אור ישראל/כוכבי אור/יא

אדם ובהמה תושיע ה', אמר רב יהודה אמר רב, אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה. (חולין דף ה'):

שנינו באבות פ"ו. כך היא דרכה של תורה. פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה. ועל הארץ תישן. וחיי צער תחיה. ובתורה אתה עמל. ואם עתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב. והנה הכונה מה שאמרו ז"ל וחיי צער תחיה. לכאורה הוא מושלל הבנה. מה הוא חיי צער. כי מי שאוכל פת במלח ושותה מים במשורה. וישן על הארץ. האם אין זה חיי צער:

בגמ' יומא (דף ע"ו) שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחי. מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה. אמר להם אמשול לכם משל. למה הדבר דומה למלך בשר ודם שיש לו בן אחד. ופסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה. ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום. והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים. והיה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר. ונמצאו כולן מתים ברעב. נמצאו כולם מכוונים את לבן לאביהם שבשמים:

ולפי מושכל ראשון יפלא מאוד. כי הנה במנחות (דף ק"ג) דרשו חז"ל את הכתוב בפ' תוכחה. והיה חייך תלואים לך מנגד. זה הלוקח תבואה משנה לשנה. ופחדת לילה ויומם. זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת. ולא תאמין בחייך זה הסומך על הפלטר. ופרש"י הלוקח תבואה משנה לשנה שאין לו קרקע לזרוע והיינו חייו תלואים שאינו יודע אם יהיה לו מעות לשנה הבאה עכ"ל. ועי' פרש"י שם. ונראה כי כל המאוחר בפסוק הוא קללה יותר. כי והיה חייך תלואים לך מנגד. זה הלוקח תבואה משנה לשנה שדואג לשנה הבאה. ופחדת לילה ויומם זה הלוקח תבואה מערב שבת לע"ש. ואינו יודע אם יהיה לו מעות גם לע"ש הבא. ולא תאמין בחייך זה הסומך על הפלטר. שאינו לוקח תבואה כלל ואינו יודע אם יהיה לו מעות גם על יום מחר לקנות פת. או שמא לא יאפה הפלטר. ועכ"פ נשמע מכל זה שמי שאינו יודע אם יהיה לו מעות גם על יום מחר לקנות אוכל. היא קללה גדולה שאין כמותה. כי לא יאמין בחייו. ולפ"ז יפלא מאוד. כי בדור המדבר שירד להם מן בכל יום. ומי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב. נמצא כי מה שירד להם מן בכל יום. הרי זה קללת אלקים מתוכחה האם חלילה נתן הקב"ה לדור המדבר את הקללה מתוכחה:

אכן נראה ביאור הענין. כי הנה בסוטה (דף מ"ח) מייתי ברייתא. תניא ר' אליעזר הגדול אומר. כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר. אינו אלא מקטני אמנה. הרי כי מי שהוא באמת מגדולי אמנה. אינו דואג כלל מה יאכל למחר. כי הוא מאמין בה' וישים מבטחו בו ית"ש. כי הוא נותן לחם לכל בשר. ומי שהוא דואג ואומר מה אוכל למחר עון הוא בידו. כי הוא מקטני אמנה. ולזאת מי שהוא שלם באמונה בתכלית. גם אם יעמס לו ה' פרנסתו רק יום יום. ואינו יודע אם יהיה למחר מה לאכול. בכ"ז אין זה אצלו בגדר קללה כלל. אחרי אשר אינו דואג מאומה ובוטח בה' כי לא יחסר לו מזון. ואין מחסור ליראיו. ונהפוך הוא כי הקללה הזאת תהפך לו לברכה. להיות לו מזה פרי תועלת לנפשו. כי זה שאינו יודע אם יהיה לו מה לאכול למחר. זהו סיבה שצריך עכ"פ לשעבד את לבו לאביו שבשמים:

אולם מי שהוא מקטני אמנה. ודואג באמת גם על יום מחר מה יאכל. אם יהיה אופן פרנסתו לבקש יום יום להשתכר לחם חקו. ובכל יום אינו יודע אם יהיה לו מה לאכול למחר. ומה גם אם יש לו בנים. ולמחר עולליו ישאלו לחם. ואינו יודע אם יהיה לו לחם לפי הטף. ולא יוכל להסיר דאגה מלבבו. אצלו הוא באמת קללת אלקים מתוכחה. כי חייו תלואים לו מנגד ולא יאמין בחייו. גם לא ישא מזה פרי תועלת לנפשו לכוון את לבו לאביו שבשמים אחרי כי הוא מקטני אמנה. וביותר כי הדאגה מעכר את רוחו ומבלבל את דעתו. והוא מוכה בתמהון לבב:

ובזאת נשכיל ונמצא פשר דבר. כי הנה הקללות שבפ' תוכחה. הוא אם לא ישמעו בני ישראל בקול ה'. לשמור ולעשות את כל מצותיו ויסורו מאחריו. הנה להם גם בלוקח תבואה מן השוק שאינו יודע אם יהיה לו מעות לקנות. ומה גם הסומך על הפלטר. הנה תחשב זאת להם לקללה. כי חייהם יהיה תלואים להם מנגד ולא יאמינו בחייהם. אולם דור המדבר היו במדרגה גדולה מאוד כידוע. ועל הים סוף נקבע בלבבם האמונה בתכלית. כמש"כ וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ולזאת גם כי לא הוריד להם הקב"ה מן פעם אחת בשנה. כי אם ירד להם מן בכל יום. והיו דואגים שמא לא ירד מן למחר. בכ"ז לא היתה זאת להם בגדר קללה ח"ו. כי אם לברכה. כי הדאגה הזאת היה להם רק פרי תועלת לנפשם. כי כולם היו מכוונים את לבם לאביהם שבשמים. ושוב לא היו דואגים כלל ליום מחר. כי האמינו בה' ובמשה עבדו:

עפ"י הנ"ל יש לפרש מה שאמרו חז"ל, לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן. היינו כי שתהיה התורה בבחינה עליונה. נחוץ שתלוה אליה גם יראת ה' ית"ש. וכמאמרם ז"ל בפ"ג בפ"ג דאבות. אם אין חכמה אין יראה. אם אין יראה אין חכמה. והנה בדור המדבר אשר ישראל נתפרנסו ממן. והקב"ה הוריד להם את המן רק יום יום לחם חקם. וזאת היתה סיבה אשר כל ישראל היו מכוונים את לבם לאביהם שבשמים כנ"ל. וממילא היה גם יראתם בבחינה נעלה מאוד והיה אצלם התורה והיראה משולבות יחד כתאמי צביה. אולם כימים ההם עוד לא היה להם לישראל. כי כאשר נכנסו ישראל לארץ ועסקו בישוב דרך ארץ. ובימי האסיף אספו את תבואתם. ומלאו אסמיהם בר. והקב"ה שלח להם את ברכתו. עד אשר ישן מפני חדש הוציאו. ע"כ מעניני פרנסתם שוב לא היה להם עוד סיבה לכוין את לבם לאביהם שבשמים. כי עוד לא היה להם דאגת מחר גם לא לימים רבים. ובסור הסיבה בטל המסובב. וזהו מה שאמרו חז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן כמובן:

והנה סדר התייחסות התורה עם דרך ארץ. אם אמנם כי נתונה רשות לאדם. לעסוק בדרך ארץ במלאכה או במסחור לצורך פרנסתו. אולם כבר אמרו חז"ל באבות פ"ד. ר' מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. וכן אמרו שם פ"א שמאי אומר עשה תורתך קבע. והעיקר הוא כי אם ירצה האדם ליכנס ולאסוף ענין. להכין לפניו לימים רבים. ומה גם להניח יתרו לעולליו. על ידי זה יצטרך להרבות בעסק או במלאכה. ולמעט בלימוד התורה. אולם דרך בחינה העליונה הוא. לעסוק בדרך ארץ במלאכה וכדומה בכל יום. להשתכר רק כדי פרנסתו של אותו יום בלבד. וכמבואר בשו"ע יור"ד ה' ת"ת סי' רמ"ו בהגה וז"ל. ויעשה מלאכה כל יום כדי חייו אם אין לו מה יאכל. ושאר היום והלילה יעסוק בתורה ע"ש. ונראה שזהו ממה שסיפרו חז"ל ביומא (דף ל"ה) על הלל הזקן. שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק. חציו היה נותן לשומר בהמ"ד. וחציו לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. ואף כי אם יתנהג האדם באופן כזה. יהיה לו דאגת יום מחר אם יהיה לו מה לאכול. אכן אם הוא מגדולי אמנה. עוד יהיה לו פרי תועלת לנפשו. לכוין את לבו לאביו שבשמים ושוב לא ידאג כלל. וכמו שהיה הענין באוכלי מן וכנ"ל. אך אם עדיין לא הגיע למדרגה זו. להיות שלם באמונה ובטחון בתכלית. כי הוא דבר קשה מאוד. וכמבואר במשנה סוטה (דף מ"ח). משחרב בית המקדש פסקו אנשי אמנה מישראל. ואמר ר' יצחק אלו בני אדם שהם מאמינין בהקב"ה דתניא ר"א הגדול אומר כל מי שיש לו פת בסלו כו' ע"ש. ועכ"פ אף אם לא הגיע למדרגה זו. ולא יוכל להסיח דאגת יום מחר מכל וכל. בכ"ז יתנהג כנ"ל. ויחזק אמונתו בכל האפשריות ויסבול מעט צער:

הוא מה שאמרו חז"ל באבות. כך היא דרכה של תורה. פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה. ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה. ובתורה אתה עמל. והנה חיי צער הוא מי שאינו יודע אם יהיה למחר מה לאכול. כי היא קללת אלקים בפ' תוכחה. והכתוב הפליג זה בלשון נורא. והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך וכמו שדרשו חז"ל במנחות כנ"ל. וזה שהורו לנו חז"ל. כי דרכה של תורה להיות לו לאדם מדת ההסתפקות כי יספיק את עצמו עם פת חריבה במלח ומשורה מים. אכן גם זה המעט של פת במלח ומים במשורה. חיי צער יחיה. והיינו שלא ירצה להכין לפניו פת במלח ומים במשורה לימים הרבה. אף לא על יום מחר. רק חיי צער יחיה. כי יום יום יעשה מלאכה רק כדי חייו. להשתכר על פת במלח ומשורה מים של אותו יום בלבד. ושאר היום והלילה יעסוק בתורה:

וכמו שנהג הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק. חציו היה נותן לשומר בהמ"ד. וחציו לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פ"ד דאבות כתב כי הלל הזקן היה חוטב עצים. והנה אדמו"ר הגה"ח זצוק"ל היה אומר. כי יש להבין כי חצי טרפעיק הוא דבר מועט מאוד. כי הלא היה נותן חצי טרפעיק לשומר בהמ"ד. ובודאי גם אחרים היו נותנים כזה לשומר בהמ"ד. ואם חצי טרפעיק היה איזה דבר חשוב. היה השומר בהמ"ד מתעשר. ועכ"פ עם דבר מועט כזה של חצי טרפעיק. היה מספיק א"ע לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. וגם זה המעט לא הכין לפניו על יום מחר. כי יום יום היה חוטב עצים ומשתכר כדי טרפעיק. שיהיה חציו לפרנסתו של אותו יום. וכך היא דרכה של תורה:

והנה בברכות (דף ל"ה) אמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן משום ר' יהודה ב"ר אלעאי. בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי. זו וזו נתקיימה בידן. דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי. זו וזו לא נתקיימה בידן עכ"ל הגמ' ע"ש. ויתבאר לנכון דהנה ידוע כי כל עניני האדם. בין צרכי הגוף כמו פרנסה וכדומה. ובין צרכי הנפש תורה ויראה. אף אם האדם יעסוק בהנה בידים חרוצות ונפש עמלה לה. בכ"ז לא תקום ולא תהיה בלתי עזר ה' ית"ש. עניני הגשמים ידוע כי הכל בידי שמים. ואף כי התורה התירה לעסוק בדרך ארץ. וכמו שאמרו ז"ל שם בברכות ואספת דגנך כו' הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל ע"ש. אכן עם זה צריך עזרתו ית"ש שתהיה ברכת ה' בבית ובשדה וכמו שכתוב בפ' בחוקתי. וכן בעניני הנפש אמרו חז"ל בסוכה (דף נ"ב) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו כו' ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו כו':

אכן ההבדל הוא. כי בעניני הגשמים העיקר הוא ידי שמים. ואך ימין ה' עושה חיל. והאדם צריך רק לעסוק באיזה סיבה שיהיה מקום לחול ברכת ה'. וכאשר אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. ע"כ כל מה שהאדם יקטין את הסיבה. וישליך יהבו על ה'. וימעט בעסק כדי לעסוק בתורה. כן יהיה השגחתו ית"ש עליו ביותר לברך את מעשה ידיו. אולם בעניני הרוחנים בתורה ויראה. הוא להיפך כי העיקר הוא עמל האדם וכאשר האדם יעשה את שלו כל מה שהוא אפשרי בכח אנושי למסור נפשו על התורה והיראה. אז גם ה' יתן את רוחו עליו. וישלח לו עזרו מקדש:

זהו מה שאמרו חז"ל דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי. זו וזו נתקיימה בידם. והיינו כי התורה נתקיימה בידן בשביל שעשו אותה קבע. ומלאכתו נתקיימה בידן בשביל שעשו אותה רק עראי. וע"כ היה ברכת ה' חופף על מעשה ידיהם. ודורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זו וזו לא נתקיימה בידן. היינו כי התורה לא נתקיימה בידן בשביל שעשו אותה רק עראי. ומלאכתן לא נתקיימה בידן בשביל שעשו אותה קבע. וסמכו על כחם ועוצם ידם. ולא בטחו בה' הנותן כח לעשות חיל:

הוא ג"כ מה שאמרו ז"ל באבות. כך היא דרכה של תורה. פת במלח תאכל ומים כו' וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך. אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב. והיינו אם יתנהג בדרכה של תורה. לעשות תורתו קבע. כי יספיק א"ע עם פת במלח ומים במשורה. להיות עמל בתורה. ומלאכתו יעשה עראי. כי חיי צער יחיה. שגם זה המעט לא ירצה להכין לפניו מה לאכול למחר. כ"א פרנסתו של אותו יום לבד. וכמו שהיה עושה הלל הזקן וכנ"ל. ואז זה וזה יתקיים בידו. וע"כ יהיה אשריו בעוה"ז. כי יברך ה' את לחמו ואת מימיו. שלא יחסר לו מזון לעולם. וטוב לו לעוה"ב. כי גם התורה יתקיים בידו:

עפ"י הנ"ל יתבאר המאמר הנצב בראש דברינו. מה שאמרו ז"ל אדם ובהמה תושיע ה'. אלו בני אדם שערומים. בדעת ומשימים עצמם כבהמה. כי הנה בפ"ד דתמיד אמרו חז"ל איזה חכם הרואה את הנולד ע"ש. והנה מובן מאליו כי יסוד החכמה לראות הנולד הוא בעניני הנפש. להתבונן מה שיהיה עמו באחרית הימים ולדור דורים. להיות ירא וסר מרע. למען למלט נפשו מיד שאול. ולנחול חיי עד ועדן נצח. אולם בעניני הגשמים. הנה זאת תורת האדם. שלא לדאוג כלל אף על יום מחר כידוע. והנה גם הבהמה לא תדע רק מרגע ההוה. עת תרעב לאכול תשא את קולה. אכן לא תדע מאומה מדאגת מחר. ולפעמים גם הנותר משבעה תהפוך הקערה על פיה וע"כ האדם אשר יתנהג ככה. לדאוג רק בעד רגע ההוה לשבוע לחם. ולא יחוש כלל על העתיד מה יאכל למחר. הנה לפי ראות עיני בשר הוא נמשל כבהמה. לא לפי עיני השכל כי באמת אמרו חז"ל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר ה"ז מקטני אמנה:

הוא מה שאמרו חז"ל אדם ובהמה תושיע ה'. אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה. היינו כי בדעת האמת הם ערומים חכמים לראות את הנולד. ולדאוג בעד נפשם גם לדור דורים. לחיות חיי עולם. ומשימים עצמם כבהמה. היינו בעד עניני עצמם מצרכי הגוף. משימים עצמם כבהמה. שלא לדאוג כלל על העתיד אף לא על יום מחר. תושיע ה'. היינו כי ע"כ ישועת ה' תהיה להם על שניהם. על עניני הנפש תושע להם ימין ד'. בשביל שהם דואגים לנפשם. ועל עניני הגשמים מצרכי הגוף. ישיגו ישועה וברכת ה'. בשביל שהם משימים עצמם כבהמה. שאינם דואגים על העתיד. כי ישימו מבטחם בה' ומייחלים לחסדו:

עם דרכה של תורה פת במלח כו'. העיקר הוא ההסתפקות שישמח בחלקו. זהו מה שאמרו חז"ל בתענית (דף כ"ד) בכל יום ויום ב"ק יוצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני. וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש. לא אמר וחנינא בני יש לו קב חרובין כו'. כי אם די לו בקב חרובין. כי העיקר הוא מה שדי לו. כי אין מחסור ליראיו והבן:

והנה בברכות (דף ל"ד). מעשה בר"ח בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל ר"י בן זכאי. וחלה בנו של ריב"ז. אמר לו חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה כו' ובקש עליו רחמים וחיה. אמר ריב"ז אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו כו' לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו וכי חנינא גדול ממך. אמר לה לאו. אלא הוא דומה כעבד לפני המלך. ואני דומה כשר לפני המלך ע"ש. והוא מושלל הבנה מה בין עבד לשר:

אכן נראה כי יש עבד לפני המלך ושר לפני המלך. אשר שניהם עובדים באמונה. ומוסרים את נפשם על אהבת המלך. ובכ"ז אם יהיה להם איזה בקשה אצל המלך. לפעמים העבד יפיק יותר בקשתו מהשר. כי ההבדל ביניהם הוא. כי השר עם כל תוקף אהבתו את המלך ומוסר נפשו עבורו. אמנם הוא נהנה ג"כ מן המלך. כי השר הוא מקבל פרס גדול מאת המלך כידוע. וחי כאחד הפרתמים. אולם העבד איש חיל פשוט אינו מקבל שום פרס. ורק על הלחם לבדו וחיה. ואם בכ"ז הוא מוסר נפשו על אהבת המלך. ע"כ אם יהיה לו איזה בקשה. ימהר המלך לתת לו את שאלתו ובקשתו. כי מה יש לו מן המלך בעד אמונתו ועבודתו אליו במס"נ. לא כן השר אשר יש לו פרס גדול כנ"ל הנה גם אם לא ימלא המלך בקשתו. אין לו להתאונן כלל כמובן. זהו מה שאמר ריב"ז הוא דומה כעבד לפני המלך כו'. כי ההבדל ביניהם הוא. כי ריב"ז השפיעו הקב"ה גם מטוב עוה"ז. וכן נראה כי היה נשיא בישראל ואמרו ז"ל גדלהו משל אחיו. אכן רחב"ד החסיר ה' ית"ש אותו מכל טוב. כי לא היה לו גם לחם לאכול רק קב חרובין מע"ש לע"ש. וע"כ כאשר יבקש רחמים מלפניו ית"ש. ימלא את בקשתו. כי מה יש לו זולת זה מלפניו. לא כן ריב"ז כי הוא כשר לפני המלך כנ"ל והבן: