אברבנאל על שמות יג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק אעריכה

וידבר ה' אל משה לאמר קדש לי כל בכור וגומר עד סוף הסדר הזה. אחרי אשר צוה ית' על אכילת המצה ואסור החמץ וכן על קרבן הפסח לדורות לזכרון גאולת מצרים והשפטים שעשה באלהיהם. צוה עוד למשה שיקדש לו את כל בכורות ישראל שכלם יהיו קדש לה' אם הבהמה טהורה להקריב אותה על המזבח ואם הטמאה לעבודת הבית ואם נפש אדם לכהן ולשרת את אלהיו. וביאר מי הוא אשר יקרא בכור האם הוא הגדול שבבית או הבן הראשון הנולד לאדם מהטפה הראשון מהאב או אם הבכור הוא בערך האם היוצא ראשונה מבטן האשה וביאר שהבכור הוא בלבד בערך האם שיהיה פטר כל רחם שמפני שהאשה קודם שתלד כאלו רחמה סגור וקרא הלידה הראשונה ממנה פתיחת רחם ופטר הוא מלשון (משלי י"ז י"ד) פוטר מים ראשית מדון והיה הבכור מתיחס לאם ולא לאב לפי שיש ספק בבכור האב אם הוא מהטפה ראשונה אם לא מה שאין כן בבכור האם שהוא יודע שזה יצא ראשונה גם מפני שהאם תרחם יותר על הולד מהאב וכמו שאמר הנביא (ישעיהו מ״ט:י״ד-ט״ו) התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה. והנה לקח השי"ת הבכורו' מבני ישראל לפי שהוא ברחמיו וכרוב חסדיו הציל מהמגפה את בכורות ישראל ביום הכותו כל בכור בארץ מצרים כי ראוי היה שגם הם ימותו כמו שביארתי למעלה ולזה אמר לי הוא וידמה שלא היו אז לישראל מהבהמות הטמאות אלא החמורים כי לא היו מגדלים סוסים לפי שבמצרים לא ירכבו על הסוסים אלא השרי' הגדולים ומפני זה לא זכר כאן מהבהמות הטמאות אלא החמור וחז"ל אמרו שהיה זה לפי שהמצרים כו' שנאמר אשר בשר כו'. ועוד שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא הביא עמו תשעים חמורים טעונים כסף וזהב ושמלות ולכך באה במצוה שנפדה פטר חמור ולא שאר הבהמות הטמאות. ואין ענין קדש לי שיקדישם מיד ותנהג המצוה הזאת במדבר כי משה ע"ה ביאר שהיא תלויה בארץ בפרשת והיה כי יביאך אלא שיודיע לישראל עתה מצות קדש לי כל בכור. והנה משה רבינו חשש שמה יחשבו ישראל שהקדוש ב"ה בחר לזכרון גלות מצרים וגאולתו ענין הבכורות ושמפני זה יבטל ענין הפסח והמצה ואסור החמץ כי היה די בזכרון אחד לנס אחד וכיון שעתה היה הקדוש ב"ה מצוה קדש לי כל בכור כי בזה יהיה הזכרון ולא במצוה אחרת. הנה מפני זה אמר משה אל העם כשרצה לצוותם על קדוש הבכורות שיזכרו לקיים מצות המצה ואסור החמץ ועל הפסח שיחברו אותם המצות שכבר נצטוו בהם למצות קדוש הבכורות כדי שידעו ויבינו ששלשה זכרונות יהיו להם האחד אכילת המצה ואסור החמץ זכרון ליציאת מצרים שהיתה כ"כ בחפזון שלא הספיק בצקם להחמיץ והזכרון הב' הוא קרבן הפסח בלילה הראשון זכרון לשפטים שבלילה הוא עשה בביטול כח מזל טלה שהיה מזל המצריים ומשפיע בהם. והזכרון הג' הוא קדוש הבכורים לגבוה זכר למכת בכורו' מצרים והצלת בכורי ישראל מהמגפה הנה להודיע ששלשת המצות היו הכרחיות בזכרונות האלה נזכרו כאן שלשתם והותרה בזה השאלה הו'. וז"ש ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים וזכור כי בחוזק יד כלומר בחוזק המכות שנקראו יד השם ובפרט במכת בכורות שעליה אמר ושלחתי את ידי שבכחה יצאו מבית עבדים שהיא ארץ מצרים יען היו שמה סגורים תכלית ההסגר כמו שיהיה מסגר הבור אשר יאסרו שם העבדים בעבור שלא יברחו ולכן קראה התורה במקום אחר כור הברזל. ואמר הוציא ה' אתכם מזה לפי שהיה זה הדבור מיום היציאה ועדיין היו בגבול מצרים ולכן לא יאכל חמץ כי אם מצה שהיא זכר ליציאה כמו שאבאר מיד ולפי שאמר זכור את היום הזה נתן בו סמנים כדי שלא ישכח מפי זרעם והוא אמרו היום אתם יוצאים בחדש האביב שהוא בכניסת השמש במזל טלה ונקרא אביב שאז התבואה עומדת באיביה ולפי שבשול התבואות תלוי בתנועת השמש וכמו שאמר (דברים ל"ג י"ד) וממגד תבואות שמש. ויש אומרים שקרא הכתוב לחודש ניסן חודש האביב לפי שהיה ראשון לחדשי השנה ואב לכלם וכאלו אביב הוא שתי תיבות אב י"ב ר"ל אב לי"ב חדשי השנה או הוא רמז למזל טלה שהוא אב וראשון למזלות האפודה. ואחרי שזכר המועד אשר בו יהיה החג זכר הזכרון הראשון והוא אמרו והיה כי יביאך וגו' ועבדת את העבוד' הזאת. והעבודה שזכר היא קרבן הפסח כי אותו קרא עבודה וכמ"ש למעלה והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת. ואמנם אמרו אחריו שבעת ימים תאכל מצות אינו העבודה שזכר אבל הוא הזכרון השני שיעשה מאכילת המצה ואסור החמץ. ואין הכוונה ששבעת ימים יאכל מצות בחיוב כי אין אכילת המצה חובה אלא הלילה הראשון אבל ענינו כמו שפרשתי שאם ירצה לאכול לחם בימים ההם יהיה לחם מצה ולא חמץ והותרה בזה השאלה הז'. ואמר ביום השביעי חג לה' להגיד שיעשה ביום האחרון מהחג משתה ושמחה ובזה בשרם שאז תהיה תשועתם שלמה כי אז יטבעו המצריים בים סוף לעיניהם ולכן לדורות יעשו בו שלמי חגיגה. וכתב הרמב"ן שטעם וביום השביעי חג לה' שיביאו חגיהם ביום השביעי ולא יאחרו אותם עוד שאין להם תשלומין אחר כן. אבל היום הראשון יש לו תשלומין כל שבעה לענין החג ושניהם שוים לענין מקרא קודש. ואמנם מה שחזר לומר מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ הוא לבאר שאין מה שאמר שבעת ימים תאכל מצות חובה כי אין אכילת המצה חובה כי אם בלילה הראשון כמו שפרשתי ושאר הימים הוא רשות ולזה אמר מצות יאכל שהוא לשון נאמר על הרשות והחובה כלה בימים ההם היא באסור החמץ. ואם יאמרו איך היתה אכילת המצה ואסור החמץ זכרון לגאולת וליציאת מצרים השיבם שהיה הזכרון בב' דברים הא' שבבוא החג יגידו לבניהם בעבור זה עשה השם וגומר ר"ל בעבור זה שעשה ה' לנו כשיצאנו ממצרים נעשו כל הדברים האלה ובזה תמשך ותתפשט הקבלה מדור אל דור ולא תשכח גאולת מצרים מפי זרעם עד עולם וכבר צוו החכמים על ההגדה הזאת שתהא בליל ט"ו בזמן אכילת הפסח. ואפשר לפרש בעבור זה עשה ה' לי בצאתי שבעבור שיגיד כל זה עשה ה' הנסים והנפלאות שעשה ביציאת מצרים וכמו שאמר למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים וגו' וכתב הרמב"ן פי' בעבור זה שחוזר אל העבודה שזכר בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים אנכי עובד את העבודה הזאת וחז"ל דרשו בעבור זה על המצה ומרור המונחים לפניו. והב' הוא והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. ר"ל שישימו פרשה קדש לי כל בכור בתפילין של יד וגם כן בשל ראש כי בזה נזכר תמיד יציאת מצרים שהיתה ביד חזקה ומשפט אלהי ותהיה מפני זה תורת ה' אשר צונו בפרשה הזאת שגורה בפינו ונזכור יציאת מצרים שהיו בה מהנפלאו' מה שיביאונו להאמין בהשגחת ה' ויכולתו. ותוספת הה"א במלת ידכה כבר אמרו שרומז אל חמשה בתים שבתפילין והם ד' בתים של ראש ובית א' של יד והתפילין של יד נקראו בכתוב אות שנאמר והיו לאות על ידך והתפילין של ראש נקראים זכרון שנאמר ולזכרון בין עיניך והנה האות הוא סבת הזכרון וקודם אליו ועל כן אחז"ל (מנחות ל"ו) כשהוא מניחן מניח של יד ראשונה ואחר כך של ראש שנאמר והיה לאות על ידכה הקדים תחלה תפילין של יד ואחר כך ולטוטפות בין עיניך וכשהוא חולץ תפילין חולץ של ראש תחלה ואחר כך חולץ של יד לפי שאם יחלוץ תפילין של יד תחלה כמו שהניחם תחלה איך ישארו תפילין של ראש שהם הזכרון ואין זכרון מבלי אות ומפני כן ראוי שיהיו תפלין של יד ראשון ואחרון כי כן האות הוא קודם לזכרון ואחריו ואין הזכרון סבת האות וארבעת הפרשיות הם קדש לי כל בכור והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע לפי שבאלה כלם נאמר שיקשרם על היד ובין העינים והיתה פרשת שמע לקבל עול מלכות אל אחד ופרשת והיה אם שמוע לקבל עול מצות ושתי פרשיות האחרות לזכרון יציאת מצרים שכל זה יהיה נגד עיניהם ובין ידיהם תמיד ולזה הונחו שמה האמנם לא צוו להניח תפילין של יד על יד עצמה ושל ראש בין העינים כמשמעות הכתוב לפי שאלו היו על היד היו מונעים פעולות היד עד שמפני זה צוה להניחם ביד השמאלית ולא בימינית לפי שבימינית יוכל להניחם על היד השמאלית אבל בשמאלית לא תוכל להניחם על הימינית וכן אלו היו מניחים התפילין בין שתי העינים יהיו כסנורין בין עינינו לכן הונחו תפילין של יד על גובה היד והוא בפרק האמצעי בין הכתף לזרוע ותפילין של ראש הונחו בראש במקום שהוא מכוון כנגד בין העינים מקום שמוחו של נער ?רופס וכבר יורה שזאת היתה כוונת הכתוב ממה שאמר והיה לך לאות מגיד שתהיה הנחתם במקום שיהא אות לנו ולא לאחרים וכמו שביארו זה במכילתא. וכמה מהחכמה החכימה התורה האלהית בהנחת התפילין במקומות האלה לפי שהתפילין של יד הם קרובים אל הלב ולזה היו בזרוע השמאלי שהוא יותר קרוב אל הלב באמת. ותפילין של ראש הונחו סמוכים למוח כדי שנשים לבבנו ומחשבותינו בפנות הנשרשות בפרשיות האלה וצריך לדעת כי תפילין של יד ושל ראש הן שתי מצות ושתיהן מענין אחד והראיה שהן שתי מצות היא שאינן מעכבות זו את זו כלולב ומיניו עם האתרוג וכן אמרו חז"ל תפילין של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינן מעכבת של ראש ולפי ששתיהן רומזות על ענין אחד אז"ל כשהוא מניח שתיהן ביחד שאין לשוח ביניהם והוא אמר שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזרין עליה מעורכי המלחמה וזכר הכתוב שכאשר תעשה עדת בני ישראל כל זה תשמור החוקה הזאת מימים ימימה והוא מדי שנה בשנה כי הנה השנה תקרא ימימה לפי שהיא כיום ארוך ובמה שצוה אותם שישמרו את החוקה הזאת למועדה רמז לעיבור השנה שלא יעשו פסח רק בחדש האביב. ואחרי שזכר משה רבינו הזכרון הראשון שהוא בעבודת הפסח והזכרון השני מהמצות ואסור החמץ זכר הזכרון השלישי מקדוש הבכורות ולפי שהוא היה תלוי בארץ כמו קרבן הפסח לכן אמר והיה כי יביאך ה' אלהיך והעברת כל פטר רחם לה' רוצה לומר תפרישו ותעבירו מן העדר כל פטר רחם בהולדו שיהיה לה' ואמר זה על בכור הבהמה הטהורה שיתקרב על גבי המזבח ולפי שבחוצה לארץ אין מקריבין קרבנות תלה הכתוב זה בארץ. אמנם אמרו עוד וכל פטר חמור וכל בכור אדם קבלו חז"ל שהוא נוהג גם בחוצה לארץ כי הוא מהדברים הנפדים ולזה לא זכר בכור אדם בראשונה אלא באחרונה עם בכור החמור לפי ששניהם פדויים והם נוהגים גם בחוצה לארץ וזכר ראשונה אותם שהיו תלוים בארץ לפי שיש בהם קדושת הגוף והדברים הפדויים אין בהם קדושת הגוף אבל הם ממון הכהן וצותה התורה שהחמור לפי שאינו ראוי לאכול ממנו יפדה אותו בשה כי השה בעל חי יאות לכהן לאכול ואם לא יפדה אותו אמר וערפתו רוצה לומר שיהרגהו בהכותו אותו מצד ערכו בקופיץ או במה שידמה לו. והנה צוה בזה כדי שבעל החמור יפדה אותו בעבור שלא יצטרך לעשות לו זה הפועל הזר וחז"ל אמרו שהיה זה לרמוז למצריים סובלי המכות והנגעים עם סכל ואין לב וישראל נמשלו לשה פזורה ולזה צוה שפטר חמור תפדה בשה ואם לא יפדה וערפתו רמז למכת בכורות שמתו ונצולו ישראל. וענין הפדיון שיפדה אדם מיד הכהן את בכורו כאלו קנאו מידו וכבר ביארה תורה כמה יהיו דמי הפדיון חמשת סלעים של כסף או דבר שיקחהו הכהן במקומם כמו שיתבאר בפרשה קרח ולפי שלא ישכח טעם המצוה הזאת וענינה אמר והיה כי ישאלך בנך לאמור מה זאת רוצה לומר מה הסבה עריפת החמור והקרבת השה לכהן תהיה התשובה אליו שבחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים שהיא היתה לנו בית עבדים וראשם פרעה הקשה לשלחנו כי לא האמין בהשגחת ה' וגמולו ויהרוג ה' את כל בכור מצרים מאדם ועד בהמה ע"כ אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים ולא די הב"ח אבל גם בכור בני אפדה כאלו הוא מחויב להקריבו לגבוה וגם לתכלית זכרון זה תשים הפרשה הזאת לאות על ידכה ולטטפת בין עיניך ואחז"ל (רש"י שמות י״ג:ט״ז) שה"א ידכה תרמוז אל היד הכהה שהיא כנגד הלב ולטוטפות בין עיניך וטטפת כתב הרמב"ן שאין לו משפחה ידועה בכתוב ויש אומרים שהוא שם מצריים שנקרא המוח כן וכבר אחז"ל (שבת נ"ח) שקשר תפילין ורצועותיהן ועבודיהם לשמה ונכרכין בשערן וכל שאר תנאי התפילין הנכתבים במסכת סופרים הם כלם הלכה למשה מסיני. והנה זכרה התורה תפילין של יד קודם תפילין של ראש לפי שהאות של היד הוא מכוון כנגד כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים ועוד שתפילין של יד הם כנגד הלב ושל ראש הם כנגד המוח. והנה הלב יותר נכבד מהמוח והתחלה לו גם לפי שדרך בני אדם הוא להניח אות לדבר שירצו לזוכרו בידו ואצבעו או בראשו על המצנפת ולכך דברה תורה כלשון בני אדם בזה והותרה ממה שביארתי השאלה הח' הנה אמר למוד הבנים בכל אחד משלשת הזכרונות האלה כי במצות הפסח נאמר בפרש' משכו והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה וגומר ולכן לא נזכר באותו חוקת הפסח ובענין המצה אמר בפרשת קדש לי כל בכור והגדת לבנך ובענין הבכורות נאמר כאן והיה כי ישאלך בנך מחר וגומר הרי שבכל שלשת הזכרונות שנתן הקדוש ברוך הוא על עניני מצרים צוה על הלמוד לבנים כדי להמשיך הקבלה מיציאת מצרים ונפלאותיה אשר הם משרישים בלבבנו אמונת הידיעה וההשגחה האלהית גמולו ועונשו ויכולתו הבב"ת וכן נאמר בשתי הפרשיות האלה והיה לאות לפי שבשתיהן תוכלל הזכירה כלה מיציאת מצרים וזהו מה שראיתי לבארו בסדר הזה:

פסוק יזעריכה

ויהי בשלח פרעה את העם וגו' עד אז ישיר משה ויש לשאול בזה שאלו'.

השאלה הא' באמרו ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים וגומר והיא כי למה אמר ויהי בשלח פרעה את העם והיה ראוי שיאמר בצאת ישראל ממצרים ולא נחם אלהים וגומר ומה לו עתה להודיע ששלחם פרעה כי זה כבר נאמר למעלה שיצאו ברשותו וגורשו ממצרים:

השאלה הב' למה לא נתן הכתוב הסבה האמתי' למה לא נחם אלהים דרך פלשתים שהיה כדי לקרוע את הים ולהטביע המצריים בו ולכן הביאם דרך המדבר ים סוף ולא הוליכם דרך ארץ פלשתים שלא היה שם ים סוף ולא זכר הסבה האמיתית ההיא מהים וזכר סבה אחרת חלושה באמרו פן ינחם העם וגומר והוא תימה רב יען קריעת ים סוף כיון יתברך בה מתחלת המכות:

השאלה הג' באמרו וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים ויקח משה את עצמות יוסף וגומר כי הנה הדברים האלה אינם נכתבים במקום הראוי להם והיה ראוי לכותבם בפרשת ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה וגומר ושם היה לו לספר שעלו אותו ההמון הרב חמושים ושהביא משה את עצמות יוסף עמו לא עתה בתוך ספור נסי הים:

השאלה הד' באמרו וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגומר כי הנה מלת הולך או מתנועע לא יפול בו ית' כיון שאינו גשם ואינו כח בגשם והיה ראוי לומר וה' מוליך לפניהם יומם עמוד ענן וגומר ומה ענין אמרו ללכת יומם ולילה האם היו ישראל הולכים ביום ובלילה כבורחים:

השאלה הה' מה ראה יתברך לעשות נכלים וערמומיות לפרעה לרדוף אחרי בני ישראל כמו שנאמר וישובו ויחנו לפני פי החירות ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ והחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה וגו' כיון שפרעה ועבדיו וכל עמו כבר שלחו את ישראל במצותו והשאילו להם ממונם ואמרו לכו עבדו את ה' כדברכם וברכתם גם אותי. ומדוע יקללוהו המה בזה הפועל כי גם שהם הרעו לישראל והמיתו בניהם ביאור מצרים הלא כבר קבלו עונשם במכת בכורות ומה צורך לטביעתם בים סוף:

השאלה הו' באמרו ויוגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה ועבדיו וגו' כי איך אמר שנהפך לבבם כיון שהם לא פטרו אותם לגמרי אבל אמרו לכו עבדו את ה' כדברכם שר"ל דרך שלשת ימים ולשוב מיד כי על מנת כך שלחום כמו שכתב הראב"ע וכ"ש שהוליכו ממוניהם ובידוע היה שבהיותם בורחים ירדפו אחריהם להשיבם ולקחת כל אשר להם ואין בזה אם כן ויהפך:

השאלה הז' וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' ויאמרו אל משה וגומר והיא שאחרי שצוה אותם השם שישובו ויחנו לפני פי החירות ושהוא יחזק את לב פרעה לרדוף אחריהם ויכבד את לבו איך פחדו בני ישראל וצעקו הלא ידעו שדבר אלהינו יקום לעולם. ואם היו צועקים ומתפללים אליו איך היו אומרי' למשה המבלי אין קברי' ואיך יסכים התרעומ' עם הצעקה והתפל':

השאלה הח' באמרם המבלי אין קברים במצרים וגומר כי היה ראוי שיאמרו המבלי קברים במצרים לקחתנו למות במדבר לא שיאמרו שתי שלילות המבלי אין. ומה ענין אמרם מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים האם שכחו אל מוציאם ביחסם הגאולה למשה גם אומרם הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים כי לא מצאנו שיאמרו אליו שם כן:

השאלה הט' בדברי משה אל העם התיצבו וראו את ישועת ה' וגומר כי אשר ראיתם את מצרים היום וגו' כי מה הבטחון הזה שלא יוסיפו לראותם עוד עד עולם כי הנה ישיבו ישראל מזה עצמו אנחנו יראים שאם ימיתונו כאן לא נראה המצריים עוד עד עולם ולא כנעניים ולא אומה אחרת:

השאלה הי' במאמר השם מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו כי הנה משה לא צעק אל ה' כי הוא היה יודע סוד ה' ואיך יצעק ולמה אם כן הוכיחו מה תצעק אלי. גם לא היה להאשימו למה לא היה אומר לבני ישראל שיסעו כי הוא צוה אותם וישובו ויחנו לפני פי החירות ועל דברו היו חונים שמה גם אומרו הרם את מטך ונטה את ידך הוא מאמר בלתי מסודר כי היה לו לומר הרם ידך ונטה את מטך על הים:

השאלה הי"א באמרו יתברך וידעו מצרים כי אני ה' כי הנה הידיעה הנכספת אצלו היא לישראל שידעו אותו וישתלמו באמונותיו לא במצרים כל שכן שאם המצריים ימותו שם ידעו את ה' אחר כך:

השאלה הי"ב באמרו ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל ולא ידענו מי הוא המלאך הזה והכתוב אמר למעלה וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וכאן אמר שהמלאך הולך והמפרשים אמרו שמלאך ה' היה עמוד הענן אבל אין הכתוב סובלו כי הוא אומר ויסע מלאך האלהים ונאמר ויסע עמוד הענן מפניהם שעמוד הענן אינו המלאך אבל הם דברים מתחלפים ויש מי שפירש מלאך האלהים על משה ועם היות שנאמר וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים הנה לא נקרא בשום מקום משה מלאך האלהים:

השאלה הי"ג באמרו ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה כי אם היה שם ענן וחשך איך האיר את הלילה כי לא זכר הכתוב שהיה שם לא אור ולא אש והרמב"ן פי' החשך הנזכר כאן על יסוד האש כחשך שנזכר במעשה בראשית. ואני כבר פרשתי שם שהאש לא נקרא חשך בשום מקום כל שכן שהכתוב אומר שלא בא עמוד האש למצריים אלא באשמורת הבקר כשנטבעו לא כשנכנסו לים אף שאמרו ולא קרב זה אל זה מורה שהיה זה בסבת החשך לא בסבת האור וזה מבואר מעצמו:

השאלה הי"ד באמרו ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה וגו' כי אם היה שנעשה נס קריעת ים סוף על ידי רוח הקדים והיה הנס והפלא בהביא את רוח קדים לא בשהוא החריב את הים והפכו ליבשה היה ראוי שיאמר הכתוב ויט משה את ידו על הרוח כי הוא נושא הפלא וממנו היה הנס לא מהים עצמו:

השאלה הט"ו איך נואלו שרי צוען ונשתגעו המצריים כלם ומלאם לבם להכנס בים הלא ידעו והלא ראו שאדירים משברי ים והלא ראו המים כמו נד וחומה היו להם מימינם ומשמאלם מעותדים לנפול עליה' ולהטביעם ואיך לא יראו לנפשותם. ואף על פי שראו ישראל נכנסין בו לא מפני זה היה ראוי שיבטחו להכנס שמה כי כבר ראו שבמכות מצרים בהיות יד ה' הויה במקניהם וממקנה ישראל לא מת עד אחד וכן בשאר המכות הפלה ה' חסיד לו וכל שכן במכות בכורות ולכן היה ראוי שיאמרו המצריים אנוסה מפני ישראל בראותם אותם נכנסים בים. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:

ויהי בשלח פרעה וגו' עד וידבר ה' אל משה לאמר וגומר וישובו ויחנו. לפי שיציאת ישראל ממצרים היתה להעלותם אל ארץ הכנעני כמו שאמר למשה בתחלת נבואתו והיה מי שיכוין ללכת אל מקום אחד שיבחר לו הדרך היותר קצר שאפשר להגיע מהרה אל מחוז החפץ. לכן הוצרך הכתוב לבאר הסבה שבעבורה כאשר יצאו ממצרים לא הלכו דרך פלשתים כי הוא היה הדרך היותר קרוב ללכת ארצה כנען וכן כתוב בספר חלוקת הארץ שממצרים עד ירושלים בדרך אשקלון יש בלבד מהלך שמונה ימים והיה מפני זה קרוב הדרך ההוא מאד. וחשש הכתוב שמא יחשוב חושב שהלכו ישראל דרך המדבר כמנהג הבורחים שילכו בדרך עקומה וארוכ' כדי שילפתו ארחו' דרכם ולא ימצאו הרודפים אחריהם. ולכך ביאר הכתוב שלא היתה זאת סבת הליכת ישראל במדבר דרך עקומה ועל זה נאמר ויהי בשלח פרעה את העם רוצה לומר עם היות ששלח פרעה את העם והם יצאו ברשותו ולא בורחי'. הנה לא נחם אותם אלהים בעמוד עננו שיזכור ללכת לדרכם בדרך ארץ פלשתים בעבור שהיה הדרך ההוא קרוב אל מצרים מאד. והנה בעברם דרך ארץ פלשתים תעורר עליהם מלחמת אנשי הארץ שלא יתנו אותם לעבור בארצם כי זה ממנהג הארצות שלא יתנו לעבור בם עם רב כי ישללו הכפרים והמקומות הקטנים וכמו שעשו אדום וסיחון. והנה אם יראו ישראל מלחמה תכף בצאתם ממצרים ב' או ג' ימים להוותם בלתי מלומדי מלחמה יצטערו ממנה וישובו מצרימה כי יבחרו ברע המעטי והוא להשתעבד למצרים יותר מהרע הגדול שהוא היותם נהרגי' במלחמה ויאמרו הנה לא נמלט ממלחמות רבות גם בארץ אשר נלך שמה ולכן הסב אלהים את העם דרך המדבר רוצה לומר בדרך העובר במדבר כדי שיתאחרו זמן מה ויקנו חוזק לב וגבורה להלחם באויביהם והיותר נכון בעיני שזכר הכתוב כאן ג' סבות גדולות שבעבורם לא נחם אלהים לישראל בעמוד עננו ללכת לארץ כנען בדרך ארץ פלשתים הא' היא לפי שישראל יצאו ממצרים בשליחות פרעה ורשותו וידוע שהוא שלחם לעבוד את אלהיהם במדבר כי כן אמר לו משה ויחוגו לי במדבר נלכה דרך שלשת ימים במדבר שתמיד אמרו לו שתהיה הליכתם במדבר. הנה מפני זה לא הוליכם ה' בדרך ארץ פלשתים פן יאמר פרעה משה בדאי הוא וישראל אל ארץ פלשתים הוליכם לא לחוג במדבר ועל זה אמר ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים רוצה לומר בעבור שישראל יצאו בשליחות פרעה וברשותו ומהידוע שהיה לחוג במדבר לכן לא נחם אלהים ללכת אל ארץ כנען בדרך ארץ פלשתים שהיה קרוב למצרים בעבור פרעה שיחשוב שילכו להתגורר בארץ פלשתים. ויהיה וא"ו ולא נחם אלהים נוספת כמו ואם נקבה תלד וטמאה (ירמיה ד' א') אם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד וזו היא הסבה הראשונה רוצה לומר מפני שהיתה יציאתם בשליחות פרעה. והב' שחשש הקדוש ברוך הוא שאם ילכו בדרך ארץ פלשתים הקרוב אליהם לא יתנום הפלשתים לעבור בארצם ויערכו אתם מלחמה וישראל לא היו למודים בכך ולא יעצרו כח להלחם עם הפלשתים ולהיותם בדרך קרוב למצרים ישובו שמה ויתמכרו לעבדים ולשפחות וזאת היא הסבה הב'. ורבותינו דרשו כי קרוב הוא בפנים אחרים רבים ובפרקי רבי אליעזר דרשו כי קרוב הוא קרובה היתה מלחמה ראשונה של בני אפרים שמהרו את הקץ ויצאו ממצרים והרגום הפלשתים מאתים אלף ועל זה נאמר (תלים ע"ח) בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב הה"ד פן ינחם העם בראותם מלחמה זאת מלחמת בני אפרים כשיראו עצמות אחיהם מושלכים בפלשת יחזרו להם והענין כלו שלא הוליכם מפני זה בדרך ההוא ובחר להוליכם דרך המדבר כדי שלא יראו מלחמה עד היותם בארץ סיחון ועוג מלכי האמורי שיהיו אז רחוקים מאד ממצרים ולא ישובו שמה והסבה הזאת היא באמרו כי אמר אלהים ובאה בחסרון וא"ו כמו (חבקוק ג' י"א) שמש ירח עמד זבולה. והסבה הג' היא היותר עצמית והכרחית מהן מפני שלא היה ים בדרך ארץ פלשתים והוא יתברך היה חפץ לקרוע את הים לישראל ולהטביע המצרים בו ולכן הוצרך להוליך את ישראל דרך המדבר לעשות מעשהו בים סוף שהיה בדרך ההוא ועל זה אמר ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף. ואתה דע לך שוא"ו ויסב הוא בכאן במקום למ"ד שהוא אחד משמושי' כמו שזכר רבי יהודה ז"ל והביא מזה המין מהיום ההוא ומעלה מקיר העיר וחוצה כאלו אמר ולהסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף כי זאת היתה הסבה התכליתית להסבם דרך המדבר בעבור ים סוף והיתה ההסבה בעמוד הענן ההולך לפניהם בדרך מדבר והותרו במה שפרשתי השאלות הא' והב'. וספר הכתוב שחשש השם לחולשת לבבם של ישראל שישובו מצרימ' להנצל ממלחמת הפלשתים והוצרך בעבורו להכניסם בים ולהוליכם במדבר עם היות שחמושי' עלו בני ישראל ממצרים רוצה לומר שבאו משם מזויינין בכל כלי זין או שהיו באים בסדר טוב ביד ראשי חמושים מנהיגי הצבא בעם קרבות יחפצו שהוא ממה שיאות לטוב התיקון בכל צבא וכמו שצוה מרע"ה ואתם תעברו חמושים כי הנה עם היותם בוטחים בה' היו מזוינים על דרך סוס מוכן ליום מלחמה ולה' הישועה והנה עם כל זה שעלו חמושים ממצרים ידע יתברך שלא יהיה להם לב להלחם ולא יצליחו וזה אע"פ שהיה זכות גדול ביניהם שלקח משה את עצמות יוסף עמו מפני שהשבע השביע יוסף את בני ישראל לאמר וגו' הנה עם כל זה לא סמכם על הנס והזכות ההוא להוליכם דרך ארץ פלשתים אבל הסבם דרך המדבר לצד יס סוף ומסכות שחנו בראשונה באו ויחנו באיתם שהוא קצה המדבר והותרה במה שפרשתי בזה השאלה הג'. ואמנם אמרו וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגו' ראיתי לאנשים חכמים בעיניהם שאמרו דברים אשר לא כן מהם אמרו שה' הנאמר כאן הוא כנוי לשכל הפועל שהיה משפיע הנבואה במשה ולא יתכן שיתואר בזה השם המפורש הקדוש המיוחד לסבה הראשונה השכל הפועל קטן השכלי. ומהם אמרו שעמוד הענן בשם ה' וגם זה שקר כי הכתוב אומר וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן מורה שאין עמוד הוא. ומהם אמרו ששם ה' נאמר כאן על משה רבינו שהוא היה פועל העמודים האלה והתימה איך לא כסתה כלימה פניהם לדבר כזה והכתוב אומר מיד אחר זה וידבר ה' אל משה לאמר האם יפרשו ה' המקודש הזה פעם על משה ופעם על האלוה הדובר בו. אבל אמיתת הכתוב וכוונתו מבוארת ששם ה' נאמר על האלוה שברא העולם. ואמרו וה' הולך ענינו שהשגחתו היתה הולכת לפניהם לשמרם מכל דבר רע והוא ע"ד (ישעיהו נ״ב:י״ב) כי הולך לפניכם ה' ומאספכם קדוש ישראל ונאמר (מיכ' ב) ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם שהכל הוא רמז להשגחתו העליונה יגיד הכתוב שהוא יתברך ביכלתו והשגחתו עליהם עשה ביסוד האויר עמוד מן השמים עד הארץ ישר ונכון כעמוד והיה זה להנחותם בדרך אשר ילכו בה כי הנה אלו היו הולכים דרך ארץ פלשתים לא היו צריכים למי שיורה אליהם את הדרך כי היה שם דרך סלולה. אמנם במדבר שאין שם דרך ידוע והיו צריכים למי שיורה אליהם את הדרך הספיק הקב"ה צורכם בעמוד הענן ההוא וכן זימן להם עמוד האש שעשה ג"כ ביסוד האויר דבר אשיי עומד מן השמים לארץ כתבנית העמוד שהבית עומד עליו ומלמעלה למטה והיה זה להאור להם לפי שבהיותם במדבר לא יהיו להם נרות ולא שמן להדליק ולמען לא יהיו כרשעים באפלה היה הקב"ה מוליך לפניהם לכבדם ולשמחם עמוד אש כדמות האבוקה הדולקת. וההזמנות האלה זימן להם לפי שידע שהיו עתידים ללכת זמן רב ומסעות רבות במדבר לכן הקדי' לתת להם כל הדברים הצריכים למסעיהם. ואמנם אמרו ללכת יומם ולילה אחשוב שלא נאמר על ישראל שילכו בדרכים יומם ולילה כי ביום היו הולכים ולא בלילה חוץ מליל קריעת ים סוף. והתורה ספרה בזה הדבר התמידי לא מה שהיה לאותה השעה בלבד על כן אמרתי שללכת יומם ולילה חוזר לעמוד הענן ועמוד האש אשר זכר שעשאם האלהים כן כדי שילכו לפני העם יומם ולילה רוצה לומר יומם עמוד הענן ולילה עמוד האש וזהו שביאר מיד באמרו לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה מפני העם רוצה לומר שלא היה מסיר הקב"ה אותם העמודים הא' ביום והא' בלילה מלפני העם וזהו ללכת יומם ולילה והותרה בזה השאלה הד'. ואמנם מה היה עמוד הענן ועמוד האש האלה האם היה עמוד הענן מהעננים המתילדים מהאדים העולים או מטבע אחר וכן עמוד האש האם היה אש יסודי פשוט או אש מורכב מתלהב שורף כאשים הנמצאים אצלנו ובכלל אם היה מציאות שני העמודים ההם טבעי או נסיי נבראו לשעתם או מששת ימי בראשית ואם היה האש וענן הזה הוא אשר ראו ישראל בסיני ביום מתן תורה ואשר מלאו את המשכן ביום הקמתו והאש אשר ירד על המזבח ביום שמיני למלואים ואשר נראה במדבר פתח אהל מועד פעמים רבות ואשר מלא את בית ה' אשר בנה שלמה או היו רבים מטבע אחד או מתחלפי הטבעים. הנה אחקור עליו בע"ה בסוף פרשת פקודי בהקדמת המשכן והוא דרוש נכבד מאד: