אורות התחיה פרק נה
מהלך המחשבה הרחבה האידיאלית הולך ומתרחב בטבעו, מקפת היא חזיונות רבים ואופקים גדולים, ותכונת הציורים שלה הנה שונה מתכונת הציורים של דקדוקי הפרטיות שבתורת המעשה וניתוחי ההלכה, ומצב הנפש הדרוש לעומק של הלכה, ע"פ סגנונה הקבוע המושגר אצלנו מאז נחתם התלמוד, הוא בטבעו אינו מתאים למצב הנפשי של ההתהלכות ברחבה במרומי האידיאלים האלהיים ורזיהם, שאיפותיהם והרחבת עידוניהם. לכן נפלגו האגדה וההלכה הנגלה והנסתר, בהבדלה מקורתית, אמנם הונחה שאיפה פנימית במעמקי הנשמה לשלב את ההלכה והאגדה יחד. עשו נסיון זה מפלפלים בפלפולים שונים, שאנו רואים בהם רוח קדוש של נסיון יצירה, משוקה מטל החיים של חפץ האחדות והשלום הגמור בין העלמין דאתגליין ובין העלמין דגניזין. אמנם לא יצא בצורה של גדלות וגמר פרי, כ"א בצורה קטנותית ובסרית, ותכלית נטיה נפשית זו היא האחדות הרוחנית המחלטת של העולמות הללו הנראין כנפרדים, וכל מה שאורו של משיח הולך ומתקרב ושרשי הנשמות מתבסמים, הולכת ההארה של רזי תורה ומתגלה ומתבלטת יותר, ולפי גילוי זו הולכים הענינים הגלויים ומתאצלים יותר והם מתקרבים לצד הרזיות, ו"אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם". ההסברות המתחדשות בדרכה של התורה הנגלית מדור לדור יש בתוכן נקודה פנימית של התקרבות להרחבה הרזית של רחובות הנהר אשר לבינה העליונה, ות"ח יקרי דעה הם עובדים בזה את השדה אשר ברכו ד' ומתקרבים בזה לאור "הגאולה" שהוא תלמוד הירושלמי, העומד לעומת "התמורה" שהוא תלמוד הבבלי, שהוא האור של ישיבת מחשכים שבארעא דמחשכא. באחרית הימים יגלה אור ד' ויתקרב הסגנון של ההלכות המאוששות עם האגדות דחקל תפוחין קדישין במועד קץ המגולה, שהוא שיבת ישראל לארץ ישראל ולהחיותה בבנין מעשי, "ואתם הרי ישראל פריכם תתנו וענפכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא", שתכונתו היא קיבוץ החתום וסתום דליבא לפומא לא גליא, תוכן קץ החתום, עם הגלוי של עבודה גשמית מורגשת מכל המון עובד. בגאולה כפולה זו יוחל כח זרוע ד' לגאול את הגופים מכל שעבודם הקשה "מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה אשר עובד בך", ואת הנשמות ממכאוביהן ומחשכיהן, מכל המדות הרעות, מכל השנאות והצמצומים, "ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל". "אכן אתה אל מסתתר אלהי ישראל מושיע".