אלשיך על אסתר א ה

(ה) "ובמלואת הימים האלה עשה המלך לכל העם וכו'". הנה רבותינו ז"ל במדרש חזית (אסתר רבה ז יג) גזרו אומר כי המן הרע יעץ תחבולות עם המלך להחטיא את ישראל להבאיש את ריחם בעיני השם אלהיהם, להזמינם אל שולחן המלך להאכילם ולהשקותם מפת בגם ויין משתיהם, ולהעמיד נגד פניהם זונות למען הכשילם באומרו אלהיהם של אלו שונא זמה הוא. ואמרו כי כל עם הנמצאים הוא עם נושע בה', ושעל כן נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, ושהמן בעצמו הוא קבצן שמונה עשר אלף וחמש מאות יהודים כאשר האריכו במדרש הנזכר. ואחשוב יש סעד לזה מן המסרה, והיא, הפרתמים שלשה במקרא, א. להביא מבני ישראל ומזרע המלוכה ומן הפרתמים (דניאל א ג), ב. הפרתמים ושרי המדינות לפניו (אסתר א ג), ג. ונתון הלבוש והסוס ביד איש משרי המלך הפרתמים (לקמן ו ט). ויהיה הענין להביא מבני ישראל כו' אל מקום הפרתמים ושרי המדינות לפניו שהוא במשתה המלך, מי עשה כן הלא הוא מי שעליו נאמר איש משרי המלך הפרתמים הוא המן. והנה זה יצדק בין לאומר שהכל היה משתה אחד בין לאומר שני משתאות. והיותר צודק הוא כי שנים היו, כי היה השני להטעות את ישראל כאשר כתבנו. וזהו אומרו ובמלאת וכו', לומר עמוד והתבונן רוע לב המלך הלזה כי און יחשוב על ישראל. כי הלא במלאת הימים האלה של משתה הראשון והראות עשרו שמונים ומאת יום, מה ראה על ככה לעשות המשתה השני בלי סבה. אך אין זה כי אם חרב עצת המן האגגי כמאמרם ז"ל כאשר כתבנו. וזהו אומרו עשה המלך מה שלא נאמר במשתה הראשון רק עשה משתה, אך הוא לומר המלך הידוע אשר הזכרנו ואמרנו, הוא אחשורוש העומד במרדו שבטל עבודת בית אלהינו. וזהו אומרו לכל העם ולא אמר אל כל הנמצאים ויכלול כל מיני עמים, אך כיוון אל מה שאמרו ז"ל עם נושע בה'. ועוד ראיה כי זימן למגדול ועד קטן ואין זה דרך המלך רק לגדולים ואדירי כל חפצו בם. ואחשוב שעל כן נאמר הנמצאים ולא לכל העם אשר בשושן, כי עשה בערמה למען העניש את ישראל בל יחשבו לאנוסים כי יאמרו שהמלך אנס אותם, לכן התחכם ולא גזר רק על הנמצאים בשושן אך לא על היוצאים מדלתי העיר וחוצה או על הנחבאים שם בל יראו ובל ימצאו. ועשה ויוכל, כי על כן נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה למאן דאמר (מגילה יב א):

ולדעת האומר (אסתר רבה ב ה) כי הכל היה משתה אחד, נוכל לומר כי גם שלמעלה אמר חיל פרס וכו' ופה נאמר לכל העם הנמצאים וכו', וגם נזכר פעם קודם הוראת העושר ופעם אחר כך. הוא, כי עיקר כונתו היה עשות המשתה לתווך שלום בינו לשרי המדינות שיאהבוהו למען יבושו למרוד בו. כי אם שלהשמר בל יקל כבודו בעיניהם בהתחברות יתירה לשתות יין, על כן החל תחלה להראות עשרו להם, למען ידעו כי יש לאל ידו להנקם מהמורדים בו. על כן להיות המשתה עיקר הקדימו ואמר עשה משתה לכל שריו ועבדיו שבכלל עבדיו הם כל העם הנמצאים בשושן, כי עבדיו הם. אך חיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות לבד היו לפניו בהראותו את עושר כו' כי מהם לבדם היה ירא, ולהם הראה העושר ולא אל כל יתר עבדיו שיכלול גם כל העם הנמצאים. וזה טעם אתנחת"א במלת עבדיו כי לא השוו כולם רק בדבר המשתה, אך בהראותו עשרו לא היה רק לחיל כו' הפרתמים ושרי המדינות, וזהו חיל וכו' לפניו בהראותו, כי אלה לבד היו לפניו כאשר הראה כבוד עשרו. ולהיות שהוראת העושר לא היה רק למנוע היזק אפשרי להמשך מהמשתה, שהיה עיקר הכוונה, איחר אותו ואמרו כטפל אל המשתה:

ואחר שספר מה שהראה חזר לסיים זמן המשתה שהיה במלאת הימים האלה, ולא הזכיר רק אותם שלא נצטרפו כי אם לאכול ולשתות ולא להראות העושר, והם כל העם הנמצאים וכו'. אך לא יבצר מהיות שם העיקריים הם שרים ופרתמים נוסף על זה, כי לא הזכיר פה רק הנוגע אלינו, אשר קבץ עם בני ישראל למען הרחיקם מאביהם שבשמים כאמור בסמוך שנרמזו באומרו כל העם הנמצאים: