פתיחת התפריט הראשי

אגרת הקודש [ששלח הרמב"ן ז"ל‏[1] לאחד החברים בענין חבור האדם אל אשתו]

[יברכך ה' וישמרך. אחי בהיותך זריז ומהיר לחקור על הדרכים אשר מהם תדע ידיעת יראת ה' יתברך, ותוכל ללכת בדרכי האמת ובדרך האורה המאירה, אל מול פני המנורה יאירו, כדי שתנצל מדרך האפלה המכשלת את העורים אשר לא ראו פני המאורות המזהירות, הנה בקשת ממני אחי להורות לך הדרך שבה יוכל האדם לעשות צרכיו ויהיו כולם לשם שמים בענין חבור האדם אל אשתו, כדי לזכות לבנים בעלי הוראה ראויים לקבל את עול מלכות שמים. ובראותי מחשבותיך שהלכת על דרך האמת, אני אראה לך שערי צדק בענין שתשיג הכוונה בתורת השם יתעלה הנאמנה. וכדי שתשיג בקשתך מהם, אסדר לך דברים פרקים מסודרים. ואקדים לך הקדמות בזה הפרק].

דע כי בהיות אומת ישראל מיוחדת להקב"ה והבדילה בתורתו הקדושה מכל האומות כאשר הוא יתברך נבדל מכל מה שזולתו, כאומרו יתברך (ישעיה מג) עם זו יצרתי לי ואמר במקום אחר (ישעיהו מב כד) ה' (אחד) [זו חטאנו לו] לגזרה שוה. וזה שאנו אומרים אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד. ואחר כך אמר יצרתי לי כלומר הבדלתי לי להיות מיוחד לכבודי כאמרו (ויקרא כ) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. וכבר ידעת כי העבדים הנהגתם כפי מה שהם רואים בהנהגת אדוניהם, והוא יתברך שהוא אדוננו ואנחנו עבדיו הנה הוא קדוש שאין קדוש כמותו, וצוה לנו להיותנו קדושים כאשר הוא קדוש. ופי' רבותינו ז"ל (ספרי שם, סוטה יד א) בפסוק (דברים כח) והלכת בדרכיו מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש מה הוא חנון אף אתה היה חנון. וא"כ נמצאו כל ישראל הנהגותיהם מיוחסת על יחוד השם הגדול יתברך, לפיכך מתדמין אליו בכל מעשיהן והוא יתברך אמר (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה'. ומאחר שכל מעשינו כדמיון מעשה השם יתברך, נמצא שכל זמן שאנו עושין הטוב והישר, שאנו מקדשין שמו הגדול כאמרו (דברים ד) ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים, לפי שאנו מתדמים לבוראנו יתברך. וכל זמן שלא נתנהג כשורה (וכל מעשינו) [ונעשה מעשים] מקולקלים, אנו מחללין בהם שם שמים, אחר שאנו מתדמים לו והנה מעשינו מכוערים. ועל זה אמרו במסכת יומא (פו א) בזמן שאדם קורא ושונה ומשאו ומתנו באמונה עליו הכתוב אומר (ישעיה מט) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, אבל בזמן שאדם קורא ושונה ואין משאו ומתנו באמונה מה בני אדם אומרים עליו ראיתם פלוני כמה מקולקלין דרכיו ומעשיו ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו) עם ה' אלה ומארצו יצאו ונמצא שם שמים מתחלל. והטעם על כל זה שאמרנו כי מאחר שאנו מתדמין לו במעשינו הנה קדושת השם וחלולו תלוי במעשינו. ואחר שהודענוך כל זה, דע כי בהיות החומר של אדם וטבעו סבת היותו רע או טוב מצד תכונת המזג כפי הטפה שנתהווה ממנה, ונמצא חיבורו סבת קדושת השם או חלולו כפי הבנים שיוליד, צוה אותנו על זה והזהירנו ואמר כי נצטרך לקדש עצמנו בשעת תשמיש כא שר באה הקבלה בפסוק (ויקרא טו) והזרתם את בני ישראל מטומאתם, ומפני שזו היא סבה להוליד אדם בנים צדיקים מקדשים שם שמים [או רשעים מחללים שם שמים]. ואחר שהדבר כן, תצטרך לדעת מה שאמרנו כי צריך האדם לקדש עצמו בשעת תשמיש. וקדושה זו נחלקת לחמשה חלקים. הדרך הראשון, במהות החבור. הדרך השני, בזמן החבור. הדרך השלישי, במזון הראוי לחבור. הדרך הרביעי, בכונת החבור. הדרך החמישי, באיכות החיבור. והנני נכנס לבאר הדברים בענין שיספיק לפי (הכוונה) [כונתך]. [ואביא] כל אחד [בפרק] המיוחד לו.

הדרך הראשון – במהות החבור

דע כי חבור זה הוא ענין קדוש ונקי כשיהיה הדבר כפי מה שראוי ובזמן הראוי ובכוונה הנכונה. ואל יחשוב אדם כי בחבור הראוי יש גנאי וכיעור ח"ו. שהחבור הראוי נקרא ידיעה, ולא לחנם נקרא כך כאמור (ש"א א) וידע אלקנה את חנה אשתו. וזהו סוד טפת הזרע כשהיא נמשכת ממקום הקדושה ובטהרה נמשכת הדעה [והחכמה] והבינה והוא המוח. ודע שאלו לא היה בדבר קדושה דולה לא היו קוראין אל החבור ידיעה. [ואין הדבר כאשר חשב הרב המורה ז"ל במורה הנבוכים בהיותו משבח לארסט"ו על מה שאמר כי חוש המשוש הוא חרפה לנו. חלילה, אין הדבר כמו שאמר היוני, לפי שדעתו היוני יש שמץ מינות שאינו מורגש, שאלו היה מאמין שהעולם מחודש בכוונה לא היה אומר כך זה היוני הבליעל. אבל כל בעלי התורה מאמינים שהשם] (והשי"ת) ברא את הכל כפי מה שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיהיה גנאי או כיעור, שאם יאמר שהחבור הוא דבר של גנאי, הנה כלי המשגל הם כלי הגנות, והרי השי"ת בראם במאמרו דכתיב (דברים לב) הוא עשך ויכוננך ואז"ל במסכת חולין (נו ב) שברא הקב"ה כונניות באדם. ובמדרש קהלת (ב, יב) אמרו אשר כבר עשוהו מלמד שהוא ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר והושיבוהו על כנו. ואם כלי המשגל גנאי, היאך ברא הש"י דבר שיש בו משום חסרון או גנות חלילה, אלא פעולותיו של הקב"ה תמימות שנאמר (שם לב) הצור תמים פעלו. [ואומר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד]. אבל הענין הוא כמו שהש"י הוא טהור עינים מראות ברע (חבקוק א, יג) אין לפניו קלקול או גנאי והוא ברא איש ואשה וברא כל אבר ואבר שבהם והכינם על מתכונתם ולא ברא בהם דבר גנאי. והעדות הברורה מה שאמר במעשה בראשית (בראשית ב) ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו, כל זה קודם שחטאו לפי שהיו עסוקין במושכלות וכל כונתם לשמים, ולא היו בעיניהם אלא כעינים ושאר אברי הגוף. אמנם כשנטו אחר ההנאות הגופניות ולא נתכוונו לשם שמים, אמר וידעו כי ערומים הם, ופי' כאשר הידים בעת שכותבין ס"ת בטהרה הם מכובדות ומשובחות וכשגונבות או עושות דבר מגונה הם מגונות, כך הם כלי המשגל לאדם ולאשתו קודם שחטאו. וכמו שיש בכל אבר ואבר מהאברים מהלל ושבח בעשות הטוב וגנאי בעשות הרע, כך היה לאדם הראשון בכלי המשגל. נמצא כי הקב"ה הוא כל דרכיו משפט וטהרה ונקיות, ונמצא הכעור כלו מצד פעולת האדם. על זה אמר שלמה המע"ה (קהלת ז) לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות, כלומר אין בכל אברי האדם מצד הבריאה דבר קלקול או כיעור כי הכל בחכמה עליונית דבר מתוקן וטוב ונאה, אבל האדם בהיות סכל מביא כיעור בדברים שאין בהם כיעור מתחלה. והבן זה מאוד. והנה סוד הידיעה שאני רומז לך הוא סוד היות האדם כלול בסוד חכמה ותבונה ודעת, כי האדם הוא סוד החכמה והאשה סוד התבונה והחבור הטהור הוא סוד הדעת. וזהו סוד איש ואשה בסוד דרכי הקבלה הפנימית. וא"כ ענין החבור הזה ענין עילוי גדול כשיהיה כפי הראוי. [והסוד הגדול הזה סוד גדול בכרובים שהיו מעורים זה בזה דמיון זכר ונקבה. ואילו היה הדבר גנאי לא היה מצוה רבונו של עולם לעשות ככה ולשום אותם במקום היותר קדוש וטהור שבכל הישוב, אלא שהוא על סוד עמוק מאד. ושמור הסוד הזה ואל תגלהו לשום אדם אלא אם כן הוא הגון וראוי לו, כי מכאן נראה סוד עלוי החבור הראוי. וזהו סוד בנין שלמה שכתוב (מכלים א, ז, לו) כמער איש ולויות, איש המעורה בלויות שלו, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים סט, כא) חרפה שברה לבי ואנושה, אמרו רז"ל (מדרש איכא פתיחתא ט) כשהרגישו עמונים ואמרו ראו אלהיהם של אלו עושה כזו וחירפו וגידפו בענין הכרובים. ואם תבין סוד הכרובים ממה שנאמר והקול נשמע מביניהם, תדע מה ש]אמרו חז"ל בשעה שאדם מתחבר עם אשתו בקדושה ובטהרה שכינה שרויה ביניהם. נתחממו שכינה מסתלקת מביניהם וישאר אש ואש. כדגרסינן בסוטה (יז א) היה דורש ר"ע איש ואשה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתם. פי' כשהאדם מתחבר לאשתו בקדושה שכינה ביניהם, תמצא בשם האיש יו"ד ובשם האשה ה' הרי זה שמו של הקב"ה מצוי ביניהם. אבל אם לא נתכוונו לחבור קדושה אלא למלאות תאותם ומתוך התאוה והחמוד נתחממו כאש, יו"ד של שם האיש וה' של שם האשה שהוא י"ה מסתלק מביניהם ונשאר אש ואש. [והבן זה כי בכאן יש כל הסוד]. ואל זה הסוד נתכוונו ז"ל באמרם (נדה לא א) ג' שותפין יש בו באדם, ואלו הן איש ואשה והקב"ה [ואמרו בגמ' קידושין (ל ב) בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו הקב"ה אומר מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני]. ואם היה הדבר גנאי היאך היו כוללים את השי"ת בדבר שהוא כך. והנה השי"ת אמר לאברהם בענין מולד יצחק (בראשית יז) וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן, ובענין רבקה (שם כה) ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, ובענין רחל ולאה (שם כט) ויפתח את רחמה, ובענין אלקנה (ש"א א' יט) וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה ה'. והנה בכלל הברכות (שמות כג) לא תהיה משכלה ועקרה. ועוד גרסינן בתענית (ב א, ב ב) שלש מפתחות לא נמסרו ביד שליח ואחד מהן ההריון שנאמר ויפתח את רחמה וגו'. ואלו היה בדבר גנאי, מה לו להקב"ה לעשותו בלי שליח. ובב"ר (פ"ה ח) בענין (בראשית לח) ויט אליה אל הדרך, בקש יהודה לעבור, רמז הקב"ה למלאך הממונה על התאוה. ובא להודיע כי כוונת הש"י וחפצו היתה בחבור זה. ולפיכך נולדו שניהם תאומים שניהם צדיקים שניהם טהורים, כדוגמת שמש וירח, פרץ וזרח. והבן כי כצורת סדרי עולם נולדו, ואין בחבור שלהם גנאי כאשר אין גנאי בתיקון סדרי עולם כללם ופרטם. ובענין רות נאמר (רות ד) ויתן ה' לה הריון וגו', ואלו היה בדבר גנות הרי כבר נאמר (חבקוק א') והבט אל עמל לא אוכל, וכתיב שם: טהור עינים מראות ברע. [וא"כ נמצאו דברי היוני הבליעל הבלים בטלים מצד אחד. והוא] כשיהיה החבור לשם שמים אין דבר קדוש ונקי למעלה הימנו. ולפיכך נאמר בחבור הצדיקים (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך, הנה ייחס צורת הצדיק אל הבורא ית' כאילו הוא מצייר טפת הזרע הנמשכת מן הצדיק, ואמר בטרם אצרך בבטן. אבל ברשע הפריץ אותה הטפה כולה טמאה אין לשם ית' חלק בה, ועליה נאמר (תהלים נח) זורו רשעים מרחם. [הבן זה, שהם זרים ונכרים ואינם חלק הש"י]. [והנה כל הדברים שאמרנו הם בסוד מערכת סדרי עולם ובנינו ודוגמת זכרים ונקבות בסוד משפיע ומקבל השפע]. והנה חבור האדם אל אשתו כראוי פי' ז"ל שהיא כדמיון שמים וארץ שנאמר (זכריה יב) נאם ה' נוטה שמים ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו, ואומר (עמוס ט) ואגודתו על ארץ יסדה, והם אגודה אחת לברוא אדם וזה [סוד] נעשה אדם בצלמנו, כלומר גם אני שותף בבריאת האדם, והשותפות הזו, כי מן האב והאם נמשכין כל סדרי הגוף והש"י זורק בו נשמה, כאמרו (בראשית ב) ויפח באפיו נשמת חיים, ואומרו (קהלת יב) וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל אלקים אשר נתנה [לכן אתם בעלי עיניים, ראו אם יש גנות בדבר שהש"י שותף בו. אם כן נמצא חבור האדם לאשתו כשהוא כראוי שהוא סוד בנין העולם וישובו, כי האדם נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית]. [והנה סוד זה שאמרנו בזמן שהאדם מתחבר לאשתו בקדושה ובטהרה שכינה ביניהם בסוד איש ואשה, וזה הוא סוד בטרם אצרך בבטן ידעתיך וסוד קדש לי כל בכור פטר כל רחם, ומה שאמרו נתחממו שכינה מסתלקת מביניהם בסוד אש ואש והוא סוד זורו רשעים מרחם, והבן זה מאד]. ואחר שהודענוך על סוד הדרך האחד מן החבור, נודיעך הדרך השני והוא הפך הראשון, כי בזמן שאין אדם מתכוין לשם שמים הנה אותו הזרע הנמשך היא טפה סרוחה, אין לשם ית' חלק בה, ונקרא משחית דרכו על הארץ, והנה גופו כלה לבהלה, וכאילו נוטע אשרה ומפטם עגלים לע"א, בהיותו זרע מקולקל וטפה שלא נזרקה בה נשמה רק כסלון ממאיר ועליו נאמר (תהלים נח) זורו רשעים מרחם. והנה צוה הקב"ה בתורה ואמר והייתם לי קדושים כי קדוש אני. [ועוד אבאר זה בפרקים הבאים].

הדרך השני – בזמן החבור

הנה הש"י אמר בתורה (שמות כא) שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ועונה האמורה בתורה מפורשת בגמרא (כתובות סא ב) כי העונות משתנות כפי סדר כל בני אדם. ועכשיו נניח לדבר בעונת שאר בני אדם ונדבר בעונת ת"ח הראוי, שהוא מלילי שבת ללילי שבת. ועל זה אמרו (כתובות סב ב) אשר פריו יתן בעתו גו', זו היא עונת ת"ח. ודע כי זרע האדם הוא חיי גופו ומאור זהרו כי הוא הדם המובחר והזך אשר בגוף, שאילו לא היה כן לא היתה צורת אדם בו. הנה הזרע הוא מחלקי הגוף ויש לו חלק מכל אבר ואבר, כי בידוע שלא יולד אזן מעין ולא עין מאזן, רק כל אבר נמשך מטבע אבר דומה לו, כמו שלא יצמח מזרע החטה פולין ועדשים לא מזרע אדם חמור או שור או שה. וכל אבר ואבר וכל צורה וצורה יש לו טבע מיוחד וכח ידוע שממנו נולד, ואין לחוש לסומא שמוליד פקח כי כח האבר מצוי בטבע הכללי שבגוף וא"כ הזרע הוא חלק מכל אבר ואבר מאברי הגוף. ולכן אין ראוי לאדם להיות מצוי אצל אשתו כתרנגול כי אז היה כחו תשש ומאור עיניו מתמעט וכל חלקי איבריו הולכים ודלים. אבל בהיות החבור בעונה הידועה שהיא מליל שבת לליל שבת, שהוא סוד החזרת הגלגלים פנים ואחור בשבעת ימי השבוע, אז יוכל להשפיע כח בזולתו והוא לא יחסר דבר שיהיה נחלש (עליו) [ממנו] חולשת נראית, לפי שכבר קבל כח שיוכל להשפיע ממנו. ולפיכך אמר (תהלים א, ג) אשר פריו יתן בעתו, והיינו מליל שבת לליל שבת. וסמיך ליה ועלהו לא יבול, כלומר והיה החבור לשם שמים ויבא לידי גמר מעשה. וטעם היותו מליל שבת לליל שבת, לפי שהשבת הוא יסוד עולם והוא דוגמת עולם הנפשות מטעם שבת לה'. וכוונו חכמים בעונת ת"ח מליל שבת לליל שבת [כונתם לנפש השכלית] להוליד צורה הראויה לעבודת הבורא יתברך בעלת נשמה שכלית עליונה וטהורה כאמרו (שמות לא) וביום השביעי שבת וינפש. והנה זאת הכונה בעונת ת"ח. והבן מאד, כי לא שמו עונתן בימי הגופנים דהיינו ששת ימי המעשה כי אם ביום שכולו שבת ועולם הנפשות. [והבן וייטב לך. כדאיתא בספר ר' נחוניא בן הקנה (ע' ב"ר פ' יא) שבת קרא תגר לפני הש"י רבונו של עולם לכל נתת זוג ולי לא נתת זוג. אמר ליה בתי כנסת ישראל תהיה זוגך]. ואחר אשר עוררנוך על זה, נחזור למה שהיתה כוונתנו [לבארו] (לסדרו), ונאמר כי זמן החבור נחלק לג' חלקים, החלק הא' זמן עונה בימים. החלק השני, זמן עונה מצד המזון. החלק הג', זמן עונה מצד השעות. אמנם החלק הא' כבר בארנוהו בפרק זה. והחלק השני מן הג' חלקים שהוא זמן העונה מצד המזון תצטרך לדעת בעז"ה. ודע כי המזון שאדם נזון בו צריך שלשה מיני שנויים ולמדרגה הד' נהפך לזרע או לדם לבן מפרנס את הגוף. ואילו ישמש האדם מטתו סמוך לאכילה, הנה באותו זמן טבע הגוף רותח והדם עכור מעורב ואינו זך וצלול, והנה אותה הטפה הנמשכת מעליו עכורה ומלוכלכת, סרוחה ומטונפת, אינה נקיה ולא טהורה. ונמצא הולד מאותה טפה מיסוד עכור ומטונף, עליו נאמר (תהלים ז) הרה עמל וילד שקר, ואומר (שם נח) זורו רשעים מרחם, לפי שמטבע מזג הטפה שאינה זכה מחייב להיות הנוצר ממנה משוקץ ומטונף. לפיכך צריך האדם לכוין שעת החבור בשעה שנפשו מיושבת עליו ושקט טבע הגוף מרתיחת המזון שאכל ונזדקק הדם וירדו השמרים למקומם הטבעי, ואז יסודות גוף האדם יהיו מסודרות בסדר נכון שהוא סמוך לחצי הלילה האחרון. ועל זה אז"ל במסכת ברכות (ה ב) אבא בנימין אומר כל ימי הייתי מצטער על שני דברים על מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום וכו', ואמרי ר' יצחק הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים שנאמר (שם יז) וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם. רב נחמן בר יצחק אמר אף אשתו אינה מפלת נפלים, כתיב הכא תמצא בטנם וכתיב התם (בראשית כה) וימלאו ימיה ללדת וגו'. וצריך אני לעוררך על המדה הזו, ידוע שאין פתי או סכל בעולם סובר כי מפני נתינת המטה בין צפון לדרום זוכה אדם להיות לו בנים זכרים ושלא תהא אשתו מפלת נפלים, כ"ש שיאמרו עמודי עולם אנשים חכמים ונבונים כאלו הדברים. אמנם כי הם דברו הדברים נרמזים כמנהגם הטוב בכל מקום. והנני מבאר. ידוע כי הקור החזק הוא לפאת צפון והחום החזק לפאת דרום. וחכמי האמת יודעים כי הרחקת האדם אל הקצוות אינו מדין הטוב והישר, אבל המדות הבינוניות הם המובחרות. ועל זה אמר שלמה ע"ה (קהלת ז) אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר אל תרשע הרבה ואל תהי סכל. לפי שצפון ודרום הם שני הפכים לחום ולקור, הסתירו רבותנו ז"ל דבריהם ורמזום, ואמרו כי המשמש מטתו בהיות מזג גופו ממוצע בין החום ובין הקור אז יוכלו טבעיו לנוח ולא יזריע מהרה, אבל יוכל לבעול במתון, ואז האשה מקדמת להזריע תחלה, ונמצא זרע האשה כדמיון החומר, וכי יבא אחר כך זרע האיש נמצא כדמיון היוצר שמצייר צורה בחומר, וזהו סוד אשה כי תזריע שילדה זכר וזהו סוד שארז"ל (נדה לא) בשכר שמשהין הצדיקים על בטן האשה הויין להו בנים זכרים שנאמר (תהלים קכז) הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן. ובהיותך מבין כל זה, תבין סוד הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים. נמצא זה בחצי הלילה שכבר שקט הגוף מרתיחת טבע המזון שאכל ומזג הגוף צח ונקי. ומה שאמרו חז"ל בין צפון לדרום, רצה לומר בין הקור לחום. ידוע כי כל איש שנולד מטפה קרה יהיה לעולם פתי וסכל [ומשולח] ומי שנולד מטפה חמה יהיה בעל חמה וכעס [ונקלה], אבל הנולד מטפה ממוצעת בין החום והקור יהיה לעולם חכם יקר רוח איש תבונה ויהיה בדעותיו מעורב עם הבריות, ועל זה נאמר (שמואל א' א') ונתתה לאמתך זרע אנשים, ומה שדרשו ז"ל בגמרא ברכות (לא ב) לא אוכם ולא חוור לא טפש ולא ארוך ולא גוץ, כי כל אלו המדות הוות באדם בהיות מזגו בין קור לחום, שזהו סוד בין צפון לדרום וזהו סוד בנים זכרים שאמרנו. אבל מה שאמרו אין אשתו מפלת נפלים, יש בענין זה עיקר גמור. והנני פותח לך שערי אורה. בזה כבר ידעת מה שאז"ל (יומא פב ב) בענין ההיא עוברה שהריחה ביוה"כ לחישו לה ולחיש, שזהו בין צפון לדרום, קרא עליה (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך וההיא עוברה דלחישו לה ולא לחיש, שזה נוטה לפאת דרום, קרא עליה (תהלים נח) זורו רשעים מרחם. וידוע כי סבת המפלת נפלים היא בהתעורר הרחם לאחד הקצוות, אם לרעב אם לתאוה מפלת, אם לחום אם לקור. כי בהיות הרחם ממוצע לעולם לא תפיל, כאשר הפלס בעין משפט שלא יטו המאזנים לאחת הצדדין, ואם כן הלחישו לה ולא לחיש נוטה מן הקצה האמצעי והוא קרוב להיות נפל אם לא יאכילהו מדבר שהריח. ואם תאמר הנה גם אם הצדיק הריחה. אף על פי שהריחה הנה חזרה לפלס האמצעי, [אבל אם הוא רשע שהריחה לא חזרה לפלס האמצעי, אמנם נטתה לקצה הבהמיות שבה ולא יכלה להתאפק בקצה האמצעי]. א"כ בין והתבונן בזמן שראוי לו לאדם לשמש ותזכה לבנים ראוים להוראה. והנה כללנו (בדרך) [בפרק] הזה ג' זמנים לעונה, מצד הימים ומצד המזון ומצד השעות:

הדרך השלישי – המזון הראוי לחבור.

דע כי כפי מזון כל דבר, כן יהיה הגוף הניזון. ובדרך המחקר ידוע כי החיה שהמור נמשך ממנה מאכלה אלסנבל. והנה הש"י שכל דרכיו משפט צוה לשחוט בהמות למאכלנו, ומה לו לזה והלא טוב להיותנו נזונים במיני פירות ומגדים, ומה לו להפקיר דם בהמות וחיות ולצערם צער גדול. דע כי אלו הם מוסדות עולם שהש"י מטיב לכל בריה והוא מרחם על בריותיו. ועל זה נאמר (תהלים קמה) טוב י"י לכל ורחמיו על כל מעשיו. הודיע בפסוק זה כי שחיטת בעלי חיים ואכילתן על ידי בני אדם לטובת בעלי חיים היא, וחמלה ורחמים עליהם. והנני מבאר. ידוע כי כל מזון שאדם אוכל הוא הולך באסטומכא, ומשם יורד למעים העליונים, ומשם הכבד מוצץ הטוב והמובחר והשמן והזך והנקי שבאותו מזון, והשאר דוחה אותו למעים האחרונים ויוצא דרך הרעי. ואותו הדבר שהכבד מוצץ, חוזר ומבשלו ומחזירו דם, ומנקה אותו ומשלחו ללב, והלב משלחו לכל האברים, וחוזר בכל אבר ואבר ממין האבר בבישול שלישי, וחוזר בבשר בשר, ובשומן שומן, ובגידים גידים, ובעצמות עצמות, כי ממנו הגוף נזון. ואם כן נמצאת בהמה זו שנשחטה, לטובתה נשחטה, שעלתה ממדרגת גוף בהמה למדרגת גוף אדם. וזהו דרך ד' הרכבות עולם התחתון, שהן מקורות וצמחים ובעלי חיים שאינם מדברים ובעלי חיים המדברים, כי המקורות שואבין וניזונין מד' יסודות, והצמחים ניזונים מד' יסודות ומן המקורות, ובעלי חיים שאינן מדברים נזונים מן הצמחים והמקורות ומד' יסודות, והחי המדבר משתמש מן החיים שאינן מדברים ומן הצמחים ומן המקורות ומד' יסודות. וכן כל דבר הולך מעלוי לעלוי עד שהגלגל חוזר פנים ואחור, ועל זה נאמר טוב י"י לכל, מן היסודות עולה למדרגה למעלה מהן והן המקורות, והמקורות עולות למדרגה למעלה מהן והם הצמחים הצומחים, ומן הצמחים עולין למעלה מהן והם בעלי חיים שאינם מדברים שמתנועעים וצומחים והם מורכבים מד' יסודות, ומבעלי חיים שאין מדברים עולים למעלה גדולה מהם והם החיים המדברים שיש בהם כח דיבור וכח תנועה וכח צמיחה וכח הרכבה מד' יסודות. אם כן נמצאו כל הדברים נעשין מזון לזולתם כדי לעלותם לעילוי גדול על מדרגתם. ואחר הקדמה זו, דע שבהיות הדם מזון הגוף ונהפך לגוף, והדם הוא כפי טבע המזון שנעשה ממנו, ראוי לך לדעת כי בהיות המזון עב ועכור יהיה הדם הנעשה ממנו עב ועכור, ואם המזון הוא נקי זך וטהור יהיה הדם כמותו. ולפיכך הבדילנו יתברך בתורתו הקדושה מכמה מאכלות אסורות שאסר אותם עלינו, קצתם מטמטמין את הלב כחלב ודם, וקצתם שמעזין את הפנים כחיות ועופות ובהמות הדורסין, וקצתם שסוגרין דלתי התבונה והחכמה כארנבת ושפן וחזיר ודומיהן, וקצתן שמולידין כמה מיני חלאים קשים ורעים כשרצי הארץ והמים. סוף דבר על כלם אמר (ויקרא יא) אל תשקצו את נפשותיכם, הרי הודיע כי כל אלו הדברים נתעבים ונמאסים ועושין דם רע מוכן לכמה פורעניות. והנה אם כן כשאמרו (נדה עא א) שצריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש, הנה גם המזון כלול בקדוש הזה כי ראוי לאדם לאכול מזונות ראוים והגונים ממוצעים בין הקור והחום, ויהיו מן הדברים המולידים דם נקי וזך וטהור מאחר שאותו הדם עתיד להיות נהפך לטפת הזרע והוא עתיד להיות יסוד ובנין לולד הנולד מאותו חבור, כי אלו היה המזון רע ועכור ועב תהיה גם הטפה עבה מטונפת ועכורה. ואם כן נמצא המזון [הנלקח טרם החבור הוא סבה] (להויית האדם הכנה) להיות [הולד] חכם או פתי או צדיק או רשע. והנני מוסר בידך מפתח גדול. דע כי בהיות הדבר כמו שאנו אומרים, סמך השם יתברך בתורתו הקדושה פרשת אשה כי תזריע למאכלות אסורות ואמר (ויקרא יא) ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, וסמיך ליה אשה כי תזריע, וסמך מצד אחר פרשת נגעים. ואלו הג' פרשיות לסודות נפלאים. ופרשה כי תזריע באמצע להודיע שאם יבדל אדם מן המאכלות הרעים הויין לו בנים הגונים קדושים וטהורים, ואם לאו הרי נגעים מתחדשים עליהם מצד טפת הזרע שהיתה מאותן מאכלות האסורות והמשוקצות. ועל ידי כן בא להודיעך כי צריך האדם לקדש עצמו גם במאכלות הגונות סמוך לתשמיש כדי שיהיה מזרע נקי וטהור ובינוני בין צפון לדרום כמו שאמרנו. והנה הודענוך כי כפי המזון יהיה הדם הנולד, וכפי הדם יהיה הזרע, וכפי הזרע יהיה הולד הנולד ממנו. וכבר ידעת מה שאמרנו שלא יולד מן הסוס נשר ולא מן החטה עדשים, וכן נאמר כי לא יולד מן הזרע העכור והרע כי אם דם משוקץ ונתעב כאמרו (תהלים נח) זורו רשעים מרחם. והנה הודענוך בדרך הזה דרך המזון הראוי. וראוי לנו לומר לך כי מן המזון הראוי אין צריך לקחת כדי מלוי הגוף רק דבר בינוני שיוכל הטבע לטחון אותו וימהר להתהפך לדם נקי וטהור, כי בהיות המאכל מתרבה באסטומכא אף על פי שיהיה מן הדברים ההגונים הנה רבויו יהיה גורם שלא יהיה נטחן ויפסד באצטומכא, ויהיה חוזר רע ומטונף יותר ממה שהיה מן [המעט אם יהיה מן] הדברים הגסים והרעים. לפיכך ראוי להזהר גם בשיעור המזון כאשר יזהר בגוף המזון ממש. הנה שמור זה העיקר הגדול שהוא ערוך מצד המזון לצד החבור.

הדרך הרביעי – בכוונת החבור.

צריך אתה לדעת מה שאז"ל סוד גדול (יומא כט א) קשה הרהור עבירה מעבירה. והנני מאיר עיניך בדברים שהם כבשונו של עולם והם נסתרים בכמה חדרים פנימים. דע שהשם יתברך אל דעות התקין פעולותיו בחכמה תמימה ונתן כל טבע מטבעי העולם [כח] מיוחד פועל הדבר שניתן לו במשמרת מבלי שינוי רק בדרך נס. והנה נתן כח בדמיון האדם להוליד כיוצא בדבר שהוא מדמה. ודבר זה נדעהו גם מצד הטבע. והנה בהתחבר האדם אל אשתו, אם דמיונו ומחשבותיו עסוקים בחכמה ובינה ומדות טובות והגונות הנה אותו הדמיון אשר במחשבותיו, יש לו כח לצייר הצורה בטיפת הזרע כמו שהיה מדמה בשעת החבור, בלי ספק. וזהו סוד (בראשית ל) ויקח לו יעקב מקל לבנה וגו' ואומר ויחמו הצאן אל המקלות וגו'. ורבותינו ז"ל אמרו בברכות (כ א) רבי יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה אמר כי סלקן ואתיין בנות ישראל מנהרא לסתכלן בי כי היכי דלהוו להו זרעא שפירי כוותי. התבונן במראה הזה, כי זה החסיד הודיע כי בהיות האשה מחשבת ביפיו בעלותה מן הטבילה ומתחברת לבעלה, תחבר צורת הולד כפי הדמיון שהיא תדמה. ואם כן נמצא הדמיון סבה גדול, וההרהור והמחשבה גורמין להיות הולד ומדותיו כאשר ביארנו, הנה שההרהור והמחשבה גורמין להיות הולד צדיק או רשע כאשר יגרום המזון כל זה. וצריך כל אדם לנקות מחשבותיו והרהוריו ולזכותם בשעת תשמיש, ולא יהיה מחשב בדבר עבירה וזמה רק בדברים הקדושים, ויהא מחשב בצדיקים הטהורים אנשי מדע והשכל וחכמה. כי אותן המחשבות יחולו על הזרע ויציירהו בצורתן בשעת תשמיש. וכן מחשבת אשתו. ושיהיה משמחה בדברים המשמחים את הלב כדי שתהיה גם היא מסכמת למחשבות זכות וטהורות, ויהיו שניהם אחדים בדבר המצוה, כי אז תתקשר מחשבתם לאחד ותהיה השכינה שרויה ביניהם, ויולידו בן כפי הצורה הטהורה שציירו. ואל תתמה על דבר זה, כי טבע פשוט הוא בעיני חכמי המחקר, כי כפי המחשבה וההרהור שיעבור על לב האדם ואשתו בשעת חיבורם יהיה הולד מוכן ומצוייר אם טוב ואם רע. וכבר הביאו (מדרש תנחומא פ' נשא) מההיא מטרוניתא שילדה בן שחור והיתה היא והמלך לבנים יפים עד מאד וחשב המלך להרגה עד שבא חכם אחד וא"ל שמא הרהרה בשעת תשמיש באדם שחור ובדקו ומצאו צורות שחורות במשכיות אותו החדר ששמשה בו ואמרה כי היתה מסתכלת באותן הצורות ומהרהרת בהן בשעת החבור. וזהו כענין המקלות. ואל תתמה, כי גדול מזה נודע בטבע, כי אדם שנשכו כלב שוטה וחלה חולי הידוע לאותה הנשיכה, הנה מאותה הדמיון שהוא מדמה ברעיוניו לא יוכלו להקריב לפניו מים, כי מיד ידמה לו שיש בהם כלבים שוטים, וגם בשתן שלו יראה דמיון כלבים [דקים] (רעים) עד מאד [ואם יסננו אותו השתן במסננת לא ימצאו בו שום דבר, אבל אם יתנו המים בכלי זכוכית ושהה שם שעה אחת יראו שם גורי הכלבים]. מפני רוב ההרהור והתמהון מצייר בשתן הרהוריו ותמהוניו. והבן זה עד מאוד. וראה עד היכן כח המצייר וההרהור בשעת תשמיש. סוף דבר אדם מהרהר בדברים טובים וטהורים, הנה אותו ההרהור הטוב חל על טפת הזרע ויהיה הולד מצוייר כצורת אותו הרהור ועתיד להיות צדיק גמור, ועליו נאמר (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך. ובאמת כי קודם הצורה שלו יהיה ההרהור הטוב מוכן לציירו, ואז השכינה משתתפת עם המחשבה הטהורה, כאמרם ז"ל (קידושין מ א) מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. ואם אדם מחשב בדבר עבירה וכיעור, הנה הולד מיוסד על יסוד רשע וכעור ועתיד להיות רשע מטונף, ועליו נאמר (תהלים נח) זורו רשעים מרחם. ואני צריך לעוררך על יסוד גדול שבתורה ובדברי רבותינו ז"ל (תהלים סח, ז) אלהים מושיב יחידים ביתה, ואז"ל (קידושין ע א) כל הנושא אשה לשם יופי, חודש נכנס וחודש יוצא וחרב אוכלתו שנאמר (הושע ה) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם. והסוד הגדול בזה, כי בהיותו נושא אשה לשם יופי, הרי חבורו אינו לשם שמים, כי אמנם הוא מהרהר בצורתה בדרך הגופניות ואינו מחשב במחשבה טהורה עליונה. והנה הבן הנולד מאותו הרהור הוא בן נכרי וזר, ועליו נאמר (הושע ה) כי בנים זרים ילדו, ואין לשם חלק בו. נמצאו בוגדים [לה', כלומר שגורמים לשכינה שתסתלק] (ושכינה מסתלקת) מביניהם. [נמצאו אש ואש ואין י – ה שרויה ביניהם. וזהו סוד בה' בגדו כי בנים זרים ילדו]. ובאתי לעוררך עיקר גדול. דע כי לכך נסמכה פ' בן סורר ומורה ופרשת תלוי לפרשת יפת תואר, להודיע כי מאשה לקוחה בשביה לא יצא אדם צדיק. מאחר שאין הכוונה רק ליופי וזמה יצאו ממנה בנים סוררים ומורדים ראויים לארבע מיתות ב"ד. ודע כי לא לחנם אירע לדוד ענין תמר ואמנון ואבשלום, כי שניהם בני יפת תואר היו. כי כל זה גורם ההרהור כיוצא באותה הצורה. ואם כן בין במה שעוררנוך בפרק זה בענין כוונת החבור והמחשבה וההרהור. ואני רוצה לעוררך על עיקר גדול, ואמסור לך מתנה גדולה בסוד המחשבה היאך היא פועלת הצורה בדבר שהיא נתקבלה ממנו. הנה רבותינו ז"ל אמרו (יומא כט א) הרהורי עבירה קשים מעבירה, ובמקום אחר אמרו (קידושין מ א) מחשבה רעה אין הקדוש ב"ה מצרפה למעשה חוץ מע"א שנאמר (יחזקאל יד) למען תפוש את בית ישראל בלבם. והנני מאיר עיניך בדברים סתומים באו בגמרא. הנה אז"ל (ויקרא רבה טז, ד) בן עזאי היה יושב ושונה והיתה האש מלהטת סביבותיו ורבי אלעזר יושב ודורש וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה רבינו ע"ה. ותצטרך לדעת כי כל אלו הדברים כוונה אחת להם, והנני מבאר. כי מעין המים בהיותו נמשך ממקום גבוה למקום נמוך, יש כח להעלות אותם המים אל מקום אחר גבוה כנגד גובה המים שיוצאין ממנו. וכן ידוע לבעלי הקבלה כי מחשבת האדם היא ממקור הנפש השכלית שנמשכה מן העליונים, ויש כח במחשבה להתפשט ולעלות ולהגיע עד מקום מוצאה, ובהגיע אל המקור אז היא נדבקה בסוד העליון, שמשם נמשכת ונעשית היא והוא דבר אחד. וכשהמחשבה חוזרת להמשך ממעלה למטה, נעשה הכל כדמיון קו אחד ואותו האור העליון נמשך למטה בכח המחשבה שמושכת אותה למטה [ונמצאת שכינה למטה] ואז האור הבהיר נמשך ומתפשט באותו המקום שבעל המחשבה יושב שם. וכן היו חסידים הראשונים מדבקין מחשבתן בעליונים ומושכין האור העליון למטה ומתוך כך היו הדברים מתוספין ומתרבין כפי כח המחשבה. וזהו סוד השמן של אלישע עליו השלום וכד הקמח וצפחת השמן של אליהו. ואחר שהדבר כן, הוצרכו רבותינו ז"ל לומר כי בהתחבר האדם לאשתו ומחשבתו נדבקת בעליונים, הרי אותה המחשבה מושכת אור עליון למטה והוא שורה על אותה טפה שהוא מתכוין עליה ומהרהר בה, כענין הצפחת, ונמצאת אותה טפה נקשרת לעולם באור הבהיר. וזהו סוד בטרם אצרך בבטן ידעתיך, מפני שכבר נקשר האור הבהיר בטפת אותו צדיק בעת החבור לפי שהמחשבה נקשרת בעליונים, ומשכה האור הבהיר. והבן זה עד מאד. ותבין ממנו סוד גדול בענין אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. [כי זהו הסוד, שלא היה מחשבתם נפרדת אפילו שעה אחת ורגע אחד מן האור העליון. ונמצאו האבות כעבדים הקנויים לאדון קנין עולם, ולפיכך אמר אלהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב]. ושם נאמר כי בעת שהיו עוסקים במאכל ובמשתה ובמשגל ובשאר עסקי הגוף, דברי תורה מה תהא עליהם, והיתה התשובה כי גם בכל עסקי הגוף כל כוונתם היתה לשם שמים. ולא היתה מחשבתם נפרדת מן האור העליון אפילו רגע אחד. ומתוך כך זכה יעקב להוליד י"ב שבטים כלם צדיקים גמורים ותמימים היו, וראויין להיות כדמיון סדרי עולם נושאי כלי ה', לפי שלא היתה מחשבתם נפרדת מהאור העליון אפילו בשעת החבור. ולכן אמר שלמה ע"ה (משלי ג) בכל דרכיך דעהו, [אמרו חז"ל (ברכות סג ב) בכל דרכיך דעהו אפ' לכל צרכי הגוף קטן וגדול. ומה שאמר דעהו כבר ידעת] ידיעה זו היא חבור הנפש השכלית ודבוקה באור העליון [כאשר חבור האדם באשה נקרא ידיעה, כן דבוק הנפש בעולם השכל נקרא ידיעה, וכבר ידעת שלא] (ולא) נקרא האדם יודע דבר פלוני עד שנדבק המשכיל במושכל. [והבן זה מאד. א"כ התבונן סוד אומרו בכל דרכיך דעהו, וסמיך ליה והוא יישר ארחותיך, כי האור העליון יהיה נדבק במעשיו ויהיו כולם בסדר נכון וקיים. וזהו מאמר חז"ל (אבות פ"ב מי"ב) וכל מעשיך יהיו לש"ש]. ואחר שהודענוך זה, התבונן בהיות הרהורי עבירה קשים מעבירה, כי בהיות אדם מחשב בדברי רשע וטנוף מחשבתו נדבקת בטנופה בעליונים, והרי נפשו מחוייבת לשמים שהרי היא מטמאה במגע, אבל אלו עשה עבירה למטה ולא נגע משפטה לשמים, יקל מעליו יותר מהרהור הרע [שהוא נדבק בעליונים] והוא קרוב לקצץ בנטיעות. ומכאן תבין סוד מהרהר עבירה בשעת תשמיש כי אותה המחשבה המטונפת חלה על הטפה ומיסדה ממנה יסוד רשע ועול וטנוף, ונקראת זרה. [והבן זה אם בעל נפש אתה]. ומכאן תבין מעשה של אותו חסיד שהיה יושב בשערי טבילה כדי שתהיין מחשבתן והרהורם נדבקת בצורתו, וצורתו נקשרת בעליונים. ועוד נודיע לך ענין אחר בענין המחשבה, אף על פי שאינו מכוונת החבור, עם כל זה הוא מועיל לו ולזולתו. והוא, כי בהיות החסידים הקדושים מדביקים מחשבתם בעליונים, כל דבר שמחשבין עליו באותה שעה היה מתקיים אם טוב ואם רע. והוא שאמרו (ב"ב עה א) נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. וכתוב בתענית (כד א) בההיא ברתא תובי לעפרך, וכן היה. ומה שאמרו (חגיגה ה ב) כל מקום שנתנו חכמים עיניהם בו או מיתה או עוני. ומהענין הזה סוד התפלה והקרבנות, שהוא סוד דבוק בעליונים. ומהענין הזה היה כח אותו ארור בלעם הרשע, שהיו אומרים עליו את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר. ולפיכך היה רוצה לעיין בישראל עיון שלם כדי שיוכל להדביק מחשבתו בעליונים וימשיך עליהם מחשבה רעה. ולפיכך אמר (במדבר כד) וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו. ולפיכך הוצרך לדקדק (שם כב) לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם וגו', כי הרשע היה צריך לעיין במה שכוונתו עליו, לטוב או לרע, והיה מדביק מחשבתו למעלה, והיה מושך כח עליון למי שהיה מתכוין ומעיין בו.

וזהו ענין (שם כד) מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים. ולפיכך נתכוין הרשע לבנות המזבחות שבעה ופר ואיל בכל אחד, כדי להכניס אליו כל הכחות ולקרבם אל מחשבתו, כדי לקיים חפצו ורצונו הרע בכל אשר יאוה. ולזה אמר (במדבר כג) ויקחהו שדה צופים, שהיה הרשע צופה בהם כדי להמשיך עליהם מחשבתו הרעה. אבל הקדוש ב"ה שיודע כל המחשבות ידע מחשבתו הרעה, ולא הניחה לרצונו של בלעם הרשע.

והבן זה מאד ותדע עד היכן מגיע כח המחשבה. [ואע"פ שאין זה מכוונת הספר, תועיל לך בו תועלת שלמה בהיותך יודע שעור ההרהור עד היכן נוגע, ותדע סוד המחשבה מה היא פועלת בשעת החבור]. ואחר שהודענוך סודות אלו הסתומים יש לנו להודיעך סוד הדרך הסמוך לזה, כפי הראוי, בעז"ה:

הדרך חמישי – באיכות החבור [כבר הודענוך בפרקים אלו דברים רבים שיש לך לכלול אותם עם מה שנאמר בפרק זה.

ושימם כחותם על לבך. והנני מתחיל ואומר] ידוע כי כל איש חסיד וצנוע, כשהוא מדבר, אינו מדבר כי אם בלשון רכה ושפה רפה ובנחת רוח, ואינו מדבר גדולות, וכשהוא מהלך ילך בקומה כפופה וראשו נמוך, וכן בכל מנהגיו. והרשע בכל דרכיו בהפך מזה. ואתה יש לך לעיין [אם יש לך עיניים לראות], כי מאחר שהדברים שאין להם גנות אבר אצל בני אדם, יש להם גנות מעשה וענין רע, כל שכן בדברים שיש בהם גנות אבר אצל בני אדם כל שכן גנות אבר וגנות מעשה. ועל כן, כל זמן שהאדם מתחבר לאשה, אל יהא בקלות ראש ודברי שוא ותעתועים, ואל תקל ראשך כנגד האשה, ואל תרבה בשיחה בטלה עמה.

ולפיכך יש לך להכניסה תחלה בדברים שמושכין את לבה ומיישבין דעתה ומשמחין אותה, כדי שתקשר דעתה בדעתך וכוונתה בכוונתך. תאמר לה דברים קצתם מכניסין אותה בדברי חשק ואהבה ורצון, וקצתם מושכין אותה ליראת שמים וחסידות וצניעות. ומספר עמה בדברי נשים חסידות וצנועות, היאך יצאו מהם בנים הגונים וכשרים, ראויים לכתר עליון, בעלי תורה ויראה והוראה, כמעשה קמחית שזכתה לז' בנים שכולם שמשו בכהונה גדולה, ושאלוה חכמינו ז"ל במה זכתה, ואמרה להם אפילו קורות ביתי לא ראו שער ראשי מימי, וכל זה הפליגה לשאר צניעותה וחסידותה ויושר מעשיה.

[ויכניס אותה בדברים אלו, מהם אהבים ומהם עגבים, ומהם יראת שמים וצניעות וטוהר מחשבה]. ויספר עמה באמצע הלילה או סמוך לשליש האחרון, דתניא בברכות (ג א) משמרה שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. [וכשהוא בועל אותה, לא יבעלנה בעל כרחה ולא יאנוס אותה, מפני שאותו החבור אין השכינה שורה בו מפני שכוונתו בהפך מכוונתה ואין דעת אשתו מוסכמת לדעתו. ולא יריבנה ולא יכה אותה על עסקי תשמיש.

והנה אמרו רז"ל במסכת יומא (פסחים מט ב) מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים. אבל הוי מושך לבה בדברי חן ופתוי ושאר דברים הגונים ומחושבים. ואל תהי בועל אותה והיא ישנה, מפני שאין כוונת שניכם אחדות ואין מחשבתה מוסכמת אל מחשבתך, אבל הוי מעורר אותה ומכניסה בדברים]. סוף דבר, כשתהיה בודק בעצמך ותראה שאתה ראוי לשמש, עשה שתהיה דעת אשתך מוסכמת לדעתך. וכשאתה מתחבר עמה אל תמהר לעורר בה התאוה, כדי שתתישב דעתה, [ותכנס עמה בדרך אהבה ורצון, בענין שתזריע היא תחלה, כדי שיהיה הזרע שלה כחומר והזרע שלך כצורה, כענין שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר.

וכבר ידעת מה שאמרו (נדרים כ ב) בענין אותו חסיד שאמרה אשתו עליו שהיה מגלה טפח ומכסה טפחיים ודומה כמי שכפאו שד, כלומר שלא היה מתכוון להנאת תשמיש לבד, אלא שהיה בעיניו כמי שמתעסק בדבר אחר שאינו ממלאכתו אלא שהוא חוב מוטל עליו לגמרו משום מצות עונה האמורה בתורה. והתבונן ותראה האיך היה זה החסיד מתכוין כונה עליונה, שכל מעשהו היה לשם שמים ולמצוה גמורה].

ומכל הדברים שהודענוך בפרקים הקודמים ובזה הפרק, יש לך להקיש כמה דברים שלא זכרנו מן הדברים שזכרנו, והוי כולל כל הדברים כלם. ומדעתך תבין דרך ההנהגה שהאדם ראוי להתנהג בה בשעת תשמיש יותר מכל צניעות שאתה צנוע על כל מדותיך, במאכל ובמשתה ובדרך ארץ. כי כפי הצניעות ומחשבה שאתה נוהג בשעת החבור כך תחול הצורה על טפת הזרע.

וזהו סוד (בראשית כה) ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, כלומר אחר שאמר ליה הקב"ה שרה אשתך יולדת לך בן, נתכוין אברהם בשעת החבור כוונה יתרה על כל מדותיו הטובות, בהיותו מדבק מחשבתו בעליונים ומתכוין להוליד בן שיהיה ראוי למה שאמר לו הקדוש ב"ה. וזהו סוד אברהם הוליד את יצחק, נתכוין להוליד בן שיהיה צדיק גמור כמותו. וזהו אלה תולדות יצחק בן אברהם, אז"ל (בראשית רבה סג א) צדיק בן צדיק. והגיע כח צדקו עד שהעיד הקדוש ב"ה שאין בו מום, לא בפנים ולא בחוץ. וזהו סוד ויעלהו שם לעולה, וכבר ידעת שלא היה ראוי שיהיה מום בדבר הקרב על גבי המזבח. הבן המראה הגדול הזה.

וכבר ידעת כי העולה היא קודש קדשים, והיא באה על הרהור הלב וחטאות המורגשות, ולפיכך צריכה הפשט ונתוח [וכליל לשמים], ונקרא יצחק עולה תמימה. וכל זה גרם אותו אברהם בשעת החבור שנתכוון לשם שמים ממש. וכן הדבר נוהג בשאר החסידים אנשי לבב, כי בהתכוונם לשם מצוה להדביק מחשבתם בעליונים בשעת החבור, אז יולידו בנים ראויים לקדושה ולטהרה ולחסידות. ולפיכך הוצרכה מגילת רות לכתוב (רות ד) ואלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון, כאשר פרץ צדיק גמור נתכוין גם הוא להוליד בן צדיק כמותו, וזהו סוד פרץ הוליד את חצרון.

וכן חצרון נתכוין גם הוא להוליד בן צדיק כמותו, וזהו סוד חצרון הוליד את רם. וכן עד ישי הוליד את דוד, צדיק בן צדיק. להודיע כי לא על חנם בחר הקדוש ב"ה בדוד עבדו, כי שלשלת עשרה צדיקים גמורים זה למעלה מזה, כדמיון עשרה סדרי עולם [בסוד שעור קומה] בסוד יו"ד [שהכל כלול בה. ולפיכך נקרא דוד ביו"ד על עשר מעלות כלולות בו], כי מפרץ ועד דוד עשר מעלות, צדיק בן צדיק. ועתה התבונן סוד מה שכללנו בדברים אלו.

וכשתהיה נוהג בהם כמה שהודעתיך, אני ערב לך להוליד בן צדיק וחסיד מקדש שם שמים. [והש"י ברחמיו יפקח עינינו במאור תורתו, יזכנו להשיג השגתו מסודות תורתו, ולהוליד בנים מוכנים ליראתו ולעבודתו, אמן ואמן].

הערותעריכה

  1. ^ ייחוס זה מוטל בספק, עיין בערך רמב"ן בוויקיפדיה.