אלפא ביתא דבן סירא (נוסח א)

אלפא ביתא דבן סירא

נוסח א

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

לידת בן סירא

כתיב (איוב ט, י) "(עושה) [עֹשֶׂה] (גדולות) [גְדֹלוֹת] עַד אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר". בא וראה כמה גדולות מעשיו של הקב"ה. אם נאמר עושה גדולות עד אין חקר, למה נאמר ונפלאות עד אין מספר? ואם נאמר ונפלאות עד אין מספר למה נאמר עושה גדולות עד אין חקר? כיצד? ופרשו חז"ל עושה גדולות עד אין חקר כנגד כל יצירות שבעולם ונפלאות עד אין מספר כנגד שלשה שנולדו בלא שכיבת הורתן עם אדם, ואלו הן: בן סירא, ורב פפא, ורבי זירא, וכלם צדיקים גמורים היו וחכמים גדולים בתורה. ואמרו עליהם על רבי זירא ועל רב פפא שמימיהם לא שחו שיחת חולין ולא ישנו בבה"מ אפי' שינת עראי ולא קדמם אדם לבה"מ ולא מצאן אדם יושבין ושותקין אלא יושבין ושונין ולא בטלו מקדושת היום ולא כנו שם רע לחביריהם ולא נתכבדו בקלון חביריהם ולא עלתה קללת חביריהם על מטתם ולא נסתכלו בצלם דמות רשע ולא קבלו מתנות ותרנין היו לקיים מה שנאמר (משלי ח, כא): "לְהַנְחִיל (אוהבי) [אֹהֲבַי] יֵשׁ (ואוצרותיהם) [וְאֹצְרֹתֵיהֶם] אֲמַלֵּא". והיאך ילדתן אמן בלא בעל? אמרו פעם אחת הלכו לבית המרחץ ונכנס להן בקובתן זרע מישראל ונתעברו וילדו מהם ולא היו יודעים מי היה אביהם. אבל בן סירא נודע לו מי הוא אביו. והיאך ילדתו אמו בלא בעילת בעל? אמרו עליה כי בת ירמיהו היתה. פעם אחת הלך ירמיהו לבית המרחץ ומצא שם רשעים משבט אפרים וראה את כולם מוציאין שכבת זרע לבטלה לפי שכל שבט אפרים באותו הדור רשעים היו שכן כתוב בו "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'". וכיון שראה אותם התחיל להוכיחם. מיד קמו עליו. אמרו: מפני מה הוכחתנו? חי דרך באר שבע שלא תזוז מכאן עד שתעשה כמונו. אמר להם הניחו לי ואשבע לכם שלא אגלה דבר זה לעולם אמרו לו הלא צדקיהו ראה לנבוכדנצר אוכל ארנבת חיה ונשבע לו בגזירת השם שלא יגלה עליו ובטל שבועתו וכן תעשה גם אתה. ועתה אם תעשה כמונו הרי טוב ואם לאו נעשה בך מעשה סדום כשם שעשו אבותינו בע"ז שלהם ואם בע"ז היו עושין כך אנו בך על אחת כמה וכמה מיד עשה כן מרוב פחד והיראה מהם. וכמו שיצא משם התחיל לקלל יומו שנאמר (ירמיהו כ, יד): "אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ" ויצא ונתענה על דבר זה רמ"ח תעניות כנגד כל אברים שבאדם ושמורה היתה טפה של אותו צדיק עד שבאת בתו של אותו צדיק לבית המרחץ נכנסה בקובתה ולז' חודשים ילדה בן בשנים ובדיבור וכיון שילדה, היתה מתבישת מבני אדם שהיו אומרים מזנות ילדה ופתח פיו הנער ואמר לאמו: על מה (אתה) [את] מתבישת מבני אדם כי בן סירא אני. אמרה לו: סירא זה מי הוא? אמר לה: ירמיהו. ולמה נקרא שמו סירא? שהוא שר ימלך וכשתחשוב סירא וירמיהו בגימטריא שוין אמרה לו בני אם כן היה לך לומר בן ירמיהו אני. אמר לה וכן הייתי ר"ל אלא שגנאי הדבר לומר ירמיהו בא על בתו. אמרה לו בני והא כתוב (קהלת א, ט): "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה" ומי ראה בת יולדה מאביה? אמר לה אמי (קהלת א, ט) "אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". מה לוט הצדיק גמור אף אבי צדיק גמור ללוט נעשה באונס אף לאבי נעשה באונס. אמרה לו: תמיה אני ממך איך תדע דברים הללו? א"ל: אל תתמהי מפני (קהלת א, ט) "אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" והרי ירמיהו אבי כך עשה בשעה שהיתה אמו כורעת לילד פתח פיו וקרא אבי ממעי אמו. ואמר 'לא אצא עד שיאמרו לי שמי'. פתח פיו אביו ואמר 'צא, ויקרא שמך אברהם'. אמר לא כן שמי אמר לו יקרא שמך יצחק. יעקב. וכן כל השבטים. וכל אנשי הדור ההוא. ואמר לא כן שמי עד שנזדמן שם אליהו ז"ל ואמר יקרא שמך ירמיהו. שבימיך יקים הקב"ה אויב שירים ידו על ירושלים. ואתה שאמרת יקרא שמי על שמך יהא לי משמך יהו ויקרא שמי ירמיהו. מה הוא יצא בדבור אף אני יצאתי בדבור. מה הוא יצא בנבואה ממעי אמו שנאמר (ירמיהו א, ה): "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ" אף אני יצאתי בנבואה. מה הוא יצא בשמו ממעי אמו, אף אני יצאתי בשמי ממעי אמי. מה הוא עשה ספר באלפא ביתא, אף אני אעשה ספר באלפא ביתא, ועכשיו אל תתמהי על דברי. אמרה לו: בני, אל תדבר, שלא תשלוט בך עין הרע. אמר לה: אין עין הרע רשאה לשלטאה בי, ועתה אל תרבי עלי שאני עושה מה שעשה אבי ועלי נאמר: "רחילא בתר רחילא אולא וברא בתר עובדיה דאבוהי". אמרה לו: בני, מפני מה אתה מונע אותי מדבור? אמר לה: מפני שאת יודעת שאני רעב ואינך נותנת לי לאכול כלום. א"ל: והרי לך דדים, אכל מאכלך ושתה משתך. אמר לה: אין לי חפץ בדדיך, אלא לכי ובררי קמח בתרנגולא, ולושי לחם נקי ובשר שמן ויין ישן, ותאכלי עמי ביחד. אמרה לו: ומהיכן אקנה דברים אלו? אמר לה: עשי בגדים ומכרי ויתקיים בך הפסוק (משלי לא, כד): "סָדִין עָשְׂתָה (ותמכור) [וַתִּמְכֹּר]", ואם את מפרנסת אותי תתקים בך הפסוק (משלי לא, כט): "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל (כולנה) [כֻּלָּנָה]". התחילה לעשות בגדים ומוכרת ומביאה לו לחם ובשר שמן ויין ישן, וכלכלתו שנה אחת.

בן סירא והמלמד

ולאחר השנה אמר לה: הוליכיני לבית הכנסת. והוליכה אותו לבית מלמד אחד שהיו לו שבע בנות. ישב בצדו ואמר לו: רבי, למדני. אמר לו: עדין אין אתה בר למוד כי קטון אתה. ואמרו חז"ל: "בן חמש שנים למקרא." אמר לו בן סירא: ולא למדת (אבות ב טו): "היום קצר והמלאכה מרובה"? ואתה אומר: שב ולא תלמוד עדין כי קטון אתה? ואני רואה בבית הקברות קטנים ממני מתים ומי יודע מה יהיה אם אחיה ואם אמות? אמר לו המלמד: מפני מה אתה מורני? ואמרו חז"ל (ברכות לא ב): "כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה." אמר לו: עד כאן אינך רבי ועד כאן לא למדתי ממך כלום.

א.

אמר לו המלמד לבן סירא: אמור אל"ף. השיב לו ואמר: "אל תתן דאגה בלבך כי רבים הרגה הדאגה". מיד נבהל המלמד ואמר: אין לי דאגה בעולם אלא בשביל אשתי שהיא מכוערת.

ב.

אמר לו: "אמור בי"ת. אמר לו: "בתואר אשה יפה רבים הושחתו ועצומים כל הרוגיה". אמר לו: בשביל שגליתי לך סודי ואמרתי לך שאשתי מכוערת, אתה אומר לי כך, שמא הרע לך שאמרתי לך סודי.

ג.

אמר לו: אמור גימ"ל. אמר לו: "גלה סודך לאחד מני אלף, ואם רבים דורשי שלומך". חזר ואמר לו: לך גליתי סודי לא לאחר. אמר לו: יעצני ממה שאומר לך, כי אני רוצה לגרש את אשתי בשביל שיש בחצרי אשה יפה ביותר.

ד.

אמר לו: אמור דל"ת. אמר לו: "דל בשרך מאשת חן כנגד שלהבת של גחלת". אמר לו: ומה אעשה שכל שעה ושעה שאני נכנס לבית היא משתטחת לפני ואני נותן בה עיני שישרה בעיני.

ה.

אמר לו: אמור ה"א. אמר לו: "הַעֲלֵם עינך מאשת חן פן תלכד במצודתה". אמר לו המלמד: בני, באיזה מצודה אלכד? אם בשביל כשפים שתעשה לי, אני יודע שלא תעשה לי כשפים מעולם, מפני שבעלה הראשון זַלְדְּקָן ואני עַבְדְּקָן.

ו.

אמר לו: אמור וא"ו. אמר לו: "ווי למי שהולך אחר עיניו וידע כי בני זנונים המה ואין לו כלום בהם".

ז.

אמר לו: אמור זי"ן. אמר לו: "זלדקן ועבדקן אל (תהי) [תלעג] מהם כי לא תדע מה נגזר עליך". אמר לו: איני רוצה ליטול עצתך לפי שאני מחשב לישא אותה. ויש (לה) [לי] שבע בנות (ולי) [ולה] אחת ויהיו בביתי ויכלכלו אותי בכבוד.

ח.

אמר לו: אמור חי"ת. (אמר לו): "חביבין לכל אדם הזכרים ואוי לאבי הנקבות". אמר לו: והלא שבע בנות יש לי וטוות ועושות כל מלאכת ביתי והן בביתי כְּזַיִת רַעֲנָן (תהלים נב, י) וכגנה יפה, והאיך אתה אומר לי "אוי לאבי הנקבות", ואם אין נקבות זכרים מהיכן באים? אמר לו בן סירא: עני, תנחומים של הבל אתה מתנחם, שכך אמרו חז"ל "אשרי מי שבנים זכרים ואוי לאבי הנקבות" (בבא בתרא טז ב, סנהדרין ק ב), לפיכך אני אמרתי לך. ועוד בשעה שהבת יוצאת ממעי אמה לאויר העולם שמים וארץ וכוכבים ומזלות וכל מה שנברא בעולם מתאבלים עליה, וכשיצא הבן לאויר העולם כל העולם שמחים, ואם נולד בת לאדם ואתה שואל 'מה ילדה אשת פלוני' הוא משיבך בשפה רפה ובכובד ראש ועיניו כלפי מטה 'בת ילדה', ואם זכר הוא משיבך בצחצחות 'בן ילדה', בלשון יפה ובמיטב הגיון ועיניו כלפי מעלה.

ט.

אמר לו: אמור טי"ת. אמר לו: "טמונת שוא בת לאביה, מפחדה לא יישן בלילה". (מפני מה לא יישן ...)

י.

אמר לו: אמור יו"ד. אמר (לו): "יישן. לא יישן שומר קטנה שמא תתפתה בנערותיה או תאנס בגרה (שמא) לא תזנה" (נ"א "ישמור קטנותה שמא תתפתה או תאנס בגרה שמא תזנה"). אמר לו: כל מה שאמרת אמת אמרת. שאין אדם מצטער על הבת אלא כשהיא עומדת בבית.

כ.

אמר לו: אמור כ"ף. אמר לו: "כשתנשא הבת אתה מצטער עליה ביותר שמא לא יהיו לה בנים שמא לא יהיו לה. וכשתזקין שמא לא תעשה כשפים".

ל.

אמר לו: אמור למ"ד. אמר (לו): "לא תישן בנערותך, ובזקנותך לא תשא אשה זקנה, שאשה זקנה מתשת כחך אף על פי שאתה בחור, ואשה בתולה מוספת לך כח וגבורה".

מ.

אמר לו: אמור מ"ם. אמר לו: "מֵימֵי אשה בתולה מתוקים ומוסיפים כח, ומימי אשה זקנה מרים כלענה ומתישים כח כבור שהיה בו מים ושאבם הרוח".

נ.

אמר לו: אמור נו"ן. אמר לו: "נַעֵר עצמך מאשה רעה ושולטת עליך בלשונה, כי אשה רעה ככלבים (מבולבלות) [מבולבלים] ועליה דלתים סגורים, והיא רבים (בבית) תתן בפיה במענה".

ס.

אמר לו: אמור סמ"ך. אמר (לו): "סופר (ו)מלמד ישא אשה בתולה ואל ישא בעולה, כי מימי הבתולה יהיו לך לבדך, ומימי הבעולה כבור שאבם זר בלעדך".

ע.

אמר לו: אמור עי"ן. אמר לו: "עינך העלם מאשה אלמנה ואל תחמוד יפיה בלבבך, כי בניה בני זנונים".

פ.

אמר לו: אמור פ"א. אמר (לו): "פניך כבוש מחבירים רעים. אל תלך בדרך אתם מְנַע רגלך מהם פן תִּלָּכֵד במצודתם".

צ.

אמר לו: אמור צד"י. אמר (לו): "צפון בני ממונך בחייך וטמנהו. ליורשיך עד יום מותך אל תתנהו."

ק.

אמר לו: אמור קו"ף. אמר לו: "קנה לך ממון ואשה טובה יראת ה' והרבה לך בנים ואפילו הם מאה".

ר.

אמר לו: אמור רי"ש. אמר לו: "רחוק משכן רע ואל תמנה בחברתם, כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפך דם, וכמו כן רחם (על) שכניך ואפילו הם רעים תן להם ממאכלך. כי בעת עמדך לדין יעידו עליך".

ש.

אמר לו: אמור שי"ן. אמר (לו): "שמע אדוני אל אמרי והט אזנך אל דברי, שב לך אדוני מעשות מריבה עם שכינך, ואם ראית בחביריך דבר רע אל תוציא דבתן על לשונך".

ת.

אמר לו: אמור תא"ו. אמר לו: "תקנה לך זהובים וכל ממון ואל תגיד לאשתך אנה הוא טמון ואפילו היא טובה".

אמר לו המלמד: עליך נשתנו סדרי בראשית. אמר לו: (קהלת א, ט) "אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" שהרי ירמיהו כך לימד לברוך בן נריה ולא נשתנו סדרי בראשית. שאמר לו: 'אמור אל"ף' והוא אומר: (איכה א, א) "איכה ישבה בדד העיר", ואמר לו: 'אמור בי"ת' ואמר: "בכה תבכה בלילה", וכן כל האלפא ביתא שיש במגילת איכה.

ואמרו עליו על בן סירא שלמד ספר ויקרא ביום אחד, ואמר לו המלמד: עליך נשתנו סדרי בראשית. אמר לו בן סירא: (קהלת א, ט) "אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" , שהרי ירמיהו למדו, ועוד כתיב (שמואל ב כג, כ) "ובניהו בן יהוידע בן איש חי", "חי" כתיב וקרינן "חיל", וכי כל העולם מתים והוא חי אלא שהיה חי בתורה שלמד ספר תורת כהנים ביום אחד.

ואמרו עליו על בן סירא שאותה שנה למד ספר תורה כלה, לשנה שנית למד מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות, לשנה שלישית למד דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, לשנה רביעית למד קלות וחמורות תקופות וגימטריאות, לשנה חמישית למד שיחת דקלים, שיחת מלאכי השרת, שיחת שדים ומשלות שועלים, לשנה ששית למד ספרא וספרי ותאנא דבי אליהו, לשנה שביעית לא הניח דבר גדול ולא קטון שלא למד.

בן סירא ונבוכדנצר

בוא וראה כמה היתה חכמתו של בן סירא שהיו מביאין לו סאה של חטים, והיה אומר להם, חשבו חטים של סאה זו ותמצאו בו כך וכך גרגרים בחשבון, עד שיצא שמו בכל העולם, עד ששמע נבוכדנצר מלך בבל חכמתו. וממי שמע? מחכמיו. וכששמעו חכמיו חכמתו אמרו: אוי לנו, ווי לנו, שעכשו יאבדנו נבוכדנאצר, אלא נלשינהו למלך וישלח אחריו ונשאלנו דבר קשה מדעתינו שלא מדעתו, ואם לא ישוב לנו תשובה נהרגהו. וכן עשו. הגידו למלך ושלח אחריו, אמר להם: ומה אתם רוצים לשואלו? ואמרו לו: מה הוא "אוי ונהי". אם יֵדַע מוטב, ואם לאו נהרגהו. הלכו אחריו אלף רוכבי סוסים כולם מקוטעי אצבע ועוקרי אילנות. אמרו כולם פה אחד למלך. אדונינו אם תרצה לשגרנו בכל העולם נלך ואל תשלחנו לאחד מחכמי ישראל, שלא יעשנו כמו שעשה אלישע לגדודי ארם, כתב להם את חית השדה נתתי לו לעבדו כאשר יאמר לכם אתם לכו אמרו לו סימן זה שהבטיחני אלהיו ויבא עמכם, וכתב להם באגרת, כשבאו אליו והראוהו האגרת, אמר להם בן סירא, לא שיגר אתכם בשבילי אלא בשביל ארנבת אחד שיש לי, מיד נטל ארנבת וכתב על ראשה הרי זו מחית השדה ויעבוד לך, אמרו היאך שער זה מגולח כקלף, אמר אין זה בברזל או בדבר אחר אני רואה בשרו בתוכו וקלף לא יתכן שיהיה בשרו בתוכו, ולא היה יודע איך הוא עשוי, מיד שיגר אחריו גדוד אחר ושלח לו בכתב אם לא תרצה שתבא לכבודי בוא לכבוד הארנבת שלך, מיד נתרכך ונתרצה בדבר והלך אצלו, וכשבא אליו אז היה בן שבע שנים, מיד נקבצו כל חכמיו של נבוכדנצר אליו התתילו שואלין אותו, אמרו לו מהו אוי ונהי, אמר להם כששמעתם עלי הרי לכם אוי ועתה אם אהרוג אתכם הרי לכם נהי אמרו לו פרש לנו בטוב מהו נהי ומהו ווי (אמר) שני ווין בו ופירושן כשילך אדם ויגע בכלב ויחזיק באזנו ווי לו בודאי, ועד שלא ינצל מנחש אם יבא עליו אריה אז הרי אוי ונהי, בשמעם פחדו והעבירו הדברים ואמרו אין אנו יודעים מה תאמר הראינו ווי ונהי בעינינו. מיד הלך ונטל קרסטל שהיה לו שני פיות והלך ותפש שלשה נחשים ושלשה עקרבים ושם העקרבים בפי התחתון והנחשים בפי העליון וסתם הקרסטל ובא לפני המלך, ואמרו לו חכמיו מה יש בקרסטל אמר להם ראו, מיד שם אחד ידו בקרסטל בפי הראשון ומשש נחשים אמר ווי מה זה, שם ידו בפי התחתון והכהו עקרב אמר ווי ונהי, אמר להם בן סירא הרי ידעתם ווי ונהי וראיתם אותו, כראותם כן מיד פחדו וזעו ורעדו ונפלו על פניהם, אמר להם המלך התניתם עמי שאם לא ידע ווי ונהי תהרגוהו הרי ידע ווי ונהי המשפט אשר שפטתם עליו שיהרג עתה חייבים אתם בהריגה, אמרו לו יעשה המלך לעבדיו מה שירצה, מיד מסרם לבן סירא אמר להם והלא (לא אמרתי לכם כלום) אתם הבאתם אותי (אלא) בשביל ווי ונהי, מיד נטלם וזרקם בגוב אריות ומתו בא (ו) ווי ונהי, אז נטל המלך לבן סירא והושיבו בכסא זהב וקבע כתר בראשו אמר לו המלך ‏ אני אמליכך שאתה ראוי למלכות. אמר לו אדוני איני רוצה שאני קטון ולא ראוי לי שאמלוך על ישראל שאיני מזרע דוד, אמר ליה יואש בן שבע שנים מלך, אמר לו הוא היה מזרע המלכות, אמר לו הואיל ולא תרצה שב עמי במלכותי שאני רואה בעולם ואיני יודע, אמר לו אדוני כל מה שאתה רוצא שאל ואני אפרש לך כל מה שתאמר.

אז שאלו שתים ועשרים שאלות וחזר לו שאלותיו, ואלו הן.

א.

בתחלה אמר לו שער הארנבת איך גלחת ראשה? אמר לו בסם ובסיד, אמר לו ומה טיבו, אמר לו תגלחת מגלחת השער, אמר לו ומה שמו, א"ל תגלחת בסם ובסיד ובזרניך, וזה הדבר בימי אמך בדא אותו שלמה מלבו בחכמתו, כשבאה אמך מלכת שבא אל שלמה והביאה לו דורון לראות חכמתו ישרה בעיניו ובקש לשכב עמה, ומצאה כולה שער והביא סיד וזרניך וברר הסיד (בכברה) ושחק הזרניך וערבם במים ונעשה נס בסיד תגלחת ומשחה ורחצה ונשר שערה ובא עליה באותה שעה, אמר לו לא האמנתי לדברי' עד שראיתים בעיני, אמר לו מאין תדע, אמר לו נביא אני והקב"ה מגלה לי כל סתום. אמר לו אם כן אמת מה שאמרת לי.

ב.

ספר אילנות שבגני אמר לו שלשים מיני אילנות היו בגנך, עשרה מהם נאכלין בכל שהם ואלו הן, תפוחים, תאנים, שקמים, אתרוגין, ענבים ספרגלים, אגסים, בטנים, פלפלין, ולימוניא, הוא לשון ישמעאל שעושין, מלוחין ועשרה מהם נאכלין מה שבפנים ומה שבחוץ נשלכין ואלו הן, רמונים, אגוזים, שקדים, פסתקין, סנובדין, מורלין, קטפילין, גונזרין קרומין (...) ושמן בלשון ערוב גוז, לוז, פסתק, בנדק, שהבלוט, דומן צנובר, בלוט, עשר מהם נאכלין מה שבחוץ ואלו הן. תמר', זיתים חרובין פירסקין, עזרדין, שזופין, אחוכין גדגדניות, חרותים, עלוסים, אמר לו ומי נטעם? אמר לו אדם הראשון לקחם מגן עדן ולא יצא עד שלקחם משם ברשות הקב"ה, גם לקח עמהם כל מיני בשמים ומיני רפואות אחרים שלשים מינים.

ג.

אמר לו: ראית אותם בגני או הוגד לך? אמר לו: סתום עיני אם תרצה וצא עם חיילותיך ועשה לך גדודים ואגיד לך באיזה גדוד אתה, ועשה כן סתם עיניו ושם איש נאמן עמו, עבר גדור ברעש ובקולות עד שהיתה הארץ מרעשת, אמר לו אותו נאמן שעמו המלך בזה הגדוד הוא אמר לו לאו, עבר גדוד אחר ברוב קולות ובו פרשים רצים מכל צדדים אמר האיש הנאמן המלך בזה הגדוד? א"ל: לאו. עבר גדוד שלישי בהלולים, ובכל מיני זמר, א"ל יש כאן, א"ל לאו, עבר גדוד רביעי בשתיקה ואפי' קול רגלי סוסים לא נשמעו אלא דממה דקה. א"ל יש כאן, א"ל הן, א"ל המלך הודיענו מאין תדע זה סוד גדול, אמר לו אתה נתגאית במלכותך כל כך ודמית עצמך להקב"ה שנאמר והנה ה' עובר בקול דממה דקה שם נראה מלך מלכי המלכים ושב על כסא רם ונשא אמר לו תשוינו לאלהיך, אמר לו אינך שוה לו אבל מגאותך ורוב זדונך דמית למלכות הקב"ה ולכך יש עליך חרונו, אמר לו ואם חרונו עלי איך נשאני וגדלני בעולם ומסר הכל תחת ידי, א"ל הקב"ה אם רוצה להשפיל אדם קודם יעלהו ואחר כך ישפילהו שנאמר (עובדיה א, ד): "אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר". מיד א"ל אם תהיה לי חתן ותקח את בתי לאשה אמליכך במקומי. א"ל אני בן אדם ואיני יכול לישא בהמה שנאמר אשר בשר חמורים בשרם וגו' כששמע המלך שהיה מקלל ומחרף ומגדף לאומות העולם חרה לו מאד, אמר לחכמיו הגידו לי דבר שנאכילהו לו בסתר וימות, אמרו לו אין אנו יודעין, מיד הרגן ואמר לבן סירא:

ד.

אשאלך דבר והודיעני ואתן לך כסף וזהב עד לאין חקר. יש לי אהוב ואני שונאו והוא אוהבני וארצה להרגו בדבר שאינו יודע בו במאכל יאכלהו וימות. מיד הבין בן סירא שהוא רוצה להרגו. א"ל אמשול לך משל, היה סוס נאה (לנמרוד) עד לאין די. אמרו לו הסוסים תן לנו ראשך לחתכו ונתן לך בית מלא תבן ושעורים, ידע הסוס מה הדבר שהן מבקשין לעשות לו שהיה פקח, אחר להם שוטים אם אתן את ראשי לכם לחותכה מי יאכל התבן והשעורים, כך אתה מבקש להרגני ואם תהרגני מי יטול הכסף והזהב ומי יאכלם? אמר לו: חי כמוש לא אהרגך. אמר לו: אני מספר לך, תן לו עשרה ימים לאכול חלמוני ביצים בלא מלח וימות, אמר המלך בלבו שקר ידבר, הביא אדם והאכילהו ומת, אמר לו המלך, אכול לפני כך ואניחך, אמר לו כל מה שתעשה בידך אני יכול לאוכלו, אעשה אני ואוכלם. מה עשה? שם מלח בסתר והיה אוכל חדש ימים. א"ל: למה שקרתני? א"ל: עשיתי בהם קלשיאות שחקתי מעט ושמתי בהם. מיד הלך ועשה לו וחלה. אמר לו רפאני. כתב לו קמיע ונתרפא. אמר לו: למה בקשת להרגני? אמר לו כך אמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע אקדים קטול למאן דבעי למקטלך. מיד חלה בנו הקטן א"ל המלך רפא לבני ואם לאו אהרוג אותך. מיד ישב וכתב לו קָמֵיעַ בשם טהרה וכתב שם המלאכים הממונים לרפואה בשמותם ותבניתם ודמותם וכנפיהם וידיהם ורגליהם. וכשראה נבוכדנאצר בקמיע אמר לו: מה אלו? אמר לו: המלאכים הממונים לרפואה סנ"וי סנ"סנוי, סמנ"גלף. וכשברא הקב"ה אדם הראשון יחיד, אמר (בראשית ב, יח) "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", ברא לו אשה מן האדמה כמוהו וקראה לילית. מיד התחילו מתגרין זה בזה, אמרה היא: איני שוכבת למטה, והוא אומר: איני שוכב למטה אלא למעלה שאת ראויה למטה ואני למעלה, א"ל שנינו שוין לפי ששנינו מאדמה ולא היו שומעין זה לזה. כיון שראתה לילית כך, אמרה שם המפורש ופרחה באויר העולם. עמד אדם בתפלה לפני קונו ואמר, רבונו של עולם אשה שנתת לי ברחה ממני, מיד שגר הקב"ה שלשה מלאכים הללו אחריה להחזירה. אמר הקב"ה אם תרצה לחזור מוטב. ואם לאו, תקבל על עצמה שימותו מבניה בכל יום מאה בנים. והלכו אחריה והשיגוה בתוך הים במים עזים שעתידין המצריים למות שם. וספרו לה דבר ה' ולא רצתה לחזור. אמרו לה: אנו נטביעך בים. אמרה להם: הנחוני שלא נבראתי אלא להחליש התינוקות כשהן משמונה ימים, מיום שיולד אשלוט בו אם היה זכר, ואם נקבה מיום ילדותה עד עשרים יום, וכששמעו דבריה הפצירו לקחת אותה, נשבעה להם בשם אל חי וקים שכל זמן שאני רואה אתכם או שמכם או תבניתכם בקמיע לא אשלוט באותו התינוק, וקבלה על עצמה שימותו מבניה מאה בכל יום, לפיכך בכל יום מתים מאה מן השדים, ולכך אנו כותבים שמותם בקמיע של נערים קטנים ורואה אותם וזוכרת השבועה ומתרפא הילד.

לאחר ימים א"ל המלך יש לי בת אחת ומתעטשת בכל שעה אלף עיטושים. רפא אותה. אמר לו: שגרה לי בבקר עם סריסיה וארפאנה. בבקר באה אליו עם סריסיה. כשראה אותה התחיל לכעוס, אמרה לו למה הכעסת? אמר לה: אביך גזר עלי שאעטוש אלף עטושים לפניו למחר ומחרתים ואפחד שמא ימיתני, והמתין עלי שלשה ימים ולא אדע מה אעשה. א"ל: אל תדאג בזה. אני אלך במקומך ואעטוש לפניו אלף עטושים בשבילך ובשבילי. א"ל: הואיל וכך הדבר. שבי עמי שלשה ימים ואל תעטשי בהם ויהיו מוכנים ליום השלישי. מיד כל שעה שבא לה העטוש היתה עומדת ברגלה ומעצרת בין עיניה כאשר אמר לה וסובלת עצמה וסוגרת את פיה מעט מעט ונפסק ממנה העטוש כלל. לאחר שלשה ימים לא יצא מפיה עטוש, ליום השלישי לקחה לאביה ואמר לה: לכי עטשי לאביך אלפים עטושים. באה לפניו ולא יכלה לעטוש אפי' פעם אחת. מיד עמד ונשקו. התחיל לשואלו שאלות. אמר לו למה נבראו עטושים? א"ל: אלולי עטושים היה אדם נִתְרָז בבגדיו וכשידע אדם שעטושים באין עליו ילך ויעשה צרכיו שלא יבא לידי בושה וישב בבגדיו מטונפים.

ז.

אמר לו: למה בכל גופו של אדם בכל גומא שתי שערות ובראשו בכל גומא שער אחת? א"ל ברא הקב"ה בראש כל גומא שער אחת ואם ברא שנים בכל גומא שתי עיניו היו מחשיכות. וכך העולם אם היה יורד שני טיפין מטר בגומא אחת נחרב העולם והיה יותר מהמבול. ובמקום שברא הקב"ה נגע ברא אצלו רפואתו. א"ל: אשריך בני שגלה לך הקב"ה כל כך.

ח.

אמר לו: מפני מה נבראו יתושין בעולם שאינן מתקיימין בעולם אלא יום אחד בלבד ויאבדו ויבראו אחרים? אמר לו בזכות יתוש אחד שעתיד ליפרע מן טיטוס הרשע, והנשארים להחיות בהם בני העורבים כשיצאו מהבצים יצאו לבנים ויברחו אבותיהם ויניחום ויקראו אליו. שנאמר לבני עורב אשר יקראו. ויביא להם יתושים בפיהם ויאכלו ויחיו בהם שלשה ימים ולאחר שלשה ימים ישחירו ויחזרו אבותיהם להם והקב"ה מקדים רפואה למכה.

ט.

אמר לו: מפני מה הקב"ה ברא בעולמו צירעין ועכביש שמפסידין ואין בהם הנאה? אמר לו פעם אחת היה דוד מלך ישראל ע"ה יושב בגנו וראה צרעה אוכלת עכביש ובא שוטה ובידו עץ והיה מגרשם. אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם מה הנאה באלו שבראת בעולמך צירעה אוכלת דבש ומשחתת ואין בה הנאה? עכביש יארוג כל השנה ולא ילבשנו. שוטה מזיק את הבריות ואינו יודע יחודך וגבורתך ואין בו הנאה לעולם. אמר לו הקב"ה דוד, מלעיג אתה על הבריות? תבא שעה ותצטרך להם ותדע למה נבראו. וכשנחבא במערה מפני שאול המלך שלח הקב"ה עכביש וארגה על פי המערה וסגרה אותו. בא שאול וראה ארוג אמר בודאי לא נכנס אדם הנה שאם נכנס היה קורע הארוג לקרעים והלך ולא נכנס לשם, וכשיצא דוד וראה העכביש נשקה ואמר לה ברוך בוראיך וברוכה את רבונו של עולם מי יעשה כמעשיך וכגבורותיך שכל מעשיך נאים. ולפני אכיש עשה עצמו שוטה לפני אנשיו והיתה בת אכיש שוטה ומשוגעת. כיון שהביאוהו אליו אמר להם מלעיגים אתם אותי בשביל בתי שהיא שוטה הבאתם זה אלי, או שמא חסר משוגעים אני? מיד הניחוהו וברח והודה לאל על מעשיו, שכל מה שברא בעולם יש בו הנאה. ובזמן שמצא דוד לשאול שוכב בצהורים והיה אבנר שוכב בפתח ראשו בפתח אחד ורגליו באחד בא ונכנס מבין רגליו והיו רגליו זקופות ונטל צפחת המים וכשבא לצאת מבין רגליו פשט אבנר רגליו וכסהו בם היו עליו כשני עמודים גדולים ובקש רחמים מ"ה ואמר (תהלים כב, ב) אלי אלי למה עזבתני. באותה שעה עשה לו נס ושלח לו צרעה ונשכה רגלי אבנר וזקפן ויצא דוד ושבח להקב"ה. ולא ראוי לבן אדם להלעיג במעשה האל.

י.

אמר נבוכדנצר לבן סירא: השור, מפני מה אין לו שער בחוטמו? אמר לו: כשהיו ישראל ויהושע סובבין ליריחו להפילה היה יהושע בריא, הביאו לו סוס וחמור ופרד לרכוב ומתו כולם תחתיו, והביאו לו שור וסבל אותו. וכשראה כן נשקו בחוטמו ולפיכך אין לו שער.

יא.

אמר לו: מפני מה חתול אוכל העכבר יותר מכל השרצים? אמר לו: בתחלה חתול ועכבר חברים היו. פעם אחת הלך העכבר והלשין לחתול להקב"ה. אמר לו: רבונו של עולם אני וחתול נשתתפנו ואין לנו מה לאכול. אמר לו: אתה הלשנת את חביריך כדי שתאכלנו? עתה הוא יאכל אותך ואתה תהיה לו מזונות. אמר לו: רבונו של עולם ומה עשיתי, אמר לו: אי שרץ טמא? והלא למדת משמש וירח שהיו שוין בקומה ובתואר ועל שהלשינה הלבנה לשמש חסרתי ממאורת והוספתי לשמש. כן גם אתה הלשנת על חבירך שתאכלנו. לפיכך הוא יאכל אותך. אמר לו: רבונו של עולם אם כן נאבד אני וזרעי. אמר לו: אני אשאיר לך פליט כמו שעשיתי לירח. מיד הלך העכבר ונשך החתול בראשו וקפץ החתול והשליך העכבר בארץ ונשכו ומת. באותה שעה נפל אימת חתול בעכבר ולפיכך יאכלנו.

יב.

אמר לו: מפני מה ישתין החמור בהשתנת חברו ומריח צואתו? אמר לו: כשברא הקב"ה כל בריה אמר חמור לסוס ופרד (כל) בריה יש לה ריוח ואנו עמלין לדורי דורים ואין לנו ריוח. נתפלל לקוננו שיתן לנו ריוח ואם לאו, נבטל לזרעינו. התפללו ולא נענו, אבל אמר להם כשיהיו מימי רגלים שלכם נהרות וטוחנים בהם ריחים וריח צאתכם כריח בשמים אז אתן לכם שכרכם, ולכך הם מריחים ומשתינים.

יג.

אמר לו: ולמה יש שנאה בין כלב לחתול? אמר לו: כשנברא החתול הלך ונשתתף עם הכלב והיו שניהם צדין ואוכלין. בא להם יום אחד ושני ושלישי ולא מצאו כלום לאכול אז אמר הכלב לחתול עד מתי אנו יושבין רעבים לך אתה אצל אדם הראשון ושב עמו בביתו ותאכל ותשבע ואני אלך אצל שקצים ורמשים ונמצא כלום ונאכל ונחיה. אמר חתול לכלב: נשבע שנינו שלא נלך לאדון אחד. אמר לו: בטוב אמרת. מיד נשבעו שניהם והלך חתול לבית אדם הראשון ומצא עכברים ואכל ושבע והנשארים ברחו מלפניו, כשראה כן אדם אמר: רפואה גדולה שלח לי הקב"ה. מיד הושיבו בביתו והאכילהו לחם והשקהו מים. אז מה עשה הכלב? הלך אצל זאב. אמר לו: אלך עמך הלילה ואלין? אמר לו: הן. הלכו במערה שניהם ושכבו. שמע הכלב קול צעקת רגלים של חיות. מיד הקיץ לזאב ואמר לו שמועת לסטים אני שומע. אמר לו: צא אתה לגרשם. עמדו עליו להרגו. ברח והלך אצל הקוף וגרשו והלך אצל הכבש וקבלו ושכב עמו. שמע שמועת רגלים. אמר הכלב לכבש: שמועת לסטים אני שומע. אמר לו: צא אתה. ויצא הכלב והיה נובח. אמרו הזאבים כבש לשם. הלכו ומצאוהו ואכלוהו וברח הכלב ממלון למלון ולא מצא מנוחה כלל. מיד הלך לאדם הראשון קבלו ושכב עמו במלון ובחצי הלילה אמר הכלב לאדם קול רגלים אני שומע. מיד עמד אדם ונטל הרומח והלך עם הכלב ורדפו לחיות עד שהבריחום מלפניהם וחזרו שניהם ביחד. אמר אדם לכלב: בוא עמי לביתי ותדור עמי ותאכל ממאכלי ותשתה ממשתיי, והלך עמו. כששמע חתול קולו של כלב יצא לקראתו. אמר לו: מפני מה באת אלי? אמר לו: אדם הביאני. התחילו לעשות מריבה. אמר אדם לחתול: למה תריב עמו? אני הבאתיו שראיתיו ערום כולו לב. אמר לו: אל תדאג. היה גם אתה עמי כמנהגך. אמר לו: אדוני גנב הוא. יפה לדור עם גנב? אמר חתול לכלב: למה הפרת שבועתך? אמר לו: לדירתך לא אבוא. לא אוכל מה שיש לך. אני לא אזיק לך כלום. לא שמע ממנו, אז התחילו מריבין. כשראה הכלב כן, מיד ברח לביתו של שת וישב עמו, והיה הכלב מבקש לעשות שלום עם החתול ולא רצה החתול, ומאותו העת עד היום הזה הם במריבה. וכמעשה אבות יעשו בנים, בין חיות בין בהמות בין אדם. ועליהם מושלים: "רחילא בתר רחילא אזלא".

יד.

אמר לו: מפני מה הכלב מכיר את קונו וחתול אינו מכיר? אמר לו: כל מי שיאכל ממה שאכל העכבר שוכח תלמודו. חתול שאוכל עכבר עצמו על אחת כמה וכמה שאינו מכיר קונו.

טו.

אמר לו: מפני מה תפירה בפי העכבר? אמר לו: בימי המבול נכנסו בתיבה שקצים ורמשים זכר ונקבה. פעם אחת ישב עכבר עם נקבתו אצל חתול. אמר חתול: זוכר אני שאבי אכלו ואת זרעו מותר לי שאכלנו. מיד הלך לאוכלו, ברח העכבר והיה מבקש נֶקֶב להחבא ולא מצא. מיד נעשה לו נס ומצא נקב ונכנס שם. בא חתול אל הנקב ורצה להכנס אחריו ולא היה יכול לפי שהנקב קטון. הכניס ידו להוציאו, פתח פיו העכבר ומשך לחייו בצפרניו ונקרע מפיו למטה כחצי זרת. כשהלך חתול יצא העכבר מן הנקב והלך לְנֹחַ ואמר לו: איש צדיק, עֲשֵׂה עמי צדקה ותפור לחיי שקרע לי חתול אויבי. אמר לו: לֵךְ הָבֵא לי שער מזנב החזיר. והוליך לְנֹחַ השער ותפר לו הקרע ועד עתה נראית התפירה.

טז.

אמר לו: מפני מה העורב הולך ברקידה? אמר לו: פעם אחת ראה העורב ליונה הולכת בטוב הליכה יפה יותר מכל העופות. ישרה בעיניו הליכת היונה. אמר בלבו: אלך גם אני כמותה, והיה משבר עצמו בהליכה (נ"א משמר אותה ההליכה), והיו העופות משחקין בו. נתבייש העורב ואמר אחזור להליכתי הראשונה. בא לחזור ולא היה יכול אלא שכח הליכתו הראשונה והיה כמרקד ולא עלתה בידו לא הליכה ראשונה ולא אחרונה. ועליו נמשל המשל: המבקש בידו יותר נמצא בידו מעט, כך הוא לא נשאר בידו כלום.

יז.

אמר לו ומפני מה העורב מזריע מפיו? אמר לו נחלקו בו חכמי ישראל. יש אומרים מפני ששמש בתיבה נעשה משונה. וכן הכלב נגזר שיהא נקשר בשמושו. ויש מי שאומר מפני שהוא רשע וגנב ומזיק לפיכך נשתנה מכל הבריות. בא חכם אחד ואמר לחכמים שנחלקו: אני אקיים לדבריכם. אמר: בתיבה כשרצה נֹחַ לשלחו לראות הקלו המים הבריח עצמו מלפני נֹחַ ונכנס תחת כנף הנשר. אמר לו נֹחַ: רשע, צא מן התיבה וראה אם נתמעטו המים מעל הארץ. אמר לו: מכל העופות לא מצאת אלא אותי? אמר לו: אין לי רשות לשלח אלא שנים שתחלת שמם ע"י עורב יונה.

יח.

אמר לו: ולמה עורב ולא נשר ויונה? אמר לו: מפני שיש עיר אחת ושמה ע"י ועתידין יושביה להרוג יאיר שאסר העורב והתיר יונה. אמר עורב לנח: בעזות מצח לא תשלחני אלא להרגני ולבוא על אשתי. ובעבור זה כל מה שהכנסת בתיבה שבעה שבעה ואני זוג. מיד קללו נח ואמר לו: בדבר שאתה מוציא שם רע עלי תקולל כי לעולם לא תבא על נקבתך אלא בפיך וענו כל החיות שבתוכה. ואמרו אמן. אמר לו עורב: למה קללתני, דין יש לי עליך. אמר לו: מפני שאתה זונה ושוטה וחושד כשרים. אמר לו רשע עם אשתי שהיא בדמותי בצלמי ומותרת עלי לא אזזק לה ועם נקבתך שאינה בדמותי ואדרבה גם אסורה לי איך אזזק? אמר לו: ולמה אמרת לי זונה אתה? א"ל: בודאי זונה אתה כדבריך ולא הוצאתי עליך שם רע. ומאותו העת העורב שמש בפיו לפי שקללו נח.

יט.

אמר לו: מפני מה כל דמיות שבעולם בים חוץ מדמות שועל (וחולדה) שאינו בים? אמר לו: מפני שהוא פקח וכשיצר הקב"ה מלאך המות וראה הבריות אמר לו: רבונו של עולם, תן לי רשות להרגם. אמר לו: יש לך רשות על כל הבריות וזרעם חוץ מדורו של עוף ששמו מלחם. אל יטעם טעם המות. א"ל: רבונו של עולם הפרידם מעלי מפני שהם צדיקים שלא ילמדו מנהג הבריות ויחטאו לפניך ולא יטעמו טעם חטא. מיד נתן לו רשות ובנה להם עיר גדולה והכניסם לשם וחתם בדלתה של אותה העיר ואמר: גזירה נגזר שלא ימשל בכם חרבי ולא חרב אחר ולא תטעמו טעם מות עד סוף כל הדורות. אחר כך חזר לפני הקב"ה אמר לו: השלך בים מכל הבריות זוג זוג והנשאר תמשול בהם. מיד עשה כן והיה משליך בים מכל מין זוג והשקיע בים. כשראה כן השועל מה עשה, מיד עמד והיה בוכה. אמר לו מלאך המות: למה תבכה? אמר לו: על חבירי שהשלכת בים. אמר לו: והיכן חבריך? מיד עמד השועל על שפת הים וראה מלאך המות צלו של שועל בים וחשב שהשליך זוג חוץ ממנו וא"ל: לך מהנה. מיד ברח השועל ונמלט. פגע בו החולדה וספר לו מה שנהיה ומה שעשה. הלך גם החולד ועשה כן ונמלט. לאחר שנה קבץ לויתן כל הבריות שבים ונחסרו השועל והחולד שלא נכנסו בים. שלח בעדם וספרו לו מה עשה השועל ונמלט הוא וחולד בחכמתם ואמרו לו שהוא חכם ביותר. וכששמע לויתן בעדו שהוא דעתן קינא בשבילו ושלח אחריו דגים גדולים וציום לגנוב דעתו ולהביאו אליו. הלכו ומצאוהו מטייל על שפת הים. בראות השועל הדגים שמשחקים בשפת הים תמה ונכנס ביניהם. כשראוהו שאלוהו: מי אתה? א"ל אני שועל. אמרו לו: והלא לא תדע שכבוד גדול בא לך ובעדך באנו? א"ל: ומהו אמרו לו לויתן חולה ונטה למות וצוה שלא ימלוך במקומו אלא שועל לפי ששמע שאתה חכם ומבין יותר מכל הבריות ובוא עמנו שאנו שלוחים ובאנו לכבודך. א"ל: ואיך אוכל ליכנס בים ולא אמות? אמרו לו: תרכב על אחד ממנו ויוליך לך למעלה מן הים ולא יגע בך הים אפי' בקצה רגלך אפי' טפה אחת עד שתגיע למלכות ונורידך ולא תבין ומלוך בכולם ותהיה מלך ותשמח כל ימיך ולא תצטרך עוד לבקש מאכל ויפגעו בך חיות רעות גדולים ממך ויאכלוך. כששמע דבריהם האמין להם ורכב על אחד מהם והלכו בו בים. כיון שבאו עליו גלים התחיל להצטער הלך דעתו ממנו ואמר: אוי לי מה עשיתי שחקו עלי הדגים כנגד כל השחיקות ששחקתי אני על הבריות ועתה נפלתי בידם ואיך אנצל מידם? אמר להם מעתה באתי עמכם וברשותכם אני אמרו לי האמת (ל)מה אתם רוצים אותי? אמר לו נאמר לך האמת לויתן שמע שמועתך שאתה חכם ביותר ואמר אקרע בטנו ואוכל את לבו ואחכם. אמר להם: ולמה לא הגדתם לי האמת והייתי מביא עמי את לבי והייתי נותנו למלך לויתן והיה מכבדני ועתה ברע אתם הולכים. אמרו לו: לבך אינו עמך? אמר להם: לאו, שכך מנהגנו שנניח לבנו במקומנו ואנו נלך מכאן ומכאן ואם נצטרך לו נקחנו, ואם לאו, יהיה במקומנו. אמרו לו: ומעתה מה נעשה? אמר להם מקומי ומלוני על שפת הים אם תרצו תחזירוני למקום שלקחתם אותי ואקח את לבי ואבוא עמכם ואתן אותו ללויתן ויכבדני ולכם יכבד ואם תוליכוני כך בלא לב יכעוס עליכם ויאכל אתכם ואני לא אפחד כי אומר לו אדוני לא ספרו לי מקודם וכאשר ספרו עליך אמרתי להם חזרו עמי ואקח את לבי ולא רצו. מיד אמרו הדגים בטוב הוא אומר. אז חזרו עד המקום שלקחוהו משם לשפת הים וירד מעל הדג והיה מרקד ומשליך עצמו בחול ומשחק. אמרו לו: במהרה קח את לבך ונלך אמר שוטים לכו אם לא היה לבי עמי לא נכנסתי עמכם לים או יש לך בריה שמהלך ולבו אין עמו? אמרו לו שחקת בנו. אמר להם: אי שוטים אני למלאך המות שחקתי כל שכן אתכם. מיד חזרו בבושה וספרו לו. אמר להם: באמת הוא ערום ואתם פתאים ועליכם נאמר (משלי א, לב): "כִּי מְשׁוּבַת (פתאים) [פְּתָיִם] תַּהַרְגֵם" ואכלם. ומאותו העת כל מין מכל הבריות אפילו מאדם ואשתו בים חוץ מן השועל וחולדה שאינם בים.

כ.

אמר לו: מפני מה מלאך המות שולט בכל הבריות חוץ מדורו של מלחם העוף? א"ל ולא דורו של מלחם העוף בלבד אין מלאך המות שולט בם כי דורו של יונדב. ויש אומרים אנשים מבני אדם נכנסו בחיים בגן עדן.

כא.

אמר לו: מי הם? א"ל: חנוך וסרח בת אשר, ובתיה בת פרעה, וחירם מלך צור, ואליעזר עבד אברהם, ועבד מלך הכושי, ועבדו של רבי יהודה, ויעבץ, ורבי יהושע בן לוי, וכל זרע יונדב, וזרע מלחם העוף. א"ל: ספר לי למה נמלטו אלה ממלאך המות. א"ל: אני אספר לך. חנוך לפי שהיה צדיק בדורו שלא היה כמוהו והוא חי בגן עדן. אליעזר עבד אברהם הוא בנו של חם בן נח וכששמע קללת אביו מסר עצמו לאברם והיה צדיק והוא בגן עדן. סרח בת אשר בעבור שאמרה ליעקב 'יוסף חי'. אמר לה יעקב: זה הפה שבשרנו על יוסף שהוא חי לא יטעום טעם מות. בתיה בת פרעה לפי שגדלה משה רבינו מקטנותו שלא יאמרו ומה היה שכרה בכך. ועבד מלך הכושי שהציל את ירמיהו מבור הטיט. ועבדו של רבי יהודה הנשיא על שהיה צדיק עניו ושפל רוח. ויעבץ גם הוא בגן עדן שהיה צדיק מכל דורו. ורבי יהושע בן לוי שהיה גם הוא צדיק גמור ואהוב למלאך המות. פעם אחת אמר למלאך המות הראני גן עדן. א"ל: בשמחה, לך עמי. הלך עמו בדרך. א"ל: מפחד אני ממך שמא תהרגני בחרבך שלא ברצונך אם תאהבני ותרצה שאבוא עמך, תן לי חרבך בידי עד שאלך עמך ותראני גן עדן בטוב עד שאסתכל בחדריו מן השער. א"ל: טוב. מיד הוליך אותו. מה עשה רבי יהושע? עמד בפתח גן עדן, התחיל לראות, וקפץ פתאום, ונכנס לגן עדן. גם היה סכינו של מלאך המות בידו והיה בידו שבע שנים עד שאמר לו הקב"ה: יהושע בן לוי, דבר גדול עשית השב למלאך המות סכינו. וכשקפץ מלפני מלאך המות ונכנס לג"ע צעק מלאך המות צעקה גדולה ורצה להחריב העולם ושתקו האל ולאחר שבע שנים החזירה לו חירם מלך צור הכניסו הקב"ה לגן עדן לפי שבנה בית המקדש והיה מתחלה ירא אלהים ונעשה חי בגן עדן אלף שנים ואחר כך נתגאה ואמר 'אל אני' שנאמר (יחזקאל כח, ב): "בֶּן אָדָם (אמור) [אֱמֹר] וגו'". לפיכך נטרד מגן עדן ונכנס בגיהנם. דורו של יונדב בן רכב מפני שכתב כל הדברים שבספר ירמיה והיה צדיק ומוכיח לישראל והוא חי בג"ע. ודורו (וזרעו) של מלחם העוף כשאכלה חוה מעץ הדעת ונתנה גם לבעלה ואכל עמה קנאה בשאר הבריות והאכילתם לכל וראתה למלחם העוף ואמרה לו: אכול מזה ממה שאכלו חביריך. אמר לה: לא די לכם שחטאתם לשם יתברך וגרמתם לאחרים שימותו אלא באתם אלי שתשיאוני להפר צווי הקב"ה ואוכל ואמות? איני שומע ליך. ואז הוכיחה לחוה ולכל הבריות. יצתה בת קול לאלתר ואמרה לחוה ולאדם: אתם מצווים ולא שמרתם וחטאתם, ובאתם למלחם העוף ולהחטיא גם הוא ולא קבל ופחד ממני אף על פי שלא צויתיו ושמר גזרתי לעולם לא יטעום טעם מות, לא הוא ולא זרעו.

כב.

אמר לו: ומפני מה הנשר מגיע קרוב לרקיע יותר מכל העופות? אמר לו: כשיצאו מן התיבה היה הנשר עומד והיה לפניו צפור ורצה לאכלו. אמרו כל החיות: זה שרצה לאכול חבירו חייב מיתה. והכוה וגלחו כנפיה והשליכוה לגוב אריות ושמרה הקב"ה ולא המיתוה האריות. ולאחר שנה נתגדלו כנפיה ופרחה ופגעוה העופות ובקשו להרגה ומלט אותה העורב מידם ברמאות, ובא עליה ונתעברה הימנו וילדה נשר ולכך נקרא נשר ועורב נקרא עורב שעירב את זרעו בכל צדדין מרוב זנותו. והיו החיות מבקשים אותה ונעשה נס והשרה הקב"ה שכינתו עליה שלא לבטל ברייתו ונתן לה כח לפרוח למעלה מכל העופות. לפיכך נקרא נשר לפי השרה הקב"ה שכינתו עליה. לכך היא פורחת למעלה לרקיע שלא ישיגוה אויביה ויהרגוה ויבטל דמות מבריותיו של הקב"ה מן העולם. אמר לו: ברוך שחלק מחכמתו ליראיו וגלה סתומות ועמוקות:

נוסחא ראשונה