אור הצפון/במדבר

השתוקקות רוחנית ושיבושה

א

כתוב בתורה שבני ישראל במדבר לא מצאו סיפוק באכילת המן והתלוננו: ״נפשנו קצה בלחם הקלוקל״ (במדבר כא:ה), ועוד קודם לכן טענו: ״מי יאכילנו בשר, זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה נפשנו יבשה, אין כל, בלתי אל המן עינינו״ (שם יא:ד-ו).

ותמוה הדבר למאד. הרי מדובר כאן בדור המדבר. דור ש״היו כולם מלאים דעה״ (ילקוט שמעוני מלכים א ה:יא, לפי דרשת חז״ל מהמלה ״דרדע״); דור שראה את כל הניסים והנפלאות במצרים? דור שראה את קריעת ים סוף והגיע למדרגות עליונות, ש״ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים״ (מכילתא בשלח שירה פרשה ג); דור מקבלי התורה מסיני ששמע ״קול אלהים מדבר מתוך האש״ (דברים ד:לג), והיתכן ש״יתאוו תאוה" לאכול דוקא בשר ויתגעגעו לאבטיחים ושומים ובצלים? הרי לא היינו מאמינים כזאת על איזה רב שהוא בישראל וכל שכן על גאון וצדיק, ואיך מתקבל על הדעת שאותו דור הגיע למצב ירוד כזה?

ולא עוד, אלא שהמן היה מאכל מובחר למאד והיו טועמים בו טעמים שונים, כדברי רש״י: ״משתנה היה טעמו לנטחנין ולנדוכין ולמבושלין", וכדברי הכתוב: ״טחנו בריחיים או דכו במדוכה ובשלו בפרור ועשו אותו עוגות״ (במדבר יא:ח), והיה נבלע באיברים (ראה רש״י שם כא:ה), ומה הרע שמצאו בו שנפשם קצה בו ולמה התאוו דוקא למאכלים גשמיים פשוטים?

אולם כבר עמדנו על כך שלאמתו של דבר אין דברים גשמיים בעולם, אלא שהאדם מגשם אותם במעשיו. ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״ (משלי ג:יט); ״והחכמה מאין תמצא״ (איוב כח:יב), כלומר, כל המציאות היא חכמת ה׳ ומהוה מושגים רוחניים. אם האדם מגיע למדריגה רוחנית עליונה, הוא הופך את כל פעולותיו הגשמיות לעבודת ה׳. הלחם שהוא אוכל הוא כעין קרבן לה׳; השולחן שהוא סועד עליו הוא כמזבח, היין שהוא שותה - כאילו מנסך נסכים (ראה יומא עא. ״הרוצה לנסך יין על גבי מזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין״; וראה ״מסילת ישרים״ פרק כה) וכו׳. וזה מה שאמר הכתוב: ״ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים׳׳ (שמות יח:יב) וכן: ״ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו״ (שם כד:יא) ועוד ועוד. (ראה מאמר ״עונג שבת ועונג התשובה״).

והנה דור המדבר השתוקק להגיע למדריגה זו. הם לא הסתפקו במן, שהוא ״לחם מן השמים״ (שמות טז:ד), שבעצמו היה מזון רוחני, והם רצו מאכלים גשמיים פשוטים, בשר ודגים אבטיחים וקישואים וכו׳, שיהפכו אותם ללחם שמים, כאכילה לפני האלהים, כאילו אכילת קרבנות וניסוך נסכים. הם שאפו לקדש את המזון הגשמי ולהתעלות להתפשטות מוחלטת ולהתקדשות עילאה.

אולם אם כך הדבר, מה היה חטאם, למה חרה אף ה׳ בהם והביא עליהם עונש כה חמור? אלא שאין אדם צריך להתאוות יותר ממה שה׳ דורש ממנו. אם הקדוש ברוך הוא המטיר להם מן מן השמים ולא המציא להם במדבר מזון גשמי, הרי זה רצונו, ועליהם להשיג מאכילת המן מה שניתן להשיג, ואם הם לא מצאו סיפוק בכך, הבחין בוחן הלבבות שבשרשים הפנימיים של ליבותיהם חבויות נטיות בלתי רצויות, שהתבטאו עליהם בלשון התורה: ״התאוו תאוה״ וכאילו התגעגעו לקישואים, לאבטיחים, לשומים ולבצלים.

ב

בדומה לזה נבין גם את חטאו של ירבעם בן נבט.

חז״ל אומרים: ״תפסו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי בראש? - בן ישי בראש. - אי הכי לא בעינא״ (סנהדרין קב.).

חז״ל מספרים על ירבעם שלא מצאו בתורתו שום דופי, שחדש דברים שלא שמעה אוזן מעולם, כל תלמידי חכמים היו דומים לפניו כעשבי השדה, ושכל טעמי תורה היו מגולים לפניו כשדה (ראה שם). ואיך יעלה על הדעת שבשביל כבוד מדומה, שהוא לא יהיה כראש, יוותר על האושר הרוחני הנצחי הגדול ביותר שבעולם, שהוא קרבת אלהים, לטייל עמו בגן עדן, ולמרוד בו ולומר ״לא בעינא״?

אולם לא הכבוד המדומה של ״מי בראש״ הסיר את לבבו מאחרי ה׳, אלא דוקא מתוך גדולתו ועליונותו השתוקק להגיע לשיא המדריגה ללא שיעור וללא הגבלה. הוא לא יכול היה להסכים להיות מוגבל בעלייתו שלשאר לעולם במדריגה פחותה מבן ישי, ואם לא יוכל להגיע לשיא ההתדבקות בה׳, ראה בזה קיפוח תכלית חייו בעולם בתור צלם אלהים, בתור אדם עליון. (ראה מאמר ״ממדי תענוגות האדם״).

מצינו הרגשה זו גם אצל משה רבינו. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל לאחר חטא העגל: ״ושלחתי לפניך מלאך״ (שמות לג:ב), אמר משה: ״אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה״ (שם:טו), כלומר, שאם לא יגיעו למדריגה להיות קרובים לה׳ שהוא בעצמו ילך לפניהם, הם מוותרים על כל הבטחות ה׳ להכנס לארץ הבחירה לחיות שם כעם קדוש, ולמות במדבר. (ראה המאמר ״ממדי תענוגות האדם״).

לאור זה היתה דרישתו של ירבעם להיות בראש, לכאורה, עילאה. אולם ירבעם עבר בזה על המדה. אם הקדוש ברוך הוא קבע שבן ישי בראש, ששושלת מלכות בית דוד בראש, אין דורשים ממנו יותר, והיה צריך להסתפק בכך,^[1] ואם לא התרצה, גילו בשמים שבתוך תוך מעמקי נפשו מעורבת נטיה כל שהיא לכבוד (ראה מסילת ישרים יא: ״ירבעם בן נבט לא נטרד מהעולם הבא אלא בעבור הכבוד״), ואם כי נטיה זו היתה דקה מן הדקה, הטעתה אותו ושבשה את השתוקקותו הרוחנית העליונה, וסובבה את דעתו מה׳ ללכת בדרכים לא רצויות לה׳ שהיו להם תוצאות חמורות מאד.

חובת הדביקות בתורה וחיבת המקום לישראל

״ויהי בנסוע הארון וכו׳״ (במדבר י) ״פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה לומר שאין זו מקומה וכו׳, ולמה כתבה כאן? להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שניה. פורענות שניה מאי היא? ׳ויהי העם כמתאוננים׳; פורענות ראשונה - ׳ויסעו מהר ה׳, ואמר ר׳ חמא בר חנינא שסרו מאחרי ה׳״ (שבת קטו). ומפורש במדרש ילמדנו, ״שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים. כתינוק הבורח מבית הספר והולך לו, כך היו בורחים מהר סיני דרך שלשה ימים, לפי שלמדו הרבה תורה בסיני. אמר הקדוש ברוך הוא: לא נסמוך פורענות לפורענות אלא נפסיק פרשת ׳ויהי בנסוע הארון׳״ (ראה תוספות שם).

הדברים מופלאים מאד. הרי כתוב באותה פרשה: ״ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל וכו׳ על פי ה׳ יסעו ועל פי ה׳ יחנו״ (במדבר ט), ועוד שלפני כל מסע היו תוקעים בחצוצרות (שם), ואם כן כשבני ישראל נסעו מהר סיני, בודאי עלה הענן מקודם, ונסעו על פי ה׳. ואמנם כתוב בתורה: ״וענן ה׳ עליהם יומם בנסעם מן המחנה״. ועוד, שכתוב ״דרך שלשה ימים״, ופירש רש״י: ״מהלך שלשה ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקדוש ברוך הוא חפץ להכניסם לארץ מיד״; ״וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה״ - ״זה הארון היוצא עמהם וכו׳ ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייתם״.

הרי לפי כל האמור עשו בני ישראל הכל על פי ה׳, וכדי להכניסם מהר לארץ ישראל, כפי שנועד להם, ומה היה כאן, איפוא, הפורענות שהקדוש ברוך הוא היה צריך להפריד בינה לבין פורענות המתאוננים, ולמה תיארו אותם כתינוק הבורח מבית הספר?

אלא בעל כורחנו שהפירוש הוא שאמנם עצם פעולת הנסיעה מהר סיני היתה כהוגן ועל פי ה׳, אבל בשמים ראו בתוך מצפוני לבם שלא הרגישו את הצער הדרוש על אשר עליהם להינתק מהמקום שלמדו בו תורה. ואמנם גם הליכתם היתה לשם מצוה, כדי להיכנס לארץ ולקיים מצות ישיבה, כפי שנצטוו עליה, אבל היה צריך להיות קשה להם לפרוש ממצות תלמוד תורה שהיא כנגד כולם, שכל הפורש ממנה כפורש מן החיים.

אנו מוצאים בתורה דוגמא הפוכה. כשבני ישראל עברו בים סוף כתוב: ״וַיַּסַּע משה את ישראל מים סוף״ (שמות טו:כב). ומביא רש״י בשם מכילתא: ״הסיעם בעל כורחם, שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות והיו ישראל מוצאים אותם בים וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים וכו׳, הוצרך להסיען בעל כורחם״. אין לפרש את הדברים שבני ישראל היו להוטים אחר הכסף והזהב, כי הרי דור המדבר נקרא ״דור דעה״ והגיעו למדריגות עליונות בנבואה, כפי שחז״ל אמרו שמה שלא ראה יחזקאל בן בוזי ראתה שפחה על הים, ובודאי הכסף והזהב לא נחשבו להם לכלום. אלא שראו בזה קיום רצון ה׳ כדברי הכתוב: ״דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב״ (שמות יא), ומפרש רש״י: ״הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם: ׳ועבדום וענו אותם׳ קיים בהם, ׳ואחרי כן יצאו ברכוש גדול׳ לא קיים בהם״. ואם זה רצון ה׳, הרי כל המרבה בזה משובח. וכשהיו צריכים להמשיך בדרך למדבר היה משה נאלץ להפסיק אותם ממצוה זו ולהסיעם בעל כורחם.

ועל אחת כמה שכך היה צריך להיות בעזבם את הר סיני, שראוי היה להיכתב: ״וַיַּסַּע״ שהיו צריכים להסיעם מההר שלמדו בו תורה בעל כורחם, שאמנם הרגלים ילכו אבל הראש ישאר בהר סיני, כלומר שעם הליכתם לארץ ישראל היתה צריכה להיות כל מחשבתם קשורה לתורה שלמדו בסיני. ואם לא נמצאו במדריגה זו ראו בזה פורענות.

ולכאורה נראה לנו שאחרי הכל אין בזה אלא חטא דק, שלא עמדו באותה המדריגה הגדולה הנדרשת מהם, אבל מדברי חז״ל אנו למדים שהתייחסו לזה בחומרה רבה, ושכאלו השוו פורענות זו לפורענות השניה של המתאוננים שהיתה מהעבירות הקשות ביותר ושקיבלו עליה עונש גדול מאד. ועוד, שהיה צורך לשנות מדברי התורה ולהעביר לכאן פרשה ממקום אחר ולהעתיקה שלא במקומה, כדי שלא יבואו שתי הפורעניות סמוכות זו לזו.

כבר עמדנו בשיחותינו איזה ערך יש לכל אות שבתורה, כדברי הכתוב ״כי ביה ה׳ צור עולמים״ (ישעיה כו) וכפירוש חז״ל ש״אלו שני עולמות שברא הקדוש ברוך הוא אחד בה׳ ואחד בי׳״ (מנחות כט:). והנה בגלל חטא זה שפרידתם מהר סיני לא היתה עליהם כל כך קשה, היה הכרח לעקור ממקומה פרשה שלמה מן התורה, שיש בזה פגם בכל התורה ומהוה מהפיכה בכל העולמות (ואמנם אומר רבן שמעון בן גמליאל ש״עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותיכתב במקומה״ - ״לעתיד שיהו כל הפורעניות במלין ולא ידאגו לפורענות ויצר הרע בטל״, שבת קטז ורש״י שם), כדי להפסיק בין פורענות זו לפורענות של המתאוננים, ומשמע שלולא זה לא היה יכול העולם לעמוד בפני הקטרוג הגדול שסמיכות זו היתה גורמת.

הרי כמה מתייחסת התורה בחומרה רבה כזו לפגם קל כזה שנסיעתם מהר סיני - אם כי נעשתה על פי צו ה׳ לשם קיום מצות ישוב ארץ ישראל- היתה יותר מדי קלה עליהם, ומכאן עלינו ללמוד לקח למעשה לנו, לתלמידי הישיבה, שלא יהיה לנו קל לעזוב את הישיבה, המקום שאנו לומדים בו תורה. ואף שיש צורך ללכת לפרקים לענינים הכרחיים, תהיה קשה הפרידה וירגישו בכל מקום את הקשר אל הישיבה, שהראש יהיה תפוש תמיד במחשבות של תורה ויראת שמים (ראה על נושא זה במאמר ״מניעת חסד״).

ב

ויש לעמוד כאן על עוד נקודה. למרות שבאמת חטאו בני ישראל וסמכו פורענות לפורענות, לא רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה כתוב בתורה קיטרוג גדול כזה עליהם כפי שהם ראויים לו, ועשה שינוי בסדר כתיבת התורה. שגרם פגם בכל התורה, בילבל פרשיותיה ועקר פרשה אחת ממקומה והעבירה למקום אחד. הרי כמה גדולה היא אהבת הקדוש ברוך הוא לישראל וכמה חס על כבודם היקר לו מהכל ואין דבר העומד בפני זה.

ועוד, שלא כתב כאן הקדוש ברוך הוא פרשה רגילה שכל מטרתה תהיה להפסיק בין פורענות לפורענות בלבד, אלא בחר דוקא פרשה ״ויהי בנסוע״ כדי לגלות בה באותו זמן את חיבתו לישראל. חז״ל אומרים: ״אמר הקדוש ברוך הוא, נכתוב צרה אחר צרה, לאו, אלא נכתוב פרשה של כבוד ביניהם, לכך נכתב, ויהי בנסוע הארון׳״ (ילקוט במדבר י). לא די שהקדוש ברוך הוא מרוב אהבתו לישראל העביר לכאן פרשה ממקום אחר כדי להפסיק בין פורענות לפורענות, אלא כתב ביניהם ״פרשה של כבוד״, שלמרות הכל הוא עוד דואג באותו זמן לכבודם. ומה כתוב בפרשה זו? ״ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה׳ וכו׳ ובנוחה יאמר שובה ה׳ וכו׳״ (במדבר י), כלומר, שהשכינה היתה שורה בתוכם. ואמרו חז״ל: ״בשעה שהיה הקדוש ברוך הוא מבקש שיסעה היה הארון מזעזע עצמו וכו׳ ביקש משה להודיע לישראל שהשכינה עמם״ (ילקוט שם), וכמו שאומר הכתוב: ״וארון ברית ה׳ הולך לפניהם״. ועוד, ״לפי שהיה מקדים לפניהם וכו׳ היה משה אומר עמוד והמתן לנו ואל תתרחק יותר׳ (רש״י שם בשם תנחומא). הרי גילה להם הקניה שזה שהפסיק בפרשה זו בין פורענות לפורענות, שלמרות חטאיהם ולמרות הפורענות המגיעה להם, הקדוש ברוך הוא אוהב אותם ויכבד אותם, אין השכינה מסתלקת מהם והיא מלוה אותם בצאתם ובבואם.^[2]

וגם מזה עלינו לקחת מוסר, כי חייב אדם ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא ויש ללמוד מכאן כמה צריך אדם לכבד את חבירו, ואף כשרואה שהוא עושה מעשה רע, לא יצרף מעשה למעשה ולא ימנע מלאהוב אותו, ואף על פי שחייב להוכיחו יזהר מלצערו ומלביישו ויטכס עצות לא רק לא להשפילו כי אם להיפך להעלות כבודו בעיני הבריות.

דקות תביעות התורה

עמדנו בשיחתינו הקודמת כמה דיבורה של מרים במשה על אף כוונתה לטובה ולמרות דקות שגגתה, פגע בה ונענשה בגללו בעונש קשה כזה, כאחד ממוציאי הדיבה ומספרי לשון הרע במלוא חומרתם. (ראה המאמר הקודם ״אין תחילה וסוף בחכמה״).

מעשה מרים מהוה אזהרה לכל בני האדם. לא על מרים לבד בא מעשה זה ללמד כי אם על הכלל כולו, על כל אדם ואדם. התורה מזהירה: ״זכור את אשר עשה ה׳ למרים בדרך בצאתכם ממצרים (דברים כד). לפי מושגינו, נחשב דיבור בחבירו כלשון הרע רק כשיש בו משום גנות, כשמוצא בחבירו איזו עוולה, אבל מי שיושב ומספר בשבחו של חבירו ומונה את מעלותיו, אלא שהוא שוגה ואיננו מעריך אותו כערך גדולתו, ובפרט כשחבירו אינו מקפיד כלל על כך, לא עולה כלל על דעתנו לראות בדיבור זה איזה פגם. והנה מגלה לנו התורה ממעשה מרים, שאף שאין בדיבור על חבירו שום גנאי עליה אלא שלא העריכהו כראוי והוא מכוון לטובה, ואף שחבירו אינו מקפיד על כך, כי הרי כתוב מיד באותה פרשה ״והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה״ (במדבר יב), כלומר שמשה לא הרגיש כלל שדיבור זה פוגע בו, ובכל זאת יש בזה משום לשון הרע בכל חומר הדין.

ומופלא ביותר, שבאותה לשון שהתורה הזהירה ״זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים״ (דברים כה), הזהירה גם על זכירת מרים. עמלק נמנה על רשעי אומות העולם הגרועים ביותר, שהתורה אמרה עליו: ״כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור״ (שמות יז), כלומר, שכל עוד יש עמלק בעולם אין שם ה׳ שלם ואין כסאו שלם, והתורה מזהירה אותנו שלא ננוח ולא נשקוט בכל הדורות עד שנמחה זכר עמלק. והנה אף על דיבורה של מרים, שלמרות שלא היה בו שום גנאי ולא גרם שום פגיעה או הקפדה כי אם טעות בהערכה וכל הכוונה היתה לטובה, ציותה התורה באותו סגנון שנזכור לעולם להיזהר מכמות זו שלא יהיה בנו שום מעשה הגובל עם איזה שמץ של דיבה או לשון הרע.

ולמה באמת החמירו כל כך בעוון לשון הרע? מפני שפוגעים בכבוד האדם. חז״ל אמרו: ״חביב אדם שנברא בצלם אלהים״ (אבות ג:יד) שהוא חלק אלוה ממעל.

וזה מה שאמרו חז״ל: ״כל מי שהוא שופך דמים מעלים עליו כאילו הוא ממעט את הדמות, מאי טעמה? שופך דם האדם באדם דמו ישפך׳, מפני מה? ׳כי בצלם אלהים עשה את האדם״ (בראשית רבה לד:יד). ולא דוקא בשופך דמים אלא בכל פגיעה שפוגעים באדם כאילו פוגעים בקודשא בריך הוא, כביכול, כפי שאמרו חז״ל: ״הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה״ (סנהדרין נח:). ולכן גם מי שמדבר סרה בחבירו ופוגע בכבודו, אף שחבירו אינו מרגיש בזה כלל, כאילו מדבר בשכינה ופוגע בכבודו, כביכול. וכן אמרו חז״ל על הכתוב: ״ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה״ - ״מה תלמוד לומר בעבדי? אלא לא עליו העליתם את הסרחון כי אם עלי״ (ספרי זוטא במדבר). ואין הכוונה כאן למשה דוקא, כי הרי, כאמור, הזהירה התורה לכל אדם שלא יעשו כמעשה מרים, ואם כן כל מי שמדבר ובכל מי שמדבר, הוא פוגע בצלם האלהים וממילא גם במקור הצלם, כביכול.

ועוד, בזה שאדם מוציא מפיו דברי רכילות ולשון הרע, הוא פוגע בעצמו, בצלם אלהים שלו עצמו, ואף אם אינו מקפיד על כך ואינו מרגיש בזה, חביב האדם שנברא בצלם בעיני ה׳ והוא מקפיד על כבודו ורואה פגיעה באדם כאילו פגיעה בו, כביכול. וראיה לדבר מעצת המרגלים. המרגלים, נענשו על אשר הוציאו דיבה על הארץ כדברי הכתוב: ״וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה׳״ (במדבר יד), ואמרו חז״ל עוד: ״למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה מרים על עסקי דבה שדיברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר״ (במדבר רבה שם). ומה היתה הדיבה הרעה שהוציאו? שאמרו ״ארץ אוכלת יושביה״, הרי שאף שלא דיברו רעה בשום אדם כי אם בארץ לבד, הוכיחו אותם ממרים ונענשו בעונשים קשים ומרים. ובעל כורחנו שחטאם היה בזה שפגעו בעצם, שלא שמרו את לשונם והוציאו מפיהם דבר שאינו הגון, ובזה שפגעו בכבוד האדם, בכבוד עצמם, פגעו בשכינה, כביכול.

ומכאן כמה צריך האדם לשמור על כבודו ועל מעשיו שיהיו נאים ושלא תצא מהם פגיעה בכבוד שמים. התורה מזהירה אותנו ״ונשמרתם מאד לנפשותיכם״ (דברים ד), שחייבים לשמור על בריאות הגוף, ועל אחת כמה שיש לשמור על הנפש שלא תיפגם חס ושלום. כבר אמור במאמרנו הקודם שמי שאין משאו ומתנו נאה ואין דיבורו בנחת הוא מחלל את ה׳, כי בזה שהוא גורם שדמות האדם לא תהי, נאה הוא מטיל צל על מי שהוא נברא בצלם דמות תבניתו דאין לך חילול השם גדול מזה. ונמצא איפוא שאף על פי שעבירות אלה הן בין אדם לחבירו, הן נוגעות בעבירות החמורות ביותר שבין אדם למקום.

והנה חז״ל דורשים יסוד זה מהכתוב: ״ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי, באמור להם עם ה׳ אלה״ (יחזקאל לו). כמו בעם ה׳ שאינם מתנהגים כראוי יש חילול כבוד שם שמים - משום שעם ה׳ המה, כן בכל יחיד שאין הליכותיו נאות ואין התנהגותו עם הבריות מתוקנת, מכיון שהוא נברא בצלם אלהים, יש בזה פגיעה בכבוד הקדוש ברוך הוא, כביכול, וחילול שמו (ראה יומא פו).

ומכאן גם להיפך. שמי שנזהר בדיבורו ושיחתו נאה, הרי שומר על כבוד האדם, ומקדש שם שמים, והוא מקיים בזה את הכתוב: ״ואהבת את ה׳ אלהיך״ (דברים ו:ה), שיהא שם שמים מתאהב על ידך, ועליו הכתוב אומר (ישעיהו מט:ג): ״ויאמר לו עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר״ (יומא פו.).

עומק חיוב מניעת המחלוקת

כתוב בתורה: ״ויקם משה וילך אל דתן ואבירם״ (במדבר טז). ואמרו חז״ל: ״מכאן שאין מחזיקין במחלוקת דאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר: ׳ולא יהיה כקרח וכעדתו׳״ (סנהדרין קי). משמע מכאן שאם משה לא היה הולך אל דתן ואבירם לנסות שוב להשפיע עליהם להסתייג מהמחלוקת, היה עובר על הלאו ״ולא יהיה כקורח וכעדתו״, כלומר, היה עושה מעשה קורח ועדתו.

הדברים האלה לכאורה תמוהים מאד. משה נהג כאן בלכתו לדתן ולאבירם מנהג חסידות שאין דוגמתה. הרי משה לא בא לריב עם דתן ואבירם, אלא הם רבו אתו בכל הזדמנות. דתן ואבירם הם אותם ״שני אנשים עברים נצים״ שאמרו למשה במצרים ״מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי״ (שמות ב וראה רש״י שם), ובגללם היה משה נאלץ לברוח ממצרים הם שפגעו במשה ואהרן בצאתם מבית פרעה ואמרו להם: ״ירא ה׳ עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו״ (שם ה ורש״י שם); הם שכתוב עליהם בפרשת המן: ״ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בוקר וכו׳ ויקצוף עליהם משה״ (שם טז ורש״י שם): והם שאמרו עליהם חז״ל: ״הם ברשעם מתחילתם ועד סופם״ (מגילה יא). וגם לגבי מחלוקת קורח כתוב עליהם: ״הוא דתן ואבירם קרואי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח״ (במדבר כו), כלומר, הם הצו את ישראל על משה (רש״י שם). ולמרות כל זה ניסה משה לפייס אותם בדברים שונים ושלח במיוחד לקרוא להם, והם השיבו לו בעזות פנים: ״לא נעלה וכו׳ כי תשתרר עלינו גם השתרר וכו׳ העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה״ (שם טז).

והנה הגיעו למצב של שחיתות כזו עד שהקדוש ברוך הוא אמר למשה: ״הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע״. ולמרות כל זה לא השלים משה עם גזירת ה׳, ואף על פי שבתחילה כתוב עליו ״וישמע משה ויפול על פניו״, ופירשו חז״ל שמאחר שזה כבד היה בידם סרחון רביעי (קודם חטאו בעגל, כמתאוננים ובמרגלים) נתרשלו ידיו (ראה רש״י ושם תנחומא), בכל זאת התאמץ והתחזק והתפלל עליהם, ככתוב: ״ויפלו על פניהם ויאמרו, אל אלהי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף״ (במדבר טז:כב), וה׳ התרצה להם ואמר למשה: ״דבר אל העדה לאמר העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם״ (במדבר טז:כד),  וזו היתה כבר גזירתו האחרונה של ה׳. ברם משה נהג במדת חסידות עליונה ולפנים מכל שורת הדין, ולמרות גזירת ה׳, הלך לביתם של דתן ואבירם כדי לעשות עוד נסיון אחרון, אולי ״ישאו לו פנים״ (במדבר רבה שם), ואולי יצליח לשכך את המחלוקת ולהביא לידי שלום, עד ש״יצאו נצבים פתח אהליהם״ - ״בקומה זקופה לחרף ולגדף״ (רש״י שם בשם תנחומא).

ואמנם היתה למעשה זה של משה השפעה רבה, כפי שאמרו חז״ל: ״לפי שהלך משה לפתחו של דתן ואבירם, זכה להציל ארבעה צדיקים מדינה של גהינום, שלשה בני קרח ואון בן פלת״ (ילקוט שם רמז תשנב).

וכנגד זה אנו מתארים לנו את קרח בדמות הפוכה, כדוגמה הגרועה ביותר של בעל מחלוקת שלא לשם שמים (ראה אבות ה:יז: ״איזוהי מחלוקת שלא לשם שמים? מחלוקת קורח ועדתו״), שבגלל רדיפת הכבוד שלו שרצה להיות נשיא במקום אליצפן בן עוזיאל, הסית את כל העדה נגד משה ואהרן. ולא רק עליהם חלק כי אם על ה׳, כדברי חז״ל: ״אמר רב חסדא החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר (במדבר כו) ׳בהצותם על ה׳״ (סנהדרין קי). ומעשהו היה כה חמור עד שהיו צריכים לברוא בריאה חדשה שתפצה האדמה פיה לבלוע אותו שירד חיים שאולה.

ונשאלת איפוא השאלה, איך אפשר לומר שאם משה לא היה נוהג במעשה החסידות ולא היה הולך לדתן ואבירם, היה עושה מעשה קורח ועובר על לאו ״ולא יהיה כקרח וכעדתו״?

אלא בעל כורחנו שגם החטא של קורח לא היה כלל וכלל כפי שאנו מתארים אותו, ולא היה אלא משגה דק אשר רק לפי מושגי התורה ולפי מדריגתו של קורח ראו בו חומרה כזו.

הבה נתבונן בגדלותם של הדורות הקדמונים. כבר עמדנו בשיחותינו על גדולתו של האדם שנברא בצלם דמות תבניתו של הקדוש ברוך הוא ונאמר עליו ״ותחסרהו מעט מאלהים״ (תהלים ח), והוא גדול מכל מלאכי השרת, לרבות החשובים ביותר, וכששאלו המלאכים להקדוש ברוך הוא: ״אדם זה מה טיבו? אמר להם: חכמתו מרובה משלכם״ (ילקוט שמעוני בראשית כג). וזה נאמר בכל אדם, בכל מי אשר בשם אדם יכונה. וכל שכן אדם מישראל שכל אחד מהם הפשוט ביותר מברך בכל יום ברכה מיוחדת: ״שלא עשני גוי״. ואם בהדיוט כן, קל וחומר באדם מישראל העוסק בתורה והוא במדריגת תלמיד חכם, ועל אחת כמה וכמה במי שגדול בתורה אף בדורנו בש״ס ובפוסקים בחריפות ובבקיאות. ונמשיך להתבונן לפי זה מהי מדריגת חכמי התורה בדורות שלפנינו. כשאנו מעיינים בספרי האחרונים, אנו מתפעלים מחריפות מוחותיהם ומעומק והיקף חידושיהם, והם אינם אלא מפרשים את דברי קודמיהם, וקודמיהם מפרשים את דברי האחרונים קודמיהם וקודמי קודמיהם, והאחרונים מפרשים את דברי הראשונים דרגה אחרי דרגה, ואין שיעור לעומק הדברים ולהרחבת ההבנה וההשגה. ומעתה נחשוב כמה גדולתם של הגאונים, של רבנן סבוראי, של חכמי התלמוד, שנאמר עליהם שהקטן שבהם היה יכול להחיות מתים, וכל דור היה גדול מהדור שלפניו עד שר׳ זירא אמר: ״אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר׳ חנינא בן דוסא ולא כחמורו של ר׳ פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים״ (שבת קיב). כלומר, שדור אחד לעומת השני היה מסוג אחר לגמרי כהבדל בין אדם לחמור. וכן מדור לדור. ואם לגבי דורות האמוראים כך, על אחת כמה וכמה לגבי דורות התנאים. וכך אמר ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוסי בן חלפתא: ״כשם שבין זהב לעפר כך בין דורנו לדורו של אבא״. יש שבעה סוגי מתכת, זה מעולה מזה עד לזהב, והנה העריך ר׳ ישמעאל בר׳ יוסי שדורו של אביו היה בשבע מדריגות יותר גדול ממדריגת דורו, כמו ההבדל בין זהב לעפר. וגם רבי כשהיה מבקש להשיב על דברי ר׳ יוסי היה אומר: ״אנו העלובים משיבים על דברי ר׳ יוסי; שכשם שבין קדשי הקדשים לבין חולי חולין כך בין דורנו לדורו של ר׳ יוסי (ירושלמי גיטין ו:ז). ודברים אלה אמורים בדור אחד. ואם כן כמה התרחקו דורות התנאים הראשונים מהתנאים האחרונים, ולמעלה מהם, אנשי כנסת הגדולה והדורות של הנביאים. ומעתה נעשה חשבון באיזו מדריגה עמד דור המדבר, דור יוצאי מצרים, שראה את כל האותות והמופתים שנעשו להם במצרים, ושחז״ל אמרו עליו שמה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במעשה מרכבה ראתה שפחה על הים, שעמדו על הר סיני וראו ושמעו את קול ה׳ מדבר אליהם, שהיה שרויים תמיד תחת כנפי השכינה, שענני הכבוד סככו עליהם יומם ולילה וארון ברית ה׳ הולך לפניהם וכו׳ וכו׳. וקורח היה מגדולי אותו הדור, כפי שכתוב בתורה על כל אותה העדה שהוא עמד בראשם: ״נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם״, וגם חז״ל מעידים עליו במיוחד שפיקח היה (תנחומא במדבר טז), וכן אמרו: ״קורח חכם גדול היה ומטועני הארון היה״ (שם). האם לאחר כל זה אפשר לנו לקבל איזה מושג שהוא בגדולתו של קורח. ואם הוא בא לחלוק על משה, היה זה מתוך טענות ותביעות וכוונות כנות, וכפי שבאמת אמרו חז״ל שלפי חשבונו מתוך יחוס משפחתו היה צריך הוא להימנות לנשיא בני קהת במקום אליצפן בן עוזיאל. ועוד, שהיה לו רוח הקודש וראה ברוח הקודש ששלשלת גדולה יוצאת ממנו: שמואל הנביא שהוא שקול כנגד משה ואהרן וכ״ד משמרות יעמדו מבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקדש (ראה תנחומא שם). אלא ש״עינו הטעתו״, כלומר, היתה פה איזו טעות בחזונו של קורח וכל חטאו לא היה אלא דק מן הדק.

ובעל כורחנו לפרש כך, כי הרי קורח ועדתו העמידו עצמם במבחן והתמודדו עם משה ואהרן והם לקחו מחתות ונתנו עליהן קטורת להקריב לפני ה׳ ולהווכח עם מי הצדק, וקורח היה בטוח שהוא יהיה האיש הקדוש אשר יבחר ה׳ (ראה תנחומא שם). וראיה מוכחת היא גם מבני קרח. חז״ל מספרים ששלשה בני קרח לאחר שירדו לגיהנום, נתבצר להם שם כעין עמוד וחזרו בתשובה (ילקוט במדבר תשנב), והם היו לנביאים שאמרו שירות ותשבחות לפני ה׳ בתוך זמירות דוד המלך, כפי שמצויין במזמורים רבים שהם מיוחסים לבני קורח. ולכאורה היאך נהפכו פתאום מבעלי מחלוקת שנמנו על עדת קורח לנביאי ה׳? אלא בעל כורחנו שגם קודם היו במדריגה של נביאים ובעלי רוח הקודש, ורק טעות דקה הכשילתם, ולאחר שעמדו על טעותם חזרו למדריגתם. ומבני קורח נבין גם מדריגתו של קורח, אלא שהוא נשאר בטעותו הדקה הזאת, כאמור, ולא נמנע מן המחלוקת, ולכן נחתם עליו שם בעל מחלוקת לדורי דורות ונגזר עליו דין איום כזה שלא נשמע כמוהו בעולם.

ולפי זה נוכל להבין את ההשוואה בין משה לקורח, שאם משה היה מסתפק בכל פיוסו כלפי דתן ואבירם ועולה מעל אהלם, כפי שאמר לו ה׳, ולא היה נוקט במדת החסידות ללכת לביתם של דתן ואבירם, היו רואים אותו כאילו עשה איזה משגה דק בזה שלא ניסה הכל כדי למנוע את המחלוקת והיה בזה כדוגמת מעשה קורח ועדתו.

ומה שיש לנו ללמוד מכאן הוא שלמרות שחטאו של קורח לא היה אלא לפי מדריגתו הוא, בכל זאת מזהירה התורה גם אותנו שגם אנחנו לא ניכשל בזה, ומצווה את כל אחד מאתנו בלאו מפורש: ״ולא יהיה כקורח וכעדתו״. לאחר כל הירידות של הדורות, כאמור, לא מוותרת התורה על הדמות האלהית שאדם נוצר בה ודורשת ממנו שיעמוד במדריגה שהוא ראוי לה, בהתאם ליצירתו המקורית, כמו שדורשים מאת משה רבינו, שנתרחק מכל זיק של מחלוקת ועשה כל המאמצים להביא לידי שלום. ומי שאינו עומד במדריגה זו ואינו מתנהג באותה מדת חסידות להיות אוהב שלום ורודף שלום, הריהו כאילו מחזיק במחלוקת ועושה מעשה קורח ועלול לעבור על הלאו מדאורייתא ״ולא יהיה כקורח ועדתו״.

1. והרי זה דומה למה שאמר משה רבינו לקרח ועדתו: ״רב לבם בני לוי... המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל וכו׳ ובקשתם גם כהונה״ (במדבר טז:ז-י); וראה מאמר ״עומק חיובי התורה״ (בראשית) שזה היה גם חטאו של עוזיהו המלך, שמרוב גדולתו השתוקק יותר מהראוי לו להקטיר קטורת לפני ה׳ למרות שלא היה כהן גדול, וכתוב עליו בגלל זה ״גבה לבו עד להשחית וימעל בה׳ אלהיו״ ונענש שהיה מצורע כל ימיו.
2. ראה מהרש״א במס׳ שבת קטו שהנו״ן מורה על פורענות ונפילה כמו שכתוב בפרק קמא דברכות שמטעם זה  לא נכתוב נו״ן באשרי, ולכן באו כאן הנוני״ם הפוכים שתתהפך הנפילה לטובה. כפי שנרמז בפסוק ״סומך ה׳ לכל הנופלים״. וזה מזדהה עם הדברים האמורים, שבין הפרשיות של פורעניות, ה׳ מכניס פרשה של כבוד ושל השראת שכינתו בתוכם כדי להפוך את הרעה לטובה.