אור חדש/פרק ה/פסוק ט

פרק ה/פסוק ט

ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב (אסתר ה, ט) וגומר כתב ביום ההוא ולא הוצרך לכתוב רק מפני שבא לומר כי לפני שבר גאון ולכך אמר ביום ההוא יצא בשמחה וטוב לבב וזה היה גורם שלא היה לו אחר כך רק שבר כי לפני שבר גאון מן הטעם אשר התבאר למעלה, ולא קם ולא זע (אסתר ה, ט) פרושו לא קם כמו שדרך לקום מפני אדם חשוב ולא זע אף שלא היה רוצה לקום מפני שגם הוא אדם חשוב מ"מ היה לו להיות זע קצת והוא לא דרך כבוד כאשר אינו רוצה לטרוח כל כך להיות קם לגמרי דרך להיות זע שאינו כ"כ טורח וגם זאת לא עשה אבל המתרגם תרגם (שם) ולא קם מן קדם אנדרטיה ולא רתת מיניה עד כאן הנה פירוש ולא קם על הצלם שהיה על המן ולא זע על המן עצמו וזה כי ב' דברים היה להמן שבשבילם יש להשתחוות לו האחד מצד הצלם שהיה על המן השני מצד המן עצמו וכנגד אלו שניהם תרגם גם כן למעלה אצל לא יכרע ולא ישתחוה ומרדכי לא הוי גחין לאנדרטה ולא הוי גחין להמן כי המן היה על מלבושיו אנדרטיה אחד והוא צלם ולא הוי גחין ליה ולא שלא הוי גחין לאנדרטיה שהוא צלם דודאי דבר זה נחשב ע"ז אבל כאשר לא היה עליו אנדרטיה משמע שהיה משתחוה לו כי בודאי מותר להשתחות לאדם לפי שהוא אדם כמותו ומאחר שהוא כמותו איך יהיה אלקית בו כיון שהוא אדם כמותו ועל זה אמר ולא ישתחוה אפילו להמן בלבד שאין מותר להשתחוות לאדם כמותו רק כאשר אין עושה עצמו אלקית אבל המן עשה עצמו ע"ז בודאי אסור ולפיכך אמר במדרש (אסתר רבה ז, ח) אמר להם מרדכי משה רבינו הזהרנו בתורתו לא תעשה לך פסל וכל תמונה, (שמות כ, ד) וישעיה אמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו (ישעיה ב, כב) הביא ראיה מתחלה שאמר משה לא תעשה לכם פסל ומסיכה רק שלא תאמר שמא דוקא פסל ומסיכה הוא אבל לאדם שהוא אדם כמותו איך יעשה אותו ע"ז הרי הוא אדם כמותו וה"א כהאי גוונא אין ע"ז ומאי דכתיב (אסתר ג, ב) לא ישתחוה בלבד הוי מוקמינן לצלם ולא לאדם והשתא דכתיב (שם) לא יכרע ובודאי זה אתי לצלם א"כ לא ישתחוה למה לי אלא אתא לאדם ואין להקשות דלמא דוקא השתחויה דהוא פישוט ידים ורגלים הוא דאסר אבל כריעה מותר דזה אינו חדא כיון דאדם הוי ג"כ ע"ז דינו כצלם כמו דאסר השתחויה אצל צלם ה"נ אסור כריעה, ועוד דהקיש הכתוב אסור בו כריע ואין לומר דלמא קרא כמשמעו חדא לכריעה וחדא להשתחויה הזה דא"כ לכתוב דאסור אפילו כריעה ומכ"ש השתחויה וכך כאן דהוי ליה למכתב לא זע וכ"ש שלא קם אלא דחד קרא אתי לאנדרטי וחד להמן עצמו וכך כאן כי המן עשה עצמו ע"ז ומפני כך כתיב (אסתר ג, ד) באומרם אל מרדכי יום ויום וקרינן כאמרם אל מרדכי יום יום כי אף שאמרו אל מרדכי יום יום הוא עם כל זה לא שמע מרדכי והוא כמו ויהי כדברה אל יוסף יום יום (בראשית לט, י) שג"כ פירושו כאשר דברה אל יוסף יום יום עם כל זה לא שמע יוסף אליה אבל באמרם אל מרדכי יום יום פירושו כיון שאמרו אל מרדכי יום יום לכך לא שמע מרדכי אליהם מפני שבזה שאמרו אליו יום יום שיכרע וישתחוה אם כן בודאי בשביל שעשאו ע"ז ואל"כ מה בכך כיון ששניהם היו אצל המלך אחשורוש והיו משרתיו מה בכך אם לא יכרע ולא ישתחוה אחד לשני אלא שעשאו עבודה זרה ועל זה היו מקפידין מאוד לכך אמרו יום יום ומה שלא הסיר מרדכי עצמו מהיות יושב בשער המלך ולא יבא לידי סכנה, ויש מפרשים מפני כי היה יושב בשער המלך שהושיב אותו שם לשמור ולשרת אתו המלך וא"כ יסולק עצמו ממה שהוא משרת את המלך ויהיה גם כן מחייב עצמו בנפשו ואין זה מספיק מפני כי היה (ספר אור חדש עמוד קסט) יכול לסלק עצמו משם כאשר ראה את המן בא אליו מרחוק ולא עשה זה מרדכי שהיה יכול לומר שהולך לעשות צרכיו או מה שצריך לו ועוד במדרש שאמרו עבדי המלך למרדכי ונאמר ליה רצה לומר ששאלו את מרדכי אם נאמר ליה להמן אמר להם אמרו לו ועתה מה היה צריך לזה למרדכי לומר שיאמרו לו זה אבל עיקר הטעם כמו שהתבאר למעלה כי היה רוצה לקדש שמו יתברך ומצוה היא בודאי קדוש השם כמו זה ולכך אמר במדרש (ילקוט שמעוני אסתר סי' תתרנד) וכל עבדי המלך וגומר ולמה היו משתחוים לו י"א נתן אלקיו בכלי וכך היה מהרהר אם ישתחוה לי נמצא עובד עבודה זרה ולכך נאמר (אסתר ג, ב) ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, ד"א מרדכי אמר אין אני יכול להחניף לרשע שאני סגנין של מלך שנאמר (דברים לג, יב) ולבנימין ידיד ה' ישכן לבטח ובין כתפיו שכן ואי אפשר לי להשתחוות לו דלא ליזל מיניה שכינה השרויה על כתפי שנאמר (שם) ובין כתפיו שכן עד כאן, הנה לפי' הראשון מה שלא השתחוה מרדכי להמן ואמר משם שעשה עצמו ע"ז ומפני כי עדיין קשה שהיה למרדכי לסלק עצמו משער המלך ועל זה אמר אם הייתי מתירא מן הרשע הזה ומאחר שהשכינה בחלקי כדכתיב ובין כתפיו שכן א"כ הרי זה חלול השם שאינו בוטח בו יתברך והוא ירא מן הרשע ולכך מרדכי שהוא מזרע של בנימין אשר עליו נאמר (שם) ובין כתפיו שכן היה מקדש את שמו יתברך אשר הוא עובד לו שהוא יהיה מציל אותו מן המן הרע זה וזה אמרם במדרש (אסתר רבה ז, ח) אמרו לו הנה אבותיך השתחוו לו רב השתחויות אמר להם בנימין אבי לא השתחוה במעי אמו היה עד כאן, ועתה קשה כי למה לא השיב להם כי אבותיו לא עשו עצמם עבודה זרה כמו המן שעושה עצמו עבודה זרה אלא בא לומר להם מה שאינו מסלק עצמו מן שער המלך כאשר הוא רואה שהמן יבא אצלו ועל זה אמר כי עדיין נולד בנימין כי בנימין היה השכינה בחלקו ומאחר שהשכינה בחלקו ולכך הוא מיוחד לזה שיהיה מקדש השם במה שאפשר.

וימלא המן על מרדכי חימה (אסתר ה, ט) ולא הוצרך למכתב על מרדכי חימה כי בודאי על מרדכי היה רק לפי שהיה משמע שלא היה מבקש המן להנקם מן מרדכי רק שבלבו היה הכעס והחימה אבל לא מבקש לנקום לכך כתיב (שם) וימלא המן על מרדכי חימה ומבקש להנקם ממנו וכתב זה שלא תאמר כי המן לא היה מבקש לנקום מן מרדכי רק כי זרש אשתו ואוהביו נתנו העצה הזאת לו כאשר אמר (שם, יג) וכל זה איננו שוה לי וגו' ודבר זה אינו כי הוא היה עיקר המעשה שהיה מבקש להנקם מן מרדכי רק שהם נתנו העצה אליו איך יוציא הנקמה אל הפעל כי כל מעשה המגילה שנהפך מחשבתו של המן עליו ואם לא היה המן מבקש להנקם רק היה הנקמה ע"י אשתו ואוהביו במשמעות הפסוק אם כן לא היה מחשבתו נהפך עליו ולפיכך הוצרך לומר וימלא המן על מרדכי חימה שכל מחשבתו על מרדכי היה להנקם מן מרדכי