אור ישראל/מכתבים/ב

אחי ורעי, הן מלפנים אותה גיליתי, כי האיש המעונה והמדוכה בהבלי התבל הלזה, פרנסתו דחוקה עמלו רבה, אינו מוצא קורת רוח בכל ענייניו, כאשר יתעורר בקרבו איזה דרך נכון לפניו, אשר התקוה רבה כי מקום מוצא לפניו, להשקיט בזה מהרעיון רוח אשר עליו – בוראי לא ינוח ולא ישקוט, עד אשר יקים מזימות לבבו יתד נאמן בל ימוט – כי מי הוא פתי אשר בחשכים יהלך, ולפניו יתנוצץ אור בהיר. ולא יחיש מעשיהו להתקרב אליו:

כן אנחנו אלה היום, בתהלוכות עסקי נפשותינו, להכין צידה לאחריתינו, לסור משאול מטה מרעיון רוח ומבושת פנים, בעולם הנצחי לעד בל ימוט, טעונים אנחנו בתאוות המדומות, הכבוד המוציא את האדם מן העולם מלפפינו, ואחריו נלך ובעקבותיו נצא, מבלבל מוחינו ומכלה כוחינו להכין די סיפוקו, מבטל אותנו מן התורה, אשר היא חיינו ואורך ימינו בזה ובבא, עושק ממנו המצות וכל מדה יקרה, ינהלנו לעונות ופשעים אשר לשמים יגיעו, אנה ננוס לעזרה ואל מי נפנה, אם לא אל לימוד המוסרי, המייסרת האדם לזכור אחריתו, כי לא לעד יחי' בעולם השפל הלזה, רק גרים אנחנו בחיינו הלזה, לעסוק בעבודתינו המוטלת עלינו, למען ישולם שכרינו במקומינו האמיתי, עתה מה כבוד ננחל בעולם הנכרי הלזה, אשר כצל יעבור ולא ישורנו עוד –

הן אלה קצות דרכי הסופר, אור בהיר הוא, ואנחנו בחשכים נהלך אחרי רצונינו הגופנים השפלים והנבזים, איך לא נחיש מעשינו להתקרב אל ליסוד הלזה, לעשות לו יסודות נאמנות בל ימוט, לבל יעבור עליו מקרה רעה ח"ו, להשבית הרעיון הנשגב הלזה, לזאת מאד נכון הדבר לחזקו במסמורים נטועים, לקבוע עתים סדורים לזה בכל בין מנחה למעריב, ואיש את רעהו יחזק ויזרז לעשות תחבולות, להיות המועד נכון לזה בל יחסר, ואם יפקד איש או אולי יהי' לשטן לזה ח"ו, אז מהנכון לפקח על זה הדבר, לבקש עצה ותחבולה, לסבול סכלותו ולפתות לבבו בדברים רכים, כ"א לפי דרכו ושכלו, ובזאת יוסד המוסרי ביתד נאמן:

להרגיל בחכמה הלזו, אשר דרכי' יפרדו לב' ראשים, הא' להלהיב הנפשות בזיכוך הרעיון, בלימודים הנשגבים הללו, ללמוד בשפתים דולקים, ברעיון נכון, בציור רחב להרחיב כל דבר, ולקרבה בדמיונות קרובים, עד אשר יתלהב הלב אם מעט אם הרבה, אשר תובל תת כחה להכין האברים, להוציא כל מעשה הטוב למענהו, אם ברצון, או בחזקה – :

והשני היא חכמת העולם, להיות רואה את הנולדות, לפקח מראש טרם יבואו ימי הרעה, להכין עצה ותחבולה, איך לנהל עצמו ואחרים, ולהקטין הדבר להקל הנסיון, עד אשר תגדל היראה מהתאוה, וזה כל האדם להגביר היראה ולהחליש התאוה במוסרי וחכמה, לזאת מה נהדר הוא, אם יהי' לנו נושא על מה יסוב הלימוד וההרגל במוסרי ובחכמה, נושא הלזה לקרב הלבבות ללימוד המוסרי, במוסרי יוסד, ובסבלנות יחוזק, ובחכמה יציץ ציץ ויגדל פרח: –

ובזאת אם נהי' לאנשי חיל, לבל נקפוץ לכעוס על ריעינו, מדוע אטום לבבו מלהבין מה טיבו של הלימוד הלזה, באמרינו הלא גם בנו הסבלות גוברות בענינים רבים, בזאת נחקה בלבינו נרגיל עצמינו במרת הסבלנות ובשפלות הרוח, שלא נגביה עצמינו על אחרים:

עמקות הרעיון להכין עצה ותחבולה, איך לייסרו בדברים נכוחים, לקרבו אל אבינו שבשמים, תוסיף תת כח לעצמינו, להתעורר ליסר את עצמינו בענינים רבים, לקרב נפשותינו אל עבודה אשר נבראנו לזה לטוב לנו:

וביותר כאשר נספר מלאכתינו לגברים, להיות כל אחד שורר בענינו המסוגל. זה ייסרהו בלשון לימודים, וזה יקרבהו בפנים המאירות, זה יחזקהו בהתלהבות לבבו הטהור, וזה יאסרהו בתחבולותיו הצודקים ובחכמה הנדרשת, מה נורא ההרגל הזה להקים כל לימוד וכל מדה נכונה לסלק נסיונות רבות המתרגשות על האדם, עניני פיקוח נפשות וכדומה, אשר בפתע פתאום ירשע האדם למכביר ובאין תקומה ח"ו, אכן אם נרגיל עצמינו להיות ענינינו נפעלים על ידי רבים, איש כפי דרכו וענינו, מה נקל להקים כל דבר ביגיעה מועטת ובהוצאה קטנה, להחיות נפשות רבות, ולקיים עולם מלא, חכמת העולם להקל הנסיון ולהקטין הדבר, עד אשר תגבר היראה, צריכה ביאור רחב בדמיונות רבות, לא נמצא ענינם בספרי המוסר, כן איש איש בתבונתו ידלנה, אם תתנו לב נסיון לזה, בלו"נ איה"ש עוד נדבר מזה: