אלמרינן עושה לו אשה מכסף ומזהב

מאת שאול טשרניחובסקי

מתוך כתבי טשרנחובסקי, הוצאת ועד היובל, כרך רביעי "קלולה", דפוס איצקובסקי, ברלין, שנת תר"צ

לא מנוקד

אלמרינן היה שרוי

בלא אשה, הלך זקן,

בכה חודש ועוד חודש,

היה בוכה גם בשלישי.

מן הים לו לקח זהב,

צבר כסף בשבלת

ועצי הסקה כנס.

שלושים פעם הביא עצים,

הפך, עשה אותם פחם,

שם בכורו הפחמים,

זרק בו בכור הזהב,

שם הכסף בו במצרף

ועל משרתיו שכירי יומם

הפקיד לעבוד במפוח.

ואלמרינן הפחמי,

היה טרוד בפחמים,

עשה לו מסכת-זהב

ומכסף טהור-כלה.

ובכור בעמקו הביט

ויתבונן באותו התנור

לראות בו בכור מה יעש,

לראות מה התכונן באשו.

מן האש אז יצאה בתולה,

ותלתליה כעין הזהב,

גזרה יפה לה, חמודה,

עד שחרד לב הרואים,

אלמרינן הוא לא חרד.

התחיל עובד אלמרינן,

בא לתקן המסכה,

נגד כל הליל ולא ישן,

כל היום לא ידע מנוחה,

חשל, עשה לה רגליים,

גם רגלים גם ידים;

אך רגליה לא תהלכנה,

אך ידיה לא תמשנה.

תיקן לה לבת אזנים,

אך אזניה לא תשמענה,

פה לה עשה, ולא דבר,

אף עיניים - חסרו רגש.

אמר אלמרינן: "כמה

היתה עלמה זה חמודה,

אלו היה פיה דובר,

אלו לשון לה מדברת;

אין כל חפץ לי בכמותה,

טוב לי תתי אותה דורון

לאותו ישיש וינמינן,

תהיה עזר לו כנגדו".

ויביאנה אל הישיש,

ככה אמר, ככה ענה:

"הוי, הזקן וינמינן,

הא לך זה יפיפיה,

בתולה זה יפת-המראה,

פה לה ואינו גדול ביותר,

ולחייה אינן בולטות".

ענה וינמינן, אמר:

"אח לי יקיר, אלמרינן,

השלך נערה זה בכורך

וחרשת מה שתחרש,

או מסכה זה הביאה

ארצה רוסיה או לאשכנז,

יראו אותה הגבורים

ובקרב בגללה ירדו,

כי בקרבנו כן לא יעש

קחת אשה זהב מקשה,

לבר כלה מעשה-כסף".

אז גם אסר וינמינן,

הוא ידיד-הפלגים, אסר

על הדור הקם הצעיר

להדר את פני הזהב

ולהשתחוות לפני כסף.

מנוקד

אִלְמָרִינֶן הָיָה שָׁרוּי
בְּלֹא אִשָּׁה, הָלַךְ זָקַן,
בָּכָה חֹדֶשׁ וְעוֹד חֹדֶשׁ,
הָיָה בּוֹכֶה גַּם בַּשְּׁלִישִׁי.
 
מִן הַיָּם לוֹ לָקַח זָהָב,
צָבַר כֶּסֶף בַּשִּׁבֹּלֶת
וַעֲצֵי הַסָּקָה כִּנֵּס.
שְׁלשִׁים פַּעַם הֵבִיא עֵצִים,
שָׂרַף, עָשָׂה אוֹתָם פֶּחָם,
שָׂם בְּכוּרוֹ הַפֶּחָמִים,
זָרַק בּוֹ בַּכּוּר הַזָּהָב,
שָׂם הַכֶּסֶף בּוֹ בַּמַּצְרֵף
וְאֶת מְשָׁרְתָיו שְׂכִירֵי יוֹמָם
הִפְקִיד לַעֲבֹד בַּמַּפּוּחַ.
 
וְאִלְמָרִינֶן הַפֶּחָמִי
הָיָה טָרוּד בַּפֶּחָמִים,
עָשָׂה לוֹ מַסֵּכַת־זָהָב
וּמִכֶּסֶף טָהוֹר – כַּלָּה.
וּבַכּוּר בְּעָמְקוֹ הִבִּיט
וַיִּתְבּוֹנֵן בְּאוֹתוֹ תַּנּוּר
לִרְאוֹת בּוֹ בַּכּוּר מַה יֵּעָשׂ,
לִרְאוֹת מַה הִתְכּוֹנֵן בְּאִשּׁוֹ.
מִן הָאֵשׁ אָז יָצְאָה בְּתוּלָה,
וְתַלְתַּלֶּיהָ כְּעֵין הַזָּהָב,
גִּזְרָה יָפָה לָהּ, חֲמוּדָה,
עַד שֶׁחָרַד לֵב הָרוֹאִים,
אִלְמָרִינֶן הוּא לֹא חָרַד.
 
הִתְחִיל עוֹבֵד אִלְמָרִינֶן,
בָּא לְתַקֵּן הַמַּסֵּכָה,
נִגֵּד כָּל הַלֵּיל וְלֹא יָשַׁן,
כָּל הַיּוֹם לֹא יָדַע מְנוּחָה,
חִשֵּל, עָשָׂה לָהּ רַגְלַיִם,
גַּם רַגְלַיִם גַּם יָדָיִם;
אַךְ רַגְלֶיהָ לֹא תְּהַלֵּכְנָה,
אַךְ יָדֶיהָ לֹא תָּמֵשְׁנָה.
תִּקֵּן לָהּ לַבַּת אָזְנַיִם,
אַךְ אָזְנֶיהָ לֹא תִּשְׁמַעְנָה,
פֶּה לָהּ עָשָׂה, וְלֹא דִּבֵּר,
אַף עֵינַיִם – חָסְרוּ רֶגֶשׁ.
 
אָמַר אִלְמָרִינֶן: "כַּמָּה
הָיְתָה עַלְמָה זֹה חֲמוּדָה,
אִלּוּ הָיָה פִּיהָ דּוֹבֵר,
אִלּוּ לָשׁוֹן לָהּ מְדַבֶּרֶת;
אֵין כָּל חֵפֶץ לִי בִּכְמוֹתָהּ,
טוֹב לִי תִּתִּי אוֹתָהּ דּוֹרוֹן
לְאוֹתוֹ יָשִׁישׁ וֵינֵמֵינֶן,
תִּהְיֶה עֵזֶר לוֹ כְּנֶגְדּוֹ."
 
וַיְבִיאֶנָּה אֶל הַיָּשִׁישׁ,
כָּכָה אָמַר, כָּכָה עָנָה:
"הוֹי, הַזָּקֵן וֵינֵמֵינֶן,
הֵא לְךָ זֹה יְפֵהפִיָּה,
בְּתוּלָה זֹה יְפַת־הַמַּרְאֶה,
פֶּה לָהּ וְאֵינוֹ גָּדוֹל בְּיוֹתֵר,
וּלְחָיֶיהָ אֵינָן בּוֹלְטוֹת."
 
עָנָה וֵינֵמֵינֶן, אָמָר:
"אָח לִי יַקִּיר, אִלְמָרִינֶן,
הַשְׁלֵךְ נַעֲרָה זֹה בְּכוּרְךָ
וְחָרַשְׁתָּ מַה שֶּׁתַּחֲרֹשׁ,
אוֹ מַסֵּכָה זֹה הָבִיאָה
אַרְצָה רוּסְיָה אוֹ לְאַשְׁכְּנַז,
יִרְאוּ אוֹתָהּ הַגִּבּוֹרִים
וּבַקְּרָב בִּגְלָלָהּ יֵרְדוּ,
כִּי בְּקִרְבֵּנוּ כֵּן לֹא יֵעָשׂ
קַחַת אִשָּׁה זָהָב מִקְשָׁה,
לָבֹר כַּלָּה מַעֲשֵׂה־כָסֶף."
 
אָז גַּם אָסַר וֵינֵמֵינֶן,
הוּא יְדִיד־הַפְּלָגִים, אָסַר
עַל הַדּוֹר הַקָּם הַצָּעִיר
לַהֲדֹר אֶת פְּנֵי הַזָּהָב
וּלְהִשְׁתַחֲווֹת לִפְנֵי כָסֶף.