אור החיים/פרשת פקודי
פרק לח עריכה
מתוך: אור החיים על שמות לח (עריכה)
פרשת פקודי
(כא) אלה פקודי וגו'. אומרו אלה לפסול כל מנינים שבעולם, כי כל מה שימנה אדם מקנינים המדומים אין מניינו מנין ושמו מורה עליו מה אתה מונה, אבל מנין זה עומד לעולם, והטעם: להיות מנין המשכן המופלא אשר שכן שם אלהי עולם ה':
עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (בבא מציעא דף מב.): אין ברכה שורה לא בדבר הספור ולא בדבר המנוי, וכאן אמר אלה פקודי, פירוש, לאלה יש מנין ואין הקפדה, כי מנין זה אדרבא, מניינו תביא הברכה, כי כל פרט שירבה במספר תגדיל הזכות ותסובב הברכה למרבה. והטעם, להיותו של המשכן:
עוד ירמוז באומרו אלה על דרך אומרם ז"ל (ויק"ר פכ"א): אם עשית חבילות וכו', עשה כנגדן חבילות של מצות, כי צריך האדם לתקן החטא בדוגמא.
והנה ישראל חטאו ואמרו (לעיל ל"ב ד'): ״אלה אלהיך״, לזה באה אלה זאת בבחינת הזכות לכפרת עון זה, ותמצא כי אמרו (רבה): העדות, שעדות הוא להם שנתכפר עון העגל.
וכשתדקדק תמצא כי כל פרטי עון העגל בא כנגדן במשכן, הם התאוו תאוה[1] (ל"ב א'): ״אלהים אשר ילכו לפניהם״, הנה הנם הכינו מקום לה' אלהים אמת להיות לפניהם; הם בנו מזבח והעלו עולות (שם ו'), הנה הנם הכינו מזבח להעלות עולות ושלמים לה'; הם נתנו זהבם, הנה הנם[2] נתנו זהבם וכספם וכל כלי חמדתם[3] לה'; הם פרקו נזמיהם, הנה הנם הביאו האנשים על הנשים, לא נזם לבד אלא כל עדים מעליהם וכל כלי חמדה, וכמו שפירשנו בפרשת ויקהל (ל"ה כ"ב); הם עשו ממונים עליו לעשותו, הנה הנם פקדו בצלאל לעשות וכו', אמרו: אלה אלהיך הנה אלה פקודי לכפרה:
עוד ירצה על זה הדרך: להיות שמשה עשה המספר לישראל המובא בית ה', לזה באה התורה והצדיקתו, ואמרה אלה פקודי וגו', פירוש, על דרך אומרו (ויקרא כ"ג, ב'): ״אלה הם מועדי״, מה הוא המספר שה' מצדיק, אשר פוקד על פי משה, דקדק לומר על פי משה, ולא אמר: ״אשר פקד משה״, הטעם, כי לא היה הזולת עמו להצטדק אלא מפיו אנו חיין, שכן כתיב (ל"ו ג'): ויקחו מלפני משה, שהוא לבדו לקח הכל.
וטעמו של משה שהביא עצמו לידי חשד, אולי שלא עלה בדעתו חשד זה להשמר ממנו, כי איך יחשדו אותו וה' מדבר עמו בכל עת, אם ח"ו ימצא בו עול ימאסנו אלוה היודע נסתרות, ואין צריך לומר שלא ידבר אתו עוד אלהים,
או דקדק מאמר ה' שאמר לו (ריש פ' תרומה): ״דבר אל בני ישראל ויקחו לי״ וגו', כמו שפירשנוה במקומה, כי צוה לו להיות הוא גזבר לבדו, וישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם אף על פי שפושעים יכשלו בם[4]:
עוד ירצה על זה הדרך: אלה פקודי המשכן, ומי יצדיק שכן הוא ולא יותר? לזה אמר: משכן העדות, פירוש, המשכן הוא יעיד על הדבר, על דרך אומרם ז"ל (שמו"ר פנ"ב) בפסוק ״ויקם משה את המשכן״, שלא היה אחד מישראל יכול להעמידו, וזה לשונם: כמה חכמים היו שם ולא היו יכולין להקים את המשכן וכו', ולא היו יודעים לישב אותו, כל אחד נטל מלאכתו והלך אצל משה וכו', ושרתה רוח הקודש על משה והקים את המשכן. ע"כ.
זה הוא עדותו היותו נקי כפים שאין חמס בכפיו, שאין הקדוש ברוך הוא עושה נס לעושי עול, ובפרט במקום עצמו שנעשה בו העול ח"ו,
ואם תאמר: ומה עדות הוא זו? יש לתלות כי לצד כי משה היה גבור חיל, גבורתו עמדה לו שהעמידו מה שלא היה כח כמו כן בזולתו, לזה גמר אומר: עבודת הלוים ביד איתמר וגו', פירוש, הלא תמצא שעבודת הלוים שהיא ביד איתמר היא קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו, והם המורידים אותו בנסעם ומקימין אותו בחנותם, דכתיב בפרשת במדבר (במדבר א', נ"א): ״ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים״, הרי שהלוים היו מפרקין ומקימין אותו, אם כן לא מניעת הכח היא הסיבה, וכפי זה הרווחנו כוונת אומרו עבודת הלוים וגו' ביד איתמר, שאין ידוע מה בא ללמד ומה שייכות למאמר זה כאן, ולמה לא אמר אלא איתמר ולא אלעזר הגדול? ולדרכינו יבא על נכון.
ועדיין יש לתלות לצד החכמה, כי משה חכם וחריף היה, וידע להקימו ולעולם לא נעשו מעשה נסים, לזה אמר: ובצלאל בן אורי וגו' עשה את כל אשר צוה ה', ואמרו ז"ל שאפילו דברים שלא אמר לו משה, הסכימה דעתו; ואתו אהליאב וגו' חרש וגו', ואף על פי כן לא עמדה לו חכמתו, וכאומרם במדרש (שמו"ר פנ"ב) שגם אומנות האומנים לא הועילה. וכפי זה הרווחנו כוונת הכתוב בהודעת מעשה בצלאל אחר שכבר ידענו זה פעמים ושלש בפרשת ויקהל, אלא בא לחזק עדות נס המשכן, לומר: הא למדת שאין זה אלא נס וזו הוא עדות המשכן על פקודיו. ולדרך זה אומרו אשר פוקד על פי משה, לומר שעל זה באה העדות להסיר החשד ממנו:
עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (שם פנ"א) שהמשכן היה כפרה על מעשה העגל, עוד אמרו בחולין (דף ה.) כי שקולה עבודה זרה ככל התורה כולה, והוא אומרו אלה פקודי, פירוש, על דרך שתרגם אונקלוס (ויקרא כ"ז, ל"ד) ״אלה המצות״ - ״אלין פקודיא״, המצות שתלוים במשכן, משכן העדות אשר פוקד וגו', פירוש, כל המצות שבתורה שנצטווה משה, כולם ישנם במצות המשכן, ובזה יכפר המשכן על העגל ששקול כנגד כל התורה.
ואולי שנתכוון לרמוז הענין בחשבון פקודי המשכן, שעולה תרי"ה, והם תרי"ג מצות וב' הלוחות. ומעתה אלה תשכחנה כי נתקן בפקודי המשכן. ואומרו עבודת הלוים, בא לשמור את הדבר, לבל תאמר: כיון שנתכפר עון העגל, אשר הוא יסובב הסרת עבודה מהבכורות, כמאמרם ז"ל (במ"ר פי"ב), אם כן תחזור העטרה ליושנה ויעבדו הבכורות עבודת המשכן, לזה אמר סמוך לדבר: עבודת הלוים, פירוש, עבודה זו אינה אלא ללוים. כאן כלל כל שבט לוי - בין הכהנים בין הלוים, כי גם הכהנים יקראו לוים, דכתיב (דברים כ"ז, ט'): ״והכהנים הלוים״, ואומרו ביד איתמר וגו', פירוש, לא מבעיא עבודות המעולות של הכהנים, ולא מבעיא עבודות הלוים המעולות של בני קהת ובני גרשון, אלא אפילו עבודה הקלה של הלוים ביד איתמר, שהם הקרשים והאדנים, הדבר במקומו עומד.
ומזה אתה למד כי לא נמחק עון העגל מחק שאין רשומו ניכר, והעד הנאמן (לעיל ל"ב ל"ד): ״וביום פקדי״ וגו':
עוד ירמוז באומרו פקודי המשכן, לשון מינוי, על דרך אומרו (במדבר ד', ט"ז): ״ופקודת אלעזר״, שהוא לשון מינוי על הדבר. והודיע הכתוב כל מינויי המשכן: מהם ממונים על המשכן עצמו להתקיים או להתבטל ח"ו, ומהם על עבודתו, ומהם על עובדיו, ומהם על מלאכתו; והתחיל במינוי קיום המשכן, ואמר: משכן העדות, פירוש, פקודת המשכן הוא העדות, שהיא התורה, כי כל זמן שישראל עוסקים בתורה ומקיימין מצותיה, יתקיים המשכן, וזולת זה אין משכן, והוא אומרם ז"ל (במד"ר ל"ב) בפסוק (תהלים, עח) ״אוהל שכן באדם״: וכי באדם שכן אהלו? אלא באמצעות ״אדם״ - אם יכינו לבם ללמוד תורה ולקיים מצותיה, ולאו דוקא עדות הכתובה בלוחות ובספר כתובה, אלא אשר פוקד על פי משה, פירוש, תורה שבעל פה שנמסרה למשה לפה ולא לכותבה,
ב', יכוין על פקודת משה, שפקיד הוא בדבר זה לצוות משפטיו ודיניו של משכן,
מינוי ג', הם העובדים במשכן עבודת הלוים פירוש הם ממונים על עבודת המשכן.
מינוי ד', הם אהרן ובניו, ושלשתם רמזם הכתוב: איתמר ואהרן - הרי נאמרו בפירוש, ואלעזר רמזו באומרו בן אהרן, כי אני יודע כי איתמר בנו של אהרן הוא, אלא לרמוז על אלעזר. ואולי שלא הזכירה התורה אהרן כל עיקר במינוי המשכן אלא בניו, ואומרו: בן אהרן הכהן, יכוין אל אלעזר, ולא הזכיר אהרן, לצד שעדיין חסר תיקון מעשה העגל שעשה, כי אחרי כן מתו ב' בניו והביא כפרתו ביום ח' למילואים, אשר על כן לא הזכיר פקודתו אלא הזכיר שמו עם בנו.
מינוי ה', הוא העושה מלאכת המשכן והוא שאמר ובצלאל וגו' עשה וגו' ואתו אהליאב וגו', נמצאת אומר שהממונים בפרט זה של המשכן הם ה':
א' - התורה, היא מושלת על קיומו: אם יתקיים אם לאו; ב' - משה, ממונה על מצותו באיזה אופן יעשה ויתנהג; ג' - הלוים, לעבוד לפרוק ולטעון וכו'; ד' - הכהנים, לעבוד העבודות ולהתמנות על הלוים בעבודתם; ה' - ובצלאל ואהליאב על המלאכה, ועל אלה אמר: אלה פקודי המשכן:
(כד)
כל הזהב העשוי וגו'. צריך לדעת גזירת הכתוב איה מקומה, ואם אומרו תשע ועשרים ככר, אם כן למה חזר לומר: ויהי זהב וגו'.
ואולי כי גזירת הכתוב הוא בכל מלאכת הקודש, וכוונת הכתוב היא - לומר שכל הזהב העשוי למלאכה לא נחסר ולא נפשע ולא נגנב ממנו דבר, אלא הכל נכנס בכל מלאכת הקודש, ובזה הוציא האומנים העושים במלאכה מהחשד.
עוד, ירצה להודיע נסים שנעשו בזהב המשכן, כי דבר ידוע הוא כי בעשות האדם כלי מזהב או משאר המתכות על כל פנים יתמעט משיעור משקל הזהב שנעשה ממנו הכלי, ולא יעמוד הכלי במשקל הראשון לצד ההתחלקות ופעולות המלאכותיו, ומה גם כשיהיה במלאכה ריבוי, התחלקות וחלקים דקים, פשיטא שיתמעט באמצעות כן. ועוד, בהכין האדם מעשה המלאכה, כמו שתאמר שתי וערב לארוג בגד פתילי זהב לעשות מהם המלאכה, מן הנמנע שידקדק במוכן - לא פחות ולא יותר,
וכאן הודיע הכתוב שנעשה נס, שכל הזהב העשוי למלאכה היה בכל מלאכת הקודש, מאומרו כל - הודיעך שלא נתמעט מאמצעות המלאכה כנזכר; ומאומרו העשוי - רשם גם כן שכל המוכן למלאכה לא נותר ממנו דבר לבטלה, והכל נכנס בכל מלאכת הקודש.
ודקדק לומר בכל ולא אמר: ״במלאכת הקודש״, נתכוין לומר גם כן שהספיק העשוי לכל, וזה הוא עיקר הנס, שזולת זה אין נס במה שלא הותיר, כי אפשר ששיער שיעור שודאי לא יותיר, ולא הוכר הנס אלא באמצעות שלא הותיר ולא החסיר:
(כח)
ואת האלף ושבע וגו'. פירוש, הנשארים, ורבותינו ז"ל אמרו (שמו"ר פנ"א) ששכחם, וכשזכר אותם אמר: ואת האלף וגו' הם ממה שעשה ווים וגו'.
והנה, להסוברים מהחכמים (ראב"ע) כי לא היה כסף בנדבת המשכן זולת מחצית השקל, יתבאר אומרו ואת האלף על זה הדרך: לפי שמצינו שצוה ה' בתרומת הכסף מחצית השקל, ובכל מלאכת המשכן לא מצינו שצוה ה' מעשה כסף זולת האדנים והווין וחשוקיהם, וביאר באדנים שצריך ככר לאדן, והווין לא הודיע ה' שיעורן ושיעור חשוקיהן; לזה נתחכם בצלאל וחלק הנשאר מהאדנים ועשאן ווין, שהגם שלא צוה ה' שיעורן, ממה שנתן שיעור לאדנים השכילו כי הווין וחשוקיהם יהיו מהנשאר, ולזה אמר: ואת האלף וגו' עשה ווין, פירוש, שחלק הסך לווין, ואין הכי נמי אם היה נשאר יותר או פחות היה מחלק הנשאר, ואם היה אומר הכתוב ויעש ווין וגו' יהיה נשמע כי נאמר מפי אל עליון שיעור זה ולא כן הוא אלא מכללן של דברים הבין כנזכר, ודעתי אינה כסברא זו כי ודאי כי כסף אחר היה בתרומת המשכן מלבד הבקע לגלגולת כי מקרא מלא דבר הכתוב בויקהל (ל"ה כ"ד) כל מרים תרומת כסף ונחושת ובפסוק זה לא יצדיקו דברי ראב"ע שיישב בפסוק (כ"ה ג') וזאת התרומה והמשכיל יבין, ויתבאר אומרו ואת האלף על דרך מה שפירשנו בפסוק (כ"ד) כל הזהב וגו' פירוש שלא נחסר באמצעות ההתכה ופרטי המלאכה שהגם שעשה כמה פרטי מלאכה במעשה כמה ווין וחשוקיהן אף על פי כן המספר עצמו בשלימות היה בווין ולא נחסר ממנו כלום והוא אומרו ואת האלף וגו' עשה ווין והבן:
פרק לט עריכה
מתוך: אור החיים על שמות לט (עריכה)
(א) כאשר צוה ה' את משה. טעם אומרו כן בכל פרט ופרט, על פי מה שכתבנו בפרשת תצוה (כ"ז כ') כי חלק ה' למשה חלק בכל מלאכות ועבודות הנעשות במשכן, כי חלקו במעשה הוא המצוה אשר יצוה ה' הדבר על ידו, לזה מזכירו בכל פרט ופרט, שהגם שאינו עושה הרי הוא מצוה לעשות.
עוד ירצה, שהיו אומרים בשעת המלאכה: הרי אנו עושים דבר זה כאשר צוה ה' את משה.
עוד נראה לפי מה שקדם לנו, כי אין לך מצוה שאין בה פרטי ההשכלה[5] ולא נכתב בתורה אלא מיעוט, כמאמר ר' יוחנן בהניזקין (גיטין דף ס:). ומלבד זה יש בכל מעשה ממעשה המשכן מושכל, והוא פנימיות הדברים, ואלה יעשו בכוונת הלב ובשכליות הנעלם ויעשו דבר במינו, כידוע ליודעי דעת והבנין, והוא מה שרמזה התורה בכל פרט ופרט - כאשר צוה ה' את משה, פירוש, בעל פה, ואינו מפורש בתורה לצד יקרת הדבר.
ואשכילך כי המכתב הוא מבחינת המִפעל[6], והמושכל מושלל מהתקבל מקצתו בבחינת ההפעל ומקצתו גם מבחינת הנדבר, כי רחוק הוא בשתי הדרגות, וקצת רמז ה' בנפעל, נראה ואינו נראה, בסוד צורת האותיות וטעמיהם ועטרות שעל ראשיהם - התגין, ומעשיהם בחינת מחשבה יקראו, ונגלה למשה בסיני פלאי פלאות, וצא ולמד מדרשת ר' עקיבא (סנהדרין ק"ו: מנחות כט:): ג' מאות הלכות בעליונו של למ"ד, המה ראו מעשה ה'[7], והודיע הכתוב בכל פרטי המשכן כי עשאוהו כאשר צוה ה' את משה, ככל נפלאות אשר יכוין עליהם:
(כד)
על שולי וגו'. מכאן אני מדייק שהאמת הוא כהסוברים שהפעמונים הם בשורה עם הרמונים, ולא בתוכם ממש, שהרי הקדים הכתוב נתינת הרמונים על שולי המעיל ואחר כך אמר מעשה הפעמונים בפני עצמן ויתנו אותם תוך הרמונים, ומעתה אם הפעמון תוך הרימון ממש, למה הוצרך הכתוב לומר על שולי, אחר שכבר קדם ואמר שהרמונים הם על שולי המעיל, זה בזה תלוי.
ותמה אני על רמב"ן (לעיל כ"ח ל"א) שפנה מדרך זה. ומה שיישב שלא נתן הרימון במעיל עד שנתן בתוכו הפעמון, הכתוב יגיד הפך זה. וממה שאמר כי לזה כפל לומר בתוך הרמונים פעמים, קשה: למה הקדים הכתוב לצוות שיתן הרמונים על שולי המעיל קודם שיעשה הפעמונים, ויצטרך לחזור לומר פעמים בתוך הרמונים לרבות שיתנם קודם. ופשוט הוא שהרב לא דק יפה כמנהג זכות עיונו הקדוש:
(כה)
בתוך הרמונים. טעם שכפל לומר כן, לומר שיהיו מכוונים הפעמונים כנגד הרמונים, שלא יהיה הפעמון משוך לצד מטה או לצד מעלה אלא גופו של פעמון לפני הרימון ועומד בשורה לא למעלה ולא למטה, ודבר זה אינו מתחייב מאומרו פעם ראשונה הפעמונים בתוך הרימונים, כי זה בא לשלול שלא יהיו הרימונים בתוך הפעמונים, על זה האופן: תתחיל השורה בפעמון ולפניו רימון כפי זה יהיו הרמונים בתוך הפעמונים כי המעיל לא היה מחובר מלמטה סביב לומר שתמיד יהיו אלו תוך אלו כל שיהיו שוים במספר אלא מחולק היה לב'. ולזה תמצא שלא עשה בברייתא מספר הרימונים כפעמונים כי הם יותר מהם:
(כו) פעמון ורימון. הוצרך לכתוב זה שלא תבין שיכול לעשות ב' או ג' פעמונים בתוך ב' או ג' רימונים וקורא אני בהם בתוך הרימונים, לזה אמר פעמון ורימון, פירוש שלא יעשה ב' פעמונים ורימון, וחזר לומר פעמון ורימון בא לשלול שלא יעשה ב' רימונים לכל פעמון ויהיה כל פעמון בב' רימונים ולא תעלה רימון שבימינו של פעמון זה לשמאלו של פעמון הבא אחריו, לזה אמר פעם ב' פעמון ורימון פירוש סמוך לרימון של פעמון ראשון יהיה פעמון ב' והבן:
(לב)
ותכל כל עבודת וגו'. פירוש, לא הם כילו, שאם היה ה' מצוה עוד בעבודתו יתברך יעשו בני ישראל בכל אות נפשם[8] אלא שכלתה המלאכה אשר צוה ה':
עוד ירצה באומרו ותכל, לצד שהיה בה מלאכות שנעשו מעצמן, שהיא מנורה, שאמרו ז"ל (במד"ר פט"ו) שנעשית מעצמה, לזה לא כינה הכל עליהם, כי יש חלק במלאכה שהוא לא נעשה אלא הכאה בקורנס והיא מעצמה כלתה.
עוד ירמוז על דרך אומרו (תהלים, פד): "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'", כי עשו כל העבודה חשוקה וכלילת יופי[9]:
ויעשו בני ישראל וגו'. והגם שלא עשה אלא בצלאל וחכמי לב, שלוחו של אדם כמותו (קידושין מב.), וכאילו כל ישראל עשו. והגם שלא מצינו שעשה בצלאל אלא במאמר ה', ולא הם שלחוהו, אף על פי כן, הרי הסכימו עליו:
עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה[10], והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה נתנה להתקיים בכללות ישראל, כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכו זה לזה. ואולי כי לזה רמז באומרו (ויקרא י"ט, י"ח): "ואהבת לרעך כמוך", פירוש, לצד שהוא כמותך, כי בשלומו ייטיב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלימותך. ואם כן אינו אחר אלא אתה עצמך וכאחד מחלקיך, ובזה מצאנו נחת רוח כי ה' צוה תרי"ג מצות, ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם, וזה לך האות: כהן, ולוי, וישראל ונשים - יש מצות עשה בכהנים שאין מציאות לישראל לעשותם, ויש מצות לישראל שאינם בכהנים, וכן בלוים, וכן בנשים; ומה מציאות יש ליחיד לקיימם להשלים תיקון לרמ"ח איבריו ושס"ה גידיו אשר יכוונו להם, אלא ודאי שתתקיים התורה במחברת הכללות ויזכו זה מזה,
והוא מה שאמר הכתוב כאן: ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה', כינה לכולם יחד מעשה כולם, הגם שמהם הביאו הנדבה מהם עשו מלאכה, יאמר על כללותם שעשו הכל, וסמך מאמר זה למלאכת הבגדים אשר עשאום יחידים מישראל, להעירך כי על פרט זה יאמר שעשאוהו בני ישראל באין הבדל, ומעתה כל אחד מישראל הביא כל הי"ג מינים שבנדבה ועשה כל המלאכות האמורות:
ככל אשר וגו'. נתכוין בזה להסיר החשד מהם, כי יראה הרואה שצוה ה' על המשכן ונעשה וקפלוהו ג' חדשים (שמו"ר פנ"ב), יאמר כי היתה סיבה מצד המעשה שהיה בו דבר בלתי הגון או שישראל עכבו דבר מכל האמור במצותו, לזה אמר ותכל וגו' ויעשו בני ישראל ככל, ומה טעם המתין הקדוש ברוך הוא עד חדש הראשון, שהוא חדש המשובח שנקרא "ראשון", והוא אומרו בגמר המלאכה (לקמן מ' ב'): "ביום החדש הראשון [וגו'] תקים" וגו'. ורבותינו ז"ל אמרו (שם): לצד שנתבשר אברהם ביצחק:
אשר צוה וגו' כן עשו. טעם אומרו עשו, ולא הספיק במאמר ויעשו: אולי כי העלה עליהם הכתוב שקיימו כל מה שצוה ה' את משה בתורה, וזה שיעור הכתוב: ויעשו בני ישראל ככל וגו' האמור בענין, ובזה העריכם הכתוב כאילו ככל אשר צוה ה' את משה, ככל התורה, כן עשו. ובזה נשרף ונפזר אפרו של חטא העגל[11]:
(לג) ויביאו את המשכן. פירוש, הזמינוהו לפניו:
(מב)
ככל אשר צוה ה'. וחזר לומר פעם ב' דבר זה, וגם בסמוך (פסוק מ"ג) פעם ג', אולי כי לצד שחטאו בעגל במחשבה, ובדיבור ובמעשה, וכמו שפירשתי שם (לעיל ל"ב ז'), ובבחינת כל אחת כפרו בכל התורה כולה[12], אשר על כן בתיקון היו שלשתם יחד: הנדבה הוא המעשה, המחשבה היא בחינת החכמה שבמלאכה, הדיבור הוא שהיו אומרים בשעת מעשה: לשם מצות ה', כמו שפירשתי בקודם (פסוק א'); וכנגד שלשתם אמר הכתוב שעשו כאשר צוה ה' את משה, כי תקנו שלש הדרגות הרע:
(מג)
והנה עשו וגו' כן עשו. טעם שחזר לומר פעם ב' כן עשו, כי אומרו והנה עשו נמשכת למעלה, וירא וגו' והנה היא עשויה, פירוש, גוף המעשה. והכוונה בזה, שלא היה שיעור בזמן וראה שהנה עשאוהו בזמן מועט.
עוד ירצה באומרו עשו אותה, לשון תיקון, שתקנו אותה כמצטרך, ועוד מודיע שהשכיל בה שעשאוה כאשר צוה ה' בפרטי המשפט, והוא אומרו: כאשר וגו' כן עשו.
עוד ירצה על פי דבריהם ז"ל (זבחים דף סב.) כי יש פרטי המצות שאינם לעיכוב אלא למצוה, ומנו חכמים דברים המעכבים זה את זה, והודיע הכתוב בכפל המעשה, לומר שעשו כל אשר צוה אפילו דברים שאינם אלא למצוה מן המובחר:
ויברך אותם משה. טעם שהוצרך לומר משה, ולא סמך על זכרונו בסמוך, לומר: לא תהיה ברכה זו קלה בעיניך, כי משה איש האלהים ברכם[13] ודבר גדול הודיע הכתוב בדבר זה, ולטעם זה הוא שהודיע הכתוב ואמר: ויברך אותם, וזולת היות משה, אין התורה מגדת אם יברך אדם לחבירו:
פרק מ עריכה
מתוך: אור החיים על שמות מ (עריכה)
(ב) ביום החדש וגו'. הקמה זו היתה אחר ז' ימי מילואים לדבריהם ז"ל (במד"ר יג ב), וכן מוכיחים הכתובים, כי שבעת ימי המילואים לא נעשה בהם אלא מלואי ידי אהרן, ולזה צוה ה' מעשה ז' ימי מילואים קודם מצות הקמת המשכן והערכתו, וגם בפרשת צו (ויקרא ח') כשמשח אהרן ובניו יום א' של מילואים, שם הזכיר משיחת המשכן וכליו, ולא הזכיר שם הקמת המשכן וסדרו, הא למדת כי המילואים היו קודם הקמת המשכן והערכת כליו, ויום ר"ח ניסן הוא שנתקדש המשכן וסדר משה מערכת המשכן והקריב בו את האמור בענין, הא למדת שלא שמש משה במשכן בסדר כל האמור בפרשה זו אלא ביום אחד, שהוא יום השמיני של מילואים. ואפילו להסוברים (שם) שכל ז' ימי המלואים היה משה בונה משכן וסותרו, בהכרח לומר כי משכן הוא שהיה בונה וסותר, אבל סדר הכנתו לא היתה אלא ביום ר"ח ניסן, כאמור בענין באחד לחדש וגו' ושמת שם וגו' והבאת את השלחן וגו', הרי כי מחדש הוא מודיעו ההערכה ומקום כל דבר וסדר הנחתו, ואם זה לו ז' ימים והוא מעריך, מה מקום להודיע מחדש? אלא ודאי זה היום תחלת סדר מעשה המשכן ותיקונו והקריב משה בו ביום כל האמור בענין במצות ה' אליו כאמור לפנינו:
(יט)כאשר צוה ה' את משה. הוצרך לומר את משה, ולא הספיק לומר כאשר צוה ה', והדבר ידוע כי אותו צוה ה'; כוונת הכתוב הוא להודיע שהתורה מעידה על המעשה, שלא היה בו שינוי מהמצוה, ושיעור אומרו כאשר, הוא על גופו של מעשה, ואם היה אומר "כאשר צוהו ה'", היה בנשמע שחוזר על העושה שעשה כאשר צוהו. והבן. וטעם כפל הדבר בכל פרט ופרט - להראות שכל פרט הוא חשוב מצוה בפני עצמו, וראוי ליאמר עליו לבדו: צוה ה' את משה:
(לה) ולא יכול משה וגו'. והגם שאמר הכתוב בפרשת משפטים (לעיל כ"ד י"ח): "ויבא משה בתוך הענן", שם היה אחר שקרא אליו ה' נתן בו כח. או יאמר על זה הדרך: ולא יכול משה וגו', והטעם: כי שכן עליו הענן, ואין מציאות זה כמציאות האמור בפרשת משפטים, כי כאן כבוד ה' מלא את המשכן, מה שאין כן הענן שבא בו בהר סיני, שם נאמר (פסוק י"ז): "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר", וסמיך ליה: "ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר", פירוש, מקום שאין שם שוכן כבוד ה', מה שאין כן במה שלפנינו שהיה כבוד ה' מלא המשכן ולא יכול ליכנס במקום מלא כבודו יתברך:
חסלת פרשת פקודי וסליק ספר שמות
- ^ ע"פ לשה"כ(במדבר י"א, ד')
- ^ לשה"כ (ישעיהו מ"א, כ"ז).
- ^ ע"פ לשה"כ (דניאל י"א, ח').
- ^ ע"פ לשה"כ (הושע י"ד, י').
- ^ בכל מצוה יש חלק רוחני שהוא פנימי ונעלם מעין כל חי, ואינו מורגש בחושים הגשמיים, אלא מושכל בשכל הרוחני.
- ^ שלוש הדרגות הן זו למעלה מזו: מעשה, דיבור ומחשבה. והמכתב, כלומר, ספר התורה, הוא מבחינת המעשה, לפי שהקלף והדיו הם הלבושים השמיים שבהם מתלבשים מצוות ה'.
- ^ ע"פ לשה"כ (תהלים ק"ז, כ"ז)
- ^ ע"פ לשה"כ (דברים י"ח, ו').
- ^ לשון הכתוב (איכה ב', ט"ו), וכן (יחזקאל כ"ז, ג').
- ^ שחיבור את כל הפרטים יחד, ועשאם כללות אחת לענין קיום מצוות התורה. ובאהלי יעקב (הוסיאטין): כי אחדות אמיתית בלי קיום התורה בלתי אפשרית כלל, כי המחלוקת נובעת מתוך שנוי המטרות, ואם היה כל אחד מישראל מבטל רצונותיו מפני רצון ה' יתברך, הייתה מטרה משותפת לכל האומה והסתיימה המחלוקת. ובלי קיום התורה האחדות האמיתית בלתי אפשרית כלל, וזהו שכתב הרמב"ם (חנוכה פ"ד הי"ד): כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם.
- ^ כלומר, נמחק עוון העגל.
- ^ שהרי המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, ומכיוון שחטאו במחשבה דיבור ומעשה, נמצא שכפרו בתורה בכל אחת משלוש הבחינות.
- ^ לשה"כ (דברים ל"ג, א').