אגדת בראשית/כב

תורה.

[א] חלילה לך מעשות וגו' (בראשית יח כה). בשר ודם אומר להקב"ה חלילה וגו'. זש"ה אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל וגו' (ש"ב כג ג), מהו כך, אלא אמר דוד, בואו ושמעו מה אמר הקב"ה, שנאמר (ה') אלהי ישראל (שם שם), אמרו לו ישראל מה אמר לך, אמר להן צור ישראל מושל באדם, צדיק מושל (ביראת) [יראת] אלהים (שם שם) למה שהק"ה גוזר דבר ביראתו והצדיקי' מושלים ביראתו והאיך הקב"ה עומד ביראתו להפוך ה' הכרכים, ואברהם הצדיק מושל ביראתו והתחיל אומר למה אתה עושה כך, שנאמר חלילה לך. צדיק מושל (ביראת) [יראת] אלהים (שם שם). א"ר אחא רצונך לידע כחן של צדיקים האיך שולטים ביראתו של הקב"ה, שכביכול גדלן ועשה אותן שריו, שנאמר ויחלקו בגורלות אלה עם אלה כי היו שרי קודש ושרי (אלהי') [האלהים] וגו' (דה"א כד ה). יתברך שמו של הקב"ה שכך מחבב את הצדיקים במדת ענותנותו, שקרא אותם שריו שיהיו שולטין ביראתו, שנאמר חלילה לך.

[ב] ד"א חלילה לך. זש"ה לא אחריש בדיו ודבר גבורות וחין ערכו (איוב מא ד), אמר הקב"ה שלא יאמרו בני אדם אף אנחנו מדברים בהקב"ה כשם שדבר אברהם, אמר הקב"ה לו (פי' לו קרי) אחריש בדיו, לאברהם בלבד אני שותק, למה, שהוא שתק לי, ואף אני שותק לו, ואימתי שתק אברהם, אלא אמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), ואחר כך אמרתי לו והעלהו שם לעולה (שם כב ב), ושתק, שנאמר ואני כחרש לא אשמע וגו' (תהלים לח יד), אף אני מחריש לו, לו אחריש בדיו (איוב שם), ואע"פ שאמר לי דברים קשים, ודבר גבורות וחין ערכו, ערב עלי, ומה גבורות דבר, ויגש אברהם וגו' (בראשית יח כג). רבי יהודה אומר אין ויגש אלא לשון מלחמה, שנאמר ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה (ש"ב י יג). ורבי נחמי' אומר אין ויגש אלא לשון בקשה, שנאמר ויגש אליו יהודה (בראשית מד יח). וחכמים אומרים אין ויגש אלא לשון תפילה, שנאמר ויהי בעלות המנחה ויגש וגומר (מ"א יח לו). אמר לו חלילה לך וגומר (שם שם כה). שלא יהו אומרים כך הוא אומנתו של הקב"ה לחייב את הבריות במדת אכזריות, דורו של אנוש, דור המבול, ודור הפלגה, אינו מניח אומנתו, חלילה לך, אמר לו הקב"ה ומה את גוזר בוא ואני מעביר לפניך כל הדורות שאבדתי, ומראה לך שלא לפי עונותיהם גביתי מהם, אלא פחות מיכן, ואם תראה דעתך שלא עשיתי כהוגן למדני ואני עושה מיכן ואילך, שנאמר בלעדי אחזה אתה הוריני אם עול פעלתי לא אוסיף (איוב לד לב), בלעדי אחזה מה שעשיתי בלעדך שנגליתי לך במחזה, בלעדי אחזה, אמר הן, מיכן ואילך אם עול פעלתי לא אוסיף עוד, אמר לו אברהם חס ושלום אין אתה מעביר דין על בריה, שנאמר לכן אנשי לבב שמעו לי חלילה לאל מרשע ושדי מעול כי פועל אדם ישלם לו (איוב לד י יא), לכך נאמר חלילה לך.

[ג] ד"א חלילה לך. אמר אברהם לפני הב"ה רבש"ע צופה אני ברוח הקודש שהאשה פולטת עיר שלימה, ואני איני כדאי לפלט חמשת כרכים הללו, ואיזה אשה זו שהצילה את העיר, זו סרח בת אשר, בשעה שמרד שבע בן בכרי וברח מן דוד באבלה, שנאמר וכל העם אשר את יואב משחיתים להפיל החומה (ש"ב כ ט"ו), כיון שהרגישה סרח בת אשר, התחילה צועקת קראו ליואב, כיון שבא יואב אמרה לו אתה הוא שהכתוב מקלסך, יושב בשבת תחכמוני וגו' (ש"ב כג ח), לא קרית בתורה, כי תקרב אל עיר וגו' (דברים כ י), ולא היה לך לעשות כן, שנאמר דבר ידברו בראשונה וגו' (ש"ב כ יח). וכן התמו (שם שם), חכמים בעיר של ישראל, התמו דברי תורה, למה תבלע נחלת ה' (שם שם יט). כיון ששמע יואב כך נתירא אמר ויש כאן צדיקים אוי לי, שנאמר ויען יואב ויאמר חלילה חלילה וגו' (שם שם כ), אמר לה יואב לא כן הדבר כי אם איש וגו' (שם שם כא). אמר לה מי את, אמרה לו אנכי שלומי אמוני ישראל (שם שם יט), אני היא ששילמתי מנין של שבעים נפש, שנאמר בשבעים נפש ירדו אבותיך וגו' (דברים י כב), שנתייחסו ששים ותשעים ואני השלמתי את המנין, שנאמר ושם בת אשר סרח (במדבר כו מו), אלא עמוד במקומך ואני עושה שלום, שנאמר הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה (ש"ב כ כא), וכך היתה סבורה בעצמה שהיא נותנת ראשו ליואב, אלא ראה מה עשתה, ותבא האשה אל כל העם בחכמתה (שם שם כב). מהו בחכמתה, אמרה להן תהיו יודעין שיואב וכל ישראל בחוץ מבקשים להרגנו ולבנינו ולבנותינו, אמרו לה למה, אמרה להן מאה בני אדם מן העיר מבקש, אמרו לה יטול, אמרה להן אינו מבקש אלא חמשים, הרי יפה ויטול חמשים, בסוף אמרה להן לא מאה ולא חמשים ולא עשרים אף לא חמשה אלא אם נותנין אתם את שבע בן בכרי, מיד ויכרתו את ראש שבע בן בכרי וגו' (שם שם). ראה חכמה של אשה זו, כשם שבא אברהם בחכמה על הקב"ה וירד מן חמשים לארבעים, ולמטה עד עשרה, ואף זו כן, עליה שלמה מקלס מובה חכמה מכלי קרב [וחוטא אחד יאבד טובה הרבה] (קהלת ט יח), שהיה ביד יואב וביד אנשיו, ואשה שבאתה בחכמה נצחה את הכל, כיון שנטל יואב ראשו של שבע בן בכרי חזר בו ולא נגע בעיר, אמר אברהם ומה אם יואב כשנטל את החייב, הניח את כל העיר בשלום, את שאת רחמן, את מאבד את הכל, חלילה לך מעשות וגו' (בראשית יח כה).