אין פשרות רק תורה/ויקרא

פרשת ויקרא

החומש העוסק בדיני הכהנים ובקרבנות, והוא מתחיל בקרבנות שהם רשות וממשיך לקרבנות שהם חובה.

העולה היא הראשונה, וכשמה כן היא, היא עולה כליל על המזבח, אלא שהעור הוא מיועד כמתנה לכהנים.

הקרבן השני הוא מנחה הבא מן הצומח, שחלק קטן ממנו מוקטר לה' והשאר נאכל לכהנים. הפרשיה פותחת בביטוי 'נפש כי תקריב', להורות שאותו העני המקריב קרבן מנחה, נחשב כביכול שאת נפשו הוא מקריב.

שלמים הוא הקרבן המופיע שלישי, כאשר יש הן למזבח והן לכהן והן לבעלים חלק בקרבן, ועל כן שמם מורה על כך שהם 'מְשִֹימִים שלום בין כולם'.

בהמשך הפרשה אנו פוגשים את הקרבנות הבאים בעקבות חטא. הראשון הוא קרבן של כהן גדול, אחרי זה הקרבן שבית הדין מביא, ואחרי זה של הנשיא ולבסוף אם אדם פרטי עובר בשגגה על עבירה שיש בזדון שלה כרת.

בהמשך קוראים על קרבן הנקרא בפי חז"ל 'קרבן עולה ויורד' הואיל וערכו הכספי משתנה לפי המעמד הכלכלי של המקריב.

לבסוף קוראים על קרבנות אשם: א. אשם תלוי, מי שעשה פעולה שיש בה ספק אם עבר על עבירה שיש בה כרת. ב. אשם על מעילה מנכסי מקדש. ג. אשם על מי שגזל ונשבע להכחיש את העובדה ולבסוף התחרט ועשה תשובה.

שאלות

מה אסור להקטיר במזבח (ב י"א) ? אולי יש לך הסבר מדוע?
מדוע הפרשה על קרבן של נשיא פותחת במילים 'אשר נשיא יחטא' ולא 'אם נשיא יחטא' (ד כ"ב וברש"י) ?
על איזה חטאים התורה חייבה קרבן עולה ויורד (ה א-ד)?

תשובות

חמץ ודבש (מתיקות). אולי החמץ רומז לגאווה והמתיקות רומז למוֹתרוֹת שיש בחיים.
רש"י כותב 'אשרי הדוֹר שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו'.
א. אדם שנשבע שאינו יודע עדות לטובת חברו ולבסוף הודה על כך שאכן ידע. ב. אדם ששכח מטומאתו ונכנס למקדש או אכל קודש. ג. אדם שהבטיח דבר מה בשבועה ולבסוף עבר על שבועתו.

פרשת צו

התורה משלימה מספר נושאים שהיא עסקה בהם כבר בפרשת ויקרא. ביחס לקרבן עולה התורה מחדשת שיש, מידי בוקר, להרים את הדשן הנשאר על המזבח ולשים אותו בצד המזבח. וכמו כן יש ציווי לדאוג לכך שהאש תתמיד על המזבח.

ביחס למנחה, ישנה מנחה שחז"ל קראו לה בשם 'מנחת חביתין' שמביא הכהן הגדול בכל יום, וכהן הדיוט ביום שמתחנך לעבודה, כלומר ביום הראשון בחייו שעובד במקדש. חציה קרבה בבוקר וחציה השני קַרֵב אחר צהריים. מנחה של כהן מיוחדת בכך שנקטרת כולה על המזבח.

התורה מלמדת אותנו ביחס לחטאת, שאותם הכלים שבהם בישלו הכהנים את החלקים הנאכלים מן החטאת, יש להכשירם לאחר השימוש, כי מה שבַּלוּע בהם ייהפך ל'נוֹתר'. כל זה נכון בכלים שהם בני הכשרה, אבל כלי חרס אינו פולט מה שבלע בדפנותיו, ועל כן יש לשוברו.

חז"ל מפרשים פסוקים מן הפרשה באופן הבא (קצת שונה מפושטו של מקרא): החלקים הנאכלים לכהנים, אינם מגיעים דווקא לכהן שעבד בפוֹעַל על הקרבן, אלא הם מתחלקים בין כל הראויים לעבודה הנמצאים באותה המשמרת (יותר נכון לומר לאותו בית אב שעובד באותו היום, כי משמרת זה שם כולל של כל מי שעובד באותו השבוע).

ביחס לשלמים, התורה מלמדת אותנו על קרבן תודה, הבא כאשר קרה נס למישהו .המיוחד בו הוא שמביאים אִתו ארבעים חלות (המתחלקות בין הכהנים לבעלים) שמתוכם עשר הם חמץ, ונאכלים הקרבן והחלות רק ליום ולילה.

חז"ל למדונו שהפסוקים בפרשה מלמדים אותנו, שלא רק שאסור לאכול קרבן מ'חוץ לזמנו' שהתורה קבעה, אלא גם אם הכהן חושב בשעת העבודה לאכול או להקטיר מחוץ לזמנו, הקרבן נפסל במחשבה פסוּלה זו (זה נקרא בשם: פִּגוּל) ומי שאוכל ממנו אף בתוך הזמן חייב כרת.

החלק בקרבן הנקרא חֶלֶב מיועד להקטרה על המזבח, ומי שאוכל ממנו או שאוכל דם אף בבשר חולין חייב כרת.

הכהן מקבל מן השלמים את החלקים חזה ושוק.

החלק השני של הפרשה מתאר את העבודה בשבעת ימי המילואים, שקראנו את הציווי עליהם בפרשת תצווה.

שאלות

מדוע התורה פותחת בביטוי 'צו את אהרן' ולא 'דבר אל אהרן' (על פי רש"י ו ב)?
מה התחדש בקרבן מנחה ביחס לאיסור חמץ, שלא ידענו מפרשת ויקרא (על פי רש"י ו י) ?
כמה קרבנות מקריבים בכל יום מימי המילואים? לאן מזים את הדם של איל השלמים? מה עושים עם בשר פר החטאת, ומה יוצא דופן בו (רש"י שמות כ"ט י"ד)?

תשובות

צריך לזרז את הכהנים במקום שיש בו 'חסרון כיס', כלומר בקרבן עולה אין הכהנים מקבלים חלק לאכול, על כן צריך לזרז אותם לעבוד בקרבן זה, שיעבדו באותה זריזות שהם עובדים בשאר הקרבנות.
גם השיריים (החלק שאותו אוכלים הכהנים) אסור שיהיו חמץ.
פר חטאת, שני אילים. מזים את דם איל המילואים גם על תנוך אוזן הכהנים ועל בוהן ידם ובוהן רגלם. בשר הפר, למרות שהיא חטאת חיצונית, הוא נשרף מחוץ למחנה.

פרשת שמיני

יום השמיני למילואים הוא בעצם גם יום חנוכת המשכן באחד ניסן בשנה השניה ליציאה ממצרים.

על פי חז"ל, באותו יום היה ריבוי קרבנות, הן מצד חובות של ימי המילואים, הן מצד ראש חודש והן מצד קרבן נחשון שהקריב ראשון מתוך כל הנשיאים.

השמחה הגדולה בעקבות ירידת האש מן השמיים ביום חנוכת המשכן, התערבבה בצער גדול על פטירת שני בני אהרן בהקריבם 'אש זרה אשר לא ציווה אותם'.

אהרן מצליח לראות את האסון ובכל זאת לידום (מלשון שתיקה/קבלת הדין).

הוא מקבל 'הוראת שעה' להקריב ולאכול הקרבנות למרות היותם אוננים. כמו כן האחים והאב מצווים שלֹא להראות סימני אבלות, הנהוּגים בדרך כלל אצל אבלים.

בסמיכות לאירוע זה, ה' מלמד את אהרן ואת בניו את האיסור לעבוד במקדש וכן שלא להורות תחת השפעה של יין הגורם שכרות.

פרשת מאכלות אסורות מופיעה כאן, כאשר ישנו פירוט של סימני הבהמות הכשרות, סימני הדגים הכשרים, ורשימת העופות הטמאים.

בסוף הפרשה, מופיעים דינים הקשורים לטומאה וטהרה, כגון איך כלי חרס מקבל טומאה, איפה מטבילים כלים לטהרם, כיצד זרעים מוּכשרים לקבל טומאה, ודיני טומאת נבלה.

התורה מסיימת את הפרשה בכך שהעבירה מטמטמת לבו של אדם, על כן היא אומרת: 'אַל-תְּשַׁקְּצוּ, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ; וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם, וְנִטְמֵתֶם בָּם'.

שאלות

אלו מנהגי אבלות ניתן ללמוד מתוך הפרשה (י ו) ?
מה רש"י לומד מהביטוי 'בניו הנותרים' (י י"ב) ?
באיזה דרך כלי חרס יכול לקבל טומאת שרץ (י"א ל"ג) ?

תשובות

פריעת ראש (לגדל שיער), לפרום (לקרוע) את הבגדים.
בחטא העגל ה' רצה לכלות את ארבעת בני אהרן, ומשה בתפילתו ביטלה חצי מהגזירה.
כלי חרס מקבל טומאה רק מאווירו (כלומר שנכנס שרץ מת בחללו הפנימי) ולא מגבוֹ (מצדו החיצוני).

פרשת תזריע

יש בפרשה דיני טומאת יולדת וכן דיני טומאת נגעים הכוללים נגעי הגוף, ונגעי בגדים. התורה גם מורה לנו שהמנוגע צריך לצאת אל מחוץ לעיר, לשבת בבידוד ולומר לכל העובר לידו 'אני טמא אני טמא'.

חז"ל מלמדים אותנו יסוד, שכל נושא הנגע והרפואה ממנו, נובעים מירידה רוחנית ומהתיקון שלה. לפי זה יש להבין שלא מדוּבר כאן במחלת עוֹר טבעית, אלא בסוג של השחתה רוחנית, ונפילה במידות הבאות לידי ביטוי בשינוי גופני חיצוני. על פי דברי רמב"ם, השינוי מתחיל בקירות הבית, ואם לא 'הוּבן המֶסֶר', התופעה ממשיכה להופיע בבגדים ורק אחרי זה על עוֹר האדם. ניתן לראות רמז להבנת חז"ל בכך שההחלטה האם הנגע טמא או לא, וכן אם התרפא הנגע או לא, תלויים רק בכהן, ולא ברופא עור. זה עצמו סימן שהאישיות של הכהן, איש הרוּח בעַם ישראל, והפגישה עִמו עשויים לרומם את המנוּגעַ, ולהביא אותו לחשיבה הגורמת לתיקון מבטו על החיים, ושיפור הנהגתו החברתית.

סימני הזיהוי של הנגע תלויים במראה הבהיר של הנגע וכן מכך שהשיער הנמצא במקום הנגע, הופכים להיות לבנים.

ישנם מצבים בהם הכהן מחליט את הנגע, כלומר יש לו וודאות שיש כאן נגע, ויש פעמים שהוא רק מסגיר את הנגע, זאת אומרת שיש מצב בו אנו מצפים להתפתחויות (כגון אם הנגע גודל בשטחו) ועל פיהן נדע לאן הדברים הולכים.

שאלות

האם טומאת יולדת זהה בין יולדת בן ובין יולדת בת?
חז"ל אומרים שהמשיח יבוא בדור שכולו זכאי או כולו חייב, איפה רואים רמז בפרשתנו, ש'כולו חייב' יכול להיות סימן של טהרה?
מה חז"ל (הובא ברש"י) למדו מהביטוי 'וביום הראות בו' (י"ג י"ד) ?

תשובות

לא, יולדת זכר טמאה שבעה ימים, ואילו בנקבה ארבע עשרה יום. ביחס לימי הטוהר (כלומר שהיא רואה דם ולמרות זאת היא טהורה) ביולדת זכר שלושים ושלוש יום, ואילו ביולדת נקבה ששים ושש יום.
בפסוקים י"ב י"ג בפרק י"ג מתואר מצב בו הנגע מתפשט בכל הגוף, ועל כך התורה אומרת 'כולו הפך לבן, טהור הוא'.
ישנו יום שאין אתה רואה בו נגעים, כגון חתן בימי חופתו או אדם אחר בימי הרגל.

פרשת מצורע

התורה מבארת את תהליך חזרתו של המצורע למחנה, אחרי שניכר שסימנני הצרעת כבר עזבו אותו.

בשתי פעימות הוא חוזר, אחת ביום שהתרפא הוא עובר תהליך מסוים, השני ביום השמיני הוא מביא את הקרבנות שלו ובכך מסתיים תהליך השיבה. במעמד הראשון מביא הוא שתי ציפורים, האחת נשחטת והשניה משתלחת לחופשי, לרמוז לו שהדיבור (הציפור רומזת לדיבור, כמו יכולת הציוץ שלה) חלק ממנו יש לשחוט, כלומר לצנזר, ואילו יש חלק בדיבור שיש לשחרר ולפתחַ אותו. ביום השמיני, הדם של קרבן האשם, זורקים אותו גם על תנוך אוזן המִטהר, על בוהן יד ועל בוהן רגלו.

התורה כאן מפרטת את דיני נגעי הבית. הבית המנוּגע מטמא גם את מי שבא בשעריו. פעמִים שהטיפול בנגע הוא בעזרת החלפת האבנים הנגוּעוֹת, ופעמים שיש לשבור את כל הבית ולבנותו מחדש.

רבותינו ראו ב'צרה' זו כברכה.  ראיתי שני הסברים על כך: א. הגויים בהיותם יודעים שנכבוש את הארץ, בחרו להחביא את כספם וזהבם בקירות הבית, ועל ידי הניתוץ נגלה את המטמוניות (רש"י י"ד ל"ד). ב. חלק מן הגויים היו בונים את ביתם לשם עבודה זרה. התורה חסה עלינו, ועל כן באותם הבתים הבעייתיים, יימצא נגע שבגללו נדע שלא כדאי שנגוּר בבית זהו ששורה בו טומאה, ועדיף לבנותו מְחדש (פלא יועץ ערך בית).

הפרשה מסתיימת בהלכות טומאה וטהרה מאוד משמעותיות: טומאת נידה, טומאת זב וזבה, שומרת יום כנגד יום, וטומאת בעל קרי.

שאלות

מדוע התורה חייבה את האדם המיטהר לגלח כל שיער גופו?
מה האזוב בא לרמוז?
מה אורך טומאת נידה לפי התורה?

תשובות

על פי בן איש חי (על התורה ד"ה וגלוח) המצורע יראה שיש לכל שערה, מקום יניקה בפני עצמו, זה יעורר אותו לכך שגם לכל יהודי יש מקור פרנסה בפני עצמו, ו'זה לא נוגע בחֶלֶק של זה' וכן להיפך, ובזכות כך תצטמצם התופעה של 'הוליך רכיל'.
להשפיל עצמו כמו אזוב.
שבעה ימים סך הכל.

פרשת אחרי מות

הפרשה עוסקת במספר נושאים: א. עבודת כהן גדול ביום הכיפורים, והמצווה להתענות ביום זה. ב. איסור שחיטה והקרבת קרבנות מחוץ למקדש/משכן. ג. איסור אכילת דם. מצוות כיסוי הדם, בשחיטת חיה או עוף. ד. רשימת הנשים האסורות עלינו בחיתון (נקרא גם בשם 'פרשת העריות').

רציתי להדגיש שביום הכיפורים, כהן הגדול נכנס לקודש הקודשים זו הפעם היחידה בשנה. הוא רשאי להיכנס רק כאשר בידו קטורת סמים. קטורת זו 'באה דקה מן הדקה' כלומר היא טחונה היטב, והיא מעלה עשן כדמות ענן. הקטורת רומזת לעבודה של 'בין אדם לחבירו' (ריח טוב רומז למעשים טובים, כשם שהריח של ההדס רומז למעשים טובים). באים להדגיש לנו, שהיכולת להתרומם לכפרה של יום הכיפורים, תלויה ברגישות ואיכות (רמוּז ב'דקה מן הדקה'-מה שיותר עדין) של קיום המצוות של בין אדם לחברו.

הסיבה לסמיכות פרשת עריות לעבודת כהן גדול ביום הכיפורים, יש בה משמעות (אגב, בכיפור בתפילת מנחה קוראים בתורה את פרשת העריות). הסביר הרב שלום כהן, שדווקא ביום הכיפורים, שאין לנו כמעט שוּם מגע עם ענייני הגוף והנאותיו, יש להזהיר על הקִרבה האסורה לנשים (שלא כהלכה), כי ממרוֹם קדושת יום כיפור יש לפשפש במעשינו, ולבדוק אחַר עבוֹר החג, אם אין אנו חוטאים בעניינים אלו.

שאלות

מהו 'איש עתי' (רש"י ט"ז כ"א)?
מדוע התורה מדברת על 'שחוּטי חוץ' פעמיים (י"ז ג-ד וכן י"ז ח-ט ורש"י על ח) ?
אלו מקומות מצוינים בתורה, כמקומות שנהגו בהם במנהגים ומעשים מגוּנים ביותר (י"ח ג וברש"י) ?

תשובות

אדם שמזומן לכך מאתמול.
לא רק מי ששוחט בחוץ חייב כרת, אלא גם המעלֶה (מקטיר) קדשים בחוץ חייב.
ארץ מצריים וארץ כנען, מעשיהם היו מקולקלים מכל האומות.

פרשת קדושים

יש בפרשה זו ריבוי מצוות, שקשה להכניס תחת כותרת אחת. הפרשה פותחת הציווי 'קדושים תהיו' שעניינו לפי רמב"ן 'קַדֵש עצמך במוֹתר לך', כלומר אדם צריך לא להיות 'נַבַל בִּרְשות התורה', שלא יהיה שטוף בתאוות, ויצדיק את עצמו בכך שהוא נוהג על פי תורה, אלא האדם צריך לחיות גם על פי 'רוּח התורה'.

יש בפרשה אזהרה על: מתנות עניים, עיוות במשקולות, זהירות והרחקה מעבודה זרה ומדרישה אל המתים.

בסיום הפרשה, התורה מממשיכה את פרשת העריות שבסוף פרשת אחרי, אלא שכאן התורה מפרטת את הרשימה של הנשים האסורות שיש בהם גם עונש בידי אדם, של מיתת בית דין.

שאלות

מדוע התורה כותבת בהקשר לַיבול של השנה החמישית את הביטוי 'להוסיף לכם תבואתו'(רש"י י"ט כ"ה) ?
מה מוגדר כנקימה, ומה כנטירה (רש"י י"ט י"ח)?
מה התוצאה השלילית של עבירת הזנות (י"ט כ"ט) ?

תשובות

כתב רש"י: 'אמר רבי עקיבא: דִברה תורה כנגד יצר הרע, שלא יאמר אדם, הרי ארבע שנים אני מצטער בו חינם, לפיכך נאמר להוסיף לכם תבואתו'.
נקימה זה חוסר עשיית חסד בתגובה למניעת חסד, ונטירה היא עשיית חסד למי שנמנע מלעשות לי חסד בתוספת אמירה 'אני לא רע כמוך'.
אם אדם מזנה, כתגובה גם הארץ מזנה והפירות צומחים במקום אחר ולא בארצנו.

פרשת אמור

הפרשה עוסקת הרבה בדיני כהנים ובענייני מועדים.

יש לכהנים דינים מיוחדים, הן ביחס להרחקה מן המתים והן בהוראה עִם איזה אישה מותר להתחתן. אם חלילה כהן נושא אישה האסורה לו, זרעו כבר לא יהיה כהן אלא ייקרֵא חלל כלומר מחוּלל מן הכהונה.

כמובן, האזהרות שיש ביחס לכהן הגדול, הן יותר מחמירות מאשר ביחס לכהן הדיוט.

כהן שיש בו מום גופני, אינו ראוי לעבוד במקדש, וכמו כן יש להרחיק כל טמא מעבודת המקדש. התורה מבארת שיש אנשים שאינם משבט הכהונה, ולמרות זאת הם זכאים לאכול בתרומה, הודות לקרבתם או לשייכותם לכהן.

יש להקפיד שהבהמה המוקדשת למזבח לא תהיה בה מוּם חלילה.

כל ענייני המועדות מופיעים בפרשתנו, כאשר התורה מפרטת דיני קרבן העומר, הבא למחרת יום הראשון של פסח, וכן את קרבן שתי הלחם הקרבים בשבועות. הואיל והחגים בתורה הם קשורים לעונות החקלאיות שיש בשנה, מובן מדוע התורה מזרזת אותנו בנתינת מתנות עניים שהם הפאה והלקט בסמיכות להלכות חגים.

הפרשה מסתיימת בסיפור על המקלל (בלשון חז"ל 'מברך את ה') מה היה עונשו ומי הוציא אותו להוֹרג, וחותמת הפרשה בחיוב תשלומים של המכה את חברו והמכה בהמה.

שאלות

לאלו קרובים כהן מִטמא? והאם זו חובה או רשות (כ"א ב-ג רש"י ב) ?
מדוע לדעתך, התורה מצווה בקידוש ה' ומזהירה מחילול ה' בסמוך לפרשת המועדות (ניתן להיעזר ב'העמק דבר' לנצי"ב כ"ב ל"ב) ?
מה מיוחד בקרבן של שבועות (כ"ג י"ז)?

תשובות

אשתו, אם, אב, בן, בת, אח, אחות שעדיין לא נישאה.

זו מצווה ולא רק רשות להיטמא לקרובים.

במועדים ישנם חגיגות, וישנה נטייה בשמחות לעבור גבולות, על כן התורה מזהירה אותנו ששמחת הרגלים לא 'תעביר אותנו על דעתנו'.
מביאים שתי לחם העשויות חמץ, בניגוד להוראה הקבועה 'כי כל שאור...לא תקטירו ממנו אישה לה' '.

פרשת בהר

פרשה זו למרות מיקומה בתורת כהנים, עיקר עניינה במצוות תלויות בארץ. התורה פותחת במצוות שמיטה ויובל, שבהן אנו מנוּעים מעבודה חקלאית. כמו כן, אין לנהוג בתוצרת כמנהג 'בעל הבית', אלא היבול צריך להיות מוּפקר לכל.

ביובל, בנוסף לכך שהוא שווה לשמיטה בהלכותיו כנ"ל, התורה מחדשת לנו, שכל האדמות שנמכרו, חוזרות לבעליהם המקוריים, לפי גבולות החלוקה מתקופת יהושע בן נון.

מובן הדבר, שכאשר אדם מוכר לחברו דירה או מגרש בארץ ישראל, כאשר יובל נוהג, מחיר הנדל"ן ישתנה לפי מידת הקירבה או הריחוק מהיובל.

מציאוּת היובל מחייבת אותנו, שלא ננצל את תמימות של אדם ש'אינו בעניינים' כגון עולה חדש וכדומה, ושלא נמכור לו סמוּך ליובל דירה במחיר מלא, וננצל את תמימותו, ובכך אנו נפגע בו ממונית.

כמו כן חז"ל הסיקו מהפסוקים, שגם ביחס לצער נפשי יש ליזהר שלא ייגרם, וקראו זאת בשם 'אונאת דברים'. ההוראה כוללת כל דיבור שעלול לגרום צער לזולת.

התורה מלמדת אותנו כלל משפטי, שהוא נעוץ במצוות החסד: מי שמכר נדל"ן (מדוּבר בעיקר בשדות שפרנסת האדם תלויה בהם) והוא מעוניין לגאול אותו, כלומר לקנותו בחזרה מאת הקונה, הוא יכול לחייב את הקונה בהליך זה (אם לא השיגה ידו של המוכר לגאול, גם קרובו רשאי לגאול עבורו). ישנם שני יוצאי דופן: א. מי שקנה שדה, לא ניתן לגאול אותה בשנתיים הראשונות, על מנת שיספיק הקונה ליהנות ממנה לפחות בשני יבולים, לפני שהשדה נלקחת ממנו בחזרה. ב. מי שמכר בית בעיר חומה, אפשרות הגאולה היא רק עד תום שנה מהמכירה.

התורה מְצווָה אותנו לִחְיוֹת כאחים, ועל כן גם בעשיית עסקים יש קודם כל לדאוג להצלחת היהודי השכֵן שהוא כ'אח לי', ועל כן המצווה להלוְוֹת היא רק דרך 'הלוואה יהודית' כלומר ללא לקיחת ריבית. כהמשך לרוּח זו, יש לדאוג לשמירת כבודו של אח שנמכר לעבד, ועל כן אין למכור אותו בצורה מבוּזה וכן אין לתת לו עבודות משפילות. לשם כך ניתן להשתמש בעבדים הגויים, הנקנים מחוץ לגבולות הארץ (שהרי ביחס לעמֵי כנען, אנו מצווים שלא להחיות כל נשמה).

גם במצב שאח נמכר לגוי, יש מצד אחד לדאוג לגאולתו, מאידך אם לא גאלו אותו, יש להורות לקונהו לשחרר אותו בַּיובל. אסור לנו לעקוף את הגוי היינו להשתמש בכוח היותנו ריבוניים כאן, כדי לנשֵל אותו מרכישתו בדרך כפיה או ערמה.

שאלות

מדוע התורה כתבה על פירות השמיטה : 'ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול', מדוע יש פירוט של בהמה וחיה (על פי רש"י כ"ה ז)?
תן דוגמא ל'אונאת דברים' (רש"י כ"ה י"ז).
מה רש"י לומד מהפסוק, בהקשר ליהודי שנמכר לגוי (רש"י כ"ה מ"ז) ?

תשובות

כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, האכֵל לבהמתך מן הבית. כַּלָה לבהמתך מן הבית, כַּלֵה לבהמתך מן הבית. מכאן לומדים דין ביעור שביעית.
רש"י כותב כך: 'שלא יקניט איש את חברו, ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ'.
הדיבוק של ישראל לגוי (למד ממעשיו ומהתנהגותו) גרם לו להידרדר גם ברמתו הכלכלית.

פרשת בחוקותי

הפרשה מתחילה ביעודים הטובים שיבואו בעקבות הליכה בחוקות ה'. כל היעודים הם שייכים לעולם הזה, ולא מתייחסים לעולם הבא, זה מתחיל מיעודים גשמיים והשיא הוא השכר הרוחני (אבל עדיין בעולם הזה) : 'והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים, ואתם תהיו לי לעַם'. על פי פרשנות חז"ל לא די שנלך בדרכי ה', אלא צריך שנהיה גם עמֵלים בתורה.

התורה מתארת מה עלול לקרוא אם חלילה נעזוב את דרך ה', עד כמה גרוּע יהיה המצב, ועוד יותר חמוּר יהיה אם נפרש את כל המאורעות כאילו הם קורים במקרה. וזו לשון התורה: 'ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי' הקללות רק תִרבנה.

הקללות הבאות בגלל התרחקות מדרך ה', באות בקבוצות של שבע: 'ויסרתי אתכם שבע על חטֹאתיכם'.

מסכת הקללות מסתיימת בעונש של גלות, אבל בסופו של תהליך הגלות אנו מובטחים על תשובה, המלווה בווידוי. הקב"ה מבטיח שגם בשיא הגלות, לא יהיה מצב שבו ה' מואס בנו מכל וכל או מכַלֶה אותנו חלילה. כמו כן מתואר שכל תהליך השיבה לה' יהיה בזכות זיכרון ברית אבות, וכמו כן מבואר שהגלות תהיה כעין עונש או ריצוי על השנים שבהם היינו בארץ ולא שמרנו את דיני השמיטה.

בהמשך הפרשה אנו לומדים על דיני נודר ומעריך. אלו התחייבויות ממוניות כלפי המִקדַש, הנובעות מכוח דיבורו של האדם. מושג ערך הוא כך: אם אדם אומר 'ערכו של פלוני עלַי', יש בתורה כעין מחירון המושפע ממינו של הנערך ומגילו.

כמו כן מבוארים עוד התחייבויות הנובעות מדיבורו של האדם: כגון מי שמקדיש שדה שירש מאבותיו, בכמה כסף הוא יפדה אותה ומה הדין אם לא פדה אותה והגיעה שנת היובל.

כמו כן יש בפרשה דיני המקדיש שדה שקנויה אצלו מאדם אחר, ומה הדין במי שמקדיש בהמה שאינה ראויה למזבח. הפרשה מסיימת בהלכה שאדם שהקדיש בהמה טהורה הראויה למזבח, אינו יכול לפדות אותה, וכמו כן הדין הוא שאסור להמירה/להחליפה באחרת, אפילו אם השניה נראית טובה ממנה, ואם המיר הדין הוא ששתיהן יהיו קודש.

שאלות

מה החשש שישנו אם הקב"ה מטייל עמנו בגן עדן (רש"י כ"ו י"ב)?
מהם הסכומים המוזכרים במעריך אדם, זכר ונקבה (כ"ז א-ז) ?
מדוע יש פעמיים דין של מקדיש בהמה טמאה בפרשה (כ"ז י"א, כ"ז כ"ז ורש"י על י"א) ?

תשובות

יש חשש שמרוב קרבה, לא נזדעזע ממנו חלילה, ולא נהיה יראים ממנו, לכן הפסוק ממשיך: 'והייתי לכם לאלקים'.
לזכר הסימן הוא הכ"ן י"ה: 5,20,50,15 לנקבה הסימן הוא בת גיל"י: 3,10,30,10 (על פי פירוש תפארת ישראל למשנה ערכין).
הראשון עוסק במקדיש בהמה תמימה, ואחרי זה נפל בה מום והשני עוסק במקדיש בהמה טמאה ממש.