אור הצפון/ויקרא

התורה והמעשה

א

הורונו חכמינו שלימוד תורה עולה על הכל, ושכרו מרובה מאד, וכדבריהם במשנה לאחר שמינו את כל המעלות: ״ותלמוד תורה כנגד כולם״ (פאה א:א). וכשם שלימוד תורה חשוב מהכל כך ביטול תורה חמור מהכל ובאים בעוונו העונשים הקשים ביותר. וכבר אמרו: ״ויתר הקדוש ברוך הוא לישראל על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על עוון ביטול תורה״ (ראה ירושלמי חגיגה א). ונראה לנו שהדברים אמורים בלימוד התורה בלבד ואין זה קשור בקיום התורה. תלמוד תורה לחוד ומעשה לחוד, שני ערכים אלה מושגים נפרדים הם. אמנם חז״ל אומרים: ״ולא עם הארץ חסיד״ (אבות ב:ה), כלומר שמי שאינו חכם בתורה גם אינו יכול להיות חסיד במעשה. אבל להיפך יתכן, שאף מי שהוא חכם גדול בתורה אינו מדקדק בקיומה למעשה. כך היא העובדה לגבי חכמות העולם, שישנם אנשי מדע שהשתלמו במקצועות מסוימים וקיבלו תוארים אקדמאיים, ולמעשה אינם עוסקים בהם ואין זה פוגע כלל בידע שלהם.

אולם לא כן הדבר לגבי תורת ה׳. תורת ה׳ אחוזה ודבוקה בקיום מצוותיה, וכל ערכה הוא במעשה ואין להפריד ביניהם. ולא עוד אלא שיש להקדים המעשה ללימוד, כמו שהכריזו אבותינו בהר סיני: ״נעשה ונשמע״ התנאי קודם ללימוד התורה הוא המעשה. וזוהי משמעותו של המושג תורה, שגיזרתו מלשון הוראה, כלומר, שהיא מורה לנו ומלמדת אותנו מה לעשות. בה במדה שחסר במעשה, חסר בתורה, כי בלי מעשה חסרה כל המשמעות שבתורה. ולפי זה מה שאמרו חז״ל: ״לא המדרש עיקר אלא המעשה״ (אבות א), אין הפירוש שבלי המעשה אין המדרש עיקר, אלא בלי המעשה אין לו ערך כלל.

והנה דואג ואחיתופל יוכיחו! כתוב על דואג: ״נעצר לפני ה׳ וכו׳ אביר הרועים אשר לשאול״ (שמואל א כא:ח), כלומר: ״עוצר עצמו לעסוק בתורה ואב בית דין״ (רש״י שם), וחז״ל דרשו עליו את הפסוק: ״איה סופר איה שוקל״ (ישעיה לג), שהיה סופר כל אותיות שבתורה ושוקל כל קלים וחמורים שבתורה וכו׳. כן כתוב על אחיתופל שדוד קראו: ״רבי אלופי ומיודעי״ וכמו כן שאלו דואג ואחיתופל שלש מאות או ארבע מאות שאלות במגדל הפורח באויר וכו׳. ובכל זאת ״לא הוה סלקא להו שמעתא אליבא דהילכתא״ (סנהדרין קו:). הרי שאף שהיו גדולי עולם בתורה, אבל מאחר שנמצאו לקויים במעשה, מסיבת פגם במדות כפי שמסופר בנביאים ובחז״ל, ואם כי זה לא היה אלא בשיעור כל שהוא, כי אחרת לא היו נותנים להם לעמוד בראש העם, ובכל זאת גרם פגם זה גם בתורתם עד כדי כך שלא יכלו לכוון שמועה להלכה, ומתוך כל ארבע מאות או שלש מאות השאלות במגדל הפורח באויר לא פתרו אף אחת מהם (ראה שם).

הוא אשר דיברנו, שלימוד התורה והמעשה חד הוא ואם חסר במעשה, פגום גם הלימוד וחסר בהבנת התורה ואין בזה אלא מה שיש בזה.

ולא רק התורה אלא כל חכמת ה׳ בבריאה לא נתגלתה אלא במעשה היצירה, במעשה בראשית. ולכן דורשים חז״ל על הכתוב ״בראשית ברא אלהים״, שלא נברא העולם אלא בשביל התורה שנקראת ראשית, (רש״י בראשית א:א) כי מהי מטרת התורה, ללכת בדרכי ה׳ ובמדותיו: ״מה הוא רחום וחנון, אף אתה היה רחום וחנון״ (שבת קלג:), ואין מכירים את רחמי ה׳ וחסד ה׳ אלא מתוך מעשי הבריאה, ואם חסר בהליכה בדרכיו, חסר בהכרת חכמתו בבריאה, וגם להיפך, אם חסר בהכרת חכמת הבריאה, חסר בהליכה בדרכיו.

ב

ועוד יותר מזה, אף קדושת האדם שלכאורה נראית לנו כמעלה מופשטת, גם היא תלויה כולה במעשה. כתוב בתורה: ״זאת החיה אשר תאכלו וכו׳ אך את זה לא תאכלו וכו׳ והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני״ (ויקרא יא). הרי רואים אנו שכל הקדושה תלויה במעשה, שבזה שלא יאכלו מהבהמות הטמאות ושקצים ורמשים, יתקדשו לפני ה׳. ולא עוד אלא שמדמים עצמם בזה להקדוש ברוך הוא שהוא קדוש.

ואין הקדושה באה למי שפורש מהמאכלות האסורות מטעם שנפשו קצה בהם בגלל אצילות ועדינות, כי עם כל הערך שבדבר אינו אלא בבחינת יורש נחלת אבותיו, והריהו דומה לבנו של נסיך היורש את תואר אביו שאם כי הוא גם ממשיך בנימוסיו ובדרך אצילותו של אביה אבל לא משום שהוא משיג אותם מזכויות עצמו אלא מכוח הירושה ויחוס אבות. ואין התורה מסתפקת בכך, אלא שחייבים אנו לעצב את עצמותנו על ידי מעשינו, כלומר. להפוך את מציאותנו לחטיבה של קדושה על ידי קיום המצוות של מעשי הפרישות.

וזה מה שאמרו חז״ל: ״לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר וכו׳, אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר על כך״ (ספרא כ). אמנם באופן טבעי צריכה נפשו של אדם שמקורה מגנזי מרומים לקוץ בשקצים וברמשים ובכל המאכלות האסורות ובפרט אדם שעולה במדריגתו הרוחנית ונפשו מתעדנת, אבל אין זו עוד ההתעלות והקדושה שה׳ דורש מן האדם, אלא חובה עליו להינזר ממאכלות אלה ולפרוש מהם למעשה כדי לקיים גזירותיו, ורק אז בא לידי קדושה. ולכן אף שאמר הקדוש ברוך הוא ליוצאי מצרים: ״אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים וכו׳ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ (שמות יט), כלומר, שעל ידי קבלת התורה יהפכו לגוי קדוש, ובודאי יגיעו בזה למדריגה כזו שנפשם תקוץ במאכלות האסורות מפאת עדינות נפשם, בכל זאת עדיין לא ישיגו בזה מדריגת הקדושה אלא לאחר שיפרשו ממאכלות האסורות למעשה לשם קיום גזירותיו של הקדוש ברוך הוא, כדברי הכתוב: ״והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני״, רק על ידי התקדשותכם למעשה׳ משום שאתם חייבים להידמות למדותיו של הקדוש ברוך הוא ״מה הוא קדוש אף אתה קדוש״ - רק אז תהיו קדושים.

ומשום כך אנו מוצאים בקורח שאמר ״כל העדה כולם קדושים״ (במדבר טז) ומשה רבינו לא חלק עליו בזה, ובכל זאת ירש גיהנום וירד חיים שאולה, כי לא מספיקה המדריגה של קדושה מכוח המדריגה הטבעית של כל עדת בני ישראל בזה שקיבלו את התורה (ראה רש״י במדבר טז:ג בשם תנחומא שכולם קדושים כי ״כולם שמעו דברים בהר סיני מפי הגבורה״), אלא יש לקנותה, כאמור, על ידי קיום מעשי של מצוות ה׳ יתברך וזוהי תשובתם של ישראל לאחר מתן תורה: ״כל הדברים אשר דבר ה׳ נעשה״ (שמות כד:ג).

וכלל זה אנו למדים גם מברייתא דרבי פנחס בן יאיר שמתחילה מתורה: ״תורה מביאה לידי זהירות וכו׳״ ורק לאחר מעשים רבים המביאים לידי מעלות אחר מעלות מגיעים לידי קדושה שזוהי המדריגה האחרונה.

דקדוק האמת

כתוב בתורה שאם אחד רואה נגע צרעת בביתו ״ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר, כנגע נראה לי בבית״ (ויקרא יד:לה). ואמרו חז״ל: ״אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יגזור ויאמר: נגע נראה לי בבית. אלא כנגע נראה לי בבית״ (נגעים יב:ה). ויש מפרשים הטעם משום שהכהן הוא שצריך לראות את הנגע ולקבוע שהוא טמא, ואם בעל הבית מקדים את הכהן ואומר שהוא נגע, אם כי הוא תלמיד חכם וברור לו הדבר והוא בטוח שהכהן יקבע שזה נגע, בכל זאת זה מיחזי כשיקרא והוא בבחינת דובר שקרים (ראה שם בתוספות יום טוב בשם גבורת ארי).

ולכאורה גם קשה לו לומר ״כנגע נראה לי״, מאחר שאינו מסתפק בזה כלל, אבל כל זמן שהכהן לא קבע, אין התורה מרשה לו לפסוק ולגזור וזוהי דרך האמת.

הרי עד כמה חייבה התורה לדקדק ולהיזהר מלבטא איזה ביטוי שהוא שעלול להישמע כאילו יש בו פגיעה כל שהיא במדת האמת.

ועוד יותר מזה. מדובר כאן אף במקרה שהכהן הוא עם הארץ ואינו מבין בנגעים והוא סומך על בעל הבית שהוא תלמיד חכם ופוסק לו אם זה נגע או לא. ויש בידו של בעל הבית לרמות את הכהן ולפסוק שלא כהלכה שאין זה נגע, ואז לא היה הכהן מכריז שהבית טמא, ולפי הדין היה באמת טהור, כי כאמור כל זמן שהכהן לא מטמא את הנגע הרי איננו טמא, והיה מציל את ביתו שלא ינתצו אותו, ובעל בית זה עומד בנסיון, אינו מתחשב בהפסד ממונו ומגלה את האמת לאמתה ומוכן לפסוק בהלכה שנראה לו נגע ודאי בבית. בכל זאת אם ממשמעות ביטויו בדברי האמת שלו הקובעים שזה נגע וגורם לו הפסד כה מרובה, נשמע משהו שאינו תואם כולו את האמת הגמורה, אין זה ביטוי כראוי ואפשר לכוללו בכלל דובר שקרים.

ומכאן יש ללמוד בקל וחומר בן בנו של קל וחומר על אחת כמה וכמה שיש להתרחק מכל שמץ של דבר שקר.

עמלות בתורה

א

״אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו״ (ויקרא כו:ג). ואמרו חז״ל: ״יכול אלו המצוות, כשהוא אומר ׳את מצוותי תשמרו׳ הרי מצוות אמורות, הא מה אני מקיים, ׳אם בחוקותי תלכו׳, להיות עמלים בתורה; וכן הוא אומר: ׳ואם לא תשמעו לי׳ (ויקרא כו:יד) - יכול אלו המצוות, וכשהוא אומר ׳ולא תעשו את כל המצוות האלה׳, הרי מצוות אמורות, אם כן למה נאמר, ׳אם לא תשמעו לי׳, להיות עמלים בתורה״ (ספרא בחוקותי א). הרי שכל הברכות והקללות כולן תלויות בעמלות התורה. אם תהיו עמלים בתורה, תתקיימנה כל הברכות האמורות; ואם לא תהיו עמלים בתורה, תתקיים כל התוכחה על צ״ח קללותיה והעולם יהיה חרב ושמם.

חז״ל פירשו מהי עמלות בתורה. כתוב שם: ״ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם״ - ״הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שכתוב (דברים ה:א): ׳ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם׳״ (רש״י ויקרא כו:ג), כלומר שאין העמלות בתורה ושמירת המצוות שני ענינים נפרדים, אלא תנאי הוא בעמלות התורה שתכלול בירור ההלכה על כל פרטיה ותהא מכוונת כדי לקיימה למעשה. ובעמלות זו דוקא תלויות כל הברכות והקללות וכל קיומו של העולם.

והדברים קל וחומר. אם בלימוד המצוות, תנאי הוא שיהיו עמלים לברר את הלכותיהן על כל פרטיהן על מנת לקיימן, כל שכן שבשעת עשיית המצוות חייבים להתאמץ ולעמול לשמור אותן ולקיימן בכל פרטיהן ודקדוקיהן.

הנחה זו אנו מוצאים בכמה מאמרי חז״ל.

חז״ל אמרו: ״גדול המצווה ועושה, ממי שאינו מצווה ועושה״ (עבודה זרה ג. ועוד), ופירשו שם בתוספות הטעם ״מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים המצוה״, היינו שהוא נאלץ להצטער ולהיות עמל כדי לקיים המצוה, והודות לעמלות זו מקבלת המצוה ערך אחר והוא מתגדל על ידה.

וכן פירש הרמב״ם הטעם במאמר בן הא הא ״לפום צערא אגרא״ (אבות ה:כג): ״לפי מה שתצטער בתורה יהיה שכרך, ואמרו שלא יתקיים מן החכמה אלא מה שתלמד בטורח, עמל ויראה מן המלמד, אבל קריאת התענוג והמנוחה אין קיום לה ולא תועלת בה״.

ובזה נבין מה שאמר רבי עקיבא: ״כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ׳בכל נפשך׳ - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו״ (ברכות סא:), שלכאורה היה צריך רבי עקיבא לומר שכל ימיו היה משתוקק לקיים פסוק זה ולא לומר שהיה מצטער, אלא מכאן שיש ללמוד המצוות תוך דאגה וצער להיות עמל על מנת שיוכל לקיימן.^[1]

ומטעם זה דיבר הנביא בחומרה יתרה על מי שמקיים התורה כמצות אנשים מלומדה, כפי שכתוב: ״יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא״ (ישעיה כט:יג-יד), כי כשעושים המצוות מתוך הרגל ושיגרא ואינן אלא בפה ובשפתים בלבד, אף כשיש בהן כיבוד ה׳ ויראת ה׳, הרי חסרים בהן הטורח והיגיעה ואין מצטערים על קיומן, וכאמור, אם לא עמלים בתורה יש פגם גם בלימודה וגם בקיומה, ונאמרו על כך כל דברי התוכחה שבתורה.

ב

ואם בכל המצוות כך, על אחת כמה במצות קריאת שמע שחרית וערבית שעיקר תוכנה הוא קבלת עול מלכות שמים, שחייבים לטרוח ולעמול ללמוד כל הלכותיה ולקיימה בכל תנאיה.

הפוסקים קבעו במצות קריאת שמע ש״יקרא בכוונה, באימה, ביראה, ברתת וזיע״ (ראה שו״ע או״ח סא:א), ואם לא כיוון בפסוק ראשון לא יצא ידי חובתו. וזהו הטעם שתיקנו לקרוא ברכות לפניה כדי שיתבונן תחילה בגדולת ה׳, כגון: ״פועל גבורות, עושה חדשות, בעל מלחמות וכו׳״. וכן דרשו חז״ל על הפסוק ״כי לא יבינו אל פעולות ה׳ ואל מעשה ידיו״ (תהלים כח:ה) - ״׳כי לא יבינו אל פעולות ה׳, זו קריאת שמע, שהן קורין יוצר אור, ׳ואל מעשה ידיו׳, כמו שנאמר ׳ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים׳״ (ילקוט שם), כלומר, שלפני קריאת שמע צריך להתבונן בפעולות ה׳ ובמעשי ידיו כדי שמתוך כך יבוא להכיר אותו ויקבל עליו את עול מלכותו. ואם יחסיר אותה ההתבוננות הדרושה והכוונות המיוחדות, כדי שיקבל עול מלכות שמים בכל לבו ובאימה ויראה, כפי שמחייבת ההלכה, הריהו מחסיר בעמלותו בתורה ונאמרו עליו כל דברי התוכחה חס ושלום.

וזה מה שמסיים אותו כתוב: ״יהרסם ולא יבנם״, ודרשו חז״ל: ״יהרסם בעולם הזה ולא יבנם לעולם הבא״, כי אם אינו מתבונן לפני קריאת שמע בפעולות ה׳ ובמעשה ידיו, חסר כאן בקבלת עול מלכותו ובקיום המצוה כהלכתה, ואינו יוצא ידי חובתו בעמלות התורה, והרי מביא בזה הרס וחורבן.

ועוד, שהרי התורה קבעה זמנים לקריאת שמע, ואמרו חז״ל: ״הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה״ (ברכות ט:) ופירשו בגמרא: ״שלא הפסיד ברכות״ (שם י:). ולכאורה קשה, שאם עבר זמן המצוה למה קורא הברכות? אלא מכאן שגם כשאינו אלא לומד פרשה זו מבלי לקיים בזה מצות קריאת שמע, צריך להיות בכל התנאים של ההתבוננות בפעולות ה׳ ובמעשה ידיו, כדי להיות עמל בתורה ועל מנת לשמור ולקיים.

ומכאן שבזה שעבר זמן קריאת שמע, יש סתירה גם בעצם הדין של קורא בתורה, כי כשאיחר הזמן לא באונס ואינו מקבל עליו לתקן את המעוות בעתיד, אין לימוד זה על מנת לשמור ולקיים, שהרי באותה שעה הוא עושה היפך מזה וחסרה עמלותו בתורה.

ויש להוסיף עוד. חז״ל אומרים: ״בא חבקוק והעמידן על אחת: וצדיק באמונתו יחיה״ (מכות כד.). רואים אנו שהאמונה היא יסוד כל תרי״ג המצוות, שהעמידו את כולן עליה, ורק מי שמושרש באמונה נקראים חייו בשם חיים. ואם אנו רוצים לקבל מושג מה זה חיים, צא ולמד מאדם הראשון, שהוא הראשון שבו נפח אלהים ״נשמת חיים״. ומסופר בתורה שבתחילת יצירתו שמו אותו בגן עדן, במקום של עידון העידונים וכל התענוגות שבעולם, וחכמתו היתה גדולה משל המלאכים. הרי שזאת היא צורת החיים שה׳ יתברך הטביע באדם בהתאם לדמותו הטבעית. וכל אדם ואדם ראוי מטבעו לצורת חיים כזו של גן עדן על כל תענוגיו ועידוניו. ובידו להגיע לחיים כאלה על ידי האמונה, כדכתיב ״וצדיק באמונתו יחיה״, על ידי אמונה יגיע למושג החיים האמתי שהוא ראוי לו.

לאור זה שכל ערכי החיים תלוים באמונה, נבין למה כה חמור כל פגם קטן באמונה, מצד אחד; ולמה כה רב חשיבותה של כל עליה באמונה, מצד שני.

אברהם אבינו ראשון למאמינים היה, הוא הפיץ בעולם את האמונה בקל אחד, והכתוב מעיד עליו: ״והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה״ (בראשית טו:ו), וכן כתוב עליו: ״ומצאת את לבבו נאמן לפניך״ (נחמיה ט:ח). ובכל זאת כששאל: ״במה אדע כי אירשנה״ (בראשית טו:ח), אם כי לא היה זה אלא פגם בביטוי שפתים והשהייה לרגעים בלבד, בכל זאת הביא בזה פורענות גדולה וירידה רוחנית על דורותיו אחריו בגוף ובנפש, שהשתעבדו ארבע מאות שנה במצרים בחומר ובלבנים וירדו למדריגה פחותה, עד שהמלאכים טענו: ״הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה״ (ילקוט ראובני בשלח).

ומצד שני אנו רואים שבשעה שבני ישראל הגיעו לאיזו מדריגה באמונה וכתוב עליהם ״ויאמן העם״ (שמות ד:לא), זכו לגאולה (ראה מכילתא בשלח ו) ואם כי אמונה זו היתה עדיין קלושה והיה עוד חסר בה הרבה, שהרי כתוב: ״ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה״ (שמות ו:ט), ורק לאחר מכן כשהגיעו לים העידה עליהם התורה שבאו לידי אמונה שלמה, ככתוב: ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״ (שמות יד:לא), בכל זאת ראו בה בשמים ערך רב, והיא היא שהביאה ליציאת מצרים המהוה יסוד עיקרי בתורה.

והכל הוא, כאמור, משום שמהות החיים היא האמונה, שכל פגיעה קלה בה פוגעת קשות בכל מערכי החיים ובמקור החיים שהוא חי העולמים, וכל אחיזה קלה בה היא אחיזה בסנסיני החיים ומקשרת עם שרשי הבריאה ויסודי תבל.

ומעתה נלמד גם לימינו. אמנם דורותינו ירודים מאד, בכל זאת מנצנצים גם בזמננו פה ושם נצנוצי אמונה מובהקים, שהרי קיימים בכל עיר שבני ישראל חונים בהן בתי כנסיות ובתי מדרשות ורבים מתפללים בהם בכל ימות השנה ובפרט בשבתות ובחגים ובימים הנוראים, ובכוחה של אמונה באיזו מדריגה שהיא להביא כאמור לידי הגאולה.

ומכאן נבין שאף על פי שאמרו חז״ל שדורו של משיח יהיה במצב ירוד מאד, ״שבעקבתא דמשיחא חוצפה יסגי והמלכות תיהפך למינות וכו׳ וכו׳״ (סוטה מט:), אבל מכיון שעדיין יהבהבו בו אורות האמונה פה ושם, יזכו לבואו של משיח ולגאולה השלמה.

ובאמת אין אנו יודעים דרכי ה׳, וכפי שמשמע מדברי חז״ל, תבוא העליה מתוך הירידה עצמה. חז״ל אומרים שעד שברא הקדוש ברוך הוא את עולמנו היה בונה עולמות אחרים ומחריבם, ש״אלף דור עלו במחשבה להיבראות תתקע״ד דורות מהם נמחו״ (בראשית רבה כח: וראה המאמר ״חורבן ובנין״). ואם מתוך החורבן עצמו בא הבנין, הרי יש לראות גם בחורבן שלבי הבנין, כמו ב״הוה אמינא״ שבהלכה שגם זו נקראת תורה. ולפי זה נמצא שאין כל תימה שבתוך הדור של מינות וחוצפה, יזרח אורו של משיח. ואמנם ראינו בדורות שלנו, שלמרות הפורענות הגדולה שניתכה עלינו על ידי המלחמות וההתנגשויות השונות של העמים, באו גם תשועות רבות שניצלנו מאבדון חס ושלום ושוב שוקמו קהלות ישראל והתקיימו הישיבות וכו׳ ובתוך המצוקות עצמן נתגלו גאולות שונות.

ומשום כך תיקנו אנשי כנסת הגדולה את התפילות בלשון הוה: ״גואל ישראל״: ״מקבץ נדחי עמו ישראל״: ״בונה ירושלים״: ״המחזיר שכינתו לציון״ וכדומה, ולא בלשון עתיד כי בכל זמן, בכל המצבים ובכל הנסיבות, עלינו לראות שה׳ פועל באותה שעה עצמה בגאולת ישראל ובקיבוץ נדחי ישראל וכדומה. ומי שאינו מכיר בזה, חסר לו ביסודות האמונה.

ומשום כך אמרו חז״ל: ״כל העונה אמן יתומה יהיה בניו יתומים: חטופה יתחטפו ימיו: קטופה יתקטפו ימיו״ (ברכות מז.), והיינו שחוטף לענות ״אמן״ לפני גמר הברכה או מאחר לענות או אינו מדקדק כביטוי ״אמן״, ומגיע עונש כה חמור על כך, כי הרי בברכות מתבטאים עיקר יסודות האמונה. וזהו באמת פירושה של המלה ״אמן״, ואם הוא אינו מדקדק באמירתו או משתהה בזה, הרי זה פגם באמונתו, ומי שפגום באמונה פגומים כאמור כל חייו, וכל ימיו חטופים וקטופים.

ואם בתפלות ובברכות שאינן אלא מדרבנן, מי שאינו מדקדק בהן עונשו כה חמור, משום שיש בזה פגם באמונה שהוא יסוד החיים, על אחת כמה וכמה בברכות קריאת שמע וכל שכן בקריאת שמע עצמה שהיא מדאורייתא, שיש בהן קבלת עול מלכות שמים, כמה חמור הדבר אם לא מכוונים בהן כראוי ולא עמלים להגיע על ידן לידי אמונה שלמה וקבלת עול מלכותו בלב שלם. וכמה שקול הדבר משני הצדדים. אם השהייה קלה בביטוי שפתיים בעניני אמונה, הביאה שעבוד מלכות כה קשה לארבע מאות שנה, אילו פורעניות, חלילה, עלולה להביא התרשלות בעצם קבלת עול מלכות שמים; ומצד שני, אם אמונה קלושה הביאה לידי יציאת מצרים, איזו גאולת עולם אפשר להביא על ידי עמלות באמונה והתעמקות בה וקבלת מלכות שמים במלוא הכוונה ובכל תנאיה.

וזה מה שאמרו חז״ל: ״הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים״ (אבות ה:כ), כלומר, שיש לעשות כל המאמצים כדי לקיים מצוות ה׳, ולא רק מאמצים רגילים של בני אדם, אלא באפשרותו של אדם להגביר חילים ולאמץ כוחותיו עד כדי עזות של נמר, גבורה כארי וקלות כצבי וכנשר וכדומה.

וזה מה שראה בישראל אף בלעם הרשע שהיה שונאם בנפש וקרא עליהם: ״הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא״ (במדבר כג:כד), ופירשו חז״ל שכוונתו לגבורתם בעמלותם בקיום המצוות, ואמר: ״אין אומה בעולם כיוצא בהם, הרי הן ישנים מן התורה ומן המצוות ועומדים משנתן כאריות וחוטפין קריאת שמע וממליכין להקדוש ברוך הוא ונעשים כאריות״, וכן דורשים על סוף הפסוק: ״לא ישכב עד יאכל טרף״ שקורא קריאת שמע על מטתו ומתגבר בזה על כל המחבלים הבאים לטורפו (ראה במדבר רבה שם), כלומר, שתוך עמלותם לקיים מצוות ה׳ ולקבל עול מלכותו, הם נעשים כארי וכלביא ומתגברים על כל המפריעים והמחבלים.

קנה המדה של מעשי האדם

א

כבר עמדנו פעמים רבות על עליונותו של האדם שחכמתו מרובה משל המלאכים, ולפי ערך גדולתו כן יש להעריך את מעשיה הן לחיוב והן לשלילה. כל פעולה חיובית זעירה שמעירות, בכוחה להגביהו עוף עד שמי שמים; ומאידך גיסא, עלול כל פגם קטן להשפילו עד לעפר. ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״ (משלי ג), ובראשה האדם שהוא בחיר היצורים ותכלית הבריאה, וכל ניד וזיע שלו פועל בחכמת הבריאה כולה ובתכלית כל היצירה.

שנינו: ״מנוח עם הארץ היה שהלך אחר אשתו, שנאמר ׳וילך מנוח אחרי אשתו׳ (שופטים יג:יא). מתקיף לה רב נחמן בר יצחק, אלא מעתה, גבי אלקנה דכתיב: וילך אלקנה אחרי אשתו (שמואל א ב:יא), וגבי אלישע דכתיב: ׳ויקם וילך אחריה׳ (מלכים ב ד:ל), הכי נמי אחריה ממש? אלא אחרי דבריה ואחרי עצתה, הכי נמי אחרי דבריה ואחרי עצתה. אמר רב אשי ולמאי דקאמר רב נחמן עם הארץ היה, אפילו בי רב לא קרא, שנאמר: וילך אלקנה ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש׳ ולא לפני האיש״ (ברכות סא:). ופירש רש״י: ״עם הארץ, לא שמש תלמידי חכמים שלא למד משנה זו ששנינו: ׳לא יהלך אדם אחורי אשה ואפילו היא אשתו׳, ולמאי דקאמר רב נחמן שהלך אחריה ממש, אם כן אפילו בי רב עם תינוק של בית רבן נמי לא קרא״.

והנה מופלא הדבר. מנוח גדול הדור היה, כתוב עליו: ״ויהי איש אחד״ (שופטים יג), ודרשו חז״ל: ״כל מקום שנאמר בלשון הזה בצדיקים, שקול הוא כל״א צדיקים כמנין ויהי; ׳איש אחד׳, כל מקום שנאמר אחד, גדול הוא, בהקדוש ברוך הוא נאמר אחד, דכתיב: ׳ה׳ אחד׳, אין בעולם כיוצא בו. וכן באברהם: ׳אחד היה אברהם׳ (יחזקאל לג), לא היה באותם הימים כיוצא בו וכו׳״ (במדבר רבה י). ועוד שנענה ה׳ לתפלתו ושלח אליו שזב את מלאך האלהים. שנאמר: ״וישמע האלהים בקול מנוח ויברא מלאך האלהים עוד״. ובודאי היה ראוי לכך שזכה שיצא ממנו שמשון שהושיע את ישראל ושיעקב אבינו אמר עליו בברכותיו לבניו: ״דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל״ (בראשית מט), ודרשו חז״ל על פסוק זה ״ששמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים״ ו״מה הקדוש ברוך הוא מגין על כל העולם כולו אף שמשון מגין בדורו על ישראל״ (סוטה י). ואם כן היאך אפשר לומר על מנוח זה, שהיה עם הארץ ואפילו בי רב לא קרא?

אלא מכאן שמלבד סוג עם הארץ שלא קרא ולא שנה, שהוא בור ממש מבחינת ידיעת התורה. שלא למד כלום ואינו יודע כלום, אבל יש סוג עם הארץ לא בכמות החכמה אלא באיכות החכמה, ביסוד חכמת הבריאה, והריהו דומה בזה למי שלא קרא בי רב.

הסבר הדבר, שכאמור, ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״ וכל שכן יצירת האדם שכולה בחכמה, ואם אדם נוהג לא בדרך ארץ, כלומר, לא לפי כללי החכמה שנוסדה הארץ, הריהו פוגם ביסוד חכמת הבריאה.

חז״ל אומרים (עירובין יח): ״דיו פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון שנאמר ׳אחור וקדם צרתני׳ (תהלים קלט)״ ולפי דעה זו ״חילקו לשנים, שהיה זכר מכאן ונקבה מכאן״ (רש״י שם). ושואלת הגמ׳ לדעה זו ״הי מינייהו סגי ברישא, אמר רב נחמן בר יצחק, מסתברא דזכר סגי ברישא דתניא לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו היא אשתו״. ופירש רש״י שם: ״דגנאי הוא לו״ (ראה שם:).

הרי קבעו חז״ל שדרך החכמה היא שהאיש ילך בראש, ואם האדם נברא בשני פרצופים זכר ונקבה, בודאי נברא בצורה זו שחלק הזכר יצעד קודם, ואחרת גנאי הוא לאדם ופגיעה בדרך ארץ.

ולאור זה נבין עד כמה פגע מנוח בחכמת הבריאה. אמנם מנוח נמצא באותה שעה במצב מיוחד, כי הרי התפלל והשתוקק שהמלאך ישוב אליו להורותו ״מה נעשה לנער היולד״. ובשעה שהמלאך נראה לאשתו והיא מיהרה אל מנוח לבשר לו על כך, הרי אפשר לתאר את שמחתו, וכמה נחפז ללכת אחרי אשתו שתראה לו את המקום בו הופיע המלאך, ובכל זאת מכיון שבאותה שעה לא דקדק במדת דרך הארץ ופגע בנוהגי החכמה, נתגלה שלא ירד לעומקה של חכמת הבריאה, ואם יש פגם בחכמה, הרי בזה נעכרת כל החכמה, ואף תוך ריצה זו למטרה קדושה - קוראים אחריו בשמים בשם הגנאי הגדול ביותר: ״עם הארץ״.

והוא מה שאמר הכתוב? ״יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט״ (קהלת י). אף על פי שיש חכמה במדה מרובה ביותר וכנגדה יש סכלות מעט מאד׳ בכל מות הסכלות מכריעה את כל החכמה והיא נהפכת לבורות (ראה אבן עזרא שם ועוד).

ב

יסוד זה שכל פעולה קטנה של האדם, הן בחיוב והן בשלילה, נוגעת בכל חכמת הבריאה, מצינו בכמה מקומות בתורה ובחז״ל.

כבר עמדנו רבות במאמרינו על גדולתו וחכמתו של אדם הראשון, יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא. והנה מצד אחד נצטוה רק על מצוה אחת, כדברי הכתוב: ״ויצו ה׳ אלהים על האדם״ (בראשית ב), ופירשו חז״ל (סהנדרין נו:) שאמר לו: דע שאלהים אני ואל תמירני באחר. ובכל זאת היה בכוחו להגיע במצוה זו בלבד למדריגות העליונות ביותר של החכמה, ולהשיג תכליתו בעולם, כמו בכל תרי״ג המצוות שנצטוינו לאחר מכן. ויכולת זו ניתנה לכל אדם, באשר הוא אדם, ובכל הדורות, שאף לאחר קבלת התורה על כל מצוותיה, לא גרע כוחו להגיע על ידי כל מצוה ומצוה לתכלית החכמה ולמטרתו העליונה.

וכן מצד השני. כשפגע אדם הראשון במצותו היחידה, ואם כי היתה זו פגיעה דקה מן הדקה שאף המלאכים לא ירדו לעומקה ותמהו למה קנסו עליו מיתה׳ כמבואר במאמרים הקודמים, נפגעה בזה כל חכמתו וחכמת כל הבריאה והביא ירידה ומיתה לעצמו ולכל הדורות, ונשתנו סדרי בראשית וכל דמותו של האדם. וכן עלול כל אדם ובכל הדורות להפוך על ידי כל סטיה קלה את כל חכמתו לבורות ולעם הארצות ולפגוע בכל חכמת הבריאה.

ולכן מתחילה התורה מבראשית, כדי ללמדנו מאדם הראשון את הכלל הזה לשני צדדיו, כאמור, כי גדול הוא האדם לאין שיעור וחכמתו מרובה, ובו משתקפת כל חכמת הבריאה ותכלית העולם, וכל ניד וזיע שלו נוגע בכל יסודות החכמה ומעורר מהפיכה בכל היקום בין לטוב ובין למוטב.

ויש לנו ללמוד מכאן גם הלכה למעשה. דרשו חז״ל על הכתוב ״מעוות לא יוכל לתקון״ (קהלת א), שלפי דעה אחת: ״זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר״; ולפי דעה אחרת: ״זה שביטל קריאת שמע של שחרית או קריאת שמע של ערבית״ (חגיגה ט). ולכאורה יש לתמוה, היאך אפשר להשוות זה שאינו קורא קריאת שמע בזמנה למי שבא על הערוה, שזו מן העבירות החמורות ביותר שאמרו עליהן: ״ייהרג ולא יעבור״? אלא כאמור, גדול הוא האדם ומרובה חכמתו ויש בכל סטיה קלה שלו פגיעה בכל חכמתו ובכל חכמת הבריאה כמו בעבירה חמורה.

וזה מה שאמר הכתוב: ״וסרתם ועבדתם אלהים אחרים״ (דברים יא), ואמרו חז״ל: ״כיון שאדם פורש מן התורה, הולך ומדבק לעבודה זרה (ספרי שם), כלומר, שאם סר רק משהו מהתורה, הריהו כאילו עובד אלהים אחרים, כי לא תלוי הדבר בחומר העבירה, כי אם בעצם סטייתו מן החכמה.

ומתוך זה אף כשיקדים אדם לקרוא קריאת שמע בזמנה שלא בברכותיה, הרי זו פגיעה בחכמה. חז״ל אמרו: ״הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין״ (נזיר ב). והנה אסרה התורה בנזיר לא רק יין כי אם גם ״מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל״ (במדבר ו). והטעם הוא ״משום לך לך אמרי נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב״ (שבת יג). ולמדים מכאן שחייבה תורה לעשות גדרים והוסיפה גדרים על גדרים, כדי שלא יבואו לעצם העבירה, וגם זה מדרך החכמה, וכל מי שפוגע בגדר העבירה הריהו מזלזל בכללי החכמה וכמוהו כפוגע בעבירה עצמה. והוא הדין בכל התקנות שראו חכמים לתקן בקיום המצוות, שמי שמזלזל בתקנה, הריהו פוגע בחכמה וכאילו אינו מקיים את המצוה בשלימותה. ואם חז״ל תיקנו שיקראו ברכות לפני פרשת קריאת שמע, הרי מי שאינו קורא את הברכות יחד עם קריאת שמע בזמנה, אינו מקיים המצוה כתיקונה ויש בזה משום עיוות החכמה והוא בבחינת ״מעות לא יוכל לתקון״, שהשווהו חכמינו למי שבא על אשת איש והוליד ממנה ממזר. וכאמור, מי שפגע בחכמה, אף אם הוא גדול הדור הריהו נקרא בפי חז״ל: ״עם הארץ״.

ג

עמדנו על כך שכל פגם קטן בחכמה, אינו רק פוגם בחכמה, אלא מאבד כל ערכה עד שאין זו עוד כלל במסגרת של חכמה, והרי זה משול לבגד שנקרעו שוליו, שאין אומרים שיש איזה פגם בבגד אלא מתארים אותו כבגד קרוע, כאילו כולו קרוע. וכן אם יש איזה מום באבר אחד של אדם, הרי כאילו נקרא בעל מום ואף מקבל שם אחר, כגון במום ברגל - נקרא חיגר, במום ביד - נקרא גידם וכדו,. ועל אחת כמה וכמה בחכמה שאם יש בה איזה פגם שהוא, אי אפשר לכנותה עוד בשם חכמה.

וכלל זה אמור לא רק בחכמה, כי אם בכל דמותו הרוחנית של האדם, שכל פגם מהפך אותו לאחר והורס כל מעמדו.

חז״ל אומרים: ״חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום״ ובאו לידי מסקנה ששלש הברכות הן: שלא עשני גוי ושלא עשני עבד ושלא עשני אשה, ושואלת הגמ׳ שעבד היינו אשה, כלומר יש הבדל בין גוי לישראל כי גגוי הרי אינו בן ברית והכתוב אומר על זה ״הבדלתי אתכם מן העמים״ (ויקרא כ). כמו כן יש הבדל בין ישראל לעבד, כי ישראל חייב בכל המצוות: ואילו עבד אינו חייב במצוות אלא באשה. אבל מה ההבדל בין עבד לאשה? ומתרצת הגמרא: ״עבד זיל טפי״ (ראה מנחות מג:).

הרי לפנינו שאף על פי שאין כל הבדל בין עבד לאשה בחיוב המצוות והם עומדים לכאורה באותה מדריגה, אבל בזה שיש בעבד איזה פגם, שהוא מזולזל יותר שאינו מדקדק במדת דרך ארץ, אין רואים אותו כאילו הוא רק פגום במקצת, אלא קובעים אותו כסוג אחר בסוגי בני האדם, כמו הבדל בין גוי לישראל, וחייב ישראל לברך ברכה מיוחדת שלא עשהו כסוג זה.

ודבר זה אמור לא רק בעבד אלא גם בישראל, אם הוא פוגם במדת דרך ארץ, אף כשיהיה מהגדולים שבגדולים, נפגמה כל אישיותו והוא מאבד כל עולמו. חז״ל אמרו (יומא פו.) ״ארבעה חלוקי כפרה וכו׳ עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין וכו׳ אבל מי שיש חילול השם בידו, אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת״. הרי שחילול השם חמור יותר מחייבי כריתות ומיתת בית דין. ושואלת הגמרא: ״היכי דמי חילול השם וכו׳, אביי אמר וכו׳ מי שקורא ושונה ומשמש תלמיד חכם ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו: אוי לו לפלוני שלמד תורה וכו׳ פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו״.

וכן מסביר גם הרמב״ם: ״ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם גדול בתורה ומפורסם בחסידות וכו׳, ואף על פי שאינן עבירות, הרי זה חילל את השם כגון וכו׳ שדיבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות וכו״ (הלכות יסודי התורה ה:יא).

והנה מדובר כאן אף במי שלא עבר עבירה, שלא גנב ולא גזל ולא הונה את הבריות, ואף אינו גונב דעת הבריות, ועוד שהוא תלמיד חכם גדול וקורא ושונה ומדקדק בכל המצוות שבין אדם למקום, אבל מכיון שאינו מדקדק במדת דרך ארץ ואין דיבורו בנחת עם הבריות, הריהו גרוע מחייבי כריתות ומיתות בית דין ותקנתו קשה משל כולם.

הרי מכאן שפגם במצב הרוחני אינו פגם במקומו בלבד, אלא הורס את כל האדם ועוכר את כל אישיותו ומעמדו.

אין תחילה וסוף בחכמה

כבר עמדנו בשיחותינו על כך שיתכן שאף גדול הדור, אם יש איזה פגם שהוא בחכמתו, נקרא בלשון חז״ל בשם עם הארץ (ראה המאמר הקודם ״קנה המדה של מעשי האדם״).

ואמנם חז״ל מציינים סוגים שונים של בני אדם כעמי הארצות. מצד אחד אנו מוצאים בדברי חז״ל סוג עם הארץ שלא רק אינו במקרא ובמשנה אלא אינו יודע בטיב משא ומתן, והוא נקרא בור (ראה אבות ב:ה בפירושי הראשונים); יש עם הארץ שחשוד על שפיכות דמים שאסור להתלוות עמו בדרך (פסחים מט:); ויש שקוראים עם הארץ למי שאינו מקיים מצוות, כפי שאמרו חז״ל: ״איזהו עם הארץ?... כל שאינו מעשר פירותיו כראוי... כל שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית... כל שאינו מניח תפילין... כל שאין לו ציצית בבגדו... כל שאין לו מזוזה בפתחו״ (ברכות מז:).

ומצד שני אנו מוצאים שחז״ל מכנים עם הארץ למי שאינו במדריגה גדולה של חכמה ובהידור המצוות: ״כל שאינו אוכל חולין בטהרה״; ״כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתורה״, או מי ״שאפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים״, ויש אומרים שזה אף נקרא בור (ראה סוטה כב). וכבר ציינו שם בתוספות ״דהרבה עניני עם הארץ הן״. וכל אלה נכללים לדברי חז״ל בסוג עם הארץ.

מאידך גיסא מצינו שגם בתלמידי חכמים ישנם סוגים שונים. מצד אחד אמרו חז״ל: ״איזהו תלמיד חכם? כל ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה ואפילו במס׳ כלה״ (תענית י). ופירש רש״י: ״בכל מקום - בכל הש״ס ואפילו במסכת כלה דלא רגילי בה אינשי״.

ומצד שני אמרו שמי שמקדש אשה ואומר ״על מנת שאני תלמיד חכם - אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא, אלא כל ששואלים אותו בכל מקום דבר אחד בלימודו ואומרו ואפילו במסכתא דכלא״. ומפרש רש״י שאף אם יודע רק באחד מן המקומות ואפילו במס׳ כלה שהיא קלה (ראה קידושין מט ורש״י שם). וכן אמרו: ״איזהו תלמיד חכם וכו׳ זה המקפיד על חלוקו להופכו״ (שבת קיד), כלומר, שהוא מדקדק כראוי בהלכות דרך ארץ.

ובאמת אין ניגודים בדברי חז״ל אלה. החכמה אין לה גבול והיא בלתי סופית, ובדבר שאין לו סוף אין לתאר בו גם התחלה ולא יתכן בו כלל לא שיעור ולא מדה. ולכן יש להעריך את החכמה בקנה מדה אחר לגמרי. יש מי שצעד צעד אחד בחכמה, או שיודע דבר חכמה אחד, אף שאין בו יותר מזה כלום, נקרא חכם: ולהיפך, יש שאף החכם הגדול ביותר, כשהוא עושה מעשה שיש בו פגם בחכמה או שהוא מחסיר מהחכמה, הריהו כאילו שאין בו חכמה כלל ונקרא עם הארץ.

ובזה נבין מה שמוסרים בשם הגר״א מוילנא שאמר שכל התורה נרמזת בעשרת הדברות ועשרת הדברות נרמזות במלה הראשונה שבתורה ״בראשית״, ואף באות ב׳ שב״בראשית״ ובדגש שבבית. הרי ה׳ נותן התורה הוא ראשון והוא אחרון, אין ראשית לראשיתו ואין סוף לאחריתו, ומלא כל הארץ כבודו מעולם ועד עולם. וכמו שלו, כביכול, אין ראשית ואחרית, כן אין לחכמתו ראשית ואחרית. ואם כן גם התורה שהיא חכמת ה׳ לא תיתכן בה התחלה וסוף, ועוד במלה הראשונה, -בראשית״, ואף בדגש שבאות ב׳ שב״בראשית״ נכללת התורה כולה.

לפי זה אפשר גם להסביר דברי רבי יוחנן וריש לקיש בסנהדרין (קיא). ריש לקיש אומר שהכתוב: ״הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק״ (ישעיה ה) - נאמר ״למי שמשייר אפילו חוק אחד״, כלומר, שאף מי שנמנע מלשמור אף חוק אחד נידון בגיהנום (ראה רש״י שם), ״אמר רבי יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי, אלא אפילו לא למד אלא חוק אחד״, כלומר, שאף מי שאינו לומד אלא חוק אחד בלבד אינו נידון בגיהנום.

ולפי האמור שאין סוף לחכמה ויש להעריך את האדם בקנה מדה אחר, יש לפרש שריש לקיש ורבי יוחנן אינם חולקים ויש מקום לדברי שניהם. יש אשר אדם אף הנמצא ברום המעלה, עושה מעשה אחד לא כראוי או מחסר מלימודו ומחכמתו, הריהו פוגם בזה בכל חכמתו ומעלותיו ויורד לגיהנום, כדברי ריש לקיש: ויש אשר אדם, אף פחות המעלה, עושה מעשה טוב, או משיג דבר חכמה אחד, הריהו מתעלה בזה וניצל מדינה של גיהנום, כדברי רבי יוחנן, ומר אמר חדא ומר אמר חדא.

ב

לאור הדברים האמורים, נבין את ההבדלים בין איש לאיש ביחס לשכר ועונש, שמצינו בתורה ובדברי חז״ל.

אברהם אבינו, נחשב ״האדם הגדול בענקים״, עמד בכל הנסיעות שניסהו הקדוש ברוך הוא, עד שהעיד עליו: ״עתה ידעתי בי ירא אלהים אתה״ (בראשית כב) ונאמר עליו: ״ומצאת את לבבו נאמן לפניך״. והנה אברהם זה כשאמר לפני ה׳: ״במה אדע כי אירשנה״ (בראשית טו), אם כי ברור שלא פקפק בהבטחתו של הקדוש ברוך הוא, אלא בודאי חשש שמא יגרום החטא, אבל מכיון שמצאו איזה פגם בביטויו, העניש אותו הקדוש ברוך הוא בעונש קשה למאד לדורותיו אחריו ואמר לו: ״ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה״ (בראשית שם).

ולעומת זה מצינו בנבוכדנצר הרשע שבשכר מעשה טוב אחד זכה לשכר גדול לו ולדורותיו. מסופר בחז״ל (סנהדרין צו) שמרודך מלך בבל שלח אגרת לחזקיהו מלך יהודה וכתב: ״שלמא למלכא חזקיהו; שלמא לקרתא ירושלם: שלמא לאלהא רבא״. והעיר לו נבוכדנצר שהיה סופרו: ״קריתו ליה אלהא רבא וכתביתו ליה לבסוף?״ אמרו לו: ״קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא״. ורץ אחר השליח להחזירו ארבע פסיעות ואתא גבריאל ואוקמיה. ואמר רבי יוחנן ״אילמלי בא גבריאל והעמידו לא היתה תקנה לשונאיהם של ישראל״, ובשכר ד׳ פסיעות אלה זכה למלכות בכיפה במשך שלשה דורות, ועם ישראל היה שרוי אצלו בגולה. וערכה של מלכות זו לא היה מבחינת הגדולה והכבוד בעולם הזה בלבד, כי אם ניתנה לו ההזדמנות והאפשרות לעשות חסד עם הבריות ולקנות עולמו מכל הבחינות, גם לפבי חיי הנצח והעולם הבא. ואכן מצינו כך בדברי חז״ל: ״ר׳ ברכיה ור׳ חלבו משום ר׳ שמואל בר נחמן ור׳ יונתן כשהיה מגיע לפסוק הזה, ׳אשר הגלה מירושלם עם הגולה אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל׳, הוה אמר: שחיק עצמות, ולמה לא הוה אמר כן בירמיה? אלא שכל נבוכדנצר שכתוב בירמיה חי הוי ברם הכא מת הוי״ (בראשית רבה מט). כלומר כל עוד היה חי לא גינו אותו משום שהיתה לו האפשרות לשוב בתשובה ולתקן עולמו. אמנם נבוכדנצר החמיץ הזדמנות זו ונשאר רשע עד יום מותו, אבל מצד השכר שהגיע לו ניתנה לו ההזדמנות והיכולת הזאת. הרי זכה איפוא נבוכדנצר בשכר ד׳ הפסיעות, הוא ודורותיו להצלחה כזו, לגדולה וכבוד של מלכות בכפה בעולם הזה ולאפשרות להגיע לחיי העולם הבא.

ולכאורה נראים הדברים - של אברהם אבינו מצד זה ושל נבוכדנצר מצד זה - כסתרי אהדדי. אולם לפי האמור אין בזה סתירה בלל, כפי שהסברנו שהחכמה אין לה תחילה ואין לה סוף ואינה נמדדת בקנה המדה שלנו. אברהם אבינו כשמצאו בו פגם דק מן הדק בשיא מעלותיו, גרם לדורותיו עונש חמור מאד, ואילו נבוכדנצר מאחר שביצע איזו פעולה כל שהיא שיש בה מן הטוב, זכה הוא ודורותיו לשכר כה מרובה.

ג

את הסוד הזה אנו מוצאים גם בפרשת אהרן ומרים. מסופר בתורה: ״ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית״ (במדבר יב). ואמרו חז״ל (בילקוט שם בשם ספרי ומדרש ילמדנו): ״זהו שאמר הכתוב: ׳ברוב דברים לא יחדל פשע וחושך שפתיו משכיל,. אמר שלמה, לא אמר הקב׳׳ה שתאלם פיך ותהא יושב ושותק כחרש, אלא וחושך שפתיו מלהסיח בחבירו, תן דעתך שלא תענש. אין לך גדול מאהרן ומרים, הבאר עולה ומשקה את ישראל בזכות מרים וענני כבוד מקיפין את ישראל בזכות אהרן, וכיון שנתנו רשות בפיהם והסיחו במשה, לא שתקתי להם וכו׳. והרי הדברים קל וחומר, ומה מרים שלא נתכוונה לדבר באחיה לגנאי אלא לשבח, ולא למעט מפריה ורביה אלא לרבות, ובאחיה הקטן ממנה ובינה לבין עצמה, שנאמר, וישמע ה׳ - כך נענשה, המכוון לדבר בחבירו לגנאי וכו׳ על אחת כמה וכמה״.

מצינו עוד כתוב: ״זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים״ (דברים כד), ואמרו חז״ל: ״וכי מה ענין זה לזה (לפרשת נגעים)? סמכו ענין ללמדך שאין נגעים באים אלא בגלל לשון הרע. והרי הדברים קל וחומר, ומה מרים שלא דיברה אלא שלא בפניו של משה ולהנאתו של משה ולשבחו של מקום ולבנינו של עולם - כך נענשה, המדבר בגנותו של חבירו ברבים על אחת כמה וכמה״ (ספרי שם).

הרי מפורש שלא נתכוונה מרים לדבר בגנותו של משה אלא לשבחו, ולטובתו ולטובתה של צפורה אשתו ולשבחו של מקום, ודקדקו היא ואהרן בדיבוריהם כפי שאמרו חז״ל שהיו ״יושבים ונושאים ונותנים בדבר״ (ילקוט במדבר שם). ומצאו שמצד ההלכה הם חייבים להגיב על כך, וכפי שמשמע מהכתוב שאמרו: ״הרק אך במשה דיבר ה׳״, ואמרו חז״ל (ספרי שם) שטענו: ״והלא אף עם האבות דיבר הקדוש ברוך הוא ולא פירשו מפריה ורביה, והלא גם בנו דיבר ה׳ ולא פרשנו מפריה ורביה״. אלא שהקדוש ברוך הוא השיב להם: ״לא כן עבדי משה וכו׳ פה אל פה אדבר בו״, ופירשו שם: ״פה אל פה אמרתי לו לפרוש מן האשה״. אבל הם חשבו שפרש מעצמו ומדעתו, ולכן מצאו לחובתם לחוות דעתם בהתאם להלכה המקובלת מדוד דור.

מרים נמנית בין שבע הנביאות שקמו לישראל, כדברי הכתוב: ״ותקח מרים הנביאה״ (שמות טו), מרים היא מאותן המילדות העבריות שכתוב עליהן: ״ותיראנה המילדות את חאלהים... ותחיינה את הילדים״ (שמות א). הכתוב מעיד עליה שהיתה יראת אלהים ומתוך יראתה המרתה את פקודת פרעה להמית את הילדים וסיכנה בזה את עצמה; מרים התנבאה עוד לפני שנולד משה שאמם תלד בן שיוציא את בני ישראל ממצרים; והיא שכתוב עליה בשירת הים: ״ותען להם מרים שירו לה׳ כי גאה גאה (שמות טו), ובזכותה ירדה לישראל הבאר שסיפקה להם מים שהיו להם כל הטעמים כמו שהיו למן, ועוד ועוד. והנה נורא הדבר למאד שלמרות כל גדולתה, כשדיברה במשה דברים שראתה בהם חובתה ומתוך כוונה לשבחו ולטובתו, כאמור, נפגם בזה כל כך ערכה שה׳ נזף בה ודנו אותה כאחד ממספרי לשון הרע ומוציאי דבה, שנהיתה מצורעת כשלג ונסגרה שבעה ימים מחוץ למחנה.

חז״ל אומרים על המצורע: ״מה נשתנה מצורע שאמרה תורה ׳בדד ישב מחוץ למחנה מושבו׳ (ויקרא יג)? אמר הקדוש ברוך הוא הוא הבדיל בין איש לאשתו ובין איש לרעהו ולכן נאמר ׳בדד ישב מחוץ למחנה מושבו׳״ (ערכין טז). וכן אמרו: ״למה מביא המצורע בטהרתו עץ ארז? לפי שהנגעים באים על גסות הרוח, ״ושני תולעת ואזוב״ - מה תקנתו? ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת ואזוב״ (רש״י ויקרא שם).

והנה מרים שהעריכה את משה כשאר הנביאים בלבד ואמרה: ״גם בנו דיבר״ - ראו אותה בשמים כאילו היתה בה גסות הרוח, כאילו החשיבה עצמה יותר ממשה רבנו ומתוך כך באה לדבר עליו לשון הרע ודנו אותה כאחד המצורעים לשבת בדד ולהיסגר מחוץ למחנה, עד שאהרן אמר עליה: ״אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו״ (במדבר יב).

וכן מצינו באהרן. הקדוש ברוך הוא בעצמו מעיד על נאמנותו של אהרן למשה אחיו ושלא היתה בלבו שום קנאה עליו כשעלה לגדולה והקדוש ברוך הוא שלח אותו לגאול את ישראל ממצרים, למרות שאהרן היה מנבא לישראל במשך כל השנים, וכשמשה הגיע למצרים אומר הכתוב על אהרן: ״הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו״ (שמות ד), שמחה בכל הלב, ללא כל שמץ של עין רעה או קנאה חס ושלום, ומשם זכה לשאת את השן המשפט על לבו (רש״י שם).

ובודאי כשדיבר עם מרים על דבר משה, נבעה שיחה זו מתוך אהבה שלמה ונאמנות גמורה למשה אחיהם ומתוך בירור ההלכה ודרך התורה, ובכל זאת לקה גם בצרעת כפי שדרשו חז״ל על הכתוב: ״ויפן אהרן אל מרים״ - ׳״שנפנה מצרעתו״ (ספרי במדבר יב) וכן נאמר בגמרא על הכתוב: ״ויחר אף ה׳ בם וילך״ - ״מלמד שאף אהרן נצטרע״ (שבת צז וראה שם). כלומר שגם את אהרן ראו כאילו מתגאה על משה אחיו ומדבר עליו לשון הרע.

הוא אשר אמרנו בתחילת שיחתנו, שהחכמה אין לה תחילה וסוף, ויש אשר פגיעה קלה בחכמה פוגעת בכל החכמה, כי הלא באהרן ומרים נתגלה בדיבורים, כאמור, וזה פגם דק מן הדק ברום מעלותיהם, ובכל זאת דנו אותם כאילו ירדו מגדולתם ונפגעה כל חכמתם בצורה כה קיצונית וחמורה.

1. ראה חז״ל: ״כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל״ (אבות ו:ד), כלומר, שדרכה של תורה היא על ידי צער ועמילות.