אוצר ישראל/אירופא

יהודה דוד אייזנשטיין
אוצר ישראל כרך א
אירופא
→אירגאס, יוסף בן שמואל	איריירא, אברהם די←

אֵירוֹפָּא: החלק המערבי של חצי כדור הארץ המזרחי אשר בו יושבים רוב היהודים, לערך 8 או 9 מיליונים. השם אירופא שאול מלשון הכנענים והוראתו ארץ המערב אשר התישבה מבני קדם. ההוראה הזאת עוד נרמזה בהגדות היונים אשר ספרו כי אירופא היתה בת המלך קדמוס.

באירופא יושבים היהודים בכל המדינות וברוב האיים. ישיבתם הראשונה היתה ברומא אשר שם באו לרגלי מסחרם ולרגלי עסק מדיני, ועדות הראשונה על התישבם שם נמצא בשנת 164 לפני מסה״נ (ע״ע איטליא). בלי ספק התישבו ג״כ בזמן קדום בהאיים הקרובים לאסיא כמו קנדיא וסקיליא. גם במדינות הדרומיות של אירופא, באיטליא ספרד צרפת ויון, נמצאו במשך שתי מאות הראשונות של מספר הנהוג. בקאריגט ישבו היהודים בימי פוילוס השליח (מעשה השליחים, י"ח) ויהי להם בית הכנסת, ואף אם בספורים האלה יש גוזמאות הרבה ודברים סותרים זה את זה, יש לנו עדות על התישבות היהודים בארץ יון ממקומות אחרים כמו מספרי פילון ומכתבים על מצבות (Schürer, Geschichte, 3 Aufl., iii, 26, ff.). בצרפת ובספרד התישבו היהודים לפחות במאה השניה. ר׳ יהודה רמז במשנה (ב״ב ל״ח.) אל נסיעת יהודים לאספמיא כמו מעשה בכל יום. ותלמידו ר׳ מאיר ידבר מיהודים בגולת גליא (צרפת=Gallia) ואספמיא (ספרד=Hispania) ונראה כי רבים היו (עי׳ ערוך, ע׳ גליא וע׳ אספסיא; ילקוט ירמיה רמז שי״ב, פסיקתא הוצאת בובר, קנ״א.:). גם תרגום של עובדיה (א׳ ב׳) „וגלות ירושלם אשר בספרד”= גלות ירושלם די באספמיא.

מדרומה של אירופא נסעו היהודים לרגלי מסחרם ובפרט לרגלי מסחר עבדים שבויי חרב צפונה ומזרחה. הרמז הראשון לישוב יהודים בגרמניא נמצא בימי הקיסר קאנסטאנטין (321) אשר נתן חוק כי מוטל על היהודים, לקחת חלק במשרת פרנסי העיר בקולוניא, ובהיות ששם נזכרו זקני העדה, אין ספק כי היהודים היו שם לקהלה (Aronius, Regesten zur Geschichte der Juden in Deutschland, Berlin, 1893, No 2). מאז והלאה לא נמצא זכר ליהודים בגרמניא איזה מאות שנה עד ימי קארל הגדול (768–814) אשר שלח יהודי אחד עם ציריו אל הקאליף לארם צובא ואולי גם אז לא היו יהודים תושבים בגרמניא (שם No 71). בפרק הזמן הזה רבו היהודים בצרפת ובספרד ורדיפות התחילו מידי כהני הנוצרים אשר ועדיהם (Concil) גזרו עליהם גזרות רעות. כן היה בספרד בשנת 303–4 בועד של אלוירא (Elvira) ובצרפת בשנת 463 בועד של Vannes אשר שם גזרו על היהודים שלא ישבו במושב הנוצרים ושלא יאכלו על שלחן אחד, ומזמן ההוא והלאה גזרו עליהם גזרות רבות ואסרו החיתון עם הנוצרים ובפרט התלוננו כי היהודים החזיקו בעבדים נוצרים למרות החוק אשר שם הקיסר קאנסטאנטין 329. בכ״ז התרבו היהודים בארצות האלה ויבואו בהיכלות מלכים, כהיהודי פריסקוס אשר אהבו מלך צרפת חילפעריךְ (לערך 600) ויתאמץ לפתותו לאמונת הנוצרים ופריסקוס לא בוש מהגיד קשות על אמונת הנוצרים בלידת אל מבטן אשה וכדומה.

בימים האלה רבו היהודים גם בארצות המזרח ובפרט בקונסטנטינופל ולראיה נרמז כי הגישו את ריבם על דבר מנהני בה״כ לפני הקיסר יוסטיניאן (527-65) וכן גם באיטליא (ע״ע) אשר שם היו להם בתי כנסיות במקומות רבים במאה הששית וילחמו על יד הנוטים נגד היונים.

במאה העשירית החלו היהודים להפיץ באשכנז ומשם מזרחה אל ארצות הסלאווים. הזכר הראשון של היהודים באוסטריא נמצא בחוק על יהודים העוברים את הדאנויא במעבר Raffelstetten לרגלי מסחרם ובפרט לרגלי מסחר העבדים בתחלת המאה העשירית, במאה הי״ב ואולי עוד במאה הי״א התישבו בווין בפראג בברין וקרוב לשנת 1200 בברעסליא. מגמת ישיבתם בצפון אירופא היתה ממערב מזרחה. הם הלכו בעקבות המסחר ולכן בחרו מקומות מושבם על יד הנהרים ובפרט על נהר ריין. קולוניא היתה ראשונה לישובם כאשר אמרנו למעלה. במשך המאה העשירית נמצאו היהודים במיינץ. בשפייער, ובווארמס ובזמן קרוב אחרי כן בהערים אשר על נהר עלבע במאנדעבורג ומערזעבורג. גם בפראנקפורט ובאשאפענבורג על נהר מיין נמצאו יהודים קרוב לודאי במאה הי״ב, וכן נסעו מזרחה עד אשר סמוך לשנת 1200 היו כבר בפולין, אף כי מספרם היה מעט, עד כי ר׳ אליעזר מביהם העיד כי מפני מיעוטם יספיקו באיש אשר הוא להם למורה ולחזן (שו״ת מהר״ם רוטנבורג, ח״ג סי׳ קי״ב; עי׳ כלילת יופי לדעמביצער, ח״א, א׳ ב׳; בובער, תולדות אנשי שם, צד x‏; Braun, Gesch, der Juden in Schlesien, Breslau, 1996, p. 32). גם בלי ספק באו יהודים לארצות הסלאווים ולאונגריא מארץ יון, עד כי בשנת 1264 נתן באלעסלאוו הרביעי שר פולין חוק להיטיב מצבם. החוק הראשון ליהודים בפרט ניתן ע״י היינריך הרביעי מלך גרמניא ליהודי שפייער וליהודי ווארמס בשנות 1084-90 אשר בו הבטיחם להגן עליהם. בשנת 1096 התחילו נוסעי הצלב להרוג ולשסות בהם (גזרת תתנ״ו) ולכן בקשו לחסות בצל השרים אשר היו קרובים להם כי המלך היה פעמים רבות חוץ לארץ. השר הראשון אשר לקח לעצמו את הממשלה על יהודי ארצו היה הדוכס פרידריך מאוסטריא בשנת 1244, ובעקבותיו הלכו אחרים. מימי נסיעות הצלב רבו גזרות על היהודים בכל מדינות אשכנז צרפת ואנגליא, אל אנגליא באו היהודים עם חיילות ווילליאם הלוכד מצרפת בשנת 1066. אף כי עוד בימי מלכי האנגלאזאקסים נמצאו חוקים על היהודים, אבל החוקים האלה נרשמו בספריהם לפי מנהג הדור ההוא אף כי לא היו יהודים בארץ (Jacobs, Jews of Angevin England).

[עלילות ורדיפות] באנגליא התחילה כבר בשנת 1144 עלילת הדם, אם נאמנים המקורים אשר לא חפשים הם מחשד זיוף. אויבי היהודים העלילו עליהם כי תלו את הנער ווילליאם מנארוויק. בגרמניא יצאה העלילה הזאת ראשונה בתחלת מסע הצלב השני בעיר ווירצבורג (1146) אשר שם התנפלו על היהודים באמתלא כי הרגו איש נוצרי, אבל העלילה הראשונה כי היהודים על פי חקם יהרגו מזמן לזמן נער נוצרי יצאה בעיר פולדא (1235). מלבד עלילות האלה התנפלו אויבי היהודים עליהם פעמים רבות בכל ארצות אירופא. כמו בבליש (Blois) בצרפת (1171), באנגליא בהנתן כתר על ראש המלך ריכארד לב האריה (1189), ועוד המציאו עליהם עלילות חדשות מעת לעת, כמו על אודות המצה Hostia הנקדשת ע״י כהן הנוצרי ומתהפכת לפי אמונתם לגופו של ישו והנוצרים יכרעו לפניה על ברכיהם, העלילו כי היהודים קונים אותה להתל בה וללעוג עליה ונעשה נס לדבריהם כי פעמים יצא דם מהמצה כדי שיתפרסם הדבר. רדיפות גדולות נעשו ע״י העלילה הזאת בפראנקאניא בשנת 1298 וארמלעדער היה בראש השוללים ומשם הפיצה העלילה ברוב מדינות אירופא. בשנת 1348 החלה המגפה השחורה באירופא ואויבי היהודים העלילו עליהם כי הם הסבו את המגפה בהשליכם סם המות אל הבארות או בי הטיחו אותו על חומות הבתים והרג רב נעשה ביהודים ברוב ארצות אירופא. בספרד אשר שם נרדפו ע״י הנאטים הוטב מצבם אחרי אשר נלכדה הארץ ע״י המחמדנים (711), ויהודים אחרים עלו לגדולה כחסדאי אבן שפרוט אשר היה למזכיר להכאליף עבד אל רחמן (913-61) ושמואל הנגיד אשר היה גדול בחצר הכאליף האבוס בגרנדא בחצי המאה הי״א, אבל אחרי אשר נחלקה מלכות הכאליפים לממשלות קטנות (1013) ותגדל יד הנוצרים החלו גם שם הרדיפות בין מצד הנוצרים ובין מצד המחמדנים, כי בהוסר המושל הורד היהודי אשר היה גדול בחצרו עמו והמורדים התנפלו על כל היהודים. ובמדינות הנוצרים כל זמן אשר גברו על המחמדנים גברה שנאת הדת נגד היהודים. בשנת 1236 אסף המלך פערדינאנד השלישי איזה ממשלות למלכות קשטיליא ובשנת 1238 יסד יעקב את מלכות אראגון ותוקף הנוצרים גבר תמיד. גם המחמדנים לא היו אוהבים ליהודים תמיד. בשנת 1146 באה כת חדשה האלמוחדים (מאמיני היחוד) מאפריקא לספרד ויכריחו יהודים רבים להמיר דתם וכן עשו נוצרים אדוקים ובפרט הכומר פערדינאנד מרטינען בשנת 1391. מאז והלאה התחילו רדיפות. האנוסים אשר שבו לאמונת אבותם היו נרדפים כמומרים ואם לא שבו חיו חשודים תמיד כי בלבם שמרו אמונת אבותם. מסבה הזאת נוסדה האינקוויזיציא (ע״ע) בשנת 1480, אשר במשך ארבע מאות שנה המיתה יותר משלשים אלף איש, רובם יהודים אנוסים מלבד יותר ממאתים אלף אשר נענשו בעונשים שונים. הפאנאטיסמוס הלך וגבר ואחרי אשר נגרשו המחמדנים האחרונים מן הארץ נגרשו ג״כ היהודים מספרד (1492). רובם נסו לפורטוגאל אך גם שם לא ארכו להם הימים עד אשר גורשו בשנת 1496.

[גירושים] בפרק האחרון של ימי הביניים התחילו הגירושים גם בשאר ארצות אירופא. מאנגליא גורשו היהודים ע״י מלך עדווארד הראשון כבר בשנת 1290 מפני שהיו מלוי ברבית. מצרפת גורשו כמה פעמים משנת 1182 אבל תמיד הושבו כי המלך היה צריך למסים הכבדים אשר העמיס עליהם (עי׳ תוספות ב״מ ע׳: בסופו). גם היה משפט המדינה בימי הבינים ביד השרים להושיב את היהודים במחום אף אם נרש המלך אותם מן הארץ. לכן שבו היהודים פעם בפעם אף אל המדינה אשר משם נגרשו עפ״י הפאספארטים (כחבי מחסה) אשר נתן להם השר. אמנם בשנת 1394 גורשו היהודים בלה מצרפת ולא שבו עד המאה הי״ו כאשר כבש מלך צרפת איזה מדינות אשכנז אשר שם היו יושבים יהודים מקדם. המאה הט״ו מצוינת בפרק הגירושים, ובפרט מן הערים הגדולות גורשו היהודים כמעט בכל מדינות אשכנז, גם ממדינות אחרות כמו בייערן, ווירטעמבערג, זאכסען, שטייערטרק ועוד אחרות. עפ״י הרוב היתה הסבה גדולת הערים אשר רבו בימים ההם בין באוכלוסין בין בעושר וע״י זאת רכשו התושבים חופשם מממשלת השרים ויעשו עם היהודים כחפצם ומפני כי היהודים היו בעלי מסחר קנאו בהם יושבי הערים ויגרשום תחת אישר השרים אשר היו צריכים למסיהם, חסו עליהם. באופן זה נהרסו הקהלות היותר גדולות באשכנז כאונסבורג, רעגנסבורג, נירנבערג, אולם (אולמא) אשר היו בימי הבינים מרכז השכלה לבני ישראל. רבים מהיהודים הנגרשים מצאו מפלט בהערים הקטנות ובהכפרים אשר היו תחת שבט השרים והרבה הלכו לפולין, אשר היתה ארץ רהבה ויושביה נחלקו בין שרים ועבדים אשר היו למקנה לשרים ולכן נפקד מקום הכת הבינונית הסוחרים ובעלי המלאכה. מלבד זה עברו היהודים את מלך פולין ואת שריו בתור חוכרי מסים וימציאו בארץ התוהו ההיא סדרים בהכנסות המדינות ובפרט ע״י המוניפולין של יין שרף ושל מלח עד כי רוב יושבי הארץ היתה מחיתן בחכירות כאלה אשר קראו אראנדא ארענדא או אורנרא מלשון רומית arenda (באנגלית rent) ואולי שם משפחת בעל משאת בנימין „סלוניק” הוא Solnik ממלת Sul בפולנית מלח (עי׳ שו״ת מהרש״ל סי׳ ל״ד ושו״ת משאת בנימין סי׳ מ״ב). מסוף המאה החמש עשרה מצאנו רוב יהודי אירופא בפולין ורובם באו מאשכנז כאשר יעידו עליהם שמות משפחות הרבה כמו לאנדויא, בכרך, קאצענעלנבונען. אויערבאך וכדומה. יש מהם ברחו אחר הגזרות כאשר נודע לנו מגירוש טריענט אחר עלילת הדם (1475) וכאשר בא ר׳ ליפמן העלער בעל תוי״ט אחרי אשר העלילו עליו אויביו כי לעג לאמונת הנוצרים.

השינוי היותר גדול נעשה במצב יהודי אירופא בהריפורמציא בקם מרטין לוטהער וילחם נגד עקרי האמונה הקאתולית. נרעץ יאמר (Gesch. ix, 196, 3 aufl.) כי הריפורמציא לא עשתה רושם על מצב היהודים כי אם בדבר הזה כי שתי כתות הנוצרים בהלחמם זה עם זה לא היה להם פנאי לרדוף את היהודים, אבל יש ראיות להיפך. לוטער בתב ספר להגן על היהודים (1593) ויאמר בו כי אין תמידה אם מאסו היהודים בנוצריות אחרי אשר ראו את עבודת אלילים אשר עבדו הקאתוליקים ואחרי כל הרעות אשר הרעו להם. אף אם שנה לוטער את דעתו בזה וידבר קשות נגד היהודים לעת זקנתו, בכ״ז דבריו הראשונים לא נפלו ארצה. גם מצאנו כי רעהו הנאמן מעלאנכטין דבר טוב על היהודים לפני המארקגראף מבראנדענבורן ויצדיק את הקדושים שנהרגו בברלין 1510 בשביל עלילת דם (Felchenfeld: Josel Rosheim, p. 181). גם קאפיטא כהן פרוטסטנטי משטראסבורג המליץ בעד היהודים (שם צד 183). בפרט נודע השינוי לצד הסבלנות מאנרת אשר כתב ווילהעלם הרביעי לנדגראף מהעסען אל קרובו לודוויג על דבר כתב שטנה אשר הדפים הכהן געארג ניגרינוס בשם Der Juedenfeind‏ (1570). ווילהעלם ביקש מקרובו להשתיק את . כותב שטנה הזה, כי אם ישמעו דברים כאלה מן הפראטעסטאנטים, אז יוכלו הקאתוליקים ללמוד מהם כי יש להם המשפט לענות את הפרוטעסטנטים כרצונם (Allg. Zeit. d. Judt, 1866, p. 253). הראיה היותר המפורסמת על הפצת דעת הסבלנות נמצאה בספר אשר חבר הצרפתי Jean Bodin‏ (1530-96) בשם Heptaplomeres והוא וויכוח בין שבעה אנשים בעלי אמונות שונות להורות חיוב הסבלנות ויתרונות דת יהודית. המחבר הזה כתב ג״כ ספר אחר בשם De la Republique בשנת 1577 אשר בו הוכיח את הנוצרים על הרעות אשר הרעו עם היהודים (M, Philippson: Jean Bodin, Eine Lebenskizze; Allg. Zeit des Jud. 1866, p. 437-440; 457-460; J. Guttmann: Jean Bodin in seinen Beziehungen zum Judentum. Breslau, 1906; Oesterr, Wochencshrift, 1985, p. 256). אולי היתה רוח הסבלנות הזאת הסבה כי הפאטריארך Metrophanes בקונסטנטינופל בהעתר לבקשת יהודי קנדיא להתנגד לעלילת הדם (1567) אמר כי מצוה על הנוצרים לעשות צדקה ומשפט אף עם בעלי אמונות אחרות (Vessile Isr. 1906, p. 648-649).

על כל פנים נוכל להכיר הטבת מצב היהודים במאה הי״ו, הגרושים נמעטו והקיסר קארל החמישי נתן חוק (1530) כי לא יוכלו היהודים להגרש ממקום אשר שם נתישבו, בלי רשיו הקיסר, ובאיזה פרטים הקילו המושלים את עולם. אבל מצד אחר העיקר הרעאקציא ע״י היעזואיטים את מצבם. לדוגמא נספר פה כי בשנת 1562 הוכרחו יהודי פראג לשלם סך 120 ר״ט לשנה להוצאת חנוך בני יהודי מומר (המזכיר לשטיינשניידער, ח״ד 150). גם באיזה ארצות מצאו היהודים מחסה, ובפרט בטורקיא התישבו יהודים רבים מספרד ואחרים באיטליא. בתוכם היו גם אנוסים רבים אשר שבו אל דת אבותיהם. אחרי אשר הולאנד הסירה את עול ספרד (1579) התחילו האנוסים להתישב שם וייסדו את קהל אמשטרדם בסוף המאה הי״ו וגם החלק אשר נותר ביד מלך ספרד (הנקרא עתה בעלגיען) הניח ליהודים אשר ברחו שמה, מפני הפחד פן ילכו לאמשטרדם ויקחו את מסחרם עמהם. קנאת המסחר פתחה להם גם מקומות אחרים. קרוב לשנת 1600 באו יהודים ספרדים להמבורג, ואף כי העירונים ואיזה פרוטסטנטים אדוקים התרעמו על ראשי העיר אשר העלימו עין מהם לא הרגיזו אותם, כי קרוב להמבורג היתה אלטונא אשר היתה תחת ממשלת דוכס האלשטיין, אשר משך את היהודים אל עריו גליקשטאדט (1617) ופרידריקסטארט (1621). ההרוחה היותר גדולה מלבד ישיבתם באמשטרדם היתה שיבתם לאנגליא קרוב לשנת 1650. קראמוועל ראש הרעפובליק אשר נוסדה אחרי מיתת המלך קארל השני (1649) היה מאמין להוב בספרי הקודש ובבחירת ישראל לעם ה׳ והסבלנות היתה מרת הפרוטסטנטים באנגליא. גם מטעם מדיני חפץ קראמוועל בעזרת היהודים העשירים באמשטרדם, לכן הציע חוק לפני הפרלמנט להרשות ליהודים לשבת באנגליא. הפרלמנט לא נאות לו, אבל שופטים גבוהים פירשו כי הגירוש בשנת 1290 נעשה ע״י המלך בלי הסכמת הפרלמנט ולכן לא היה לו כח חוקי כי אם בימי המלך. כבר בשנת 1653 כתב James Howel אל רעהו באמשטרדם כי „בעירנו (לונדון) עולה באשם של יהודים כאשר עולה בעירכם”, ובשנת 1657 היה ליהודים בה״כ בלונדון (Lucian Wolf: The Status of the Jews after the Resettlement; Jewish Chronicle, Feb. 2, 1900, March 7, 1902.

בימי המלחמה של שלשים שנה (1618-48) באו גם כן צרות על היהודים. אבל נראה כי לא סבלו יותר מאשר סבלו שאר יושבי הארץ מן השוסים, ובאיזה ארצות הוטב מצבם כי המושלים היו צריכים למסיהם ולהלואותיהם. בפרט בטביעת המטבעות ובקנית הכסף והזהב לצורך המטבעות הצטיינו היהודים (Alfons Levy: Gesch. der Juden in Sachsen, p. 45). שר הצבא וואללענשטיין שמש בהיהודי שמואל באסעווי מפראג בתור מפקח על בית המטבעות ויתנהו למפקח על חציבת הכסף בנחלתו. באסעווי נשא למעלת השרים ויקרא בשם ערלער פאן טרייענפעלס (1622). בבוא אנשי חיל אל הארץ הורשו היהודים לחסות בערים אשר גורשו מהם כאשר היה בנערדלינגען בשנת 1634 (L. Muller : Aus fuenf Jarhunderten, p. 115, Augsburg, 1898) והבורחים מפני חמת המלחמה באו לשווייץ אשר שם יסדו את שתי הקהלות היחידות בארץ, לענגנויא וענדיגען. לעומת זה סבלו ג״כ רדיפות רבות. בפראנקפורט דמיין קמו עליהם אגודת בעלי החרושת (גילדען) אשר תמיד צעקו על ראשי העיר כי היו נוטים ליהודים לרעת העירונים ויבוזו אותם ונרשום מן העיר לזמן מועט. גם היעזואיטים באו אליהם בעלילות ובחמס, כמו בראזינאי בר״ה ת״ך (1659) (אייזענשטאדט: דעת קדושים). בלעמבערג בשנת 1664 אשר שם הרגו תלמידי היעזואיטים במאתים איש (בובער: אנשי שם צד xv) ובפראג אשר שם העלילו על אליעזר אבליס כי הרג את בנו למען לא יוכל להמיר דתו (1694). גם גירוש גדול היה בווין בשנת 1670, אבל הרעד היותר גדולה באה עליהם לרגלי מרידת הקאזאקים באדוניהם הפוליגים אשר נודעה בשם גזרת ת״ח (1648) או גזרת חמעלניצקי. בהמרידה הזאת נהרגו איזה אלפים או רבבות איש ורבים נסו לנפשם לכל ארצות אירופא.

השוד הזה עורר התפעלות בקרב היהודים עד אישר האמונה בשבתי צבי גברה ככל מדינות אירופא. באיטליא קראו לנערים שבתי „על שם אדוננו המלך שבתי צבי”. ובצפון אשכנז שלח יוסף הומיל בגדים וצידה לבנו להמבורג למען יהיו מוכנים ליום אשר יסעו היהודים באניות לארץ אבותם. אבל גם נאולה חומרית נראתה באיזה מקומות. מן הגולים מווין מצאו מפלט בברלין ובמדינת בראנדענבורג (1671) ובפירוש נתן להם הזכות מפני שרדיפה דתית לאכזריות נחשבה. גם מקומות אחרים נפתחו להם בזמן ההוא כמו האללע, דעסויא. רענדסבורג ועוד. הרבה יהודים הצטיינו במרכולת הגדולה, במסחר אבנים טובות ובהלואות גדולות (באנקירים) בהכנת צדה ובגדים ליוצאי מלחמה ובהמצאת מקורי מסים לצרכי המדינה (מונופולין). יהודים כאלה היו חפשים מההגבלות אשר סבלו מהם שאר היהודים. וגם „תקיפות” היתה להם להמליץ בעד אחיהם הנרדפים. הם נקראו בפי העם „יהודי חצר”. המצויינים שמהם היו שמואל אופנהיימר בווין אשר הורשה לשבת שם זמן לא כביר אחרי הגירוש, ואחריו קרובו שמשון ווערטהיימער, הבאראן משה די אנילאר, מאנוסי ספרד. שמעון מיכל זקנו של היינריך היינע ; בדעסויא היה משה בן בנימין זאב המכונה מאזעס וואלף אשר היה מיוצאי חלצו של הרמ״א ; בברלין היה יודא הילדסום מהילדעסהיים) המכונה יאסט ליעבמאן; בדרעסדען אשר לא נתנו את היהודים לשבת שם איזה מאות שנה ישב יששכר בערמן הלוי מהאלבערשטאדט המכונה בעהרענדט לעהמאן. הוא נקרא שמה מאת הקורפירסט של זאכסען, אשר היה צריךְ לעצתו בעת אשר נבחר למלך פולין. אלחנן בן הנוךְ הלוי המכונה עלקאן פרענקעל באנסמאך הוא דוגמא ל„גלגל חוזר בעולם” יהודי החצר אשר פעמים הרבה הורדו מגדולתם ויתמו חייהם במאסר, או זיס אופנהיימר בשטוטטגארט או ליפפאלד בברלין נרצחו אחרי מות השר אשר העלום לגדולה.

עוד דבר אחר הסב הטבת מצב היהודים מתחלת המאה הי״ח. כל המדינות חפצו בהוסד בתי חרושת (פאבריקען) להמציא שכר מלאכה לעם ולהוסיף על הכנסות המדינה, פריעדריך מלך פרוסיא אף כי היה שונא את היהודים נתן להירש דוד פריווילעניום לפתוח ארינת משי בפאטסרם (1731) והנחה מאברנא לייבצאלל) ודירות חנם לעושי מלאכה בבית החרושת שלו ועוד חסרים אחרים. כן עשה בנו פרידריך השני, אשר גם הוא שנא את היהודים, למשה ריס (1748) ולבערנהארד איזאק (1752) בעל ביתו של הרמבמ״ן. גם מאריא טערעזיא קיסרית אוסטריא אשר שנאה את היהודים שנאה עזה הרשתה להם ליסר בתי בורסקאות (Allg, Zeit des Judt. 1902, 499, ff). יוסף אנגעלא באונגריא קבל רשיון לעשות שמן עצי בירקען לצורך בורסקאות (1755) וממוניו הורשו לבוא גם בהערים כמו טירנויא אשר משם גורשו היהודים (Oest. Wochenschrift 1906, 148) ע״י הבאנקירים הגדולים אשר עפ״י הרוב באו מן הספרדים באמשטרדם ובהמברג נתן הרשות לישיבת היהודים בארצות הצפון ברענמארק במאה הי״ז ובשווערען בתחלת המאה הי״ח ובאירופא הדרומית בכבוש הבורבאנים את מלכות סיקליא קרא המלך קארל השלישי את היהודים לשבת בנעאפעל (1840) ויתן להם חופש משאת אות החרפה למרות האפיפיור אשר קרא תגר על זה (Vessillo Isr., 1996, pp. 715-8). בכ״ז לא היו גם הימים ההם נקיים מערות. הקיסרית טערעזיא צותה לגרש את כל היהודים ממדינות ביהם מעהרין ושלעזיען (1744) אבל גדולי מלכותה עמדו גנד האבזריות הזאת ולבסוף השיבה הקיסרית את חוקה (1747). הקוזאקים והרוסים באוקריינא אשר מרדו עוד הפעם נגד מלכות פולין עשו הרג רב ביהודי הארץ (1768) ולזכר הרדיפות האלה תקנו את תענית ב׳ סיון (ליטיגסקי: קורות פאדאליא, צד 29).

[שיווי זכיות] שינוי גדול נעשה בחיי היהודים לרגלי המרידה הצרפתית אשר החלה בשנת 1789 ואשר שמה לה למטרה שיווי משפטים לכל בני אדם (Declaration des Droits de l'homme). הכלל הזה נוסד עפ״י תורת הפילוסופים אשר באו בעקבות John Locke (16-1703) אשר מלבד כלליו אשר הציע בספריו תיקון בחוקי הקולוניא קארולינא הדרומית באמיריקא שיווי זכיות ליהודים עם שאר אזרחי הארץ בשנת 1669 (Elzas; The Jews of South Carolina, p. 17). הכנסיה הלאומית אשר באמת משלה בצרפת עוד טרם הורד המלך מעל כסאו נתנה החוק לשים את היהודים על בסיס אחת עם כל אזרחי צרפת (כ״ז סעפטעמבער 1791), אף כי לא היה לה כל המסכימים אל החוק הזה נכון ושלם, כי המלךְ לואים היו בלי ספק חשב בלבו כאשר חשבה אשתו מריא אנטויגעט, בת הקיסרית מריא טערעזיא כי האל לא ינקה לעושי רשע כזה (Allg. Zeit des Jud. 1864, 699). גם הנרף Mirabeau אשר היה מסניגורי היהודים לא עשה זאת כי אם מחקותו כי נתינת שיווי הזכיות ליהודים תהיה הסבה למרר לב העם נגד המורדים ולהשיבם אל המלךְ (Correspondence entre le comte de Mirabeau etc., ii. 374-7; Oncken: Zeitalter der Revolution, i, 340). בכ״ז היה הדבר הזה התחלת פריקת עול עבדות אשר נתן על צוארי היהודים זה כאלף וחמש מאות שנה, וכמעט בכל מדינות אירופא הקל מהם בעת ההיא. לדוגמא נזכיר פה כי במדינת קורלאנד הציעו היהודים בקשה לפני השרים (1793) להניחם בארץ כי „חזקים הם חבלי אנושות העתיקים מחבלי האמונה אשר מקרוב באו” (Wunderbar: Gesch. der Juden in Kurland; Allg. Zeit. des Jud. 1847, 211). גם בכל המדינות אשר באו תחת ממשלת צרפת היה שיווי זכיות היהודים לחוק. כן היה בהולאנד בשנת 1795, במלכות וועסטפאלען, ואף בפראנקפורט דמיין אשר שם היו היהודים נאנחים תחת סבלות גזרות ימי הבינים נתן להם פתאום חרות אזרחי הארץ. במדינות אחרות אשר שם עוד נתקיימו ההגבלות הישנות הותרו מותרות החוקים מעט מעט. בבאדען נקראו עתה אזרחים (שטאאטסבירנער) תחת אשר היו לפנים תושבים (שוטץ בירגער) (1809), בפרוסיא החוק עשה אותם ג״כ לאזרחי הארץ (בירגער אונד איינלענדער) והרשות נתונה להם לשבת בכל המדינה ולסחור באשר ירצו, גם במושב יועצי העיר היה להם חלק ויוכלו להמנות למורים בבתי הספר הגבוהים ואף חרות מדינות הבטיח להם לעתיד (1812). כדבר הזה עשו מושלי רוב מדינות גרמניא. אף ברוסיא נראו סימני חסד בשנת 1805 כי הרחיב הקיסר אלכסנדר הראשון תחום המושב ויצו ליסר קולוניות לעבודת אדמה.

מפלת נאפוליון בשנת 1815 הרעה את מצב היהודים מיד ובאיזה מקומות הושבו על מצבם הראשון כמו בעיר ליבעק אשר משם גורשו היהודים (1821) לכפר מויסלינג אשר היה הגיטו שלהם, רק על פי הרוב לא אבדו זכיותיהם לגמרי ובשנת 1830 לרגלי מרידת צרפת החלה תנועת רכישת חרות (עמאנציפציא) מחדש, בפרט באנגליא היתה התנועה הזקה מאוד אחרי אשר נתנה חרות גמורה לקאתוליקים ולשאר כתות דתיות (Test act). סניגור חזק עמד להם, כותב דברי הימים Macaulay אשר רב את ריבם בהפרלמנט ובשנת 1833 נתמנה היהודי הראשון פראנסיס נאלדסמיד לעורך דין. בשנת 1835 היה דוד סאלאמאנס לשעריף וזה היה מינוי הראשון ליהודי אנגליא בתור ממוני עיר, האיש ההוא רב את ריב היהודים בכל עת. הוא היה ליועץ העיר (Alderman) בשנת 1845 ולראש העיר (Lord Mayor). ליועל ראטהשילד נבחר לציר הפרלמנט בשנת 1847.

במדינת קורהעסען נתן החוק שיווי גמור ליהודים בשנת 1833 אך החוק לא נתקיים במעשה. בשווערען נתנו ליהודים זכיות שוות מלבד זכות קנין קרקעות חביות מדיניות (1888), אח״כ הוגבלו הזכיות עוד יותר. גם בשווייץ היו היהודים מוגבלים מאוד ולא היתה להם רשות לשבת כי אם בשני כפרים. בטורקיא ניתן להם בשנת 1839 איזה זכיות וישבו בשלוה ומצבם לא היה גרוע ממצב שאר יושבי הארץ האינם–מושלמים, רק במדינות הנוצריות אשר תחת שבט השולטן, ברומניא ובסרביא נרדפו על צואריהם וחייהם היו תמיד תלויום מנגד. ברוסיא היה ניקאלוי הראשון פוסח על שתי הסעיפים. בשנות 1835-6 חשב להיטיב מצבם בהפצת השכלה ולהרגילם לעבודת האדמה ובשנת 1837 חשב לעשותם לרוסים גמורים ולהעבירם על דתם. בשנת 1842 קרא אספת רבנים ומלומדים לפטרבורג להועץ על הטבת החנוך ובשנת 1844 נתן חוקים אכזרים לגרשם מערי הגבול ויצו לנלח את זקנם של האנשים ולהסיר את הפאה הנכרית של הנשים ויקח את בניהם הקטנים לעבודת הצבא. רבים מתו בקושי העבודה ורבים המיר לדת נוצרית. עוד מדינה אחת ממשלת נארווענען לא נתנה ליהודים להציג רגלם על אדמתה ובשנת 1833 הושם יהודי אחד במאסר על אשר העין לבוא אל הארץ, ועוד בשנת 1845 לא קבלו צרי המלוכה את הצעת ווערגעלאנד לפתוח את הארץ ליהודים.

[בימים האחרונים] שנת 1848 הביאה שינוי פתאומי במצב היהודים. המרידה נגד סדרי הממשלה הישנים פרחה בכל מערב אירופא והקונסטיטוציא הביאה חרות לכל יושבי הארץ בלי הבדל דתות. בארצות רבות נבחרו היהודים לצירי עם אשר היה דבר חדש ולא נשמע לפנים כ״א בצרפת אשר שם היה בעגאיט פולד לציר עם בשנת 1839. בהפרלמנט הראשון לגרמניא אשר נאסף בפראנקפורט דמיין ישבו לא פחות משלשה יהודים ואחד מהם גבריאל ריסער נבחר למשנה יושב ראש והוא היה גם כן מן הצירים אשר נשלחו אל מלך פרוסיא פריעדריך ווילהעלם הרביעי להביא לו כתר קיסר גרמניא. בצרפת היה אדאלף כרמיה לשר המשפט, באוסטריא היו חמשה יהודים בהפרלמנט ולכן חשבו היהודים כי קץ כל תלאותיהם באו, אבל לא ארכו הימים והרעאקציא עוד הפעם הרימה ראש. באוסטריא בטל הקיסר את הקאנסטיטוציא ובפרוסיא אף כי לא נתבטלה הקאנסטיטוציא עשו לה המיניסטעריום „ביאורים” בדברים רבים הנוגעים אל מצב היהודים, עד כי נתבטלה ברב או במעט, ובנאפולי נתבטלה הקאנסטיטוציא לגמרי. אבל גם הגזרות האלה לא ארכו, בהיות איטליא לממלכה אחרי הנגף אוסטריא ובהטרף דעת פרידריך ווילהעלם מלך פרוסיא באה רוח חדשה רוח חפשית בכל ממשלות אירופא המערבית. הקאנסטיטוציא של אוסטריא בשנת 1867 נתנה כל הזכיות ליהודים, כן עשתה הקאנסטיטוציא של גרמניא הצפונית ובשנת 1869 ניתן חוק מיוחד להכריח את ארץ מעקלענבורג לתת שיווי זכיות ליהודים. בשווערען נתנו ליהודים כל משפטי האזרחים בשנת 1870, ובשנה ההיא בנפול רומא ביד מלך איטליא הוסרה החרפה מן היהודים, ושווייץ ארץ החופש באה באחרונה בשנת 1878.

רק מזרח אירופא היה עוד כנגע בנוף עם ישראל. ברוסיא ישבו רוב יהודי אירופא והם היו רחוקים מאוד, אף כי אלכסנדר השני הרויח להם מעט בחקיו אשר נתנו זכיות מיוחדות למלומדי האוניברסיטי לבעלי מלאכה לאלה אשר עבדו בצבא ולכוחרים עשירים משנת 1857 ואילך. ברומניא החלו רדיפות מעת הסירו מעליה עול הטורקים והקונסטיטוציא משנת 1866 שמה לחוק כי אין משפט האזרחים ליושבי רומניא רק לנוצרים. בשנת 1878 שלחו ממשלות אירופא את ציריהם לברלין אל הקאנגרעס אשר יעץ על פרטי ברית שלום בין רוסיא ובין טורקיא. בהאספה הזאת הוקבעה חרות רומניא וסרביא מעול רוסיא. על שתיהן הפקיד הקאנגרעס לתת שווי זכיות לכל יושביהם מבלי הבדל דתות והתקנה הזאת נעשתה בשביל היהודים. שתיהן נאותו לתנאי הזה, אבל רומניא לא שמרה הבטחתה כי אחרי תת זכיות לאיזה יהודים כדי לצאת חובתה עשתה מאמר להביט על כל יהודי ארץ כעל נכרים אף אם נולדו בארץ. ומלבד זאת רדיפות ובזות אירעו בכל שנה כאשר היו מקדם עד היום הזה כי פרעות נעשו ביום כ״ג לדעצעמבער 1906 ואין מפריע כנחוג. בימים האלה החלה האנטישמיות (ע״ע) לפרוץ באשכנז בשנת 1878. ובצרפת החלה התנועה בשנת 1886 ותגדל בבלבול דרייפוס בשנת 1894. ברוסיא החלו רדיפות נוראות אחרי רציחת אלכסנדר השני בשנת 1881 ותלכנה הלוך וגדול בהריגות קישינעוו והאמעל בשנת 1903, ופוגרומים (ע״ע) בדרום רוסיא אשר החלו באדעסא בשנת 1905 ואשר אירעו בביאליסטוק ובשערליץ 1906. על אודות התנועה הלאומית ע״ע ציונית, ועל דבר חיי היהודים הקולטורים באירופא ע״ע השכלה; יהודים.

(ג. ד.)