אהיה כאיש שנח בצל אילן

משירי הנלאה / גבריאלה ד'אנונציו, תרגום זאב ז'בוטינסקי

אֶהיֶה כָאִישׁ שֶׁנָּח בְּצֵל אִילָן, שְׂבַע מִשׂחַק הַקֶּלַע וְהַקֶּשֶׁת; קַן-תְּאֵנִים, צַמֶּרֶת-חֵן לוֹחֶשֶׁת סוֹד עַל אָזנוֹ, וְהוּא תַחתֶּיהָ לָן. לֹא יְנָעֵר עָנָף לְהַפִּילָן, לֹא יְכוֹנֵן לַצַּיִד פַּח וָרֶשֶׁת: רַק תְּאֵנָה בוֹגֶרֶת, הַפּוֹרֶשֶׁת מִיִּחוּרָה, יִלְקֹט בְּיַד עַצלָן. יִטעַם מִזֹּה – אִם דַּי לָהּ הֶאֱדִימָה; אַך לֹא יִשֹּׁך עָמֹק, לִמצוֹא פְּנִימָה עָסִיס טָמוּן, כִּי יִתיָרֵא מִמָּר. יָרִיחַ – וְיִינַק מֵאֵד הַלֵּחַ, בְּנַחַת, לֹא עָצוּב וְלֹא שָׂמֵחַ. שִׁירוֹ הָיָה קָצָר – שִׁירוֹ נִגמָר.

Sarò come colui che si distende sotto l’ombra d’un grande albero carco, ormai sazio di trar balestra od arco; e in su ’l capo il maturo frutto pende. Non ei scuote quel ramo, nè protende la man, nè veglia in su le prede a ’l varco. Giace; e raccoglie con un gesto parco i frutti che quel ramo a ’l suol rende. Di tal soave polpa ei ne ’l profondo non morde, a ricercar l’intima essenza, perchè teme l’amaro; anzi la fiuta, poi sugge, con piacer limpido, senza avidità, nè triste nè giocondo. La sua favola breve è già compiuta.