אלשיך על אסתר ד ז

(ז) ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו ואת וכו'. טרם נבא אל ביאור הכתובים נקדים כי ממאמרי רבותינו ז"ל במדרש חזית נראה כי היה נכון לב מרדכי בטוח על הצלת ישראל. ומאמר האחד הוא (אסתר רבה ז יז) וז"ל: בשעה שנחתמו אותן האגרות ונחתום ביד המן ויבא שמח הוא וכל בני חבורתו ופגעו במרדכי שהיה הולך לפניהם, וראה מרדכי שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר ורץ מרדכי אחריהם, וכשראה המן וכל חבורתו שהיה רץ מרדכי אחרי התינוקות הלכו אחרי מרדכי לדעת מה ישאל מרדכי מהם, כיון שהגיע מרדכי אצל התינוקות שאל לאחד מהם פסוק לי פסוקך אמר לו אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבא (משלי ג כה), פתח השני ואמר אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל (ישעיה ח י), פתח השלישי ואמר ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא אני אסבול ואמלט (שם מו ד), כיון ששמע מרדכי כך שחק והיה שמח שמחה גדולה, אמר לו המן מה היא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקות הללו, אמר על בשורות טובות שבשרוני שלא אפחד מן העצה הרעה שיעצת עלינו, מיד כעס המן ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקות ע"כ. וראוי לשום לב מה ענין שלשת הפסוקים האלו אשר שם הוא יתברך בפי התינוקות והיה די באחד כי ענין אחד המה. ועוד מה נשתנה השני מהראשון ומהשלישי שאמר אני קריתי היום וכו', כי לא במקרה היה, ואם מקרה הוא קרה לו מה להם לרבותינו ז"ל לספר מה שאין בו מועיל. אך אין ספק כי שם הוא יתברך בפי הנער לדבר הדברים ההם על דבר הרמז הרומז לו ולא לחנם היה. וגם נשים פנינו אל התקשרותם כי מאשר לא שאל כי אם את האחד בלבד ומאליו פתח השני וכן השלישי. יורה כי מעמד שלשתן אחד הוא. ועל פי דרכנו נשים לב אל תשובת מרדכי באומרו שבשרוני שלא אפחד מן העצה, שכלל דברי שני הנערים, הראשון והשני, באומרו שלא אפחד הוא אל תירא וכו', ובאומרו מן העצה הפסוק השני עוצו עצה וכו', ולא אמר לו פסוק השלישי שאומר בפירוש ואמלט, ויאמר לו בשרוני שלא אפחד כי הוא יתברך ימלטני מידיך:
אמנם הנה בספר חבצלת השרון כתבנו, כי אשר הוא טוב לפני האלהים סמוך לבו לא יירא מכל רעות המתרגשות לבא בעולם מפי אריה ודומה לו, וכן אם יבא באש או במים וכיוצא בהם, כי הוא ידבר וה' ישמע, כי צעקתו ישמע אל. אך שתים רעות קשה ממנו להשמר מהם, אחת, מפחד פתאום, כי טרם ידע בא הרעה להקדים תפלה כבר הוא עליו ולא יוכל להמלט כי נחרצה נעשתה. שנית, הרואה עצמו נמסר בידי אדם בעל בחירה כי אין מרפא, כי למה שהבחירה חפשית לא ימנענו הוא יתברך מאשר זמם לעשות:
והנה שתים אלה כאן נמצאו וכאן היו בהמן הרע הזה, א. כי היה הדבר פתאום בלי מיתון כי טרם יודע הדבר כמו רגע דבר אל המלך ויקראו סופרי המלך וכו' ותנתן דת בשושן, וגם בשמים ממעל בהודע הדבר למרדכי כבר היתה כתובה אגרת כליה באופן שהיה קשה להתהפך אשר נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה. וכן השנית כי הנה היו נמסרים בידי אדם בעל בחירה ועזה כמות ההצלה. הנה כי שני אלה נוסדו יחד פה ועל כל אחת מהנה יחרד לבו ויתר ממקומו. והנה מאתו יתברך היתה להצילם משתיהן, אך אחר שיצטערו בעצם וישובו אל ה' כי יחטאו לו, והתשובה הצודקת מאתו יתברך היתה לאמר לו מיד כי צרה תבא עליהם, אך באחרית דבר ימלטם ה' על ידי תשובה, אמנם מאהבתו יתברך את מרדכי לא אמר לו כי אם לאט לאט, ראשונה שמח שמחהו באמור אליו אל תירא מפחד פתאום שהוא הראשון מהשנים אשר היה ירא מפניהם, ועל השנית ומשואת רשעים כי תבא שהוא המסרם ביד בני אדם רשעים בעלי בחירה, ולבל יחשוב שלא יהיה צער כי אם מיד בנקלה תהיה ההצלה מאליה ירפה ידו מהשיב את ישראל עד ה', פתח השני ואמר אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר עוצו עצה ותופר וכו', כי שם ה' בפיו הלשון הזה לרמוז לו ישים פניו אל הפסוקים הקודמים ואל היות זה אחרית ותכלה להם, והוא כי מקודם נאמר, ובא ביהודה שטף ועבר עד צואר יגיע וכו' רועו עמים וחותו וכו' עוצו עצה וכו', והענין כפירוש הרד"ק ז"ל כי מלך בבל יציר צרה גדולה עד צואר הוא ירושלים יגיע שיביאה במצור ובמצוק, ואומר הוא יתברך רועו עמים והכניעו את ישראל, אך ללכוד בעצם אין פחד כי אם וחותו התאזרו על ישראל ואחר כך וחותו כי לא תוכלו למו כי אם אדרבה עוצו עצה ותופר וכו', באופן שענין הכתובים שיצרו את ישראל אך לא יכבשום כי אם עצתם תופר. כיוצא בזה רמז שיקרה לישראל גם בימי מרדכי שיצר המן לישראל ויצטערו בעצם, אך בסוף אשר יעצו המלך והמן תופר, וכן היה כי באו מים עד נפש עד צואר הגיע, ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד ושק ואפר, וגם מאמרם ז"ל (אסתר רבה ז כה) שהיה כל פרסי פוגע ביהודי בשושן וחינקו ואומר לו מחר אהרוג אותך ואטול את ממונך, אך אחר הצרה תופר עצת השונא, וזהו אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי, כלומר ראה הקודם שקריתי היום וראה זה הפסוק שעמדתי בו מבית הספר כי זהו עמידת מרוצת הקודמים באופן שאל כל זה תביט כאמור. ועדיין היה אפשר יאמר מרדכי אחר שעמנו אל גם כי נראה צער מתחולל לא נשים לב כי באחרונה עמנו אל להפר עצת אויבינו ובזה היתה תשובה מתרפית מישראל באומרם אין צורך עוד תפלה ותשובה לה' כי עמנו הוא, רק נדבר אל המלך וה' יתן אותנו לחסד ולרחמים בעיניו ונושעה ואם כן היתה התשועה בטלה כי הלא מאת ה' צבאות יצא הדבר ונכתבה כליה ולכן צריך לשוב עד המכהו ובלעדו אין תקנה, על כן פתח השלישי ואמר ועד זקנה אני הוא וכו' אני עשיתי ואני אשא וכו', לומר עתה דע לך כי אני עשיתי וכו', כי הוא יתברך עושה כל אלה, כלומר שעל כן לא יגהה מכם מזור זולתו יתברך, כי תשובו עדיו לרחמכם, ולא עוד אלא כי אני אסבול בצרתכם כי בכל צרתם לו צר עד תתקנו, ואחר כך ואמלט. וזהו אני אסבול ואמלט, ובשאול המן מה אמר לך התינוק הסתיר מרדכי ממנו ענין בא הדבר מהשם יתברך ושהוא ימלט כמאמר השלישי לבל יחרף המן על ידו:
או יאמר פתח הראשון וכו', והוא כי שני פחדים היו ביד ישראל אחד פן לא יעצרו כח אויביהם להאריך עד י"ג באדר ויקומו פתאום להשמיד וכו'. שנית, גם שימתינו אולי לא יתוקן הדבר בנתיים ויתעתדו לגלים, באופן כי שתים רעות היו, אחד מפחד פתאום שהיו כל ישראל באימתה ופחד. שנית, פועל הרעה ביום מועד הוא י"ג לאדר. ועל שניהם אמר על הראשון לא תירא מפחד פתאום, ועל השני על יום מועד אמר ומשואת רשעים וכו', כי תבא שואת פעולתם אחר אחד עשר חדש. והנה זה בשרו שלא ירא מהמן, ועדיין היה אפשר שדי להם המלט נפשם, אך לא יראו בשונאיהם, על כן בא השני ואמר אני קריתי היום וכו', לומר שפסוק הקודם וזה שעמד בו מבית הספר הם רמז, והוא שאומר רועו עמים וחותו והאזינו כל מרחקי ארץ התאזרו וחותו וכו', לומר רועו עמים וחותו והכנעו ולא בלבד המן ובניו כי אם גם האזינו כל מרחקי ארץ שבכל מדינה ומדינה התאזרו נגד ישראל וחותו והכנעו עתה בעת הגיע הכתבים התאזרו וחותו גם בהגיע יום מועד, וזה אומרו פעמים התאזרו וכו', אחת על עת הגיע דבר המלך ודתו שהוא הפתאומיות שהיו יראים, והשנית על י"ג לאדר:
ושמא תאמר מה נעשה בכתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב וגם נתן דת גלוי לכל העמים, לזה סיים ואמר, על הכתבים - שהם עצה כמו שכתבנו למעלה כי הכתבים היו בעצה אל השרים לגלותם ביום מועד - אל תחושו, כי עוצו עצה ותופר. ועל הכרוז אמר דברו דבר ולא יקום וכו':
ושמא תאמר אם כן שכל כך אנו זכאים שמלבד הצלתינו תפיל הקמים עלינו למה מצאתנו כל זאת, על כן בא השלישי ואמר עד זקנה אני הוא וכו', לומר כי מה שיפיל את המן זולת ההצלה, לא מרוב זכותכם, כי אם על אומרו לאחשורוש - כמו שאמרו ז"ל (אסתר רבה ז יז) - כי אלהי ישראל שהפיל את פרעה וסיחון ועוג ול"א מלכים כבר הוא זקן כי הלא גוים רקדו בהיכלו והיה שותק, על כן בא הוא יתברך לומר ועד זקנה וכו', כלומר עתה שאפילהו יודע כי עד זקנה אני הוא, כי בזמן החרבן שאמר שהייתי זקן אני הוא כאשר בתחלה, כי אני ה' לא שניתי, וגם עתה עד שיבה בגלות זה של מדי אני אסבול עד תשובו. ועל פי דברו רמז כי היותו סובל הן הן גברותיו, והטעם שגוים רקדו בהיכלי ושתקתי הוא כי אני עשיתי ולא נבוכדנצר, כי לא היה רק שבט אפי, ועל כן ואני אשא, וגם עתה אני אסבול צרתכם ואמלט בסוף שהוא על ידי תשובה:
העולה מזה, כי מרדכי עם עשותו את כל החרדה הזאת וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר בזעקה גדולה ומרה, היה נכון לבו בטוח בה' כי ריוח והצלה יעמוד ליהודים באחרונה, וגם בטח לבו על ידי אליהו אשר שלחו משה שיבקש רחמים הוא משם ומרדכי מכאן כאשר כתבנו, ולפי זה ראוי לתת טוב טעם ודעת על מה זה הכביד ידו על אסתר והגיעה עד שערי מות:
אמנם הנה למעלה על פסוק איש יהודי כתבנו לתת טעם על היות שני גואלים אחד איש ואחת אשה, ושתנשא לערל וגם שתסתכן, ולעומת זה הגיעה למלכות בהיות כל ישראל בגלות מר ונמהר. כי למה שבישראל היו שתי מיני עבירות אחת אשר השתחוו לצלם שנית שנהנו מסעודתו של אחשורוש, כי גם שלמר נתחייבו על האחד ולמר על השנית, לא יבצר מהמצאם שתיהם במציאות, ולכן על דבר הצלם היתה אסתר וזה שאמרו חכמינו ז"ל (חולין קלט ב) מנין לאסתר מן התורה ואנכי הסתר אסתיר כו' כי פנה אל אלהים אחרים, ועל דבר הסעודה היה מרדכי שהיה בשושן ולא די שלא בא בפיו בשר פגול כי אם אדרבה היה צווח בשווקים שלא ילכו ישראל אל המשתה ההוא, גם כתבנו למעלה כי למה שגם לאומר שעל עון הצלם נתחייבו דעתו שעל ידי הסעודה היה התעוררות הדין, ומה גם לרבי ישמעאל שעל הסעודה היתה גזרת הכליה, הנה סבה ראשונה שאול המלך, כי אילו הרג את אגג במלחמת עמלק לא בא המן לעולם כמו שאמרו ז"ל (עי' מגלה יג א) כי בין לילה היה ובין לילה שכב את אשה והטיל בה זוהמא ויצא העגל ההוא מן הזרע אשר נתן לו מן האשה ההיא והוא המן אשר החטיא את ישראל בסעודה ההיא והביא את ישראל כולו להשמיד להרוג ולאבד והרגישו צער מות עד שהושחרו פניהם בצומות כמו שאמרו ז"ל (אסתר רבה א א, ועי' מגילה יא א), ובגלל הדבר הזה וגם שריוח והצלה יעמוד ליהודים לא יבצר מהיות קולר כל הצער מתחולל שבא על ישראל תלוי על שאול, על כן נתחכם מרדכי ויאמר בלבו הנה לא על חנם הגיעה אסתר למלכות אם לא לכפר בעד מלך שיצאת ממנו, וגם תדמה לו שהחביאה עצמה לבל תלקח אל המלכות כשאול שנחבא אל הכלים, וגם לא על חנם הטיל בה ערל זוהמא עם היותה צדקת אם לא על כי שאול סיבב יטיל אגג זוהמא באשה שיצא ממנה המן, על כן לוקח זרעו יוטל בה זוהמא, ועל כן אמר בלבו כי גם כן צריך תערה למות נפשה תחת אשר בסבת שאול הגיעו ישראל עד שערי מות. ובזה מצאנו ראינו טוב טעם על מה שלא המתין לה מרדכי לבא אל המלך עד שלשים יום שתקרא ותבא למען תטעם טעם מות, כי אחת דתו להמית אשר לא יקרא ותבא, למען תכפר בעד אשר סיבב הגיעו ישראל עד שערי מות. עוד טעם שני והוא כי אמר הנה אליהו הודיענו כי משה רבינו ע"ה עומד בתפלה ועל כן לא תאחר תשועת ישראל, ואם לא תבא אסתר אל המלך עד שלשים יום יהיו אז ישראל נושעים ולא על ידה ותשאר אשמת שאול על שכם כל זרעו ויתעתדו לגלים כי על ידי בא צער וקצף על ישראל כולו, על כן התחכם יותר למהר לשלחה משום שבח בית אביה:
ובזה נבא אל ביאור הכתובים אמר ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו הוא אשר קרהו עם אליהו שסיפר לו שני דברים. אחד שנחתמה אגרת כליה בשמים ממעל על ידי הסעודה שעל ידי המן. שנית כי היה בטחון ותקוה על ידי משה רבינו ע"ה. וזהו את כל אשר קרהו. והיתה זאת הקדמה לומר ראי את אשר סיבב זקנך כליה על ישראל גם ראי כי יש עומד בפרץ, כלומר ואם תמהר ישועתם לה' על ידו יסתכנו זרע שאול על גרמת נזקו כי רב היה:
ואם יחזיק לבך לבלתי האמין גדר הצרה עד היות גזרה מן השמים, על כן ראי את פרשת הכסף כו', לזאת הביטי וראי כי לא על דרך הקרי וההזדמן עשה מעשהו המן כי הלא כספו ניתן כשיעור שקלים של ישראל כמאמר רבותינו ז"ל (עתוס' מגילה טז א ד"ה ודחי), וזה יכוין באומר פרשת הכסף לרמוז על פירוש וביאור הרמז: