איך נישאתי כדין
כשהפונץ' נשתה, ההורים התלחשו ביניהם ועזבו אותנו.
| איך נישאתי כדין | |
|---|---|
| שפת המקור | רוסית |
| שם היצירה בשפת המקור | О том, как я в законный брак вступил |
| מחבר | אנטון צ'כוב |
| מתרגם | אמיר א׳ אהרוני |
– יאללה! – לחש לי אבא'לה בהולכו. – בכל הכוח!
– אבל האם אני יכול לספר לה על אהבתי, – לחשתי, – אם אינני אוהב אותה?
– זה לא עניינך... אתה, טמבל, לא מבין כלום...
אחרי שאמר את זה, אבא'לה העיף בי מבט זועף ויצא מהסככה. יד של זְקֵנָה כלשהי נראתה בדלת הסגורה למחצה ולקחה מהשולחן את הנר. נותרנו בחושך.
"נו, מה שיהיה יהיה!" – חשבתי, השתעלתי ואמרתי במרץ:
– הנסיבות טובות אליי, זוֹיָה אַנְדְרֵיֶבְנָה. אנחנו סוף־סוף לבד והחושך מסייע לי, משום שהוא מסתיר את הבושה שעל פניי... בושה זו ברגשות מקורה, שבלהבותיהם נשמתי בוערה...
אבל אז עצרתי. שמעתי איך פָּעַם לבה של זוֹיָה זֶ'לְבָקוֹבָה ואיך נקשו שיניה. בכל גופה היה רעד, שניתן היה לשמעו ולהרגישו ברעד הספסל. הילדה המסכנה לא אהבה אותי. היא שנאה אותי, כמו שכלב שונא את המקל, וּבָזָה לי, אם רק אפשר להניח בכלל שטיפשים מסוגלים לחוש בוז. היום אני דומה לאורנגאוטן, מכוער, אם כי מתהדר בעיטורים ותארים, ואילו אז הייתי דומה לכל החיות: בעל פרצוף שמן, מלא בפצעונים וזיפים... בגלל הצטננות בלתי פוסקת ואלכוהול היה לי אף אדום ומנופח. בזריזות שלי לא היו מקנאים אפילו דובים. ובאשר ליכולות נפשיות אין בכלל מה לדבר. ממנה, מזוֹיָה, כשהיא עוד לא הייתה כלתי, לקחתי אז פיקדון שאינו הוגן. אני עצרתי כי ריחמתי עליה.
– נצא אל הגן, – אמרתי. – כאן מחניק... יצאנו והתחלנו ללכת בשדרה. הורים, שהקשיבו מעבר לדלת, התגנבו בהופיענו אל השיחים. בפניה של זויה החל מתרוצץ אור הירח. טיפש הייתי אז, אבל הצלחתי לקרוא בפנים האלה את כל המתיקות של חוסר החופש! נאנחתי והמשכתי:
– הזמיר שר, משעשע את אשתו... ואת מי אני, הבודד, יכול לשעשע?
זויה הסמיקה והורידה את עיניה. פקדו עליה להיות ככה שחקנית. התיישבנו עם הפנים לנחל. מעבר לנחל הלבינה כנסייה, ומאחורי הכנסייה נישא לגבהים בית הרוזן קוּלְדָרוֹב, שבו גר הפקיד בוֹלְנִיצִין, האיש שזויה אהבה. זויה, משהתיישבה תקעה מבטה בבית הזה... לבי נמחץ והתכווץ מרחמים. אלוהים, אלוהים! הורינו, מנוחתם עדן, אבל... שֶׁיֵּשְׁבוּ בגיהינום לפחות איזה שבוע!
– באישיות אחת תלוי כל אושרי, – המשכתי. – אני חש כלפי האישיות הזאת רגשות... חוש ריח... אני אוהב אותה, ואם היא לא אוהבת אותי, אז אני, זאת אומרת, הרוג... מת... האישיות הזו היא את. האם את יכולה לאהוב אותי? הא? אוהבת?
– אוהבת, – לחשה.
אני חייב להודות שחשתי שאני מת מהמילה הזאת. לפני כן חשבתי שהיא תתעקש ותסרב לי, כי אוהבת מאד אחר. ממש פחד כמה שקיוויתי שזה יקרה, ויצא להיפך... לא הספיקו לה כוחות ללכת נגד הזרם.
– אוהבת, – חזרה והחלה לבכות.
– זה לא יכול להיות, גברתי! – התחלתי לדבר אני, בלי לדעת מה אני שח, רועד בכל גופי. – האם זה אפשרי? זויה אנדרייבנה, יונתי שלי, אל תאמיני! חי אלוהים, אל תאמינו! אני לא אוהב אותך! שאהיה מקולל אָנָתֵמָה[1] אם אני אוהב. ואת לא אוהבת אותי! כל זה רק הבל...
אני קפצתי והתרוצצתי ליד הספסל.
– לא צריך! זה הכול רק קומדיה! משיאים אותנו בכוח, זויה אנדרייבנה, למען אינטרסים ונכסים; איזו אהבה יכולה להיות פה? לי יותר קל לשים אבן משחזת על צווארי מלקחת אותך לאישה, זה מה! לעזאזל! איזו זכות יש להם? מה אנחנו בשבילם? צמיתים? כלבים? לא מתחתנים! דווקא! נבלות שכאלה! מספיק נכנענו להם! אלך מיד ואגיד שלא רוצה להתחתן אתך וזהו!
פניה של זויה הפסיקו לבכות וברגע אחד התייבשו.
– אלך ואגיד! – המשכתי. וגם את תגידי. תגידי להם שאת בכלל לא אוהבת אותי, אלא את בולניצין. ואני אחזיק את ידו של בולניצין... ידוע לי באיזו תשוקה את אוהבת אותו!
זויה צחקה מאושר והחלה להתהלך לידי.
– הלא גם אתה אוהב אחרת, – אמרה, מחככת ידיה. – אתה אוהב את העלמה דֵּבֵּה.
– כן, – אני אומר, – העלמה דֵּבֵּה. היא לא פרבוסלבית ולא עשירה, אבל אני אוהב אותה בזכות החכמה והאיכויות מצילות־הנפש... שיקללו אותי, אבל אני אתחתן אתה. אני אוהב אותה אולי יותר מכמה שאני אוהב את החיים! אני לא יכול לחיות בלעדיה! אם לא אתחתן אתה, לא ארצה בכלל לחיות! עכשיו אלך... בואו ונאמר ללצים האלה... תודה לך, יונתי... כמה ניחמת אותי...
לתוך נשמתי זרם אושר והתחלתי להודות לזויה וזויה – לי. ושנינו, מאושרים, אסירי תודה, התחלנו לנשק אחד לשני את הידיים, לקרוא אחד לשני אצילים... אני מנשק אותה בידיים והיא אותי בראש, בזיפים. ונראה שאני אפילו חיבקתי אותה, שכחתי את כללי ההליכות. ואפשר לומר לכם, שההודאה הזו באי־אהבה הייתה הרבה יותר מאושרת מכל הודאה באהבה. הלכנו, שמחים, ורודים ורועדים אל הבית, להצהיר בפני הורינו על שחרורינו. הולכים ומעודדים אחד את השנייה.
– שינזפו בנו, – אני אומר, – שֶׁיַּכּוּ, אפילו שיגרשו, אבל אנחנו נהיה מאושרים!
נכנסים הביתה ושם ליד הדלת ההורים עומדים ומחכים. מביטים בנו, רואים שאנחנו מאושרים ומנופפים למשרת. המשרת ניגש עם השמפניה. אני מתחיל למחות, לנופף בידיי, להכות... זויה בוכה, צועקת... קם רעש, מהומה, ולא הצלחנו לשתות את השמפניה.
ובכל זאת חיתנו אותנו.
היום אנחנו חוגגים את חתונת הכסף שלנו. רבע מאה חיינו יחד! בתחילה היה נורא. קיללתי אותה, הבאתי לה מכות, התחלתי לאהוב אותה מתוך צרה... עשינו ילדים מתוך צרה... אחר כך... שום דבר... התרגלנו... ועכשיו עומדת היא, זוֹיֶצְ'קָה, מאחורי גבי, שמה ידיה על כתפיי ומנשקת אותי בקרחת.
הערות שוליים
עריכה- ^ אָנָתֵמָה – קללת נידוי חמורה בנצרות.