אור ישראל/מכתבים/כו

בגמ' ברכות דף י"ח הביאו ברייתא וז"ל. תניא מעשה בחסיד אחד. שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשנת בצורת. והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות. ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו כו' בואי ונשוט בעולם כו' ע"ש. הדבר מפליא מאוד. מה לחסיד ללון בלילה בבית הקברות במקום טומאה. ועי' במהרש"א בחי' אגדות. שהביא שכבר נתקשה בזה בס' ע"י. וע"ש שזה הביאו לשלול הדבר מפשטיה וכתב שבודאי הנכון כדברי הריטב"א שדבר זה היה בחלום והאריך בזה ע"ש:

אולם שמענו מפה קדוש אדמו"ר הגה"ת זצוק"ל. שאמר ע"ז ביאור אמיתי נפלא עפ"י דרך המוסר. שהמעשה הוא כפשטיה בהקיץ. לא בחזון ולא בחלום. כי הנה הלשון והקניטתו אשתו. מורה בעליל שהחסיד הזה היה לו הרגש. ונתפעל ממה שהרגיזה אותו. והרגיש בלבבו צער וקפידא. או גם כעס ענינו. וכמבואר בשבת דף ל'. ת"ר לעולם יהא אדם ענוותן כהלל. ואל יהא קפדן כשמאי. מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה. אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ד' מאות זוז. אמר אחד מהן אני אקניטנו כו'. הלך ועבר על פתח ביתו. אמר מי כאן הלל מי כאן הלל כו'. א"ל אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל כו' לא ירבו כמותך בישראל כו'. אמר לו הוי זהיר ברוחך. כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז והלל לא יקפיד ע"ש. הרי שהלשון יקניט הוא להביא למי שמקניטים אותו לידי קפידא וכעס. אולם לא עלתה ביד האיש להקניט את הלל. כי הלל מגודל ענותנותו לא נתפעל כלל. מכל דברי נרגן ובוז של האיש. ולא הרגיש ולא בא לידי קפידא כלל:

עכ"פ בכאן שאמרו והקניטתו אשתו. מבואר בעליל שהחסיד נתפעל מדבריה ממה שהקניטה אותו. ובא לידי קפידא או גם כעס. נמצא שנכשל החסיד הזה ברפיון מדת הענוה. כי אין זה מדרכי החסידים הענוים והשפלים בדעתן. להיות מקניטים ומרגיזים אותם. כי מדרך הענוה האמיתית הוא. שלא להרגיש כלל משום דברי נרגן וקנטור. ולא ינוח שבט הקפידא בגורל הענוה בשום ענין בעולם. וכמו שסיפרו בגמ' על הלל. כי מגודל ענותנותו לא הקפיד על האיש שרצה להקניט אותו. וכן אמרו חז"ל בסוטה דף מ' א"ר אבהו מריש הוה אמינא ענותנא אנא. כיון דחזינא ליה לר' אבא דמן עכו. דאמר איהו חד טעמא. ואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד. אמינא לאו ענותנא אנא. הרי כי יסוד הענוה הוא. שלא להקפיד כלל על שום דבר בעולם:

ולזה כאשר הרגיש החסיד שנתפעל ממה שהקניטתו אשתו ובא לידי קפידא. ונכשל במדת הענוה. רצה לעשות תשובה ולהשלים נפשו במדת הענוה בתכלית. והנה ידוע כי יסוד דרכי התשובה הוא. עזיבת החטא וקבלה על להבא. אמנם אינו דומה התשובה בדרכי המדות. לשאר עבירות ומצות מעשיות. אשר בקל יוכל האדם לקבל על עצמו להיות זהיר במצוה. ולפרוש מן החטא. לא כן בדרכי המדות. אשר שרשם הוא בפנימיות הלב. ונדרש ע"ז עמל והתבוננות רב. לעקור משורש איזה מדה שאיננה רצויה:

והנה בדרכי קניית הענוה. שנינו באבות פ"ד ר' לויטס איש יבנה אומר מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה. ועי' להרמב"ם שם בפי' המשנה שכתב ז"ל. רוצה לומר שאתה צריך להכריח נפשך עד שתרחיק ממנה הגאוה. בחשבך באחרית הגוף והוא שובו רימה ע"ש. הרי שדרך קניית הענוה הוא. ההתבוננת באחרית האדם. כי סופו רימה ותולעה. וכ"כ בס' מסילת ישרים פ' כ"ג בדרכי קניית הענוה. שהוא ההתבוננת על ענינים שונים כו'. כי בהיות האדם מסתכל בפחיתות חומרו כו'. וכשיחשוב כמו כן שבסוף כל גדולתו ישוב לעפר מאכל לתולעת. כש"כ שיכנע גאונו. כי מה טובו ומה גדולתו ואחריתו בושה וכלימה ע"ש:

ועל כן החסיד הזה שנכשל ברפיון מדת הענוה. ורצה לשוב בתשובה ולהשלים נפשו במדת הענוה בתכלית. היה עליו להתבונן בדרכי המוסר. בפחיתות ושפלות האדם. שתקות אנוש רימה כנ"ל. והנה בעת אחר היה אפשריות להיות עמל בדרכי התבוננות הנ"ל בהמשך זמן מה. אולם כאשר העת היה ערב ר"ה. רצה לעשות תשובה שלימה ולמהר להשלים נפשו במדת הענוה. עוד בלילה הזה. טרם קומו לבקר משפע ביום הדין הנורא. ע"כ ראה להשתמש באמצעים היותר חזקים. להגביר דרכי ההתבוננות משפלות ופחיתות האדם. שיעשה רושם ויפעול כל עוז על לוח לבבו:

וע"כ הלך ולן בבית הקברות. בית מועד לכל חי וסוף כל האדם. אשר שם הוא מוכשר ביותר להתפעל מהר מדרכי ההתבוננות הנ"ל. שתקות אנוש רימה ואחריתו בושה וכלימה. ולקנות מהר ענוה ושפלות הרוח בתכלית. ומעתה לא יפלא איפוא מה שהלך ולן בבה"ק. כי כל מה שהיה נחוץ להם לעבודת ד' ית"ש. ובפרט לדרכי התשובה. לא יבצר מהם כל עצה וכל תחבולה שבעולם: