אגרות דב בר בורוכוב/מכתב 1915.14 אל יהודה קויפמן (אבן-שמואל)

מכתב 1915.14

• מאת דב בר בורוכוב אל יהודה קויפמן (אבן שמואל)^[1]
  

"עיזבון ברל לוקר, הארכיון הציוני המרכזי, תיק A266/33.
אל: יהודה קויפמן (אבן שמואל),^[2] מונטריאול.
[אחרי 19 באפריל 1915], ניו יורק (נכתב ביידיש).

חברי האהוב!
אינך צודק ביחס אלי, ויש לך טעות גדולה בנוגע לסכסוך עם הוועד המרכזי.^[4] במה אשמתי אם הוועד המרכזי הורס את המפלגה?
הוועד המרכזי התעקש על שלושה דברים, שיקעקעו בוודאי את המפלגה אם לא ייסוג מהם:

1) על התפיסה המכנית-משרדית של ה"משמעת". לדידו של הוועד המרכזי, משמעת פירושה שכל החברים וכל האגודות חייבים לעשות, בגלוי ובאורח רשמי, כל שמצווה הוועד המרכזי, בין שמדובר בשאלה עקרונית ובין בקוצו של יוד. כמו חיילים, מוכרחים כל החברים והאגודות לצעוד רגל ברגל.
לי יש תפיסה שונה של משמעת, תפיסה דמוקרטית, שהובעה כה יפה במוטו של הקואופרטיבים הבלגיים:

Dans les choses essentielles – Unité

Dans les choses douteuses – Liberté

Dans toutes les choses – Fraternité^[5]

אפשר שהאגודה הס"ד הפרה את המשמעת המכאנית-משרדית, אולם מן הבחינה הדמוקרטית היא נהגה באורח ממושמע לחלוטין.
בעניין זה אין הוועד המרכזי עקבי לחלוטין. לחברים אחדים הוא מתיר להפר את המשמעת על כל צעד ושעל, ובסעיפים חשובים ביותר. ([הוא מתיר, למשל] לד"ר סירקין לערוך התקפות איומות ביותר על היידיש ולהכחיש את הפרלמנטריזם בפרהסיה, באסיפה ציבורית בעת מערכת בחירות, ובהופיעו בשם פועלי ציון; לאגודה ההארלמית בניו יורק התיר לפטור עצמה כאורח רשמי מן העבודה ביום הסרט, מחמת גחמנות מקרית ורוגז על אחד מחברי הוועד המרכזי), ואילו אל האגודה הס"ד הוא מתאנה בכל הזדמנות ולו הקטנה ביותר.

2) על החשיבות העקרונית של הקרן הקיימת. הקרן הקיימת אינה יכולה ואסור שתהיה לעקרון יסוד, ליסוד מוצק של הפועלי-ציונות, והוועד המרכזי נכון להרחיק חברים כה רבים משום שאינם מתלהבים מהקרן הקיימת. והרי אנחנו איננו נגד הקרן.

3) על זכותו להרחיק ללא שהיות חברים ואגודות, ואולם זכות זו היא אוטוקרטית למדי.

אם כן, מי ועל מה צריך לוותר? אנו? מה עלינו לומר פה? כלום לחזור בנו מהיעדר דרך ארץ כלפי הקק"ל? ואולם זו הרי דעתנו; באונס אין מסתלקים מדעות. להבטיח לוועד המרכזי, כי להבא נהיה טובים ואדוקים וננהל תעמולה רשמית למען הקק"ל? תהיה זו צביעות, שקר, משום שאיש לא יעשה כן כניגוד להכרתו.
לוותר מוכרח הוועד המרכזי. הוא הרחיק אותנו. לא היה לו שמץ של זכות לעשות כן. שיבטל הוא את ההוראה ויחזירנו למפלגה.
לא יכול להיות כאן ספק כלשהו. אנו לא הפרענו לאיש, לא העברנו אדם על דעתו, לא קראנו להפרת משמעת. אנו רק הבענו דעתנו כשאלה בעלת חשיבות משנית, ותו לא. לא התבטאנו בפומבי, אלא רק בפני הוועד המרכזי. בשל כך לא מגיעה לנו הרחקה. אין זו עבירה, הייתה זו זכות מלאה ואפילו חובה. האגודה אמרה לוועד המרכזי גלויות מה דעתה על הקק"ל. בשל כך היא מורחקת ומשום כך מורחק גם אנוכי, מפני שניצבתי לצדה של האגודה שנגרם לה עוול. וכאן אתה בא עלי בנזיפות מרות! סברתי, כי יש לך חוש רב יותר ליושר, וכי תשתדל להשפיע על הוועד המרכזי שירסן את יצריו העריצים. תחת זאת אתה עומד לצד אלה ההורסים את המפלגה.

מדוע לא קראתי למפלגה לבחור ועד מרכזי אחר, טוב יותר? כי, ראשית כל, אין לי כל זכות לכך. כיצד יכול אני לקבול על הוועד המרכזי בפני המפלגה, כאשר המפלגה בחרה בו? אינני מתלונן על הוועד המרכזי, אלא על מעשהו המסויים. הוא סילק אותנו, ועל מעשה זה אני קובל. ואשר לכך שהוועד המרכזי בכלל איננו מוכשר? הרי מוכרחים למצוא קודם כל את האנשים שיחליפוהו. כאלה מצויים, אולם הם נפוצים על פני ערי השדה. אילו היה הוועד המרכזי מורכב מ (אהרנרייך?),^[7] צוקרמן,^[8] קפלנסקי, פינסקי,^[9] פיינמן,^[10] בראון, אנוכי, קאהנברגר, ולדשטיין, אוורונין,^[11] זילברשטיין, קנדז'רסקי, ברקנבליט – היה זה מהמשובח ביותר שיש לנו בארץ זו. אולם כיצד מזמנים את כל אותם האנשים לכפיפה אחת? מטרתי, איפוא, איננה להקים ועד מרכזי חדש, אלא לחנך מחדש את הנוכחי. ובמקום להפריע לי בזאת, היה זה מעניינך לסייע לי.

הוועד המרכזי מוביל את המפלגה אל פשיטת רגל מוסרית. בכל מקום, ובכל השאלות, עמדתו אנוכית קיצונית. מהמיעוט במפלגה הוא דורש שיוותר לו בכל. מהרוב בקונפרנציית הפועלים הכללית הוא דורש הוא שיוותר לו בכל.^[13] אולם הוא, אינו צריך לוותר לאף אחד ועל שום דבר. בזה הוא מפלג את המפלגה ומגרש ממנה את הכוחות הטובים ביותר. בכך הוא מפלג את קונפרנציית הפועלים הכללית ועושה שערוריות במקום מדיניות.

אם אמצא כי כל החברים, או רובם, נוטים לזווית הראיה שלך, אסיק מכך את המסקנות הבאות:
1) שמושג המשמעת והדמוקרטיה שלי שונה ביסודו מזה השורר במפלגה.
2) שתפיסתי את עקרונות היסוד של הפועלי-ציונות זרה לחברים המקומיים.
3) שמושגי על מדיניות ועשייה מפלגתית שונים.
לפיכך, אין לי מקום בקרב פועלי ציון האמריקנים.
בוודאי שקשה לי להפיק מוסר השכל שכזה. אך מה יכול אני לעשות? החברים המקומיים אוספים כסף רב עבור קפא"י, אך אין בכך די למען יהיו פועלי ציון טובים. ומכיוון שכסף שוקל יותר מתיאוריה, וממון יותר ממחשבה, הרי שהמפלגה לא תפסיד עם עזיבתי אלא דברים קלי ערך. זו נחמתי...

בברכת פועלי ציון לבבית,
שלך, ב. בורוכוב

חזור וקרא את המחאה ותיווכח מי צודק בסכסוך. מי ממושמע ומי הינו אנוכי-עריץ. החלט בעצמך מי יכול ומי צריך לוותר כאן; מי מוביל את המפלגה לתוך ביצה של משמעת של סרדיוטות,^[14] של חוסר מחשבה, של פרזיולוגיה^[15] ומדיניות "של מכונה".

הערות שוליים

1. מתתיהו מינץ, אגרות בר בורוכוב 1897–1917, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, הוצאת עם עובד, תשמ"ט-1989, מכתב 1915.14, עמודים 648–653.
2. יהודה קויפמן (אבן שמואל) נולד באוקראינה ב-1886. ב-1913 הצטרף לפועלי ציון במונטריאול והיה ממנהיגיה הרוחניים של המפלגה בארצות הברית ובקנדה. לחם להחדרת הכיוון העברי, היה המנהל הראשון של הסמינר שנוסד על ידי המפלגה, והורה שם עברית וספרותה. עלה לארץ ישראל ב-1926 לפי הזמנתה של הוצאת הספרים "דביר", לשם עריכת המילון האנגלי-עברי. ראשית פועלו הספרותי הייתה בתחום העיתונאות ביידיש ובעברית. פרסם בין היתר בצוקונפט ובהתורן.
3. עושק, תפיסה שלא כדין
4. האגודה הסוציאל-דמוקרטית של ניו יורק נוסדה ב-1 באוגוסט 1914. בין יוזמיה היו ראובן קנדז'רסקי, אקטיביסט פועל-ציוני באנגליה; יוסף מנדלסון; מרדכי ברלס, פעיל מפלגה מוורשה; יוסף ברקנבליט ועוד. ההתארגנות המיוחדת נומקה בטענה, שהאגודות המצויות מרתיעות את חברי פועלי ציון שהתחנכו על ברכי מסורת פועלי-ציונית רדיקלית יותר. כדי לקבל את אישור הוועד המרכזי, הוצרכה האגודה להצניע את אופיה היידישיסטי ולקבל את עקרון שתי השפות הלאומיות.
   לקראת ועידת רוצ'סטר פירסמה האגודה גילוי-דעת אידיאולוגי "וואס ווילן מיר?" (מה אנו רוצים?). בגילוי הדעת היא הציגה עצמה כזרם הנבדל בצורה חריפה מפועלי ציון היושבים באמריקה. להעמקת הפער תרמה גם הופעתו הביקורתית של קנדז'רסקי בוועידת רוצ'סטר עצמה (דצמבר 1914), שבה האשים את הוועד המרכזי במדיניות מכוונת לבידודם ולסיכול תרומתם האפשרית של פועלי ציון מרקסיסטיים במפלגה האמריקנית.
   ההתנגשות, שהפכה לאישית, בין קנדז'רסקי לאהרנרייך השאירה משקעים קשים. הללו התגלו בכל חומרתם בעת הפלוגתא סביב ההוראה שחייבה את חברי המפלגה להשתתף בהתרמות למען הקרן הקיימת. עד ראשית 1915 היה עניין השתתפותו של חבר מפלגה בהתרמות למען הקק"ל נתון להכרעתו האישית. האגודות לא חויבו פורמאלית לתת ידן למפעלי התרמה, כניגוד לרצונן.
   אולם, בהשפעת האירועים בארץ ישראל ובשל חומרת מצבה הכספי של לשכת העבודה בארץ ישראל ולשכת הברית בווינה, ניהל אהרנרייך משא ומתן בשם הוועד המרכזי עם הוועד הפועל הציוני הזמני בניו יורק בדבר מימוש ההתחייבויות התקציביות של ההסתדרות הציונית ללשכת הברית על שתי שלוחותיה (ראו גם מכתב בורוכוב לוועד הפועל הציוני מ-15.11.1914, לעיל 1914.20). הלשכה הזמנית של הוועד המרכזי הציוני בארצות הברית הסכימה לממן את פעולות לשכות הברית, אם מפלגת פועלי ציון תשתף עצמה בפעולה למען הקרנות הציוניות כמפלגה, ולא תסתפק בהתנדבות אישית של חבריה לצד האגודות הציוניות (ראו מכתב הוועד הזמני לח' אהרנרייך מ-7.12.1914, ארכיון פועלי ציון בארצות הברית (אפצא"ה), תיק 99). קפלנסקי תמך בדרישה. הוועד המרכזי של המפלגה אישר את הדרישה והמליץ בפני הוועדה הפלשתינית להיכנס למשא ומתן על שיתוף פעולה עם ההסתדרות הציונית בארצות הברית לצורך ביצוע התרמות מאוחדות. פורמלית, הסתמך הוועד המרכזי על סעיף משנה 2 בפרק ב' של ההחלטות שנתקבלו עוד בוועידה הרביעית של פועלי ציון בארצות הברית, שיקאגו, אוקטובר 1909 (ראו בורוכוב, כתבים, כרך ב', עמ' 425).
   האגודה הס"ד הסתייגה מן ההחלטה, ודרשה שלא לשנות דבר בנוהל שהיה מקובל (מכתב האגודה מ-15.2.1915, אפצא"ה, תיק 106). האגודה אף הציעה למסור את הנושא להכרעה במשאל של כל החברים. הוועד המרכזי הגיב בחריפות, דרש ציות, כשהוא טוען בהקשר זה שאין מקום לגרוס נייטרליות באשר לעבודת הקק"ל. האגודה חזרה ואישרה את החלטתה. בו ביום שהתקבלה הודעתה, התכנס הוועד המרכזי שלא בנוכחות כל החברים, ואישר החלטה על סילוק האגודה משורות המפלגה (ההחלטה התקבלה ב־28 בפברואר, ראו חוזר מס' 10, אפצא"ה, תיק 107). ברם, ההחלטה לא הייתה סופית. היא נתנה לאגודה שהות להימלך בדעתה ולערער על הפסיקה של הוועד המרכזי. הדיון החוזר והמכריע צריך היה להתקיים לאחר ה-16 במארס. זהו גם פשר המברק שהגיע לבורוכוב ב-16 במארס (ראו מכתבו 1915.11). אי-הופעתו של בורוכוב לא השהה את הדיון. הוועד המרכזי רק אישר את החלטתו. בינתיים חזר בורוכוב ב-23 במארס, וכנראה הוכנס מניה וביה בערבי הקורה. כבר ב-24 במארס התקיימה ישיבה של הוועד המרכזי, בהשתתפות בורוכוב, כדי לשמוע את ערעורה של האגודה. פרטי הדיון אינם ידועים. משלחת האגודה התבקשה לעזוב את חדר הישיבות, לאחר שהשמיעה את ערעורה. בורוכוב הטיל בישיבה את כל כובד משקלו. הוועד המרכזי סירב לנקוט רוויזיה בו במקום, והסכים לעיון מחדש בישיבה ב-7 באפריל, בנוכחותו של קפלנסקי (ראו מכתב מרדכי ברלס לקלמן מרמור, 9.4.1915, חטיבת ק. מרמור, ייוו"א, ניו יורק). עוד לפני הישיבה של ה-7 באפריל, ב-3 בו, הצטרף בורוכוב רשמית לאגודה. הדבר נעשה ככל הנראה גם כביטוי של הזדהות עם התביעות העקרוניות של האגודה, וגם כדי להקשות על הוועד המרכזי לקבל החלטה הדחה. ב-7 באפריל נערך דיון בפורום מלא. המעמד היה בוטה ועויין. הוועד המרכזי התעקש על החלטתו. בורוכוב ייצג את האגודה הממרה, וטען שאיננה מפרה עקרונות-יסוד וגם לא הוראות טקטיות. הוא גם ביקש להעביר את הדיון לוועידה הבאה, תוך שהאגודה שומרת על החלטתה. הוועד המרכזי סירב לקבל נוסח זה. הוא היה מוכן להעביר את העניין לוועידה הקרובה אם עד אז תקבל האגודה את מרות הוועד המרכזי. בורוכוב דיבר נגד ה"אוזורפציה^[3] של החוק", שאין לה מקום במפלגה דמוקרטית, ולבסוף אחז בנשקו האחרון, ואמר שיראה עצמו מודח יחד עם האגודה. כל הטענות לא הועילו. הוועד המרכזי אישר את החלטתו, שעמדה להיכנס לתוקפה ב-25 באפריל. ב-8 באפריל קיבלה האגודה את ההודעה שבה הייתה כלולה ההצעה לדון בנושא בוועידה הקרובה, אם וכאשר האגודה חציית למשמעת. האגודה דחתה את ההצעה, וההדחה קיבלה תוקף לאלתר (מכתב קנדז'רסקי, 13.4.1915, אפצא"ה, תיק 111). עם ההדחה, פרש גם בורוכוב מן הוועד המרכזי.
   האגודה החליטה להפיץ לאלתר דף הסבר תחת השם "מחאה", שהביא את גרסתה בפני האגודות האחרות ובפני אישים במפלגה. דף ההסבר היה גם הזמנה להשתתף בכעין משאל על החלטת הוועד המרכזי. בורוכוב היה חתום על המסמך יחד עם קנדז'רסקי וברקנבליט.
   המכתב ליהודה קויפמן הוא תגובה של בורוכוב על מכתב תוכחה של הנ"ל, וניסיון להסביר את המתרחש.
5. צרפתית: בעניינים מהותיים – אחדות;
   בעניינים שיש עימם ספק – חירות;
   בכל העניינים – אחווה.
6. מזכיר הוועד המרכזי של מפלגת פועלי ציון באמריקה
7. הרש אהרנרייך (1886–1953), נולד בבלורוסיה. מ-1906 – בארצות הברית. ממנהיגי פועלי ציון במקום. השתתף בייסוד ה"פארבאנד" ובתי הספר הלאומיים-רדיקלים. מ-1910 היה מזכיר המפלגה^[6] במשך שנים רבות. מסכת היחסים בין אהרנרייך לבורוכוב הושפעה מאוד מיחס המפלגה האמריקנית למפלגה הרוסית, ולכן לא הייתה מן המשובחות.
8. ברוך צוקרמן (1887–1970) – נולד בקורנץ, רוסיה. מ-1904 בארצות הברית. מראשוני מפלגת פועלי ציון באמריקה, ומהדמויות המרכזיות שלה. השתתף בוועידת היסוד בפילדלפיה, 1905. מראשי מפלגת הסוציאליסטים טריטוריאליסטים וחבר הוועד המרכזי שלה. ב-1909 פעל לאיחוד המפלגות הסוציאליסטיות הלאומיות. לאחר ועידת האיחוד של פועלי ציון באמריקה – חבר המרכז. בראשית מלחמת העולם הראשונה היה בין חברי המשרד הזמני של הברית העולמית בניו יורק. בזמן המלחמה עמד בראש ארגון העזרה העממי של הפועלים היהודים ("פיפלס רליף"). השתתף בתנועה למען קונגרס יהודי עולמי ואמריקני.
9. דוד פינסקי
10. חיים פיינמן (1886–1959) – יליד רוסיה. בארצות הברית מ-1890. מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת פילדלפיה. מראשוני מפלגת פועלי ציון באמריקה. ב-1908 – מזכיר המפלגה. השתתף בוועידה העולמית ה-IV של פועלי ציון ב-1913.
11. גרשון אוורונין (1883–1923) – יליד ברובארי, אוקראינה. בארצות הברית מ-1902. מראשוני מפלגת פועלי ציון באמריקה, ומדמויותיה המרכזיות. ממייסדיו של "איגוד הפועלים הלאומי היהודי" ונשיאו הראשון (1911–1914). בזמן מלחמת העולם הראשונה השתתף בתנועה למען הגדודים היהודיים והיה מהמתנדבים הראשונים לגדודים באמריקה. שהה בארץ ישראל עד 1920. אוורונין השתתף בקונפרנציה השנייה של הברית כנציג המפלגה מארצות הברית והתעמת מספר פעמים עם בורוכוב. לעימותים היו הדים כשהגיע בורוכוב לארצות הברית בסוף 1914.
12. ff: and the following
13. הקונפרנציה הכללית של הפועלים באה ביוזמת ה-National Workmen's Committee – ועד הפועלים הארצי להבטחת זכויות היהודים בארצות הלוחמות, שהוקם ביוזמת אגודות ה"פארווערטס", ה"ארבייטער רינג", ה"יונייטד היברו טריידס" והפדרציה היהודית הסוציאליסטית (מקבילה מסוייגת של הבונד הרוסי). לקונפרנציה הוזמנו גם נציגי מפלגת פועלי ציון, ברית הפועלים היהודית הלאומית ומפלגת הפועלים היהודיװ הטריטוריאליסטית. הקונפרנציה שיקפה הישג, ולו זמני, בתהליך ההידברות של הקבוצות הפועליות למען פעולה משותפת במערכה לתיקון מצבם האזרחי והלאומי של היהודים בארצות הלוחמות. ואולם, הזרמים הסוציאליסטיים הלאומיים לא יכלו להשיג ייצוג בהנהלה, וגם לא העבירו החלטות ברוחם. כפועל-יוצא מזה החליט המיעוט לנטוש את הקונפרנציה. ההחלטה באה קרוב לוודאי בלחצו של החלק הפועלי-ציוני. לבורוכוב היתה בנדון עמדה מסוייגת. ראו מאמרו "די שפאלטונג", די פרייע ארבייטער שטימע, 24.4.1915, וראו גם "ההצהרה של נציגי האופוזיציה שפרשה", װארהייט, 19.4.1915, וגם בטאג באותו יום. ברוכוב היה חתום עליה. על הנושא כולו, ראו:
    Jonathan Frankel, "The American-Jewish Congress Movement", YIVO Annual of Jewish Social Science, New York 1976, p. 211 ff^[12]
14. שוטרים, חיילים של צבא כובש
15. דיבור בלתי אמיתי, חוסר כנות