אליהו רבא כח

מתוך האהבה כיצד?

אלא, כשם שהקב״ה אוהב את ישראל ואוהב את התלמידי חכמים ביותר, שנאמר: לא מרובכם מכל העמים חשק ה׳ בכם ויבחר בכם וגו׳ כי מאהבת ה׳ אתכם (דברים ז ז-ח). ונאמר: אהבתי אתכם אמר ה׳ וגו׳ (מלאכי א-ב).

כך יהא אדם אוהב את ישראל ויהא אוהב את התלמידי חכמים ביותר.

אהבת אדם למקום מנין?

אלא אהבת אדם למקום היא מצוה חמורה מן התורה, דהא עול מלכות שמים כתיב בצד האהבה, שנאמר: שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד (דברים ו-ד).

מכאן אמרו, כל הקורא קריאת שמע ומשמיע קולו לאוזניו - הרי זה משתבח.

וכל המתפלל ומשמיע קולו לאוזניו - הרי זה מעיד עדות שקר. ויש אומרים שהוא מחוסר אמנה.

דבר אחר: ואהבת את ה׳ אלוקיך שאתה תהא מאהב שם שמים על הבריות, שתהא יודע דברי תורה ותהא קורא ושונה בדברי תורה. ותהא משאך ומתנך עם בני אדם באמונה, כדי שיהיו הבריות הרואים אותך אומרים אשרי פלוני שלמד תורה כמה נאים מעשים שלו כמה יפים דרכיו. אוי לו למי שלא למד תורה.

העבודה, שאנחנו נלמוד גם כן תורה ונלמד לבנינו תורה ונמצא שם שמים מתקדש על ידו. ועליו הכתוב אומר: ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מט-ג).

אבל בזמן שאדם קורא ושונה בדברי תורה ואין משאו ומתנו בנחת עם הבריות ועסקו אינו באמונה עם הבריות, מה הם אומרים עליו?

ראו איש פלוני שלמד תורה כמה רעים מעשיו כמה רעים דרכיו. העבודה, שלא נלמוד תורה ולא נלמד את בנינו תורה ונמצא שם שמים מתחיל על ידו. ועליו הכתוב אומר: ויחללו את שם קודשי באמור להם עם ה׳ אלה ומארצו יצאו (יחזקאל לו-כ). ולא נתנה תורה אלא על מנת לקדש שמו הגדול.

מכאן אמרו, ירחיק אדם את עצמו מן הגזל בין מן הישראל בין מן העכו״ם, ולא עוד אלא משום שכל הגונב מן העכו״ם לסוף גונב מן הישראל. ואם הוא נשבע לעכו״ם לסוף הוא נשבע לישראל ואם הוא מכחיש לעכו״ם לסוף הוא מכחיש לישראל. ואם הוא שופך דמים לעכו״ם לסוף הוא שופך דמים לישראל.

ולא נתנה התורה אלא לקדש שמו הגדול, שנאמר: ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פליטים (ישעיהו סו-יט).

מהו אומר בסוף הענין?

והגידו את כבודי בגוים.

מאי בין העובד מהאהבה את הקב״ה להעובד מיראה?

משל למה הדבר דומה - למלך בשר ודם שצריך לצאת למדינת הים וביקש למסור את בנו ביד אפוטרופוס רשע ואמרו לו אוהביו ומשרתיו, אל תמסרהו בידו. ועבר המלך על דברי אוהביו ומשרתיו ומסר את בנו ביד האפוטרופוס הרשע.

והיו להאפוטרופוס שני עבדים אחד מהם אוהב את המלך וירא מן המלך, ואחד מהם ירא מן המלך ואינו אוהב את המלך.

זה שאוהב את המלך וירא ממנו עמד ונטע גינות ופרדסים וכל מיני מגדים כולם. והירא מן המלך ואינו אוהבו לא עשה כלום.

עד שבא להם איגרת מן המלך ביד שליח שהמלך יבוא בקרוב זמן לראות עבודתם ופעולתם.

כיון שנכנס האוהב לביתו ורואה התותים והענבים וכל מיני מגדים כולם נתקררה דעתו כנגד שמחתו של מלך שישמח עמו על מלאכתו הטובה.

והירא מהמלך ולא עשה כלום, כיון שנכנס לביתו וראה כל מיני חורבה כולם נזדעזע כנגד העצבות והכעס של מלך עליו, לכך נאמר: טרף נתן ליראיו (תהלים קיא-ה) - זה מידת הדין.

אבל הירא ועושה תורה ומצוות מחמת יראה עליו נאמר: יזכור לעולם בריתו - זה העולם הבא ותורה עמו.

מה כתיב שם קודם?

זכר עשה לנפלאותיו.

חנון ורחום ה׳ - זה העולם הזה ותורה עמו. זה שכר של הירא.

אבל שכרו של האוהב מנין?

תלמוד לומר לא יהיה לך אלוקים אחרים וגו׳ ועושה חסד לאלפים לאוהביי (שמות כ ב ופס׳ ה).

הא למדת ששכר האוהב שני חלקים ושכר הירא חלק אחד.

לפיכך, לא זכו העכו״ם שיאכלו אלא העולם הזה בלבד. אבל ישראל זכו שיאכלו שני עולמים העולם הזה והעולם הבא.

אבל שנו חכמים במשנה, ר״א המודעי אומר: המחלל את הקודשים והמבזה את המועדות והמלבין פני חבירו ברבים והמפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה - אע״פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא.

רבש״עאני כפרתם של ישראל בכל מקומות מושבותם, גלוי וידוע לפניך שאין ישראל מלים את בניהם ואין קורים ושונים ואינם נכנסים לברית אלא בשביל אהבתם לאביהם שבשמים.

לפיכך אומר הקב״ה, אפילו יעמדו כל העכו״ם ויתנו כל כספם וזהבם וכל מחמדיהם הטובים ויאמרו תנו לנו כתר בית אהרון וכתר בית דוד אין אני נותן להם אפילו דבר אחד מביזתה של תורה. שנאמר: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו׳ אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו (שה״ש ח-ז).

ושנו חכמים במשנה, כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם.

איזוהי אהבה שהיא תלויה בדבר?

זו אהבת בלעם ובלק.

ואיזו היא אהבה שאינה תלויה בדבר?

כגון אהבתם של אברהם יצחק ויעקב שהם אוהבים להקב״ה והקב״ה אוהב אותם ואת בניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות.

כיון שבאו נח ובניו לעולם, א״ל הקב״ה לשם בן נח: שם אוהבי אילו היתה תורתי בעשרה דורות הראשונים תאמר כבר החרבתי את עולמי מפניהם. עכשיו שנבראו כל העכו״ם אראה אם יקבלו תורתי עליהם לך והתנבא להם.

ואז היה שם בן נח מתנבא לעכו״ם ארבע מאות שנה, ולא קיבלו העכו״ם ממנו. מכאן ואילך התנבאו לעכו״ם, אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהו בן ברכאל הבוזי ואיוב מארץ עוץ ובעור אבי בלעם, ובלעם והוא האחרון שבכולם. ולא הניח הקב״ה דבר בעולם שלא גילה לבלעם.

ומפני מה?

מפני שגלוי וידוע לפניו יתברך שמו שעתידים כל העכו״ם מכחישי התורה לומר לפניו יתברך שמו ליום הדין, רבש״ע אילו נתת לנו נביא כמשה היינו מקבלים תורתך.

לפיכך נתן להם הקב״ה את בלעם שהיה מעולה בחכמתו יותר ממשה.

משה יתר בדבר אחד יותר מבלעם, ובלעם יתר דבר אחד יותר ממשה.

משה יתר בדבר אחד יותר מבלעם, במשה הוא אומר: ויקרא אל משה (ויקרא א-א).

ובבלעם כתיב, ויקר אלוקים אל בלעם (במדבר כג-ד).

במשה הוא אומר: ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה-כז).

ובבלעם הוא אומר: נופל וגלוי עיניים (במדבר כג-ד).

ובלעם יתר דבר אחד ממשה, במשה הוא אומר: הודיעני נא את דרכיך (שמות לג-יג).

ובבלעם הוא אומר: ויודע דעת עליון (במדבר כד-טז).

במשה הוא אומר: הראני נא את כבודך (שמות לג-יח).

ובבלעם הוא אומר: מחזה ש-די יחזה ( במדבר כג-ד).

מה כתיב אצל בלעם?

עמי זכור נא מה יעץ בלק מה ענה אותו בלעם בן בעור וגו׳ (מיכה ו-ה). לא בא בלעם אצל בלק אלא לקלל את ישראל את ישראל, צא ולמד מדבריו הראשונים שדיבר בלעם בשעה ששיגר לו בלק לבלעם שלוחים. שנאמר: וישלח בלק מלאכים אל בלעם וגו׳ ועתה לכה ארה לי את העם הזה וגו׳ (במדבר כב ה-ו).

והיה לו לבלעם לומר לשלוחי בלק שהוא אינו רוצה לקלל את ישראל והוא לא עשה כן, אלא שמח שמחה גדולה לקלל את ישראל יותר ממה שהיה בלק מבקש, ואין שינה באה עליו כל הלילה שנאמר: ויאמר אליהם לינו פה הלילה וגו׳ ויבוא אלוקים אל בלעם (שם ח ופס׳ ב).

וכיון שא״ל הקב״ה לבלעם שילך עמהם כמו שנאמר: ויאמר לו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך איתם וגו׳ (שם פס׳ כ).

והיה לו לומר, ריבון העולמים לא איש אתה שתכזב ולא בן אדם אתה שתגעל מעשה ידיך הללו חביביך בני חביביך הם בני אברהם יצחק ויעקב שעשו רצונך בתורתך. והוא לא עשה כן, אלא שמח שמחה גדולה והשכים ללכת מיד, שנאמר: ויקם בלעם בבוקר וגו׳ (שם פס׳ כא).

מה כתיב בתריה?

ויחר אף אלוקים כי הולך הוא.

אמר הקב״ה לפמליא שלו: ראו זה שהוא יודע שאני מכיר כל המחשבות שבלב כל אחד ואחד ועכשיו הוא הולך לקלל את ישראל, לכך נאמר: ויחר אף אלוקים וגו׳.

כיון שבא בלעם אצל בלק, היה לו לבלעם לומר לו לבלק, מה לך לאותם הדברים להילחם עם ישראל שתמצא לך על ידיהם מכות גדולות ותאבד מן העולם. והוא לא עשה כן אלא אמר לו לבלק, שם בן נח נתנבא ארבע מאות שנה על כל העכו״ם ולא קיבלו ממנו. מכאן ואלך נתנבא אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהו בן ברכאל הבוזי ואיוב מארץ עוץ ובעור אבי ואני האחרון שבכולם. ואומר לך מה עשו אבותיהם של אלו, כל אחד עמד מהם ובנה מזבח והקריבו עליו שלוש פעמים בכל שנה כל אחד שור וכל אחד איל. אבל אתה בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בהם שבעה פרים ושבעה אילים.

באותה שעה היה הקב״ה יושב ושוחק עליו, לכך נאמר: עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור וגו׳.

מה כתיב בתריה?

במה אקדם ה׳ אכף לאלוקי מרום האקדימנו בעולות בעגלים בני שנה, הירצה ה׳ באלפי אילים וגו׳ הגיד לך אדם מה טוב ומה ה׳מדורש ממך ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך.

ואם תאמר כך הוא גדולתו של הקב״ה שהוא מבקש אכילה ושתיה, אין מי יוכל לעמוד לפניו. והלא נאמר: את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו׳ (במדבר כח-ד). וכי יש רעבון לפניו, והלא כבר נאמר: לא על זבחיך אוכיחך ועולתיך לנגדי תמיד לא אקח מביתך פר וגו׳ אם ארעב לא אמר לך כי לי תבל ומלאה האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה זבח לאלוקים תודה וגו׳ (תהילים נ ח-יד).

אם כן למה תיקן הקב״ה שני כבשים אחד שחרית ואחד בין הערביים?

אלא כדי שתתנו זכרון שלנו, זכרון אבותינו לפניו.

וכך אמר להם הקב״ה לישראל, בניי אהוביי כלום חסרתי דבר שאבקש מכם?

ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבים זה את זה, ותהיו מכבדים זה את זה, ותהיו יראים זה מזה, ולא ימצא בכם עבירה וגזל ודבר מכוער. שלא תבואו לידי פסול לעולם, לכך נאמר: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה׳ דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך.

אל תקרי והצנע לכת עם אלוקיך אלא והצנע לכת עמך אלוקיך. כל זמן שאתה הולך עמו בצנעה יהא הוא גם כן עמך בצנעה, לכך נאמר: והצנע לכת עם אלוקיך.