אדר היקר א
״נמשלו ישראל לעוף, מה עוף אינו פורח בלי כנפים,
כך ישראל אינם יכולים לעשות דבר חוץ מזקניהם״
- מדרש רבה שמיני
בעת התמוטטות הרוח, ישפל איש. שאלת החיים תהפך כולה רק לשאלה מכנית שפלה, כלומר איך משיגים עצים להסיק את התנור הקטן, לחמם על ידו את בית החמר ״האדם״. והעצים הללו עולים ביוקר מפני שהם ״לחם״, ע"כ רבה היא העבודה להשיגם. אמנם הבית הזה יש לו ג"כ חלונות שעל ידם נכנסים קרני אורה, והם מפריעים את המנוחה השוממה שבקרבו, ע"כ צריך הוא ג"כ לאמצעים הסותמים את החלונות הללו, שעל פי הכרח זה נוצרו כל החכמות היפות להמתת הזמן.
כשהסגנון הזה עולה מכל ההוראה של החיים ההוים, אין אנו יכולים לשער עד כמה רוח הכלל עלול הוא להיות שוקע ויורד. והשקיעה היא עמוקה עד אין חקר. מתחלת מעוממות זוהר המוסר הנשגב, ויורדת עד שכחת הצורה האנושית.
מחלת הירידה הזאת כשבאה להזדווג לישראל, היא מכשלת את כחו אלפים מונים, יותר ממה שהיא מכשלת כחם של כל עם ולשון. עם זה שהוא בעיקרו ממלכת כהנים וגוי קדוש, שכל חייו הכלליים המה שאיפה גדולה, אדירה וארוכה, לרוממות רוח נשגב ונעלה, כשערך החיים, בחומריותם ורוחניותם, יורדים עד שפלת הדיוטה התחתונה של החומריות הגסה לבדה, ימלא מכאובים, הפסק נשימה, פרעות בדפיקת הלב ופרפור אברים.
"ישראל נמשלים לעוף", הוא נוצר לעוף והוא מוכרח לעוף, לבו ובשרו ירננו אל אל חי. אבל, איך יתנשא לעוף ורגליו טובעו בבוץ, וכל מרחב החיים מלא תוהו ובהו וחשך ביחש לממשלת הרוח ואצילות הנפש.
עת אשר יתקפו היאוש, ויאמר יעקב אולי זהו גורלו, כעת, ללכת על גחון, ללחך עפר, ישא ישראל עיניו, אל הזקנים שבדור, אל יחידי הסגולה, אשר על ברכיו נולדו, יראה הוד נפשם, ורוממות שאיפותיהם. מהם יכיר את רוחו, כי רוח האומה יתגלה בגדוליה. אז יכיר את תוכן חייו, אשר אם כי שאלת הלחם היא
שאלה גדולה שצריכה פתרונים, אבל ידע נאמנה כי לא היא תהיה כל הסכום של
שאלת חייו הכלליים. ורוח חיים חדשים, חיים טבעיים לו, חיים של קדושה ועדינות רוח ימלאהו, וילך במסילתו לסול לו דרך אשר בה ועל ידה יגיע לכל חפצו, עד שגם שאלת הלחם תהיה יותר קרובה להפתר כי חפץ ה' בידו יצלח.
על-כן גדול הוא ערכה של פעולת סיפור תולדותיהם של צדיקים לישראל, כמה שיגדל הרושם של החזיון המפליא, של חיי איש הרוח, המתרומם מעל החפצים הפעוטים של המון החיים, וחי כולו באויר של קדושה וטהרה, של צדק
ומישרים. הנה האור הזורח חודר בכל עת, לפי המקבלים, לפי המקרים, רק קמעא קמעא. ויש אשר ישעו העינים מקוצר רוח, ולא יחושו בקרני האור מדי עברם, אבל עת אשר יתקבצו כפי היכלת סכום הגון ממכסת קוי האור, ששטפו ועברו בלא מעצור בכל משך חיי איש המעלה, אז יאספו להיות יחד לשמש צדקה המאירה מחשכי ארץ באור עזה.
אחד מהחזיונות הנפלאים, שיש בידם לרומם נפש המסתכל בהם, היו בימינו חיי איש המורם מעם מו"ח הגאון הצדיק, פאר עמנו מרן אליהו דוד ראבינאוויטץ תאומים זצ"ל. האיש הגדול הזה, אשר שמו הטוב, כשמן טוב, קסם של גדולה ושל תפארת היה תמיד מלוהו, ותמיד היה משפיע על חוגו רוממות נפש, קדושה ותפארת. כל איש אשר זכה לקרבתו, נשאר זכרו כבר חרות עמו על לוח לבבו, וכל מקום אשר שם היה תחנותו, בדרך קבע או גם בדרך עראי, נשאר שמו כחותם, אשר אב לבנים יודיע אמתו בר לבבו וטהרת כפיו.
בגעגועים מיוחדים, ובחבה יתירה פנימית היה שם ר' אליהו דוד ז"ל נשא על כל שפה ולשון, של כל מי שבא עמו במגע ומשא, קרוב או רחוק. סגולה נפלאה היתה לנפש הגדולה הזאת, שהיו הלבבות פונות אליה גם טרם שהיו יכולות להביא חשבון למה הן עורגות. זהו אמנם כחו של אוצר הטוב הגדולה והגאונות האמיתית, כשהם מתחברים ביחד בנפש נדיבה, לשפוך ממשלה של אהבה של חופש, ושל כבוד על גוי ואדם יחד,
והנה כאשר בעונינו חשך השמש, ונגנז ארון הקודש, ואבן החן הזה שכלו
אומר כבוד לוקח מאתנו, הנני מוצא לחובה לספר לדור, כפי אשר נוכל, את תכנית יקרת הנפש הנפלאה הזאת, את גדולת כחותיה, רוממות חפציה, וכל אשר יעלה בידינו לדלות מהים הגדול הזה, שהיה מלא תורה ויראת ה', מדות קדושות
ונשגבות, ומעשים טובים עד להפליא. אולי יועילו הפרטים, לרומם נפש כל הוגה בם, כאשר הועילה תמיד הפגישה של אותו צדיק ז"ל לכל מי שזכה לזה, ואולי נוכל לקחת לנו עכ"פ ציור קצר מתוכן סגולת הנשמה העדינה הזאת, אשר נתגלתה באלה החזיונות, אשר מעט מהרבה נודעו לנו, שמאלה נקח חומר לרשום על ספר תולדותיו, למען יהיה שמו הטוב וזכרו חי אתנו, ודמות דיוקנו תעודדנו להנשא מעל לשפלותן של הרוחות הרעות, המשוטטות כעת בעולם, הממלאות את הלבבות קדרות ושממון. והחפץ של המוסר הטוב, יועיל אולי ג"כ לפעולת כפים, לחיי הפרט והכלל, לחתמם בחותם האמת שבו היו חתומים חייו של אותו צדיק ז"ל.
הגאונות: היא מחוברת לעולם, ממתנה ועבודה. בין גאונות וכשרון השכל,
בין גאונות המוסר והצדק, שניהם אינם באים כי-אם כשיתחברו בנפש הגאונית
שתי אלה יחד: מתת אלקים של נפש יתרה ונפלאה, האוגרת בתוכה סכום גדול של מעלות הרוח וכח נשגב בעצם תולדתה, עם השקידה וקבלת עול העבודה מאהבה, לפתח את הכשרונות, להוציא את הסגולה הגנוזה מן הכח אל הפועל. אנו מוצאים
לפעמים גם כן גאונים מעולים, שזכו למה שהם רק בעבודה רבה ועמל גדול של
שקידה נפלאה. אמנם כל החודר בעין בוחנת ימצא הבדל בין הגאונות הטבעית
לאותה המלאכתית, כאותו ההבדל עצמו שיש בין הטבע והמלאכה ברוב, ויותר מזה שהנטייה המצויינת לשקידה ולאהבת העבודה, כדי לבא אל תכלית מרום ונשגב, גם זאת היא אחת מתכונות הגאונות כשהיא נמצאת במדה גדולה.
על כן סוף כל סוף, סבת הגאונות היא סגולה של יצירה, שאמנם ביד האדם להגדילה ולהקטינה כפי בחירתו.
אמנם במה שנוגע לתועלת היוצאת מידיעת ההולדה של איזה גאון, הנה יש תועלת מעשית ותועלת עיונית:
התועלת המעשית הוא מעין ״קנאת סופרים תרבה חכמה״, מה שהקורא, הרואה את ההוד וההדר הקדושה והתפארת הפנימית שזכה להם האיש הגדול, מתעורר בקרבו רצון פנימי לנסות כחו גם הוא ללכת בדרכיו, ואם לא יוכל לחקות חיקוי שלם, על כל פנים אי אפשר כלל שלא יזוז על ידי זה ממקום שפלותו להתעלות לצד עילאה, לבחור גם הוא איזה דרכים טובים וקנינים יקרים כאלה, כאשר הרבה לעבוד בהם גבור התולדה.
אמנם, התועלת העיונית, היא גדולת הנפש שמתגדלת לרגלי כל חזיון נשגב ונאדר בקדש המתיצב לפניה, שהמראה הגדול בעצמו מרומם את הרוח ומעדן את הלב, גם אם לא יעלה על הדעת לאחוז בדרכים מעשיים להתדמות, למה שהוא הרבה רם ונשא ממנו.
הצד המעשי יצא אל הפועל, ביותר ע"י תיאור חלק הגאונות המעשית, ע"י ספור דרכי העבודה, העמל וחרף הנפש, בציור כל המפריעים אשר עמדו על דרך ההתפתחות הגאונית, שנלחם עמם ויוכל להם. זאת היא תולדה לימודית, אבל
התולדה השירית העלולה לרומם את הנפש בלי חשבונות רבים, היא התולדה הגאונית בעזוז תפארתה. אם יעלה בידה לגלות המסכה הנסוכה על פנימיות הנפש
הנפלאה, אשר ע"י נחלת שדי ממרומים לגאון שמהו, שהיא תמצא ביותר בגאון
אמיתי הנוצר לגדולות. היא יש לה עסק גדול עם הגאונות הרוחנית, עם עצם
כוחות הנפש, עם קדושת הרגש וגדולת הכשרונות, אשר בהתקבצם יחד, באיש
אחד מיוחד ומצויין, תופיע לפנינו תמונה נהדרה שכלה אומרת כבוד, עד אשר
גם רק ההגיון בה יזריח עלינו אור יקרות.
השלמת המלאכה הזאת היא כבדה מאד, וביחוד כבדה היא ביותר בגאון עוזנו
זה ז"ל.
הציור הפנימי, של דמות דיוקנה של הנפש הגדולה, הוא ודאי מלאכה כבדה מאחר שאין אנו יכולים לשכללו כי-אם ע"פ אותם הסמנים החיצונים שיתנו לנו, הפעולות, המנהגים, השיחות, הכתבים, וכל תולדות הרוח, שהמה רק קוים בודדים מהאור הכללי של הנפש הנשאה.
אמנם ביותר הדבר קשה בגאון וצדיק זה ז"ל, שכל מעינו היה להצניע לכת, לבלתי התגדל והתהדר, למעט בפרסום וכבוד עצמו. עד אשר נוכל בצדק לשער שמלבד שהסימנים החיצונים, אם היינו יכולים להקיפם כליל, עוד לא יוכלו לתת לנו את כל בהירותה של התמונה הרוחנית המצויינת הזאת בעצם אמתתה, עוד הם ג"כ מעטים מאד לפי הערך, אותם שנתנו להגלות, מפני אהבת הצניעות, השפלות והענוה שהיתה מוטבעת בנפשו הגדולה ז"ל.
והנה למרות מיעוט האמצעים, לא נוכל לפטור את עצמנו מלתאר, כפי רפיון האמנות שבידנו, את הקלסתר הרוחני המלא זיו ואור יקר שהופיע בעולם איזה עשרות שנים, ויהיה לאבן חן לרבבות לבבות, ובסוף ימיו ג"כ למרכז כללי ותל תלפיות, מצד משרת הרבנות של עיר עז לנו ירושלם עה"ק ת"ו, שנתנה על שכמו, שעל ידה בא ביותר בקשר רוחני כללי עם חלק רשום וגדול מכלל עמנו בכל מקומות פזוריהם.