אור ישראל/כוכבי אור/ג

ואתה בן אדם אמור אל בית ישראל כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה, אמור אליהם חי אני נאום ה' אלקים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה (יחזקאל ל"ג) ופרש"י כן אמרתם לפיכך אין אתם חפצים לשוב כסבורין אתם שלא תועיל לכם תשובה

הנה אם אמנם כי אין לתמוה על רוח הדור ההוא, אשר הרבו לפשוע בה' ולעשות הרע בעיניו, וה' ית"ש שלח להם את עבדיו הנביאים יום יום השכם והערב, ולא אבו שמוע לשוב אל ה' ית"ש, יען כי יצר לב האדם רע מנעוריו, והיצה"ר לפתח חטאת רובץ, אכן על זה ישתומם כל לב, אחרי אשר כפי המבואר כבר נחמו על הרעה, ויט לבבם לשוב אל ה' ית"ש, רק חסרון האמונה בתשובה, עמד בפניהם לשטן ולא רצו לשוב אל ה' ית"ש, כי היו סבורין שלא תועיל להם תשובה, ויפלא מאוד מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, להיות מלעיבים במלאכי האלקים ומתעתעים בנביאיו, אשר כל הנביאים מראש נבאו בשם ה' על התשובה, כי אם ישובו בני ישראל מדרכם הרעה, יהיה נסלח לכל חטאותם ועונותיהם לא תזכרנה עוד:

וכאשר נשכיל בינה, נשוב נתפלא עוד יותר, כאשר נתבונן על רוח הדורות ההבדל שבינם לבינינו, הלא נודע כי האמונה בכלל רפויה היא בידינו, ומה גם בדברים הנוגעים להאדם בעניני הגשמים, כמו ההשגחה והבטחון, ומה שאמרו חז"ל ב"ב דף י' כי מזונותיו וחסרנותיו של אדם קצובין מראש השנה, וכן במה שאמרו ז"ל אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו אפילו כמלא נימא, ועוד מאמרים הדומים לאלו הנה האמונה בזה דלה וחלושה אצלינו:

מה מאוד נפלא כי בכ"ז במה שנוגע לדרכי התשובה, האמונה הזאת חזקה מאוד בלב האדם, מאמין באמונה שלימה, כי הקב"ה מוחל וסולח לשבי פשע, אף גם במה שאמרו חז"ל בקידושין דף מ' אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שוב רשעו כו' וכן במה שאמרו ז"ל תשב אנוש עד דכא עד דכדוכא של נפש, ועוד יאמין האדם יותר על המדה מכפי שהוא באמת, מאמין כי גם בתשובה קלה כי ישוב אל ה' ויתודה על עונו, יהיה נסלח לכל חטאותיו, ומה גם ביום הכפורים, כי יענה בצום נפשו ויתודה על עונו והוא עצור כל היום בבית ה' בתפילה ובתחנונים, הוא מאמין באמונה שלימה, כי ה' ית"ש יכפר עליו לטהר אותו מכל חטאותיו וכל פשעיו ימחה כעב וכענן:

מה נורא ההתחלפות הלזה, הדור ההוא אשר הגיע למדרגה להיות נחם על הרעה, והיו מלאים רצון לשוב אל ה' ית"ש, היה להם חסרון אמונה כי התשובה תועיל להם, ולכך לא רצו לעשות תשובה, ואנחנו דלי וחלושי האמונה, ובאין נחם על דרכו, ובכ"ז האמונה בדרכי התשובה חזקה מאוד, גם כי בקל תועיל התשובה לסלוח לכל חטאת האדם, האם יש עתה במציאות, מי שיעלה על לבו לשוב אל ה' ית"ש ויהיה לו לשטן, כי יפג לבו מלהאמין בתשובה:

הנה בפסחים דף קי"ח, אמר רב הונא ישראל באותו הדור מקטני אמנה היו, וכדדרש רבה בר מרי, מאי דכתיב וימרו על ים בים סוף, מלמד שהמרו ישראל באותה שעה, ואמרו כשם שאנו עולים מצד אחד, כך מצרים עולין מצד אחר, אמר לו הקב"ה לשר של ים פלוט אותן ליבשה כו' ובאו ישראל וראו אותן שנאמר וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים עכ"ל הגמ' ע"ש, והנה רב הונא לא בא לשלול מישראל שבאותו הדור, כי היו נעדרי האמונה מכל וכל, רק כי היו מקטני אמנה, שלא היה להם האמונה בשלימות, וצריך ביאור מהו גדר של קטני אמנה, גם מדוע המרו ישראל על הים, לאמר כי מצרים עולין מצד אחר:

אכן נראה כי תכלית האמונה בשלימות, הוא להאמין בה' גם בדברים שהם נגד דרכי השכל, וזאת תורת גדולי אמנה כי יאמינו בה' ובנביאיו, גם מה שהוא נעלה ונשגב משכל אנושי, אולם גדר קטני אמנה הוא, כי לא יאמינו רק מה שהאמונה מתאים עם דרכי השכל, אולם אם האמונה תתנגד לדרכי שכל אנושי, רפה אמונתם להאמין בזה, וזהו כמו שכתוב בס' מלכים ז', ויהי כאשר דבר איש האלקים אל המלך לאמר, סאתים שעורים בשקל כו' יהיה כעת מחר בשער שמרון, ויען השליש ויאמר והנה ה' עושה ארבות בשמים היהיה כדבר הזה ויאמר הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל ויהי לו כן כו', כי קצר שכלו להבין איך יהיה כדבר הזה:

והנה מה שאמרו ישראל כשם שאנו עולים מצד אחד, כך מצרים עולין מצד אחר, לא רפה אמונתם ביכולת ה' ית"ש, כי אין זה נגד דרכי השכל, הם האמינו כי הקב"ה כל אשר יחפוץ יעשה, ואין מידו מציל, אולם ידוע כי בני ישראל במצרים היו במדרגה נמוכה מאוד, וכמאמרם ז"ל הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, וע"כ היה אצלם נגד דרכי השכל, כי הקב"ה יאבד בגללם אומה שלימה, להכחידם מתחת שמי ה', ולהטביע את כולם בים, ולזאת אף כי אמר להם מרע"ה, כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, בכ"ז היה האמונה בזה רופפת בידם, יען היו מקטני אמנה להאמין אמונת אומן במה שהוא נגד דרכי שכלם, וזוהי הסיבה שאמרו כשם שאנו עולים כו':

הוא מש"כ בתורה ויושע ה' כו' וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים כו' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, לא נתבאר מהו ענין האמונה שהאמינו בה' ובמשה עבדו, גם במה נתחזקה אצלם האמונה עתה על הים, יותר מכל האותות והמופתים אשר עשה ה' לעיניהם במצרים, אולם הוא הדבר כי באמת היו ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה, היינו כי רפה אמונתם להאמין מה שהוא נגד שכלם, והנה האותות והמופתים אשר עשה ה' במצרים, הנה יכולת ה' אין זה נגד דרכי השכל, אך כאשר באו אל הים, ואמר להם מרע"ה כי אשר ראיתם את מצרים היום כו', זה היה נגד דרכי שכלם כי הקב"ה יטביע את כולם במצולות ים, ולזאת אמרו כשם שאנו עולים מצד זה כו', אולם אח"כ כאשר ראו את מצרים מת על שפת הים, וכי לא נפל דבר מכל אשר דבר מרע"ה, אז נפקחו עיניהם להבין ולהשכיל, כי לא לאדם לבא בסוד ה', ולא לשכל אנושי לעלות מרומים למצוא חקר אלקי ואז נקבע בלבבם האמונה בתכלית, להאמין בה' ובמשה עבדו, אף מה שיהיה נעלה ונשגב משכל אנושי, וז"ש וירא ישראל כו' ויאמינו כו', כי מתחילה היו מקטני אמנה ואמרו כשם שאנו עולים כו', אך כאשר ראו את מצרים מת על שפת הים, אז האמינו בה' ובמשה עבדו:

והנה יסוד התשובה, כי הקב"ה מקבל שבים ומוחל וסולח לעונם הוא נגד דרכי השכל, אף למחול ולסלוח על עון אחד, ומה גם מה שאמרו חז"ל בקידושין אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שוב רשעו כנ"ל, הוא מוזר מאוד מדרכי השכל כמובן:

אמנם מרחק התשובה מדרכי השכל, תלוי כפי איכות ההכרה וההבחנה שיהיה לו לאדם במשקל כבד עון, כמה רבה האשמה של החטא, להיות ממרה את רצון ה' ית"ש, כי מי אשר לא ירגיש ויבחין, ולא יחשוב את עצם חטא ועון לאשמה גדולה כ"כ, לא יהיה אצלו יסוד התשובה נגד דרכי השכל, כי כאשר עצם החטא לא נחשב בעיניו לאשמה גדולה, והקב"ה הוא רחום וחנון, מדוע לא ימחול ויסלח לשבי פשע וחטאה:

אולם ככל אשר ירבה האדם להכיר ולהבחין את משקל כבד עון. ולהבין ולהשכיל את גודל הרעה והאשמה הרבה של חטא ועון. להיות את רצון ה' ית"ש ממה"מ הקב"ה. כן יהיה אליו יסוד התשובה ביותר נגד דרכי השכל:

אמיתת ההכרה של ערך האשמה של חטא ועון. לא ישיג האדם כ"א מתוך ידיעת רוממותו וכבודו הנדול ית"ש. והוא כמש"כ בס' מסילת ישרים בביאור יראת חטא. בענין יראת חטא מדרכי יראת הרוממות. והוא שהאדם ירחק מן החטאים. ולא יעשה מפני כבודו הגדול ית"ש כי איך יקל או איך יערב לבו של בו"ד שפל ונמאס. לעשות דבר נגד רצונו של הבורא יתברך ויתעלה שמו. והנה זאת היראה איננה כ"כ קלה להשיג אותה כי לא תולד אלא מתוך ידיעה והשכלה להתבונן על רוממותו ית"ש ועל פחיתותו של האדם עכ"ל:

וע"כ כאשר יגיע האדם למעלה זו של ידיעת רוממותו ית"ש. אז ישכיל ויבין את הרעה הגדולה והאשמה הרבה של חטא ועון. כי בו"ד שפל ונמאס יערב לבו להמרות רצון ה' ית"ש ממה"מ הקב"ה. וכאשר יכיר היטב אשמת החטא. אז יהיה יסוד התשובה מוזר לו מאוד מדרכי השכל כנ"ל. אכן בכ"ז אם הוא מגדולי אמנה. ולבו שלם באמונה בתכלית להאמין אמונת אומן אף מה שהוא נגד דרכי השכל. הנה צדיק באמונתו יחיה. אשר הבטיחנו הקב"ה ע"י עבדיו הנביאים. כי אם יעזוב רשע דרכו ישוב אל ה' וירחמהו וירבה לסלוח, אמנם אם בדרכי האמונה יהיה מקטני אמנה. כי ירפה אמונתו במה שיהיה נגד דרכי השכל. יוכל היות כי באמת יפג לבו מלהאמין ביסוד התשובה. כי הקב"ה מוחל וסולח לשבים. וכן מי שלא יכיר ויבחין האשמה של חטא ועון. הנה גם אם הוא מקטני אמנה יאמין ביסוד התשובה. אחרי כי אין אצלו נגד דרכי השכל:

ובזאת נמצא פשר דבר. את אשר הדור ההוא של יחזקאל הנביא. אמרו כי פשעינו וחטאינו עלינו ובם אנחנו נמקים כו'. אשר לכאורה יפלא מדוע היה להם חסרון אמונה בתשובה. והיו סבורין שלא יועיל להם תשובה כנ"ל. גם מהו דבר ההתחלפות בינם לבינינו. מדוע אנחנו שלמים באמונה זו של תשובה בתכלית. אכן הוא הדבר. כי הנה הדור ההוא חיו עוד בזמן הבית. עיניהם ראו את הקדש ואת המקדש. ואת כבוד ה' השוכן בתוך הבית. וע"כ היה להם השגה בגודל רוממותו והדר כבודו ית"ש. ולאות על גודל השגתם מרוממותו ית"ש הוא ממה שאמרו ז"ל בתנא דבי אליהו. כי יחזקאל הנביא אמר לזקני ישראל עשו תשובה אמרו לו בושים אנחנו כו' ע"ש. הנה מה נורא ההרגש הזה להתבייש מפניו ית"ש. מפני גודל חטאם. לשוב אליו ית"ש ולבקש ממנו מחילה וסליחה. והנה הבושה הזאת הוא בחינה גדולה מדרכי יראת הרוממות כידוע:

ועכ"פ כאשר היה להם ההרגש מגודל רוממותו ית"ש. אם כי בכ"ז לא עצרו כח לעמוד נגד היצה"ר. אכן הכירו היטב את גודל האשמה של חטא ועון כי נורא הוא. וכאשר היה להם הכרה באשמת החטא. ע"כ היה להם ענין התשובה מוזר מדרכי השכל. והנוגע לדרכי אמונה היו מקטני אמנה. כי רפה אמונתם להאמין מה שהוא נגד דרכי השכל. וע"כ לא האמינו ג"כ כי התשובה תועיל להם לסלוח לכל פשעיהם ואם ישובו מדרכם חיו יחיו:

אכן לא כן אצלינו. אשר בעוה"ר אנחנו נעדרים מהרגשי יראת העונש. אשר נוגע לכל איש לנפשו ובשרו. והיא קרובה לחוש. ומה גם יראת רוממותו ית"ש. חסר לנו ההרגש מכל וכל. וע"כ אין אנו מכירים כלל. את ערך האשמה של חטא ועון. כמה הוא גדול ונורא ועצם החטא הוא קל בעינינו מאוד. ולזאת ענין התשובה איננה אצלינו נגד דרכי השכל כלל. ולא יפלא בעינינו מאומה. וע"כ גם מקטני אמנה אשר רפה אמונתם להאמין מה שהוא נעלה ונשגב משכלם. בכ"ז הם מאמינים באמונה שלימה בדרכי התשובה כי הקב"ה מוחל וסולח לשבי פשע. באשר לא יפלא זה בעיני שכלם כלל:

אמנם אם כי רחוקים אנחנו מהרגש יראת רוממותו ית"ש. להבחין מזה את גודל האשמה של חטא ועון. אכן נוכל למצוא חשבון צדק בעז"ה. מעונשי העבירות ותוכחת עלי עון. כי מזה נוכל להכיר מהו האשמה של חטא ועון להמרות רצון ממה"מ הקב"ה. כי הנה חז"ל אמרו בעירובין דף י"ט. אמר ריב"ל מאי דכתיב עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה. עוברי אלו בני אדם שעוברין על רצונו של הקב"ה. עמק שמעמיקין להן גיהנם. הבכא שבוכין ומורידין דמעות כמעין של שיתין, גם ברכות יעטה מורה שמצדיקין עליהם את הדין. ואומרים לפניו רבונו של עולם. יפה דנת יפה זכית יפה חייבת. יפה תקנת גיהנם לרשעים כו' ע"ש. ולכאורה יפלא מאוד. מאי רבותא היא אם הרשעים בעולם האמת. באין יצה"ר שולט. מצדיקין עליהם את הדין. ויתנו צדקות ה':

הכתוב אומר בפ' האזינו. הצור תמים פעלו. כי כל דרכיו משפט. אל אמונה ואין עול. ולפי מושכל ראשון יפלא מאוד לייחס להקב"ה תואר של שלילת חסרון. כי הלא העולה הוא חסרון. התואר של שלילת עולה הוא רק תפארת לבו"ד. וכמש"כ שארית ישראל לא יעשו עולה כו'. אולם ה' ית"ש מקור השלימות. איך נייחס אליו תואר של שלילת עולה. האם השופט כל הארץ יעשה עולה:

הן מנויה וגמורה בסוד כל יושבי תבל. למשפט אמת וקים. להעניש לכל עושי עול רע כרשעתם. כל הממשלות יש להם חוקים ומשפטים מגבילים. חלקי עונשים נגד כל פורע חוק ומוסר. אמנם אם כי יסוד העונש הוא דבר מוסכם בתבל. אכן איכות או כמות העונש לכל חטא ופשע. הוא רק דבר הסכמי והשערת הדעת. באשר אין משקל לרוח העון או העונש. לשקול בפלס את איכות העונש נגד רוח העון. ולזאת איכות העונש הוא רק ענין הסכמי. וע"כ אין משפטי העונשים שוים אצל כל הממשלות. כי כל ממשלה תשים חוקי ומשפטי עונשים לכל חטא ועון. כטוב וכישר בעיניה לפי השערת דעתם. ולפעמים יהיה עונש עלי עון בדבר מושל שלטון כפי רצונו אז. להעניש קשה או רק עונש קל:

ועכ"פ אחרי אשר אין קו ומשקולת. לשקול העון עם העונש. שיהיו מכוונים יחד. ולזאת איפוא הלא הוא נמנעות בחיק שכל אנושי. לכוין להגביל בצמצום את איכות העונש שיהיה מול ערך העון. ולזאת בדרכי תהלוכות המשפט. תוכל להיות לפעמים איזה עול ומשפט מעוקל באיכות העונש. כאשר אין במציאות בכח שכל אנושי. לערוך איכות העונש מול העון שיהיו מכוונים יחד. כדומה אחד נענש ביד פשעו איזה עונש על משך זמן מוגבל. האם יש על זה פלס ומשקל על זמן העונש. או האם יש בכח שכל אנושי. להגביל זמן העונש בצמצום לפי ערך העון. לא יום אחד פחות או יותר. וא"כ בהכרח יוכל להיות איזה עול במשפט. אולם מה כח אנוש בו"ד וכאשר הוא בהכרח להעניש לפושעים. הנה אין לשופט אלא מה שעיני שכלו רואות:

עתה נפן מזה להתבונן על משפטי ה' ית"ש. אשר נותן לרשע רע כרשעתו. ומה גם בעולם הגמול. אשר נכונו שם שפטים רבים רעים ונוראים לפועלי עון, לצרוף אותם באש מתלקחת כצרוף הכסף. האם ג"כ נשאול איה פלס ומשקל לשקול איכות העונש עם רוח העון. האם ג"כ נאמר חלילה כי העונש הוא רק דרך השערה והסכמי. או כאשר יהיה רצון מלפניו ית"ש. לכל חוטא ופושע כמה להענישו. וא"כ ג"כ הרי יוכל להיות עול בחיק המשפט כנ"ל. חלילה לשופט כל הארץ מזה. אולם את אשר הוא נמנעות אצל בו"ד. היפלא מה' דבר. לעשות משקל לרוח העון והעונש. בלי תפונה כי יש ע"ז פלס ומאזני משפט ביד ה' לתת את העון בכף אחת. וכנגדה העונש בכף שניה. ובמאזנים ישאו יחד. להיות איכות העונש מכוון במשקל נגד איכות העון עד כחוט השערה:

וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' תשובה וז"ל. כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות. מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק. ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע כו'. ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות אלא לפי גודלם. יש זכות שהוא נגד כמה עונות כו'. ויש עון שהוא נגד כמה זכיות כו' ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות. והוא היודע איך עורכין הזכיות כנגד העונות עכ"ל ע"ש. עתה האם יש בכח שכל אנושי להיות לו איזה ציור ממהות המשקל של איכות הזכיות והעונות. עד שיהיה זכות אחת עולה במשקל נגד סכום של כמה עונות. וכן עון אחד נגד כמה זכיות. אכן הקב"ה הוא כל יכול. וממנו לא יפלא כל דבר. כן השקול הזה של איכות העונש כנגד העון. הוא בדעתו של אל דעות. והוא היודע איך עורכין במשקל העונש נגד העון. ושיהיה כף המשקל שוה זה כנגד זה:

הוא מה שכתוב בתורה הצור תמים פעלו. כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול. אין הכונה לייחס לו תואר כי הקב"ה השופט כל הארץ לא יעשה עול. הלא גם שארית ישראל לא יעשו עולה. ומה גם ממה"מ הקב"ה. אכן הכונה היא. יען כי בדרכי תהלוכות המשפט אצל בו"ד. כאשר אין במציאות פלס ומשקל כזה לשקול העונש נגד החטא. וע"כ אף כי השופטים למשפט ישורו. בכ"ז בהכרח יוכל להיות עול במשפט כנ"ל. וע"כ אמר הכתוב כי הצור הוא אל אמונה ואין עול. יען כי הוא כל יכול ובידו פלס ומאזני משפט. לשקול העון עם העונש. והוא היודע לערוך את איכות העונש נגד ערך העון. ושיהיה כף המאזנים שקולים זה כנגד זה עד כחוט השערה:

ועם זה נשכיל בינה להבין מה שאמרו חז"ל. גם ברכות יעטה מורה. שמצדיקין עליהם את הדין ואומרים לפניו רבש"ע יפה דנת כו' כנ"ל. והיינו כי בזה העולם. אין האדם מכיר ערך גודל האשמה של חטא ועון. וע"כ אם האדם היה רואה בעיניו. את השפטים הנוראים בעמק הבכא. ואת האש הגדול והנורא הלוהט שם בעמקי שאול. אשר תאכל מנפש ועד בשר בעד כל חטא ועון. לא היה מקיף בשכלו. כי יש ע"ז פלס ומשקל. והעונש הנורא הוא מכוון נגד אשמת החטא. אך היה חושב כי העונש הוא דבר הסכמי. וכי כך הוא רצון ה' ית"ש. להעניש בעד כל חטא ועון עונש גדול ונורא מאוד. ואולי העונש הוא שבע על חטאתו:

אכן שם בעולם האמת. הרשעים יודעים ומכירים. את ערך האשמה של חטא ועון. להמרות את רצון ממה"מ הקב"ה. כמה היא רבה ונורא מאוד. שם בעולם האמת יודעים ומבינים כי העונש המר אינו דבר הסכמי מרצון ה' ית"ש. להעניש אותם קשה שבע על חטאותם. אך יש פלס ומאזני משפט ביד ה' ית"ש. ובמאזנים ישאו יחד העון והעונש. והעונש הגדול והנורא הוא מכוון במשקל נגד אשמת החטא עד כחוט השערה. וזהו מה שאומרים רבש"ע יפה דנת כו' יפה תקנת גיהנם לרשעים וגן עדן לצדיקים:

וממוצא דבר נשכיל. כי ממשפטי העונשים ותוכחת עלי עון בעולם הרוחני. נוכל להבין ולהכיר ערך האשמה של חטא ועון. כי כאשר הצור הוא אל אמונה ואין עול. והעונש נערך במשקל בצמצום נגד העון כנ"ל. וכאשר אנחנו מאמינים בקבלת חז"ל. כי העונש בעולם הרוחני עלי עון הוא נורא מאוד. אין ערוך אליו בכל יסורי תבל. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל בשער הגמול. מזה נוכל להבין ערך אשמת חטא ועון כמה היא רבה. אשר מגיע לו לאדם בעד חטא ועון. עונש גדול ונורא מאוד. מה נורא הרעיון הזה למעמיק בה:

והנה בגמ' נזיר דף כ"ג. ת"ר אישה הפרס כו'. וכשהיה מגיע ר"ע אצל פסוק זה היה בוכה ומה כו' כיוצא בדבר אתה אומר. ולא ידע ואשם ונשא עונו. ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר כו' אמר קרא ונשא עונו. מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר. ועלה בידו בשר חזיר עאכו"כ. והנה זהו תוכחת מוסר. לידע ולהכיר ערך האשמה של עון מזיד. מחטאי שגגה אם כי לא ידע ואשם ונשא עונו:

ולהרחיב הדבר נשכיל ונתבונן בדברי הרמב"ן ז"ל בפי' התורה פ' ויקרא. מש"כ שם בטעם הקרבנות וז"ל. בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה. צוה השם ית' כי כאשר יחטא ויביא קרבן. יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה. ויתודה בפיו כנגד הדבור. וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה. והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו. ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפש. כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה. כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו. וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו. לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה. וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו. ונפש תחת נפש. וראשי אברי הקרבן כנגד אבריו כו' ע"ש:

מה נורא הדבר. כי גם כאשר נפש אחת תחטא בשגגה בבלי דעת. היה ראוי לעונש שישפך דמו וישרף גופו. אך כי מחסד הבורא עליו כי בעשותו תשובה יביא תמורתו קרבן. שיהיה דמו תחת דמו ונפש תחת נפש ונסלח לו. אכן בלא תשובה נשאר עליו העונש הנ"ל. ואם ככה הוא העונש הראוי לחטא שוגג. שישפך דמו וישרף גופו. א"כ מה נורא העונש הראוי לעון מזיד. שחוטא בדעת וברצון. כי בודאי אין ערך ודמיון משקל החטא של שוגג. לעומת ערך האשמה של עון מזיד:

והנה מאשר יחסר לו להאדם ההכרה מערך האשמה וגודל העונש גם משל עון מזיד. ומה גם חטאי שגגה. ע"כ מה שהאדם נכשל בבלי דעת. כמעט לא נחשב בעיני האדם למאומה. ליתן אל לבו לדאוג ע"ז. מה נפלא הדבר. כאשר נתבונן על רוח הדור בימי חז"ל. אף משל המון בית ישראל. כמה היה ערך חומר העון בעיניהם אף של חטאי שגגה:

כי הנה בחולין דף מ"א במשנה שם. השוחט לשם עולה כו' שחיטתו פסולה. השוחט לשם חטאת כו' שחיטתו כשירה. ואמר בגמ' השוחט לשם חטאת א"ר יוחנן לא שנו אלא שאינו מחויב חטאת. אבל מחויב חטאת כו'. ופרש"י לא שנו אלא שאינו מחויב חטאת. דלא אמרי אינשי השתא מפריש לה דהא חטאת לאו בנדר ובנדבה אתי. והא לא חשו רבנן דילמא מאן דחזי סבר מחויב חטאת הוא. דההוא קלא אית ליה דמי שבא לידו דבר עבירה בשוגג אינו מחפה עליה כדי שיתבייש ויתכפר לו עכ"ל:

ומבואר מזה שהיה להם לחז"ל לחזקה פשוטה. דכל מי שנכשל גם בעון שוגג הוא דואג להשיג כפרה על חטאו. וע"כ אינו מחפה על העבירה ורוצה שידעו רבים מזה למען שיתבייש ויתכפר לו. עתה נתבונן מה נורא ההבדל שבינם לבינינו. א'. בזמנם גם המון בית ישראל. אף מי שנכשל בעון שוגג היה דואג לנפשו להשיג כפרה:

ב'. כי מי שנכשל בעון שוגג. היה בוש ונכלם אם ידעו אנשים מזה. וכ"כ היה מכשול עון שוגג לכלימה וחרפה גדולה. עד אשר מי שחטא בשוגג ונודעה חטאתו. היה החוטא מתבייש כ"כ. עד אשר חשב לו את הבושה והחרפה לכפרת עון:

עתה נתבונן על ערך עון שוגג אצלינו. א'. מי שנכשל בעון שוגג מי ישים לב לבקש להשיג כפרה. הלואי היה האדם מתעורר לבקש כפרה על הזדונות. ב'. מי יתבייש מפני עון שוגג. אם אחד יהיה נכשל בשגגה באחת ממלאכת שבת כמו באיסור בורר וכדומה. האם יבוש מלספר זאת לזולתו. הן בוש לא יבוש והכלם לא ידע. יען כי עון שוגג לא נחשב כלל לכלימה וחרפה. ולא יופחת אדם ממעלתו מאומה בשביל שנכשל בחטא שוגג: