אכן גם זה מוסר אלהים

אכן גם זה מוסר אלהים / חיים נחמן ביאליק

אָכֵן גַּם זֶה מוּסַר אֱלֹהִים וְתוֹכֵחָה רַבָּה –
אֲשֶׁר תִּתְכַּחֲשׁוּ לִלְבַבְכֶם;
וּזְרַעְתֶּם עַל-כָּל-מַיִם אֶת-דִּמְעַתְכֶם הַקְּדוֹשָׁה
וְעַל כָּל-קַו אוֹר רְמִיָּה תַּחְרְזוּהָ;
וּשְׁפַכְתֶּם אֶת-רוּחֲכֶם עֲלֵי כָל-שֵׁישׁ נֵכָר
וּבְחֵיק אֶבֶן זָרָה אֶת-נַפְשְׁכֶם תְּשַׁקֵּעוּ;
וּבְעוֹד בְּשַׂרְכֶם מְטַפְטֵף דָּם בֵּין שִׁנֵּי זוֹלְלֵיכֶם –
תַּאֲכִילוּם גַּם-אָכוֹל אֶת-נִשְׁמַתְכֶם.
וּבְנִיתֶם אַתֶּם לִמְנַדֵּיכֶם אֶת-פִּיתֹם וְאֶת-רַעַמְסֵס
וְהָיוּ יַלְדֵיכֶם לָכֶם לַלְּבֵנִים;
וּבְשַׁוַּע אֲלֵיכֶם נַפְשָׁם מִן-הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים –
בִּמְבוֹא אָזְנְכֶם שַׁוְעָתָם תִּגְוָע.
וַאֲשֶׁר יִגְדַּל מִבְּנֵיכֶם נֶשֶׁר וְעָשָׂה כָנָף –
מִקִּנּוֹ תְשַׁלְּחוּהוּ לָנֶצַח;
וְגַם כִּי-יַמְרִיא, צְמֵא שֶׁמֶשׁ וְאַדִּיר, בַּמָּרוֹם –
לֹא-אֲלֵיכֶם הַמְּאוֹרוֹת יוֹרִיד;
וְכִי-יְבַקַּע עָב בִּכְנָפָיו וּפִלֵּשׁ נָתִיב לַקֶּרֶן –
לֹא-עֲלֵיכֶם הַקֶּרֶן תִּצְנָח;
הַרְחֵק מִכֶּם עַל-רֹאשׁ צוּרִים יַצְרִיחַ
וְהֵד קוֹלוֹ לֹא-יַגִּיעַ עָדֵיכֶם.
כָּכָה תִּשְׁכְּלוּ אֶת-חֲמוּדֵיכֶם אֶחָד אֶחָד
וְנִשְׁאַרְתֶּם עֲרִירִים.
וְנֶאֱסַף הוֹד מִמְּעוֹנְכֶם, וְאָהָלְכֶם יְרֻשָּׁשׁ,
וְהָיָה לִזְוָעָה וּלְשִׁמָּמוֹן;
אֲשֶׁר לֹא-יִדְרֹךְ עַל-סִפּוֹ חֶסֶד אֱלֹהִים,
וּשְׂשׂוֹן יֶשַׁע לֹא-יִדְפֹּק עַל חַלּוֹנוֹ.
וּבָאתֶם אֶל-הַחֻרְבָּה לְהִתְפַּלֵּל וְלֹא תוּכָלוּ,
וּבִקַּשְׁתֶּם דִּמְעַת נִחוּמִים – וָאָיִן:
צָמַק הַלֵּב, וַיְהִי כְּאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים סְחוּטִים
מֻשְׁלָךְ בְּפִנַּת יֶקֶב,
אֲשֶׁר לֹא-יִמָּצֶה מִמֶּנּוּ רָסִיס לְהַחֲיוֹת לֵב
וּלְשׁוֹבֵב נֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה.
וּמִשַּׁשְׁתֶּם תַּנּוּר הַחֻרְבָּה – וְהִנֵּה קָרוֹת אֲבָנָיו,
וּבְאֶפְרוֹ הַצּוֹנֵן הֶחָתוּל יִבְכֶּה.
וִישַׁבְתֶּם אֲבֵלִים וַעֲגוּמִים: מִחוּץ סַגְרִיר עוֹלָם
וּבַלֵּב עָפָר וָאֵפֶר,
וְעֵינֵיכֶם לִזְבוּבֵי הַמָּוֶת אֲשֶׁר בְּחַלּוֹנֵיכֶם
וְלָעַכְבִישִׁים בַּזָּוִיּוֹת הַשּׁוֹמֵמוֹת,
וְיִלְלָה עֲלֵיכֶם הַדַּלּוּת בַּאֲרֻבַּת הֶעָשָׁן,
וְכָתְלֵי הַחֻרְבָּה בַּקָּרָה יִרְעָדוּ –
 
תמוז, תרס"ה.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.