פרק ט/פסוק י

עריכה

עשרת בני המן (אסתר ט, י) וגומר מה שהזכיר עשרת בני המן באחרונה וכך היה לו לומר ואת עשרת בני המן פרשנדתא וגומר וזה מפני שאם כן היה עשרת בני מחובר אל מה שכתיב לפני זה ובשושן הבירה הרגו ואבד (ספר אור חדש עמוד רז) חמש מאות איש (שם ו) ועשרת בני המן ולא בא לומר רק המנין וכמו חמש מאות איש דשושן וכאן לא בא הכתוב על זה רק שאמר כי הם כלל אחד ביחד וכולם יצאו נשמתן בפעם אחד וכמו שיתבאר ולכך כתיב (שם י) עשרת בני המן באחרונה ובשביל כך הוצרך למכתב כך שהיה לו לומר הרגו חמש מאות איש ובני המן את וגו' אלא שבא לומר שכל העשרה כולם כאחד נתלו ויצאו נשמתן כאחד, וכן אמרו בגמרא (מגילה דף טז:) ואת פרשנדתא ואת דלפון עשרת בני המן אמר רבי חייא דמן יפו עשרת בני המן ועשרת בעי לממרינו בנשימה אחת מאי טעמא דכולהו בהדי הדדי נפקא נשמתינהו אמר רבי יונה אמר רבי זירא וי"ו דויזתא צריך לממתחה בזקיפא מאי טעמא דכולהו בחדא זקיפא אזדקיפו, ופי' זה כי הפסוק הזה בא לומר כי זרע עמלק והם אלו עשרת בני המן היו מתנגדים אל השם יתברך מצד שהוא אחד כמו שהתבאר במגילה הזאת הרבה פעמים ומצד שהוא יתברך שמו אחד בא האבוד לזרע עמלק שכל זמן שזרע עמלק בעולם אין נראה אחדותו בעולם ומפני כי בטול שלהם מן השם יתברך שהוא אחד ולכך יצאה נשמתם באחד ונתלו בזקיפה אחת הכל מצד הזה שהיה זרע עמלק מתנגד לשם המיוחד המורה שהוא יתברך אחד, ויש באדם שני דברים הגוף והנשמה ולכך הנשמה יצאה לכל עשרה כאחד כמו שראוי ואל גופם היה התליה גם כן כאחד וכל אלו הדברים הכל להודיע כי הוא יתברך אחד ואין עוד וממנו בא המפלה לזרע עמלק שהם נגד אחדותו יתברך ואם לא כן למה יצאת נשמתם כאחד אלא מפני כי המכה באה להם מן השם יתברך שהוא אחד בלבד לכך היתה המכה ג"כ בפעם אחד ולא מחולק רק אחד, וגם בשביל שעשה עצמו ע"ז והיה פוגע במה שהוא יתברך אחד לכך נתלו בניו כאחד ויצא נשמתם כאחד ומפני כי המן יצא מכלל העולם שמאמינים באחדותו יתברך ועשה עצמו כלל בפני עצמו לכך עשרה מבניו אשר עשרה הם כלל אחד נתלו ויצא נשמתם כאחד.

ובגמרא (שם) אמר רבי חנינא בר פפא דרש רבי שילא איש כפר תמרתא כל השירות כלן אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח חוץ משירה זו ושירת כנען שהיא אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה מאי טעמה אמר רבי אבהו שלא תהיה תקומה למפלתן של רשעים, פירש זה כי כל שאר השירות שהרויח השם יתברך לישראל מצרתן והוציא אותם מיד האומות ודבר זה הרוחה כאשר הוציא אותם מצרתן ולכך השירה אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח כי כאשר הוא בציור הזה יש לו רוחב וכך ראוי הרוחב אל כל השירות כאשר השם יחברך הרחיב להם וגאלם מיד האויב ומכל מקום אף שגאל השם יתברך את ישראל ממצרים מכל מקום לא היה מאבד מצרים כולם רק שהוציא את ישראל מתוכם והרויח לישראל מגלותם ולכך השירה הזאת ושאר השירות לא באו רק על הרווחת ישראל ולכך השירה הזאת ושאר שירות שהם על הרווחת ישראל הם אריח על גבי לבינה שהוא מורה על הרוחה שיש לו קיום וכך הוא הרווחת ישראל אבל כאן לא היה השירה על הרווחת ישראל רק שהפיל אויביהם עד שהגיע להם כליון ואבוד גמור ועל זה באה השירה הזאת של עשרת בני המן ולא בא העיקר על ההרווחה של ישראל כי אף שיצאו מהמן לא היו נגאלים לגמרי רק שבא הש"י מן הכליון והאבדון שהגיע לשונאי ישראל שהוא אבוד גמור ולכך בענין זה גם כן השירה אריח על גבי אריח שאין לה קיום רק נפילה גמורה, וכן במלכי כנען שציוה הש"י לא תחיה כל נשמה (דברים כ, טז) ועל זה באה השירה שהיה להם נפילה גמורה לכך השירה היא אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה ודוקא אלו שתי שירות באו על נפילת הרשעים ולא על ההרוחה שהגיע לישראל כי בכנען כבר היה להם הרווחה שיצאו ממצרים ולא היו תחת ידיהם וכן גבי המן לא הגיע אף במפלת המן אל ההרוחה הגמורה כאשר היו בגלות מן מלכות מדי ופרס, ועוד יש לך להבין מאוד כי כל השירות אריח (ספר אור חדש עמוד רח) על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח וזה כמו שאמרנו כי גברו ישראל והתפשט כח שלהם ביותר ולכך השירה הזאת היא אריח על גבי לבינה כי זה מורה התפשטות לפי שהם מונחים בענין שיש להרחיב תמיד וכך כאשר ישראל מקבלים שלימות אין זה הוא התכלית שאי אפשר שיהיה עוד רק הם מוכנים להיות להם יותר שלימות אבל השירה הזאת היא אריח על גבי אריח כי השירה הזאת בשביל שהפיל שונאיהן על שלא היה לו תקומה כלל וזהו נפילה גמורה שהגיע למפלתן של רשעים, ובירושלמי (מגילה פרק ג, ז) יש שצריך לכתוב בני המן את פרשנדתא וגו' כמו שניץ ונחיץ כהדין קינטריא, ויש לפרש גם כן זה כמו שאמרנו כי שירה זאת צריך שיכתוב אותה זה למעלה מזה עד שיהיה כל אחד למעלה מזה בשוה וזה שאמר כהדין קונטריא שהוא הקו שיורד מן אמת הבנין שתולה בקו הזה משקל שמותח הקו בשוה ואין אחד יוצא חוצה שאם אחד יוצא חוצה לא היה זה על זה לגמרי רק היה קצת כמו אריח על גבי לבינה לכך למתוח עד שהם בשוה לגמרי כמי שמכוין לעשות הבנין בשוה.


ובבזה לא שלחו את ידם (אסתר ט, י) אף על גב דנכתב בשם המלך ושללם לבוז מכל מקום לא לקחו שללם מפני שלא יאמר המלך כי לא היה כוונתם להציל עצמם מן שונאיהם רק ליטול שללם ולכך בביזה לא שלחו ידם לדעת שהם נקיות מזה ועוד יש לך לדעת כי היו נוהגים כמו שראוי אל נס הזה כי הנס לא היה כדי שיקנו ישראל ממון רק להפיל את שונאיהם וזהו החלוק שיש בין הגאולה הזאת לשאר הגאולות כי שאר הגאולות היה הרוחה להם כי כאשר יצאו ממצרים שהיתה הגאולה להעלות את ישראל ולהיותם בני חורין והיו מרויחים בגאולה אבל נס זה לא היה רק לסלק האויב ולא להרויח יותר ממה שהיה להם קודם כי אף אחר שנעשה להם נס הזה עדיין היו תחת אחשורוש ואם כן לא קנו ישראל בימי אחשורוש יותר ממה שהיה להם בראשונה אף כי נפל פחד יהודים עליהם היה זה לסלק האויב ולא ישלוט בהם וכמו שיתבאר בסמוך ואם היו לוקחים את ממונם כאלו היה הנס להרויח להם בגאולה זאת ובודאי אין כאן הרוחה כאשר עדיין היו בגלות.