אוצר ישראל/אאיליון, שלמה בן יעקב
| יהודה דוד אייזנשטיין | |
| אוצר ישראל כרך א | |
|---|---|
| אאיליון, שלמה בן יעקב | |
| אאכען← | |
אַאִילְיוֹן, שלמה בן יעקב: חכם לקהלות הספרדים בלונדון ואח״כ באמשטרדם ומאמין בשבתי צבי; נולד בשנת תכ״ד (1664) ומת באמשטרדם ר״ח אייר תפ״ח (10 אפריל 1728). שם משפחתו שאול משם Ayllon, עיר בנוף סענאוויא בספרד, ואולי נולדו שם אבותיו. עיר לידתו לא נודעה בבירור, ואפשר שנולד בשאלוניקי, וי״א שנולד בצפת והובא בימי עלומיו לשאלוניקי. שם התחבר לקירידי, פלוסוף, ופלורינטין מכת הש״צ אשר זלזלו במצוות ופרצו גדר הצניעות בחיי האישות. כפי השמועה נשא גם אאילון אשה שנתגרשה בלי גט כדת (ר״מ חגיז „שבר פושעים” סי׳ ל״ד). אחר כך הלךְ לצפת וכנראה התחרט על מעשיו הראשונים. בצפת נבחר לשד״ר, וילךְ דרךְ אזמיר לאמשטרדם, ואחר ששהה שם איזה חדשים נסע ללונדון ונתמנה שם לחכם הספרדים (6 יוני 1689). אחד מבני הקהלה ושמו רובי פידאנקי (Fidanque) התנגד לבחירה הזאת בשמעו מעשי אאילון בימי עלומיו; אבל „מעמד” (פרנסי) הקהלה מיראתם פן יודע קלון רבם בקהל התאמצו להשתיק את השמועה הזאת, ויבקשו להחרים כל איש אשר יהין לפסוק הלכה במקומו, ובפרט לדבר עליו סרה. אבל ההתנגדות לא נחה בכל זאת, ובמכתב שכתב אאילון לששפורטש (אוהל יעקב סי׳ ס״ט) בשנת תנ״ט התאונן כי לא יכול נשוא רבנות לונדון וכי הקהלה דורשת מאתו כי יתפטר ממשמרתו. סוף הדבר היה כי עזב את לונדון וקבל משרת דיין בקהלת הספרדים באמשטרדם בשנת ת״ס. הרב הראשי היה אז שלמה די אוליוירה.
אבל גם באמשטרדם לא מצא מנוח, וההתנגדות התחזקה אחרי אשר נתן הסכמתו להדפיס ספרו של אברהם מיכאל קארדוזו („בקר אברהם”, בכ״י) מכת הש״צ, והרבנים מאזמיר מצאו בספר הזה דברי מינות ודנו אותו לשרפה. בשנת ת״ע (1710) נתמנה ר׳ צבי אשכנזי הנודע בשם „חכם צבי” לרב כללי לקהלת האשכנזים באמשטרדם ולאור תורתו כהה אורו של אאיליון. החכם צבי היה מתנגד גדול לכת ש״צ ולנחמיה חיון שחשדוהו שהוא מן הכת הזאת, וכאשר בא לאמשטרדם והביא ספרו „מהימנותא דכלא” עם פירושיו „בית קדש הקדשים” ו„עוז לאלוהים” מצא בהם החכם צבי דברי מינות הנוטים לשיטת הכת, והחרים אותו ואת ספרו בהכרזה בפומבי (חדש סיוון תע״ג, 23 יולי 1713). ר׳ משה חגיז היה לפנים ממוקרי אאיליון ולקח ממנו הסכמה על ספרו „לקט הקמח” בשנת תס״ז, ביחד עם הסכמת אוליוירה וקרא אותם „שני המאורות הגדולים המשתמשים בכתר שם טוב אחד”, אבל שבע שנים אחרי כן היתה רוח אחרת עמו ובחבורו „שבר פושעים, הני תלתא פרעוניתא נחמיה חיון ר״א מיכל קרדוזו ור״ש אאיליון” (לונדון 1714) יכנה את אאילון בשם „חצוף” (שם סי׳ נ׳). ובבואו לאמשטרדם (30 יוני 1713) היה לעזר וסעד להחכם צבי שערךְ מלחמה נגד אאיליון ואמר עליו בתורת הקנאות: „שהיה ארס נחש הקדמוני מובלע באבריו, שנשתמר לפני כ״ז שנה בשאלוניקי מכח אמונה רעה זו”. אבל אנשי המעמד ובפרט אחד מהפרנסים אהרן די פינטו אשר דבריו היו נשמעים תבע עלבון רבם אאיליון ועלבון הקהלה הספרדית אשר היתה לשמצה בעיני העם. ואאיליון ידע לקחת את לב אנשי המעמד, כי הגיד להם שעיקר מחשבות החכם צבי הוא להוריד לעפר את כבוד הספרדים ולהרים קרן האשכנזים. ולכן התחזקו הספרדים על מעמדם בנוגע לספרי נחמיה חיון אשר בקשו להדפיס, ומסרו הבקורת לרבם אאיליון ובית דינו ר׳ דוד אבן עטר מילו, ר׳ שמואל צרפתי ועוד ארבעה בעלי בתים: דוד עטיאש, שלמה מינדיס דא סילווא, שלמה אברבנאל סוסי, והרופא שלמה די מיזא, ואחר אשר התאספו איזה פעמים באו לידי החלטה כי חיון נקי מכל חשד מינות של כת הש״צ אבל עוד לפני כל החלטה, בשלהי תמוז (23 יולי) תע״ג, החרימו החכם צבי ור׳ משה חגיז את נחמיה חיון וספריו ופרסמו את החרם באגרת „מלחמה לה׳ וחרב לה׳” (אמשטרדם 1714) וגם בלשון פורטוגיזית. אז רדף אאיליון באף את החכם צבי, ובני הקהלה הספרדית ערכו קובלנא עליו לפני פקידי העיר ובזה הגדילו את השנאה והפירוד בין שתי המפלגות. ויאלץ החכם צבי לעזוב את רבנותו באמשטרדם בחודש טבת תע״ד.
כנראה התחרט אאיליון על מעשיו אח״כ, כי במות החכם צבי בשנת תע״ח (1718) הודה אאיליון את חטאתו נגדו ויבקש סליחה ומחילה, ובשנת רפ״ו (1726) בבוא חיון לאמשטרדם עוד הפעם נכזבה תוחלתו, כי אאיליון לא חפץ לדעתו ופנה לו עורף.
אאיליון כתב שו״ת לגדולי הדור, ובאו איזה מהם בשו״ת „כנסת יחזקאל” סי׳ ג׳, ה׳; „דברי שמואל” סי׳ ש״ךְ שכ״ד; שו״ת „חכם צבי” סי׳ א׳; „אוהל יעקב” של ר׳ יעקב ששפורטש סי׳ ס״ד; ואיזה מהם בשו״ת „פרי עץ חיים” של ישיבת עץ חיים שהיה שם ראש ישיבה. גם כתב ספר קבלה אשר הניח בכ״י והוא בבית אוצר הספרים של Jews' College בלונדון (רשי׳ נייבויער סי׳ 125)
ע״ע אשכנזי, צבי הירש; חיון, נחמיה.
ביבליוגרפיא: Greatz, Geschichte, x.; דברי הימים לבני ישראל, ח״ח ציון ו׳ עמוד 600; יעב״ץ, מגלת ספר, ע׳ מפתחות; דוד כהנא, אבן התועים, פרק כ"ג; Gaster, Hist. of Bevis Marks pp. 22-81, 107-111; J.E. ii. p. 359.