אילת השחר (מלבי"ם)/פרק כז
(עריכה)
והדרכים שעל פיהם למדנו הכתוב שנקיש ונלמד דבר מחברו הם רבים. ורובם על ידי יתור לשון או שינוי לשון ודומיהם. וימצא רובם בכללים שכתבנו (ועיין תזריע סימן סו).
גם ילמדו על ידי י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן.
- וענין הגזירה שוה והבנין אב אין מכריחים כל כך כמו הכללים הנזכרים כאן שהם מיוסדים בלשון הכתוב עצמו, ולכן קראם הרמב"ם 'דברי סופרים'. ובכל זה יגענו תמיד לקרב גם הגז"ש והבנין אב אל השכל כפי היכולת.
- וכן ענין כלל ופרט אינו רחוק מן הפשט, ועיין בזה ( ויקרא ס' קמג . אחרי ס' קכ, אחרי ס' קמה )
- ובכלל המוסף על הפרט ( שמיני ס' קיט )
- ושני כללות הסמוכים זה לזה ( שמיני ס' עז ).
- ואם הפרטים נודעים מן הכלל לבדו הוא מותר לדרשה. כמו מה שכתוב "מן הצאן מן הכבשים ומן העזים" ( ויקרא ס' סב, ויקרא ס' שכד ).
- וכן אחר שזכר הפרטים - הכלל מיותר ונדרש ( ויקרא ס' שכג ).
- ופרט שאחר הכלל אין דרכו לבוא בוי"ו החיבור ( מצורע ס' קפ, מצורע ס' קב[1] ).
וכן דבר הלמד מענינו הוא מיוסד בשכל שנלמד הסתום מן המפורש בסמוך לו. כמו שלמד שלא תגנובו שבעשרת הדברות מדבר בגונב נפשות כמו לא תרצח, ושבפרשת קדושים מדבר בגונב ממון וכדומה ( קדושים ס' כג, קדושים ס' כט . ויקרא ס' שח )
- ^ נלע"ד שנפל כאן טעות וצ"ל 'מצורע סימן קפ"ב' - ויקיעורך
(עריכה)
וכן שני כתובים המכחישים זה את זה
- אם יש פסוק מכריע אזלינן בתריה . ( ויקרא ס' ה, ויקרא ס' שסט )
- ואם לאו ישימו חז"ל פשר דבר בענין ששניהם יתכנו יחדיו . ( ויקרא סימן סו . צו ס' קכב . אמור ס' קנא, אמור ס' קסד. וכן עוד מצורע ס' פח, אמור ס' קכד )
- ולפעמים פליגי איזהו עיקר . ( ויקרא ס' קכב, צו ס' קעב, אחרי ס' ב, קדושים ס' יט, אמור ס' קעג )
(עריכה)
ויש בדרכי המדות כללים רבים ועצומים, ואין מקומם פה. כי כאן לא באתי רק לבאר הכללים המיוסדים בדרכי תהלוכות הלשון וההגיון, שהדברים שהוציאו חז"ל על פי הכללים האלה דומים כדברים הנכתבים בפירוש והם דברי תורה ממש כי הם מוכרחים בפשט הכתוב. וגם במקום שהוציאו חז"ל דברים שלא נזכרו בכתוב כלל, כמו השלושה הסגרים של בית המנוגע וכל הלכותיהם שהם מדרכי הקבלה -- הראינו ת"ל תהילה לאל יסודותם בלשון הכתוב עצמו . ( מצורע ס' קה. ועיין עוד תזריע ס' קעה )
(עריכה)
וגם בכל מקום שידומה שנטו מן הפשט ואמרו דבריהם בדרך אסמכתא, בררנו כי לא נטו ימין ושמאל מן הפשט הפשוט. כמו במה שלמדו שאין אונאה לקרקעות שכתב הרמב"ן שהוא נגד הכתוב (בהר סימן ל). וכן באיסור מלאכה בחולו של מועד (אמור ס' קפז[1]), וכדומה.
- ^ חסר היה בדפוס אות הסימן והשלמתי כראות עיני - ויקיעורך
(עריכה)
אמנם מה שנאמר כמה פעמים "מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא" הוא בדרוש הבלתי מוכרח מצד הלשון וכלליה, וחכמים סמכו עליו בדרך רחוק. והתבאר אצלנו שהיה זה בעבור שאין כח לחז"ל לגזור ולתקן דבר נגד מה שבא בתורה בפירוש, וכמו שאמרו גם הפוסקים, ועל כן כשרצו לגזור גזרתם, הוכרחו להראות שאין בתורה מפורש נגד גזרתם, ושהכתובים סובלים פירוש אחר שיסכים עם גזרתם. ותמצא הדברים מבוארים בחיבור ( שמיני סימן קמג וסימן קמד . תזריע ס' קנו (עיין מצורע ס' קמב) . אמור ס' קעז, אמור ס' רל . בהר ס' ג, וסימן ח . בחוקותי ס' קיב )
(עריכה)
ומה שאמרו שריבוי אחר ריבוי בא למעט ומיעוט אחר מיעוט בא לרבות הוא מיוסד בחכמת ההגיון, ויש בזה כמה כללים. אולם כל המקומות שמצאתי כלל זה בספרא בנוים על יסוד אחד, והוא הנודע בהגיון ששני שמות הבאים זה אחרי זה, השם השני מגביל את הראשון, ואם היקף שם השני כולל יותר מן הראשון בא לרבות; ובהפך בא למעט (כמו שכתבנו ויקרא ס' לח בהבדל בין "בני אהרן הכהנים" ובין "הכהנים בני אהרן").
ואם בא אחריו שם שלישי -- בא להגביל שם השני. ואם השני ממעט -- בא להגבילו, שלא ימעט כל דבר. ואם בא לרבות -- בא השלישי להגבילו, שלא ירבה כל דבר.
ותמצא זה בספר ( ויקרא נב, וסימן צח, וסימן קטז, וסימן קיח . צו קב . שמיני פה, וסימן קסד . מצורע מג . אחרי צג . קדושים יב, וסימן יג, וסימן סג )