אברבנאל על ויקרא יז

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק אעריכה

וידבר ה' וגו' איש איש מבית ישראל אשר ישחט. עד כמעש' ארץ מצרים ויש לשאול בפ' הזאת שאלות:

השאלה הא' למה נאמרה המצו' הזאת למשה וצוהו שידבר אותה לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל והלא כל המצות הי' משה מלמד ראשונ' לאהרן ואח"כ לבניו ואח"כ לכל בני ישראל ומדוע נזכר זה במצוה הזאת ולא בשאר המצות בהיות כן כלם. כי המצו' הזאת כוללת לכל בני ישראל:

השאלה הב' באמרו דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא. כי אם אמר זה על דם הנשחט והוא הדם ששפך בשחיט' מה הי' החטא הזה. והנ' סוף הבהמ' לשחיטה ואף שדם שפך מהב"ח הנשחט אין בזה עון. ואם אמר זה על דם האדם מי הוא זה ואי זה הוא האיש אשר הרג ושפך דמו אשר עליו אמר כן:

השאלה הג' בטעם אסור הדם כי הרב המור' כתב שהיו הכשדיים מואסים את הדם ויחשבוהו לטומא' אבל יאכלו ממנו הרוצים להתחבר עם השדים לדעת מהם העתידות ולכך אסרה התור' הדם באכיל' ונתן להטהר בהזאות ולזרקו על המזבח לכפר' ולכך אמר ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם כמו שאמר בנותן מזרעו למולך שהוא מביא מין ממיני עכו"ם כי לא נאמר כן במצוה אחרת. והרב רבי משה בר נחמן הקשה עליו שהכתובים אינם מורים כן שיאמרו תמיד בטעם אסור הדם כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא כי נפש הבשר בדם הוא הרי שהאסור הוא מפאת הנפש לא מפאת ענין השדים. והתימ' מהרב המורה איך לא ראה הפסוקים שהביא הרב רבי משה בר נחמן ואינו משיב עליהם. ותימה מהרמב"ן איך לא רא' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים האם יוכל הרמב"ן להכחיש זה אף כי בסדר ראה אנכי החזיק הרב רבי משה בר נחמן כדעת הרב המור' שהית' מצות הדם כדי להרחיק עבודת השדים ויחסה לעצמו:

השאלה הד' באמרו במצו' הזאת חקת עולם תהי' זאת להם לדורותם. והיא כי איך יאמר במצוה זו משחיטת פתח אהל מועד חקת עולם כי הנ' משנתנ' תורה נאמר כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' ואכלת בשעריך הרי שאחרי בואם לארץ התיר להם בשר תאוה ולא הי' א"כ המצוה הזאת חקת עולם כי אם לימים מועטים עד בואם אל ארץ נושבת:

השאלה הה' למה בשחוטי חוץ נאמר איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו' ולא זכר הגר אמנם במעלה עולה או זבח חוץ למקדש נאמר איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם וכן באיסור אכילת הדם אמר איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם:

השאלה הו' למה זה במצות שחוטי חוץ נאמר דם יחשב לאיש ההוא ונכרת האיש ההוא וכן במעלה העולה או זבח חוץ למקדש נאמר ונכרת האיש ההוא תמיד בלשון איש ולא בלשון נפש. אמנם באיסור אכילת הדם נאמר ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם והכרתי אותה. כל נפש מכם לא תאכל דם תמיד בלשון נפש ולא בלשון איש:

השאלה הז' במה שאמר כאן שהנפש הוא הדם והדם הוא הנפש והיא דעת קדומי הפלוסופים והיותר מוטעה מכל הדעות שנאמרו בנפש גם תראה בפסוקים חלופים גדולים בענין הזה כי פעם יאמר כי נפש הבשר בדם היא כי הדם בנפש יכפר. מורה שהדם הוא נושא לנפש ופעמים יאמר כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא מורה שהנפש הוא נושא הדם. ופעמים יאמר נפש כל בשר דמו הוא ובסדר ראה אנכי נאמר רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש מורה ששניהם הדם והנפש הם דבר אחד:

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם:

וידבר ה' אל משה דבר אל אהרן ואל בניו וגו' עד כמעשה ארץ מצרים. בעבור שזכרה התור' למעלה עבודת י"ה והקרבנות שנעשו בו והדם שהי' מזה כ"ג לפני לפנים ובהיכל על קרנות מזבח הקטורת ובמזבח העול' ג"כ סמך לזה המצו' הזאת מאיסור הדם מלהקריבו כי אם לה' לבדו לא לשדים ומלאכלו ג"כ להיות מיוחד להקרבת המזבח לא לדבר אחר. ולכן צוה יתברך שידבר זה אל אהרן ואל בניו שהם המקריבים שלא יקריבו עולה או זבח כי אם במקדש ה' ושהם ישחטו השלמים לפני פתח אהל מועד ויזרקו הדם על המזבח ויקטירו החלבים שמה וצו' שידבר זה גם כן לבני ישראל כדי שיכירו וידעו הזאות הדם שהי' עושה כ"ג בי"ה כמה הי' כחם ומעלתם בעבודה ובאמצעות הלמוד הז' הכהנים משרתי ה' ישימו לבם בעבודתם והעם ג"כ. והותר' בזה השאל' הא'. ואמר איש איש מבית ישראל לפי שהמצריים היו עובדים לשדים ומקריבים אליהם קרבנותיהם ולכן צוה שיאמר זה לאיש איש מבית ישראל כי להיותם זרע ברך ה' אין ראוי שישתדלו בעבודות המגואלות ולכך לא נאמר במצוה הזאת ומן הגר הגר בתוכם. מפני שהגרים שהורגלו בעבודת השעירים היו מוטבעים בזה ולכן יחד הלמוד הזה לכל איש ישראל. והיה עיקר המצו' הזאת שכל איש אשר בשם ישראל יכנה אם ישחט בקרב המחנ' שור או כשב או עז שהם שלשת מיני הבהמות שמהם היו מקריבים הקרבנות או שישחטם מחוץ למחנ' הרחק מן הישוב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו להקריב ממנו קרבן לה' לא להכניע דמו לפני לפנים שהוא הנקרא באמת לפני ה' אלא שיקריבהו לפני משכן השם על המזבח החיצון שהוא לפני המשכן. הנה אז דם יחשב לאיש ההוא דם שפך. וי"מ המאמר הז' שהאיש ההוא השוחט יחשב לו כאלו אכל את הדם ההוא כי כיון ששפך אותו יחשב לו כי לאכלו שפכו ולכך יכרת מקרב עמו כמו הנפש האוכלת את הדם. אבל היותר נכון אצלי הוא שהאיש השוחט ההוא בהיותו סב' שבני אדם יבואו ויאכלו שם על הדם הנשפך בשדה מאותה שחיט' אשר שחט אשר זה מעבודת השעירים הי' האיש ההוא השוחט כאלו הביא אל המות והכרת כל בני אדם שיזבחו באותו יום דם במצאם אותו ולכן דם יחשב לאיש ההוא ר"ל שיחשב לו כאלו הוא הרג את הנפש באותו פועל שעשה ששפך את הדם בשחיטתו כי הוא בזה נתן מכשול לפני עור לעבוד עכו"ם ויהי' מפני זה העובד נכרת ולכך יחשב כאלו העובד ההוא הרג את העובד השדים על אותו הדם ומביאו אל המות. הנה א"כ אמרו דם יחשב לאיש ההוא ענינו שיחשב לו כאלו שפך דם האנשים ושיבואו שם לעבוד את השעירים על הדם ההוא וכאלו הוא הרג אותם כי דם שפך. והותר' השאל' הב'. ואמנם בטעם המצו' הזאת כבר הודעתיך בשאלות דרכי הרבנים שלמי אמוני ישראל הרב המיימוני והרב הנחמני ז"ל. ולפי דעתי שניהם נטו מדרך האמת והנכונ'. לפי שהרב המור' יחשוב ששפיכת דם על פני השדה והאכיל' סביבו היא אזהר' אחת וכן אכילת הדם. שניהם לתכלית אחד נאסרו ולכן ישיגוהו הספקות שזכר הרב הנחמני שהתור' נתנ' באכילת הדם טעם מפאת הנפש לא מפאת השעירים. אמנם הרמב"ן ג"כ חשב ששחיטת חוץ והאכיל' על הדם וכן אכילת הדם ששניהם נאסרו כאן בפרש' היו דבר אחד ובטעם אחד נאסרו והוא מפאת הנפש כמו שזכר ויתחייב אליו ספק גדול לא יוכל להמלט ממנו והוא שהתור' ביאר' טעם האכיל' על הדם באמרו ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם. ומפני זה נראה לי לחלק הפרש' ומצותי' כי בראשונ' צות' איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנ' או אשר ישחט מחוץ למחנ' ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' וגו' ואין הכוונ' במצו' הזאת לאיסור אכילת הדם כי אם לאיסור שפיכתו במדבר או במקום שבני אדם יתקבצו סביבו. וזכר מיד טעם המצו' הזאת שהוא כדי שיזרוק הכהן את הדם על מזבח השם ולא ישאר הדם על הארץ והיה זה סבה שיתקבצו בני אדם סביבו וכמו שהזהיר על זה לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו. ומפני שהי' זה טעם המצוה הזאת נאמר כאן ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים רוצה לומר שהיו עובדים אותם כשהיו במצרים כי האכילה על הדם וההתקבץ סביבו הי' מעבודות השדים ודרכי הנחושים. ובמצו' הזאת צדקו דברי הרב המור' וטעמו בתור' אין לברוח ממנו. וכן תמצא שבסדר ראה אנכי אצל רק חזק לבלתי אכול הדם כתב הרב הנחמני שהיה איסור אכילת הדם מפני עבודת השעירים וזכרו בשם עצמו ולא זכרו בשם זולתו. ואחרי שהשלים הכתוב בזכרון המצוה הזאת זכר מצוה אחרת והוא שלא יאכל אדם כל דם והוא אמרו ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם וזהו צווי אחר. הנה אם כן הרב המורה נטה מדרך יושר בתתו לשתי המצות האלה טעם השעירים. לפי שהכתוב לא נתן הטעם ההוא אלא בשחיטת חוץ וההתקבץ על הדם. אבל אכילת הדם נאסרה מטעם אחר והוא הטעם שביארה התורה מפאת הנפש. והרב רבי משה בר נחמן הכחיש טעם עבודת השעירים בשתי המצות יחד וגם זה בלתי ראוי כי התור' נתנה הטעם ההוא במצוה הראשונ' ואיך יוכל הרב הנחמני להכחישו. ואמנם טעם כי נפש הבשר בדם הוא לא נתנה אותו התור' אלא לאיסור אכילת הדם שהוא המצו' השנית לא הראשונה. והנה התורה הבדיל' בין שתי המצות האלה ונתנה בכל אחת מהן טעם וסבה בפני עצמו. ואיך נוכל אנחנו לקבצם והיו לאחדים בידינו כי הנה איסור שחיטת חוץ הוא משום לא תאכלו על הדם ולא יתקבצו סביבו ולכך אסר' אותה התור' להרחיקם מעבודות השעירים. אמנם אכילת הדם לא אסרה התור' מאותו הטעם אלא מפאת הנפש וכמו שאבאר והותר' בזה השאל' הג'. ואין לאומר שיאמר שהמצו' הראשונ' משחיטת חוץ לא נאמר' להרחיקם מעבודת השדים אלא כדי שיביאו זבחי שלמיהם למשכן ה' לתת מאכל לכהנים וחלק למזבח כי היו הקרבנות במדבר מועטים. והכתוב מבאר זה מאמרו ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירי' אשר הם זובחים על פני השדה והביאום לה' אל פתח אהל מועד אל הכהן וזבחו וגו' וזרק הכהן את הדם אל מזבח השם פתח אהל מועד והקטיר החלב לריח ניחוח לה' וסמוך לזה אמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו'. ואין הדבר כן למה לא נתן בחלב הטעם שנתן בדם ושניהם אסורים כאחד באכיל' שנא' כל חלב וכל דם לא תאכלו. הנה התשוב' ע"ז מבוארת שלא צוה יתברך בקרבנות מפני צורך הכהנים ומאכלם אלא מפני תועלת המקריבים אותם. האמנם חששה התור' לדברים הרעים שהי' אפשר שיקרו בזה והרחיקתם מהם לפי שישראל היו רגילים במצרי' לעבוד את השדים והיו מתקבצים סביב הדם ואוכלים עליו צוה יתברך שיביאו את זבחיהם פתח אהל מועד אל הכהן כדי שהוא יזרוק את הדם על המזבח ויקטיר החלב לריח ניחח וכ"ז כדי שלא יזבחו עוד את זבחיה' לשעירי' שהיו עובדים במצרים. ואמנם החלב לא צוה יתברך להקריבו מאותו טעם שצוה מהדם אלא מהסב' שזכרתי בסדר ויקרא. ולפי שהי' מעלה להב ועשן במזבח. והנה נקראו השדים שעירי' או מפני שיסתער האדם מהם או שהם נראים מדלגים בתמונת השעירי'. הנה התבאר שהתכלית האחרון העצמי במצו' הזאת הי' להרחיק' מעבודת השדים ועליו נאמר חקת עולם תהי' זאת להם לדורותם שלא אמר זה על שחיטת חוץ כי הנה מיד כשבאו לארץ התיר להם בשר תאוה. אבל אמר חקת עולם על הרחקת עבודת השדי' והזביח' לשעירים ולדם כי תשאר להם ההזהר' וההרחק' ההיא לחקת עולם והותר' בזה השאל' הד'. ואמנם מה שאמר עוד בפרש' הזאת ואליהם תאמר איש איש מבני ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו ענינו לומר שלא יחשוב אדם לשחוט בשדה ולעשות שם במה ולהקריב עליה קרבנו כי הנה יהי' זה יותר קשה מן הראשון לפי שאחדו' המזבח והמשכן מורה על אחדות האלוה המנהיג אותם ומשגיח בהם ובהיותם מעלים עולה או זבח בבמה או במזבח אחר הי' כאלו יאמינו ברבוי האלוהות ושאינו ית' אחד. ולהיות זה שקר בדוי בחק האמונ' האמתית יותר מעבודת השדים לכן אמר ואליהם תאמר איש איש מבית ישראל ומן הגר כלו' שלא לבד יתחייב בזה כל איש ישראל. אבל גם הגרים אשר יגורו בתוכם אם יקריבו קרבן חוץ ממזבח ה' יהיו נכרתים מעם השם כי אחרי שהגר ההוא אינו מאמין בסבה הראשונ' ככל בני ישראל לא יהי' חלקו עמהם ולכך אמר ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה' כי בהקריבו בבמה או במזבח אחר הוציא את עצמו מן הכלל לעבוד אלהים אחרים ולכך יכרת. ואחרי שהזהיר על שחיטת חוץ וההקרב' בבמות באה המצו' הב' והיא לאסור אכילת הדם. וכלל בה כל איש ישראל והגר הגר בתוכם. לפי שהטעם בה הוא מפני שלמות הנפש ככל איש ישראל והשארות' מה שא"כ רוח הבהמ' היורדת למטה לארץ וכמו שאבאר. ובעבור שהאפיקורסות באמונות כאלו תאמר בפנת האחדו' וכן בפנת השארות הנפש. אין ראוי שיהי' בעם ישראל ולא בגרים הנטפלים להם פן ינשכו את העם בפיה' כנחשי' צפעוני' לכן אמר באיסור אכילת הדם ומן הגר הגר בתוכם כמו שנא' באיסור ההקרב' בבמה להיותו ג"כ הפסד בפינות האמונות. ולכן זכר הכתוב המצו' הזאת כלה בלשון נפש ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם כל נפש מכם לא תאכל דם לא זכר המצו' הזאת בלשון איש איש כמו שזכרו למעלה והותרו בזה השאל' הה' והו':

והנה למה נאסר אכילת הדם כבר זכרתי בו טעמים בכדר ויקרא ועתה כפי ענין הפרשה הזאת ראוי לזכור בו עוד דברים ממה שכתבתי וג"כ ממה שלא כתבתי. והוא שג' סבות כוונה התור' באיסור הזה. האחד שהדם הוא מרכב הרוח החיוני ובו תשולח הנפש לכל האיברים להיות תולדתו ושלוחו מן הלב כמו שהתבאר בי"א מספר ב"ח שהורידים והשיירנים צומחים מן הלב וממנו ישתלח הכח החיוני והנפשיי והזן באמצעות הדם והרוח אשר בהם. והנה צוה שעל המזבח יקריב אדם את קרבנו ויהי' גוף הבהמ' ובשרה תחת גופו ובשרו של הבעל המקריב ויהי' דם הבהמ' מפאת הנפש החיונית הנשוא' בו תחת נפש האדם נפש תחת נפש כי לא יוכל האדם להקריב דבר ממושש מתיחס אל הנפש כי אם הדם כי כמו שראוי לאד' שישפוך את נפשו לפני ה' ולחמסה ע"ד כבוד שמו ככה ישפוך את הנפש הקרבן תחת נפשו על מזבח השם כי רוח מלפניו יעטוף וע"ז נאמר כאן כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכ' כי הדם הוא בנפש יכפר. והתבונן אמרו כי נפש הבשר שביאר הכתוב בזה שאין הכוונה בו על הנפש המשכלת אלא על הנפש החיונית שהיא נפש הבשר והיא נשואה בדם. ולכך צוה יתברך שיתקרב הדם על המזבח כדי שיכפר על הנפשות. ואמרו כי הדם הוא בנפש יכפר. ענינו כי הדם בעבור הנפש הנשוא' בו יכפר עליכם ולזה תמצא שבאה כל האזהר' הזאת בלשון נפש לפי שהי' האיסור הזה מפאת הנפש זעם היות נפש האדם שכלית ונבדלת במין מנפש הבהמ' הנה הית' נפש הבהמ' כפרה על נפש האדם מפני שתוף השם גם שיכפר דם הקרבן על נפש האדם החיונית במה שחטא' בתאוותיה החיונית וצריכ' סליח' וכפר' בקרבן והנשמ' השכלית תהי' כפרת' בתשוב' ויושר אמונותי' וזהו הטעם והסב' הראשונ'.

והטעם השני הוא שנאסר הדם באכיל' מצד עצמו לפי שהנזון ישוב לטבע המזון והיו לבשר אחד וכאשר יאכל אדם דם כל בשר אין ספק שיתחבר דם הנאכל עם דם האוכל האנושי והיו לאחדים ויתילד מזה עובי וגסות בדם האוכל ובנפשו הנשוא' בו ותשוב האנושי קרוב לטבע הדם הבהמי שהי' בבשר הנאכל כי הנה כל אשר יאכל האד' בשאר המזונות לא יעשה זה לפי שהם ישתנו בשנויים ועכולים רבים באצטו' ובכבד ובעורקים וידחו מהם מותרו' רבים עד שישוב המזון לטבע הנזון. אבל הדם להיותו כבר מבושל ומעוכל בשלמותו כב"ח כאשר יאכל אדם אותו יקחהו הטבע האנושי כמו שהוא ולא יעשה בו העכולים והשנויים שיעש' בבשר ובשאר המזונות וכאשר יאכל יקח הטבע אותו כמו שהוא מבלי עכול אחר ויתמזג דם האדם ויזון מדם הבהמ' ונפש האדם החיונית בתאוותי' תתאו' כנפש הבהמ' וזוהר השכל הנשפך עליה יחשך ויגעו דמים בדמים להרתיח החום הטבעי ביותר ולחבר אליו טבע הנפש הבהמית עד שיקנ' בזה האדם האוכל את הדם טבע בהמי ונפשו הנמשכת אחרי המזג תתאוה לתאות הבהמיות ומזה יתחייב אליהם ר"ל לאנשים האוכלי' את הדם שמרה תהי' באחרונ'. והטעם בזה ביאר יתברך כאן באמרו ע"כ אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם ר"ל שלהיותם בני ישראל ששר עם אלהים ועם אנשים והוא ישורון ישר ונפשו מרוחק מהבהמו' כל נפש מכם השלמים באמונותיכם ובמדותיכם לא תאכל דם. ולא די שלבני ישראל השלמים אסרתי זה אבל גם הגר הגר בתוכם לא יאכל דם עד שהצד ציד שיבא מן השדה שלא יוכל להביאו אל פתח אהל מועד לפי שמביאין הציד אחר שמת צויתי שישפוך את דמו וכסהו בעפר כדי שלא יבא לאכלו. ונתן הטעם בזה באמרו כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. ואין פירש הכתוב שהנפש נושא לדם ולא שדמו במקום נפשו כמו שפירש"י (בראשי' ט') וגם אין הנפש בכאן רמז לגוף כמו שפירש הרמב"ן. אבל פירושו שהדם הוא מתחבר לנפש ודבק עמו וכן כתב הראב"ע דמו בנפשו הוא דבק עם הנפש כי ידוע שהגידים היוצאים מפאת שמאל הלב מחולקים בחצי דם והרוח כדמות שמן זית עם האור וכו'. ולדעתו בי"ת בנפשו במקום עם כמו וברכבו ובפרשיו. בתופים ובמחולות. יאמר כי נפש כל בשר דמו עם נפשו הוא ולכן אמרתי לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כדי שלא תתערב הנפש החיונית שבכם בנפש הבהמית כי עם היות שתיהן נפשות חיוניות כבר זכר החכם שאין החיות אשר באדם המוכן לקבל הכח השכלי כמו החיות אשר בשאר ב"ח שאינו מוכן לקבלו. ואפשר לומר שבי"ת דמו בנפשו כבי"ת הפעל כמו יתארהו בשרד ובמחוגה יתארהו. יאמר שהדם הוא ככלי לנפש הנשוא' בו והנפש היא מהוה את הדם כי היא פועלת העכול ומזאת הבחינ' יאמר דמו בנפשו הוא שהדם הוא מפועל הנפש וצדקו א"כ שני המאמרים האחד שהנפש בדם בהתיחסות הדבר לנושאו. והשני שהדם הוא בנפש כי הוא מפעולתה:

והטעם הג' והוא כי הדם בב"ח הוא במקום הנפש בו כי אנחנו לא נראה את הנפש אשר בחי אבל נראה את הדם שהיא נשואה בו ואם יאכל אדם את הבשר ואת הדם הי' כאלו אכל את הב"ח כלו בגוף ונפש כמו שהוא וכבר נאסר לבני נח אבר מן החי ואם יאכל אדם הבש' והדם מן הבהמה יהי' כאלו אכל אבר ממנה וגופה וגם נפשה כאשר הוא בחיי' והוא דבר מגונ' מאד. ולבני נח נאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו שפירושו כמו שזכרתי שם עם נפשו שהוא דמו לא תאכלו. וגם הטעם הזה זכרו הכתוב כאן במה שאמר כי נפש כל בשר דמו הוא כל אוכליו יכרת ר"ל כי נפש כל בשר הוא דמו אחרי שהנפש נשואה בו. הנה א"כ יאמר ע"ד ההבערה והכללות שהוא הוא. ואפשר לפרש שיחסר בכתוב הזה בי"ת כמו כי ששת ימים עשה השם כאלו אמר כי נפש כל בשר בדמו הוא ולכן כל אוכליו יכרת ולא הי' זה לבד מזה הטעם הג'. אלא מהתחברות שני טעמים אחרים עמו. ולכן זכר העונש בטעם הזה האחרון. ומאשר אמר הכתוב בכל שלשת הפעמים האלה נפש כל בשר ידענו שלא דבר הכתוב אלא בנפש החיונית לא בנאכל ולא באוכל. הנה התבארו שלשת הטעמים שזכר הכתוב כאן באיסור אכילת הדם. ולמה באו בזה שלש לשונות פעם יאמר שהנפש בדם ופעם יאמר שהדם בנפש יאמר כי הדם הוא הנפש וכלם אמתיים בבחינות מתחלפות והותר' בזה השאל' הז'. וע"ז נאמר במשנה תור' רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר וכמו שיתבאר שם בע"ה. והנה הרמב"ן לא שער בזה כי אם טעם אחד וכתב שהיו הדם והנפש ד"א מעורבים זה בזה כענין המים ביין בתוך הכוס ואינו כן. ואחרי שהזהיר' תור' מאכילת הדם הזהיר' עוד מאכילת הבשר מהנבל' והטרפ' שהם דבר טומא' ויטמא אותם. ולכך צוה שהאוכל מהם יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים וטמא עד הערב ואשר לא יעשה כך ונשא עונו ר"ל אם יאכל קדש או יכנס למקדש חייב על טומא' זו כשאר הטומאות וכבר פירשו חז"ל ונשא עונו על רחיצת גופו בכרת ועל כבוס בגדים במלקות: