אור נערב/חלק ב
חלק ב - בחיוב המוטל על המשכיל בלמוד אלהיות עריכה
פרק ראשון עריכה
אין ספק כי אחד מן הדברים שצותה עליו התורה היא היות האדם מכיר את בוראו כפי השגתו, כמו שנאמר אנכי ה׳ אלהיך וגו׳. והנה בפירוש מצוה זו פירש הרמב״ם ריש ספרו, יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצאים, וכל הנמצאים משמים וארץ וכו׳ עכ״ל לכוונותינו. ואין ספק היות כונת הרב כי בכלל המצוה הזו הוא להשיג סדר הנמצאים ממנו כפי השגת האדם. וראיה לדבר זה אריכות לשונו בביאור הענין כל שני הפרקים, וכן כלל בלשונו הקצר באמרו לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצאים, ירצה, כי בכלל מצוה זו צריך לידע גם כן סדר המצאת הנמצאים. וכן דייק לישנא דקרא, אנכי ה׳ אלהיך, ירצה גם כן צריך שתשיג ממני ה׳ עד אלהיך, פירוש, עד ההשגחה בך, שהוא מראש הנמצאים עד מציאות האדם השפל. ובזה אין ספק כי איך אפשר לפרש מלת לידע היות הכונה להאמין מציאות האלהות, שאם כן הוה ליה למימר מצות עשה להאמין שיש שם אלוה, ולא אמר כן אלא לידע שיש וכו׳, משמע שצריך ידיעה ממש והשגת האלהות כפי כח דעת האנושי: וכן אמר הכתוב (ד״ה א׳ כח ט׳), "דע את אלהי אביך ועבדהו", הורה כי לעבוד כראוי צריך ידיעה בו, והיינו ידיעת ספירותיו והנהגתו בהם וייחודו בהם, והיינו העבודה הנכונה יחוד קוב״ה ושכינתיה, וזהו שדקדק "ועבדהו" פירוש, ועבד- ה״ו דהיינו קוב״ה ושכינתיה, וזה שאמר, "דע" – כענין והאדם ידע את חוה אשתו, אלהי אביך – היינו מלכות נפש דוד. או ירצה, "אלהי אביך" אלהי – מלכות אביך – יעקב, אביו של שלמה שהוא ביסוד, ולכן ועבדהו כדפירשנו.
וכן פירש הכתוב ואמר (ירמיהו כב ט״ו), "אביך הלוא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו, דן דין עני ואביון אז טוב, הלא היא הדעת אותי נאם ה׳". ירצה, כי יחוד קוב״ה ושכינתיה דהיינו מה שעשה דוד וכל שאר המלכים הכשרים והיינו משפט וצדקה כנודע, אז טוב לו, פירוש טוב – יסוד. וכן דן דין עני ואביון שהוא במדרגת היסוד והמלכות שהוא עני ואביון, ובהיות האדם דן דינם בעולם הזה השפל מהפך אותם לרחמים בעולם העליון, הלא היא הדעת אותי נאם ה׳ כי בזה מתייחד קוב״ה ושכינתיה: והנה תיקונים אלה אי אפשר אלא בלימוד החכמה וההתמדה בכונה הראויה במעשה המצוה והתורה ותפלה, ואז ודאי יתייחד קוב״ה ושכינתיה וישלים עבודתו. וידיעת הדברים האלה הם הידיעה הנכונה, וקרוב לדבר זה כוונת הקודמים אלא שלא דרכו סדר הנהגתו בספירות אלא בגלגלים כפי ידיעתם: וכן פירש הרמב״ם עצמו בפרק הנזכר ואמר, "המצוה הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף, וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה׳ אלהיך".
הנה פירש כי ידיעת סבוב הגלגלים בכחו והנהגתו על ידו הוא מצות עשה זו, ואם כן אין ראוי להתרשל שום אחד מישראל מהשגת מצוה זו על מתכונתה כל אחד ואחד כפי כחו. והנה תחלת הידיעה בכלל המציאיות האלה, ואחרי כן כפי גודל הדעת והידיעה כן יגדיל קיום מצוה זו:
פרק שני עריכה
בזולת זה יש עוד מצות שאי אפשר לקיימן על תקונם אם לא בידיעת התורה והחכמה הנפלאה הזאת, והן, אהבת ה׳ ויראתו, שהם שתי מצות המצוות אלינו בתורה, אהבה דכתיב ואהבת את ה׳ אלהיך. יראה דכתיב את ה׳ אלהיך תירא. ואם לא ידע גודל רוממות אלהותו והבדלו משאר הנמצאים ומציאות הנמצאים ממנו וכמה הן המעלות הנמצאות עד הגיע ההשגחה אל העולם השפל איך יירא ממנו: והנה העני חושב כי האלוה הוא זקן כאמרו (דניאל ז׳), "ועתיק יומין יתיב", ויש בו שערות לבנות מרוב זקנותו כדכתיב שער רישיה כעמר נקי, והוא יושב על כסא נפלא של עץ מתנוצץ לכמה נצוצות כדכתיב כורסייא שביבין די נור, ומראהו כאש כדכתיב כי ה׳ אלהיך אש אוכלה וגו׳, וכיוצא בזה מן הדמיונות שהפתי חושב בדעתו עד שיגשים האלוה והוא נופל באחד מן הפחתים המאבדים האמונה ולא יוסיף יראתו אלא כפי דמיונו: אבל המשכיל החכם ידע אחדותו והיותו משולל מגדרי הגוף ולא יתייחסו אליו חלילה וחס, ואפילו אחד ממשרתיו הקטנים לא יתיחסו אליהם ענינים אלו, כי הגלגל התשיעי אפיסת הגשם, וכן מזה יפלא וישתומם ויאמר וכי מי אני כגרגיר חרדל בתוך גלגל הירח, והוא כגרגיר חרדל בתוך הגלגל השני, וכן גלגל שני וכן מה שבתוכו בתוך גלגל שלישי, וכן כולם זה בתוך זה וכלם גרגיר חרדל בתוך שאר הרקיעים המתבארים בפרקי מעשה בראשית אשר לרבותינו ז״ל, וכלם כגרגר חרדל בתוך אותם הרקיעים המתבארים בפרקי מרכבה אשר לרבותינו ז״ל.
ומשם יוסיף אומץ ביראתו וימציא עצמו שפל ואפל, ויאמר בלבו וכי מי אני לפני המשרתים האלה הגדולים אשר לבוראי, עד יפחד מרוממותו תכלית הפחד, ובזה יוסיף אהבה גדולה בנפשו וימות באחדותו. וגם נפשו לו לשלל בזכרו אומרו אהבתי אתכם אמר ה׳. והנה בזה ישלים מצות האהבה והיראה, ובלא זה לא יוכל להשלים עצמו במצות אלו. וכיוצא בהם פירשו בזהר פרשת בראשית (הקדמת הזהר ח״א דף י״א ע״ב):