (לקמן בפרשת וירא) בפסוק כי ידעתיו למען וכו', ועל כן אמרו מה שינגדנו אברהם להמשיך הקדושה לארץ לא יתקיים, כי לא יוליד זרע להמשיך הקדושה בעולם, שהנפשות אשר יעשה לא יתמידו, באופן תעשה מחשבותינו:

והנה עדיין כל זה אינו שוה להם, כי הלא מה בצע לו יתברך בעולם משולל קדושה והלא יבטל, כי על כן אמרו (תענית ג ב) שאי אפשר לעולם בלא ישראל כנודע. על כן לתקן זה אמרו "ונעשה לנו שם", והוא במה שכתבנו כי אין קיום לחצונים בלעדי הקדושה, ועל כן כל ישעם וכל חפץ לידבק בה לעשות נפשות קדושות אצלם, כדעת חכמי האמת על פסוק (קהלת ד א) דמעת העשוקים ואין להם מנחם. ועל כן אמרו הנה בהפליג השראת כחות טומאה בארץ ותסתלק השכינה, הנה על ידי אחדות תשתלשל הקדושה דרך צנורותם, וגם באשר שם ה' נקרא על ישראל ולא על השאר, אז שם ה' יקרא על אחדות החצונים כי אין זולתם בזה. גם נפשות רבות מהקדושה יתלבשו תוך הקליפות ההם, באופן שעל ידי כן יתלבשו למו ויעשו למו שם, הוא שמו יתברך שיקרא עליהם, ועל ידי כן יתקיים העולם בלי ישראל, וזהו "ונעשה לנו שם":

וכהתימם כל זה גלו אז ואמרו מה הכניסם לכל זה, ואמרו "פן נפוץ" כו', והוא, כי המה ידעו כי לעתיד יבור לו הוא יתברך את ישראל, הנקראים קדישי עליונים מפאת נשמתם, ואת האומות שמהחצונים יפיצם ורוח ישאם, כד"א (ישעיה מא טז) תזרם ורוח תשאם כו' ואתה תגיל בה' כו'. על כן אמרו "ונעשה לנו שם" שנגיל בה', כי לא יהיה זולתנו בעולם, "פן נפוץ" ורוח ישאנו לעתיד, והוא מה שכתבנו שזה היה כל ישעם וכל חפץ:

וזהו מאמרם ז"ל (בראשית רבה לח ו) שדברו על ה' אלהינו ה' אחד, שאמרו למה יאמרו ישראל ה' אלהינו, ולא יהיה של יתר אומות. ולמה יהיה על ידי ישראל ה' אחד ולא על ידם. כי על כן גם הם יתייחדו, וזה לא כל הימנו לבור לו את העליונים הם ישראל הנקראים קדישי עליונים, שכל נפשותם מהקדושה ואין להם חלק בחצונים, וליתן לנו את החצונים התחתונים, הם בחינות תחתונות שיהיה נשמותינו מהתחתונים, ולא יתן בתוכנו תוך הקליפה מן העליונים מכחות הקדושה, כי זה כל ישעם וכל חפץ כאשר כתבנו:

ועל כן מה עשו אמרו "בואו ונעשה לנו מגדל ונעשה עבודה זרה בראשו", והוא מה שכתבנו על וראשו בשמים, כי כל האומות עשו עבודה זרה כי עבדו את ראש אחד. וזהו "נבנה" כו' כי כל האומות הסכימו ונתאחדו לזה ולא היו תחת שרים רבים. "וניתן חרב", הוא מה שנוסיף כח ואומץ בראש ההוא הוא סמאל על ידי עבוד כל האומות אותו, והפך כל הכחות החצונים אליו באחדות, ובזה כחו "יהיה נראה כאילו עושה מלחמה עם השכינה". והוא כי על ידי ההכנות הנזכרות שעשו, יש בראש הנזכר כח ליינק מהקדושה של השכינה, אך בהניק אותם הוא כעושה מלחמה, כי היא מר לה מאד בהשפיעה אל החיצונים כאשר כתבנו בהקדמות. נמצאת נותנת מדעתה על ההכנות שהוא משל החרב, ונראה כעושה מלחמה על שהוא חוץ מרצונה, והיא ההקדמה שקשה לפניו יתברך על אשמת ישראל שצריך להשפיע בחצונים. ומה שסדרו קדמונינו כי אמרו דור הפלגה נבקיע הרקיע להלחם בו, יהיה בקיעת הרקיע כי מה שהיה שער השמים מתחלה עד ירושלים, יהיה עתה נגד עיר ומגדל שבבקעת דורא בקוע ושער חדש להריק שפע משם. ואומרו להלחם בו, הוא מה שכתבנו על ותהי נראה כאילו עושה מלחמה כמדובר:

"וירד יי לראת את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם. ויאמר יי הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. ויפץ יי אתם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנת העיר". (ה - ח):

(ה) "וירד ה'" כו'. הנה ירידה זו היא לדון אותם, ואמר כי מדת רחמים עם בית דינו וזהו וי"ו של וירד, כי שתי הבחינות ירדו לעומק הדין:

(ו) "ויאמר ה'" להליץ בעדם "הן עם אחד ושפה אחת לכולם", לומר גם כי לעשות הפך רצונו יתברך כיוונו, עם כל זה אחדות היה ביניהם כי בקשו להדמות אל הקדושה. "וזה החילם לעשות", ואף על פי שסופם לרעה, כיון שהחילם הוא אחדות שהוא חדא לטיבותא ראוי לרחם עליהם. אך לעומת זה חדא לריעותא, כי "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות", על ידי האחדות והכנתם להרע כנזכר, ונמצא העולם אבד בהגביה הטומאה:

(ז) על כן לא ימותו כעת, אך נסיר ההכנה לבל תבא כוונתם אל הפועל, ולכן "הבה נרדה", כי אמר ה' נכין דרך שנרדה בעולם השפל, ולא תהיה תמיד שכינה מסולקת ממנה כאשר היתה כונתם. ואיך יהיה במה שנבלה שם שפתם ויתבטל האחדות, באופן שלא יוכלו לעשות דבר מאשר יזמו לעשות:

(ח) על כן "ויפץ" וכו'. ובראותם כי על ידי פירוד לא יצליחו, אז "ויחדלו לבנות העיר". באופן שהיו שני דברים, אחד כי שם בלל שפתם שלא ישמעו איש שפת רעהו, שנית כי ויפץ ה' אותם בארץ, ואז על ידי שתים אלה ויחדלו כו' מה שאין כן באחת: "על כן קרא שמה בבל כי שם בלל יי שפת כל הארץ ומשם הפיצם יי על פני כל הארץ" (ט):

הנה יקשה אם חדלו לבנות את העיר, איך קרא שמה בבל. ולזה נקשה עוד, כי למעלה נאמר וירד ה' לראות את העיר כו' אשר בנו וכו', והנה כי בנו אותה ואיך הוא אומר ויחדלו לבנות כו'. אך לזה נעיר שהיה לו לומר ויחדלו מלבנות העיר. אך היא כי מתחלה התחילו לבנות על הכונה הנזכרת, ואחר כך ויחדלו מענינם ולא שמו לב רק לבנות העיר ולא על הכונה ההיא: וראוי לשים לב למה נקראת בבל ולא בלל. ועוד אף אם היתה נקראת בלל, אין השם מורה על הנפוץ, ואיך יאמר שהוא גם על כי משם הפיצם ה' כו'. אך יאמר תדע למה נקראת "בבל" ולא בלל, על כי לא היה מורה רק על "כי שם בלל ה'", אך לא על זולת זה. אמנם יש טעם אחר, והוא כי "ומשם הפיצם ה'". והוא כי בהיות הבי"ת השניה במקום למ"ד, נמצא חסר עשרים ושמונה שעולה כמספר "מחוברים" עם התיבה במספר קטן, והרי הוא כאומר הסר משם היותם "מחוברים" כי נפוצים יהיו, וזהו ומשם הפיצם ה' כו'. הנה כי טעם אשר בלל רמוז בבי"ת ולמ"ד, ובחילוף הבי"ת השניה במקום למ"ד רמוז הטעם השני:

או יאמר למה לא קראה בלל. על כי "משם הפיצם ה'", והוא כי במספר בלל רומז הטעם השני, כי בבל עולה ל"ד ושלש אותיות הרי ל"ז כמספר בלל והפיץ במספר קטן:

"ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם. ויהיו ימי תרח חמש שנים ומאתים שנה וימת תרח בחרן". (לא - לב):

הנה אומרו ללכת ארצה כנען הוא מיותר, והיה לו לומר ויקח תרח כו' ויבאו עד חרן וכו'. וגם אומרו מאור כשדים מיותר, שהרי נאמר למעלה כי ארץ מולדתו היתה אור כשדים. ועוד אומרו ויהיו ימי תרח כו' וימת תרח בחרן כו', כי הלא בן קל"ה שנה היה אברהם כשמת תרח, ואיך נכתבה מיתתו קודם ציוויו יתברך לך לך כו' שהיה בן ע"ה. והנה אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה לט ז) שהוא לומר שהיה פטור מכבוד אב כי נחשב כמת, ועל כן נאמר לו לך לך וכו'. ועוד קשה לפי פשוטו אומרו בחרן, כי מה צורך בהודעת המקום. אך הודיענו כי אין אדם זוכה לדירת ארץ ישראל אם לא להולך אליה בגללה, אך "ויקח תרח" כו' לברוח "מאור כשדים", הוא הכבשן שהושלך בו אברהם, כי לאו כל שעתא מתרחיש ניסא, וזהו "מאור כשדים". ואחר שהיה לברוח מן האש ולא על חיבת ארץ כנען, על כן גם שהיה "ללכת ארצה כנען", עם כל זה "ויבאו עד חרן וישבו שם". ובזה גם שחי תרח ר"ה שהוא קל"ה אחרי לידת אברהם, סיפרה תורה שלא זכה בכולן עוד ללכת ארצה כנען, כי אם ששם עמד עד ששם מת, וזהו "ויצאו מאור כשדים" כו', ועל ידי שלא יצא לחיבת הארץ, על כן "ויבאו עד חרן" כו', עד שוימת תרח בחרן. מה שאין כן אברהם שעל שיצא על חיבת הארץ, על כן זכה שלא נשאר במקום, וזהו אומרו אחר כך (יב ה) "ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען":