איגרת רב שרירא גאון/תוכן

איגרת רב שרירא גאון

א

שאלת רבני קירואן

שאילו רבנן דבקירואן לבבא דמתיבתא לבית דינא דמרנא רבנא שרירא בריה דרבנא חנניא ברי' דרבנא יהודה. ואתו הני שאילות בית דינא דמרנא ורבנא האיי דיינא דבבא ברי' דרבנא ומרנא שרירא ריש מתיבתא.

וששאלתם כיצד נכתבה המשנה, אם אנשי כנסת הגדולה התחילו לכתבה וכתבו מקצתה חכמי כל דור ודור עד שבא רבי וחתמה, הרי רובה סתמא היא, וסתם מתניתין רבי מאיר. ורוב חכמי התלמוד ששמותם מפורשים בה רבי מאיר ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון וכלם תלמידי ר' עקיבא הם.

והכללות שלמדונו רז"ל בתלמוד (עירובין מו, ב) הלכה כר' עקיבה מחבירו וכר' יוסי מחבירו, [ורבי מחבירו]. וכלן היו בסוף בית שני, מאי טעמא שבקו רבנן קמאי רובא לבתראי, וכ"ש אם לא נכתב כלום מן המשנה עד סוף ימיו של רבי.

ב

ועוד אם סדור הסדרים מסודר כהוגן סדר המסכיות, מה טעם עשו בזה הענין, מה טעם הקדימו כפורים לשקלים וסוכה ליום טוב ושתיהן לראש השנה. וכן מסכתא ומסכתא שלא נסדרה עם חברתה בענין.

ג

ותו התוספתא ששמענו שר' חייא כתבה, לאחר חתימת המשנה נכתבה, או בזמן אחד עמה. ומה ראה רבי חייא לכתבה אם עשה בה תוספת דברים שהם מפרשין את עניני המשנה אמאי הניחן רבי ולא כתבן והלא משם חכמי המשנה אמורים.

וכן הבריתות כיצד נכתבו.

וכן התלמוד כיצד נכתב.

ורבנן סבוראי כיצד נסדרו אחרי רבינא, ומי מלך אחריהם, וכמה שנים מלכו מאותו הזמן ועד עכשיו.

ד

כיצד נכתבה המשנה

הכין חזינא דודאי שיתא סדרי משנה רבינו הקדוש תרצינון כי היכי דגרסי להו הלכתא דבתר הלכתא ואין להוסיף ואין לגרוע והכי אמרינן בגמרא דיבמות בפ' הבא על יבמתו (סד, ב) מתני' אימת אתקין בימי ר'.

ודקא אמריתו מאי טעמא שבקו קמאי רובה לבתראי, לא שבקו קמאי רובה לבתראי אלא כולהון מילי דקמאי גרסי וטעמיהון מתני, דהא הלל הזקן כשמינוהו בני בתירא נשיא עליהם אמר להם מי גרם לכם שאהיה נשיא עליכם עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון כדאיתא בפסחים (סו, א).

ה

והכי הויא מילתא דראשונים לא אתידעו שמהתהון אלא שמותם של נשיאים ושל אבות ב"ד בלבד, משום דלא הוה מחלוקת ביניהון אלא כל טעמי דאורייתא הווי ידעין להון ידיעה ברורה. ותלמודא נמי הוו ידעי להון ידיעה ברורה והויות ודקדוקים במשנתן על כל דבר ודבר דהא תנו רבנן בפרק יש נוחלין (קלד, א) שמונים תלמידים היו להלל הזקן שלשים מהם ראויין שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו ושלשים מהם ראויין שתעמוד להם השמש כיהושוע ועשרים בינונים גדול שבכלם יונתן בן עוזיאל קטן שבכלם רבן יוחנן בן זכאי. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח לא מקרא ולא משנה ולא תלמוד ולא הלכות ולא הגדות ולא דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלין וחמורין גזרות שוות תקופות וגימטריות וממשלות [=משלים] כובסין וממשלות שועלים שיחת דקלים שיחת שדים שיחת מלאכי השרת דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוייא דאביי ורבא להודיעך דאפילו הוייא דאביי ורבא לא מדעתיהו הוו אלא כלהון נהירן לראשונים. [ועי' שו"ת הגאונים שערי תשובה סי' יג].

ו

וכמה דהוה בית המקדש קיים כל חד וחד מרבוותא הוה מגמר להו לתלמידי טעמי אוריתא ודמשנה ודתלמוד, במילי דמחבר להון בשעתיה ומורו לתלמידייהו כי היכי דחזי. והות נפישת חכמה ולא הוו צריכין לטרחי אחריני. וההיא פלוגתא דסמיכה בלחוד (חגיגה טז, א) היא דהות ביניהון. וכד אתו שמאי והלל נמי בתלת מילי בלחוד הוא דאפליגו, דאמרינן (שבת יד, ב) אמר רב הונא בג' מקומות נחלקו שמאי והלל.

ז

וכיון דחרב בית מקדש ואזלו לביתר, וחרב נמי ביתר ואתבדרו רבנן לכל צד. ומשום הנך מהומות ושמדים ושבושים שהיו באותו זמן, לא שמשו התלמידים כל צרכן ונפישו מחלוקות. מן כד נח נפשיה דרבן יוחנן בן זכאי והוה רבנן גמליאל והוה נמי עדין רבי דוסא בן הרכינס ואחריני נמי מהנך ראשונים, הות פלוגתא בין בית שמאי ובית הלל. ואע"ג דאידחו ב"ש ונקבעה לכל הלכה כב"ה (עירובין יג, ב), היתה פלוגתא בדורו של רבן גמליאל בדברים אחרים בין רבי אליעזר דהוה שמותי ור' יהושע (ב"מ נט, ב) דאנון תלמידי רבן יוחנן בן זכאי.

ח

והוו נמי בההוא דרא רבי יוסי הגלילי ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יוחנן בן נורי ורבי יוחנן בן ברוקא ור' חנינא בן תרדיון ור' אלעזר בן תרדיון ור' אלעזר חסמא ואבא חלפתא ור' יוסי בן קסמא. ולפניהם שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא ורבנן אחריני נפישי דהוו בההוא דרא.

ושניים להם שהיו תלמידים וחברים והיו בימיהם כגון ר' עקיבא ורבי אלעזר המודעי ור' יהודה בן בבא ור' ישמעאל. ועוד אותה שעה היה רבי יהודה בנציבין ואע"פ שהיה רבי יהודה בנציבין בזמן הבית (פסחים ג, ב) היה עדיין אחר חורבן הבית שם (פסחים קט, א).

ט

וזמן חשוב היה שהוא אחר שקיטתן מחורבן הבית ובאותו זמן ישבו לאחוז הלכותיהם שהיו כאלו אבדות בשגוש והשמד ומחלוקת בית שמאי ובית הילל. והוו נפישי רבנן בההוא עדנא, מנהון איכא רבוותא דאית להו ספסלי בית מדרשא ויתבו בהו, ומנהון איכא רבנן אחריני דיתבו קדמיהון, דביומא דאתוקם ר' אלעזר בן עזריה אמרינן ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי בי מדרשא. ואמר ר' יוחנן פליגי בה אבא יוסי בן דוסתאי ורבנן חד אמר ד' מאה ספסלי וחד אמר שבע מאה כדאיתא בברכות (כח, א). וכד איתוסף הכי, כמה הוה העקר.

י

ומסר רבי עקיבא את עצמו להריגה (ברכות סא, ב) אחר שנפטר רבי יוסי בן קסמא, ונהרג ר' חנינא בן תרדיון ונתמעטה החכמה אחריהם. והעמיד ר' עקיבא תלמידים הרבה והוה שמדא על התלמידים של ר' עקיבא, והות סמכא דישראל על התלמידים שניים של ר' עקיבא, דאמור רבנן שנים עשר אלף תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפטרס וכלם מתו מפסח ועד עצרת והיה העולם שמם והולך עד שבאו אצל רבותיהם שבדרום ושנאה להם רבי מאיר ור' יוסי ר' יהודה ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע והם העמידוה באותה שעה כדאיתא ביבמות (סב, ב).

יא

ורבי מאיר הוה גמיר וחריף ומחדד טפי מכלהון וסמכו ר' עקיבא אע"ג דיניק הוה. וסמכינהו לשארא בתר ר' עקיבא, ר' יהודה בן בבא, והדר סמכיה לרבי מאיר דאמרינן (ע"ז ח, ב) אמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ורבי יהודה בן בבא שמו שאלמלא הוא בטלו דיני קנסות בישראל שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה על ישראל שכל הסומך יהרג וכל הנסמך יהרג ועיר שסומכין בה תחרב ותחום שסומכין בו יעקר, מה עשה ר' יהודה בן בבא, הלך וישב לו בין שני הרים גדולים ובין שתי עירות גדולות בין אושא לשפרעם וסמך שם חמישה זקנים, רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, ורב אויא מוסיף אף רבי נחמיה. ומקשינן כדאיתא בסנהדרין (יד, א) והאמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן כל האומר רבי מאיר לא סמכו רבי עקיבא אינו אלא טועה, ואמרינן סמכיה ר' עקיבא ולא קבלוה דיניק הוה, והדר סמכיה ר' יהודה בן בבא וקבלוה.

יב

ובהדין דרא הוה רשב"ג נשיא ועלה רבי נתן הבבלי והיה אב בית דין כדמפרש בגמרא דהוריות (יג, ב), אמר ליה רשב"ג לרבי נתן נהי דאהני לך קמרא דאבוך לשוויך אב בית דין, למהוי נשיא מי אהני לך. ורבי מאיר היה חכם הדור כדמפרש התם כד הוו עיילי ר' נתן ורבי מאיר לבי מדרשא הוה קימא כולא מתיבתא מקמיהו.

יג

והוו נמי חכמים גדולים בההוא דרא דרביצי אוריתא תדירא, כגון ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא ור' יהושע בן קרחא ור' אלעזר בן יהודה ור' שמעון בן יהודה ור' אלעזר בר' שמעון ור' יעקב איש כפר חטיא ר' פרידה ר' פדת קדמאה ור' זכריה בן הקצב ור' מתיא בן חרש ואלעזר בן ירמיה וחנן בן פנחס ואבא חנן ופלמו וסומכוס ור' שמעון בן אלעזר ור' חנינא בן גמליאל ור' יהודה בן גמליאל ור' אלעזר בן תדאי ור' פנחס בן יאיר ורבי עיקבא בן דוסא ואסי בן יהודה ור' חנינא בן חכינאי ור' ישבב הסופר ורבי אלעזר הקפר ור' ראובן האצטרובלי וחכמים שעמהם.

יד

וכל ימיו של רשב"ג גדל רבינו הקדוש בנו לתלמוד תורה דקאמרינן במציעא (פד, ב), כד הוו יתבי רשב"ג ור' יהושע בן קרחא אספסלי, הוו יתבי קמיהו רבי ור' אלעזר בר' שמעון הוו מקשי ומפרקי. אמרו מימיהם אנו שותים והם יושבין על גבי קרקע. בנו להו ספסלי ואסקינהו.

יד*

ושמש ר' אותם החכמים דאמר ר' (שבת קמז, ב) כשהיינו למדין תורה אצל ר' שמעון בתקוע וכו'. והלכתא דמתניתין מנהון גמר דאמרינן ביבמות (פז, א) אמר ר' כשהלכתי ללמוד תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע חברו עלי תלמידיו כתרנגולין של בית בקיא ולא הניחוני ללמד אלא דבר אחד במשנתינו, אנדרוגינוס חיבין עליו סקילה כזכר.

טו

וכד מלך בתר אבוה, היה בהדי בנוהי של אותן החכמים כגון ר' ישמעאל ב"ר יוסי ור' יוסי בר' יהודה ר' יעקב איש כפר חטיא, ותלמידים אחרים כגון ר' חייא שעלה מבבל ור' חנינה בר חמא ור' אפס ורבן גמליאל ור' שמעון בניו של רבינו הקדוש ור' ינאי, והם הרביצו תורה הרבה.

טז

ובכל השנים האלו נתפרשו כל ההלכות שהיו תלויות בכל המדרשות מפחדי ההפסד גדול שהיה בחרבן הבית והספקות שהיו להם באותן המהומות. וכל החלוקות שנולדו בג' דורות הללו נפסקה הלכה בהם, ונודעו ביניהם דברי היחידים ודברי המרובים בתר דטרחי רבנן בהו טרחי נפישי, ודקו בהא דוקא דבתר דוקא ודקדקו הרבה וכל השמועות והמשניות לתקנן. ולא הוסיפו על מימרא דקמאי מאנשי כנסת הגדולה, אלא טרחו טרחי נפישי ודקו דקדוקי רברבי עד דאסיקו מאי דהוו אמרין הנך ראשונים ומאי דהוו עבדין עד דאפשיטו להון כל ספקי דאית להו.

יז

ולא הוה חד מן הראשונים דכתב מדעם עד סוף יומי דרבינו הקדוש. וכן נמי לא הוו גרסי כולהו בפה אחד ולשון אחד, אלא טעמיהו הוו ידעין להון וכלהון דעת אחת הות בהון ולא הות בגירסייהו פלוגתא, וידעי מאי דאיתיה דברי הכל ומאי דאית ביה פלוגתא. ומאי דאיתיה ליחיד ומאי דאיתיה לרבים. ולא היו להם דברים מתוקנים ומשנה ידועה שהכל שונין אותם בפה אחד ולשון אחד. אלא אותן הטעמים והשמועות שהיו יודעין אע"פ שהחכמים כלן היו שוין בהם, כל אחד ואחד מתני לתלמידיו באי זה חבור שירצה ובאי זה דרך שירצה. יש שאוחז דרך קצרה כדאמרינן (יבמות מט, א) משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. ואמרינן (פסחים ג, א) לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה ואית דתני כללות ואית דפרטין ואית דמרווחין ופשטין דמויי ודמויי דדמויי. וכל חד וחד מרבנן תני כד אתנייה רביה האי מקדים להא מילתא והאי מאחר לה. האי קייט לישניה והאי מרווח ליה. ואית נמי מאן דרביה יחיד דאמר מילתא תני לה בסתמא אע"ג דידיע ליה דההוא יחיד הוא. ואמרינן (עדיות פ"א מ"ג) חייב אדם לאמר בלשון רבו ואיכא דמתני מאן דמסתברא ליה חדא כי האי תנא וחדא כי האי תנא.

ומשום הכי פרשי בגמרה הא מני ר' פלוני היא, ואמרינן מאן תנא להא דתנו רבנן וכו', כמאן כי האי תנא. ואמרינן בכמה דוכתי מי ששנה זו לא שנה זו.

ומדקדקינן במתניתא במלתא ומלתא מינה ומוקמינן רישא בחד תנא וסופא בחד תנא. והנך מתנייתא כלהו מקריין ברייתא, בתר דתריץ ר' ברייתא דילנא.

יח

והוו אמרין קמאי דתלת עשרה אנפי הויין ביני רבנן במתניתין והוה ר' גמיר כולהון כדגרסינן במסכת נדרים (מא, א), ר' הוה גמיר תלסר אפי הלכתא אגמריה לר' חייא שבע מניהו חלש ר' ואעקרו מיניה, אהדר ר' חייא שבע קמיה והנך שית אחריני אזדו להו, הוה ההוא קצרא דהוה שמע להו כד הוה גריס אזל ר' חייא וגמרינהו קמי קצרא ואתא ר' חייא ואהדרינהו קמי ר'. וכד הוה חזי ר' לההוא קצרא אמר ליה אתה עשיתה אותי ואת חייא, ואיכא דאמרי הכי אמר ליה אתה עשית את חייא וחייא עשה אותי.

יט

וכיון דחזא רבי דאיכא שנויא כולי האי בתנויי דרבנן, אע"ג דטעמיהו לחדא מילתא סלקין, חש דלא נפיש ואתי פסידא מינא דמלתא, הואיל וחזא דקא ממעט לבא וקא מסתם מעין החכמה ומסתלקא תורה, כי ההיא דאמר ר' יוחנן בעירובין (נג, א) לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואמרינן מאן ראשונים ר' עקיבא אחרונים ר' אלעזר בן שמוע.

כ

ואחסנוהו לר' מן שמיא דהוה ליה תורה וגדולה, והוי כייפין ליה מכל אתריה כלהו שני, כי ההיא דאמרינן בגיטין (נט, א) אמר רבה בריה דרבא ואי תימא ר' הלל בריה דר' ואלס, מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.

ושקטו רבנן ביומי דרבי מכל שמדא משום רחמנותא דאיכא בין אנטונינוס ורבי. ואסכים לתרוצי הלכתא כי היכי דלגרסי רבנן כלהו פה אחד ולשון אחד, ולא ליגרוס כל חד וחד לישנא לנפשיה, משום דהנך ראשונים דקמי חרבן הבית לא אצטריכו להכי, הואיל ותורה שבעל פה הוא ולא אתמרו טעמיהו בדברים ידועים כגון תורה דכתיבא, אלא ידעי וגמרי טעמי בלבבהון וכל חד וחד מגמר להו ולתלמידיה כאדם המספר לחברו ומלמדו באיזה לשון שירצה.

כא

וכיון דמכנפין בלשכת הגזית ובבתי מדרשות הם מסודרין לאומרן מיד, וממשלתא אית להו בלא עקתא ובלא פחדא, ומן שמיא הוו מסייעין להון והוו ברירן להון טעמי תורה כהלכה למשה מסיני ולית בהו חלוף ולית בהו פלוגתא, כדאמרינן (סנהדרין פח, ב) א"ר יוסי בתחלה לא היה מחלוקת בישראל אלא ב"ד של שבעים ואחד היו יושבין בלשכת הגזית ושני בתי דינין של כ"ג אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבין בערי ישראל הוצרך הדבר לשאול וכו' [לה] בריתא, עד משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות.

כא*

ורבנן דבתר הכי דבימי הלל ורבן שמעון בנו, אכתי קא שקלי וטרו והוו קיימין פלוגתא דתנאי בהדי הדדי ולא איפשר להו למיגרסינהו בפה אחד ולשון אחד.

וביומוי דר' בנו של רשב"ג אסתייעא מילתיא ותרצינהו וכתבינהו, והוו מילי דמתני' כמשה מפי הגבורה אמרן וכאות וכמופת דמיין. ולאו מליביה חברינהו, אלא הנהו מלי דהוו גרסי הנהו ראשונים דלקמיה. ומנא לן מדתנן (סנהדרין מ, א) מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים, ואמרי' בגמרא (מא, א) מסתברא דבן זכאי דעלמא דאי ס"ד רבן יוחנן בן זכאי, הכא קרי ליה בן זכאי והכא קרי ליה רבן יוחנן בן זכאי, ומקשי' והתניא מעשה ובדק רבן יוחנן בן זכאי בעוקצי תאנים, ואסקינן אלא תלמיד היושב לפני רבו הוה ואמר מלתא ואסתבר טעמיה לרביה וקבעיה בשמיה. דאלמא מן ההוא זמן דהלל ושמאי דתנו רבנן מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים תנייה רבי הכי במתניתין ולא מתנייה [שנייה].

ועוד מדתנן פרק כיצד מעברין את הערים (עירובין נג, א) ואמ' ר' איכא איניש דלשאיל להו לבני יהודה דדייקי לישנא מאברין תנן או מעברין תנן. דאלמא לרבי גופיה דתרצה למתניתין מספקא ליה היכי תנן ואמר מאן דתני מאברין לא משתבש, ומאן דתני מעברין לא משתבש, מאן דתני מאברין לא משתבש כגון אבר אבר, מאן דתני מעברין לא משתבש כגון אשה עוברה. שמעינן מינה דבלשון הזה הוא אמורא [הוה אמרוה] קמיה דר' איכא דתני לה הכי ואיכא דתני לה הכי.

כב

ואף מסכייתא נמי הוו מפסקאן מקמיה דרבי, מדקאמר ליה רבי מאיר לרבי נתן נימא ליה לרשב"ג פתח תני בעוקצין דלית ליה. ומעשה בר' יעקב בן קרשאי דאזל ויתיב להדי כוותא דעליתא דהוה יתיב בה רשב"ג גרס ותנא עוקצין גרס ותנא אמר רשב"ג אי איכא מאן דקא שאיל בעוקצין יהיב דעתיה וגמרא (הוריות יג, ב).

כג

ואיכא דוכתא דאוסיף בהו ר' פרושי, כגון הא דתנן (שבת סו, ב) הבנים יוצאין בקשרים ובני מלכים בזוגים, הכי הוה מתני' מפומא דראשונים ואוסיף בה רבי ופריש בה, וכל אדם, אלא שדברו חכמים בהווה. לבד מן מלי דאתנין ביומיה וביומי דבתריה כדקאמרינן זו משנה ראשונה משנה אחרונה אמרו וכו' (עי' כתובות נז, א במשנה).

וכן מסכת עדויות דאיתוקמא ביומא דאתוקם ר' אלעזר בן עזריה, דאמרינן (ברכות כח, א) אף עדויות בו ביום נשנית ושנינו כל בו ביום ביומא דאותבוה לר' אלעזר בן עזריה בישיבה. ותנא לן ר' בגוה בתר הכי מיליה דאתנו בימי אביו, כגון ר' יוסי אומר ששה דברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה וכו' (עדיות פ"ה י"ב), וכגון אמר ר' יהודה ח"ו שעקביא בן מהללאל נתנדה שאין עזרה ננעלת בחכמה וביראת חטא על כל אדם בישראל כעקביא בן מהללאל (שם מ"ו). אבל מסכייתא אחרנייתא אע"ג דטעמיהון הוו תנו להו רבנן קמאי, ר' תרצינון להלכתא, אית מניהו דהוה תני להו בלשון הראשון ואית מניהו דהוה תני להו כדחזא.

כד

וסתם מתני' ר' מאיר ולא אמרן מלבו, אלא ההיא אורחא דגמריה דר' מאיר הוה גמיר ר', ובאותו דרך דהוה מתני ר' מאיר לתלמידיו, אותה גמרא אחז ר' וקבעה לאתנויי לכולי עלמא. ור' מאיר אחז דרך הגמרא שלו מר' עקיבה רבו, ור' עקיבא קבלה מרבותיו הראשונים, דאמרינן (סנהדרין פו, א) אמר ר' יוחנן סתם מתני' ר' מאיר סתם תוספתא ר' נחמיה סתם ספרא ר' יהודה סתם ספרי ר' שמעון וכלהו אליבא דר' עקיבא.

כה

והני ברייתא דתוספתא וספרא וספרי, הילין ברייתא כלהו הוו תנו להו רבנן קמאי, ואתו ר' יהודה ור' נחמיה ור' שמעון וליקוטינון כל חד מניהו דיליה. ספרא ר' יהודה תוספתא ר' נחמיה ספרי ר' שמעון ומתני' ר' מאיר. וכלהו אליבא דר' עקיבא כי כלם תלמידי ר' עקיבא הם.

כו

אבל ברייתא אחרנייתא לא איכפת לן בהו, משום דהני מובחרין דרבנן הוו דלקטינהו וחברינהו, והנהו הוו תלמידי חשיבי של ר' עקיבא. וכך אמר ר' שמעון לתלמידיו (גיטין סז, א) בניי שנו מדותי שמדותי תרומות הם מתרומות מדותיו של ר' עקיבא, והא אמרינן לבן של ראשונים כפתחו של אולם אחרונים כפתחו של היכל, וקא מפרשינן (עירובין נג, א) ראשונים זהו ר' עקיבא. וקא מפרשי רבנן (סנהדרין לח, ב) דאפילו אדם הראשון שמח בחכמתו של ר' עקיבא כשהראהו הקב"ה דור דור וחכמיו. וגם ר' דוסא בן הרכינס אמר לו לר' עקיבא אתה הוא עקיבה בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו ביבמות (טז, ב).

כז

והגדול שבכל תלמידי ר' עקיבא ר' מאיר הוה, דאמרינן בעירובין (יג, ב) אמר ר' אחא בר חנינא גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של ר' מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו לפי שלא עמדו חבריו על סוף דעתו, שהיה אומר על טמא טהור ועל טהור טמא ומראה לו פנים. ומשום הכי הוה חביב ליה לר' עקיבא וסמכיה מינקותיה.

כח

ונקט ר' בהלכתא ארחא דר' מאיר והיא הות ארחא דר' עקיבא, כיון דחזא ר' דארחא דר' מאיר קצרה וקרובה ללמד ודבריה מחוברים חבור יפה כל דבר ודבר עם מה שדומה לו, ומדוקדקין דבריו הרבה יותר מכלהו רבנן תנאי אחריני, ואין בהן שפת יתר וכל מילתא ומילתא מסקא לטעמא, בדלא אמיר בה מילי דטופיינא דלא צריכין, ולא מחסרא ולא מיתרא מדעם אלא בדוכתא מיעוטתא וארחא קייטא ובכלל כל מלה ומלה גדולות ונפלאות, ולאו כל מאן דחכים ידע להון לחבורי הכי כדכתיב לאדם מערכי לב ומיי' מענה לשון.

ואע"ג דכלהו רבנן שוין בטעמי, כיון דר' עקיבא היה רחב לב ור' מאיר תלמידיה נמי רחב לב, הוה שפירא תריצתהון ועדיפא מדכלהו תנאי אחריני. משום הכי לקטה ר' ואוסיף בה מאי דהות ביומיה ותרצה כדחזי. ופריש בה נמי כלהו תרפי ועקריי דפלוגתא דרבנן, דכיון דהוה מרבנן מרבוותא דפליגי, אי נמי דיחידים דפליגי ותנו מימריהו סתמא אי איכא אינש דשמע להון אתי למטעי. וכד מפרש הכי הוה מילתא מסתלק ספקא דתנן (עדיות פ"א מ"ו) אמר ר' יהודה למה הוזכרו דברי יחיד בין המרובים לבטלם, שאם יאמר אדם כך אומר לו מנין לך שמא יאמר להם מקובל אני כך, אומרין לו שמא כדברי איש פלוני שמעת.

כט

וכך חזו כולי עלמא צורתא דתרצתא דמתניתין ואמתת הדברים ודוק' דמלות, שבקו הנך תניני דהוה תני, ופשטין אלין הלכתא בכל ארץ ישראל והוויין שאר הלכתא כלהו אשתביקו, והוויין כגון ברייתא, ומאן דמעיין בהו כמאן דמעיין בפירושי או בלישני רויחי. אבל סמכא דישראל על אלין הלכתא הוה וקבלינהו ישראל כד חזינון באמונה וליכא אינש דאפליג בהון.

ל

על הדין ארחא תרצינהו ר' לשתא סדרי משנה, ולאו דשבקו קמאי רובא לבתראי, אלא קמאי לא הוו צריכי לחבורי ומילי דמגרסן על פה אינון, וכל חד וחד מרבנן ידעי להו בקבלה ולא הוו צריכי לחבורינהו ולמכתב ביניהו. עד דחריב ב"ה וקמו תלמידיהון דהנך קמאי דלא הוו ידעי כותהון והוו צריכין לחבורי. דהא ר' אליעזר בן הורקנוס דהוה ריש תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, כד שיילי מיניה הנך מילי דמפרשן בשני שעירי יום הכפורים (יומא סו, ב) חלה, פלוני, כבשה, ממזר, בית, אשם, סימן, ולא אהדר להון מדי, אלא דחנון, ותניא לא מפני שהפליגן בדברים אלא שלא אמר דבר שלא שמעו מפי רבו לעולם. ולהכי אצטריך ר' לחבורי ולתרוצי שיתא סדרי משנה בתר דנח עלמא ב' דורות מן ההוא שמדא של חרבן הבית.

איגרת זו לא נשלמה עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה

קה

ומלך בתריה במתא מחסיא רב יימר ונח נפשיה בשנת תשמ"ג. ובתריה רב אידי בר אבין ושכיב בשנת תשס"ג. ובתריה רב נחמן בר רב הונא ושכיב בשנת תשס"ו. ונפל שמדא וגזר זדגרד לבטולי שבתא. ומלך במחסיא רב טביומי דהוא מר בר רב אשי (ב"ב יב, ב), ושכיב בשנת תשע"ט במוצאי יום הכפורים . ובתריה רבה תוספאה ושכיב בשנת תשפ"א. ובארבע בשבא דהוא י"ג בכסלו דשנת תתי"א שכיב רבנא אבינא בריה דרב הונא דהוא רבינא והוא סוף הוראה:‏

ובאילין שני מלכו בפום בדיתא רב גביהא מבי כתיל ושכיב בשנת תשמ"ד. ובתריה רפרם מן פום בדיתא ושכיב בשנת תשנ"ד. ובתריה רב ריחומי ואית דחלפי רב רחומי ושכיב בשנת תש"ס בעדן שמדא דגזר יזדגרד. ובתריה מלך רב סמא בריה דרבא, ובאותו הפרק דיליה ודמר בר רב אשי שמענו מן הראשונים וראינו כתוב בספרי זכרוניהם דבעו רחמי ובלעיה תנינה ליזדגרד מלכא בבי משכבו ובטל שמדא:‏

קו

וביומיה דהדין רב סמא בטבת בשנת תשפ"א אתסרו רבנא אמימר בר מר ינוקא והונא מן בר רב אשי ריש גלותא ומשרשיה בר פקוד. ובשמונה עשר יום בטבת אתקטילו הונא בר מר זוטרא נשיא ומשרשיא, ובאדר דשתא דא אתקטיל רבנא אמימר בר מר ינקא.

ובשנת תשפ"א אתסרו כל בי כנשתא דבבל ואתנקיטו בני יהודאי לאמגושי:‏

ובשנת תשפ"ז שכיב רב סמא בריה דרבא. ובתריה מלך רב יוסי וביומיה סוף הוראה ואסתיים תלמודא:‏

קז

ורובא דרבנן סבוראי שכיבו בשנים מועטות, דהכי פרשו גאונים בספרי זכרוניהם בדברי הימים, בשנת תתט"ו שכיב רבנא סמא בריה דרבנא יהודאי בסיון. ואמרין דדיינא דבבא הוה:

ובחד בשבא דהוא ארבע באדר שנת תתי"ז שכיב רב אחאי בר רב הונא. ובניסן דשתא דא שכיב רב רחומי ואית דמחלפין רב רחומאי. ובשנת תתי"ז בכסלו שכיב רב שמואל בר יהודה דמן פומבדיתא. ובאדר שכיב רבינא בר אמוציא. ובשנת תתי"ט שכיב רב הונא ריש גלותא. ובשנת תתכ"ב ביום כפור הוה זעפא ושכיב רב אחאי בריה דרבה בר אבוה. ובשנת תתכ"ו שכיב רב תחנא ומר זוטרא בני רב חיננא. ואשתייר רבה יוסף גאון במתיבתין כמ' שנין. ובתר הכי רב עינא בסורא ורב סימוניה בפומבדיתא. ובתר הכי רב רבאי מרוב, ומן מתיבתא דילן הוה ואמרין דגאון הוה: