אברבנאל על ויקרא ז

<< · אברבנאל · על ויקרא · ז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק א

וזאת תורת האשם וגו' עד וזאת תורת זבח השלמים אחרי שזכר תורת החטאת זכר תורת האשם המצרן אליו ונמשך אחריו והנה זכר כאן באשם דרכים מחודשים שלא נזכרו עד הנה. אם להודיע שהאשם קדש קדשים הוא רוצה לומר שאינו מהקדשים הקלים. אלא מקדשי הקדשים ואם לבאר מקום שחיטת האשם שהוא במקום אשר שחט את העולה. ומלבד זה כתב רש"י שעד כאן לא נתחדשו אמורין באשם לכך נתפרשו כאן. אבל בחטאת כבר נתפרשו בסדר ויקרא. אבל נשאר לשאול למה נתפרשו אימורי חטאת ואימורי שלמים בסדר ויקרא ולא נתפרשו שם אימורי האשם עד שהוצרך מפני זה לזכרם כאן. והתשובה בזה היא שבחטאת ובשלמים באו קרבנות מתחלפים מכל מיני בהמה שור שה כשבים ושה עזים. ואם מצד רצון המקריב כמו שהענין בשלמים ואם מצד מדרגות המקריב כמו שהוא בחטאת. ולפי שהיו מהם מי שהיה באמוריו אליה ומי שאין אליה באמוריו לכן הוצרך לפרט בכל קרבן מהם האמורים שלו. אמנם האשמות שבסדר ויקרא הם שלש באות עלשלשה מיני העונות מתחלפים והאשמות שלהם אין בהם חלוף כלל. ואם בא לפרש אמורי האשם בסדר ויקרא. הנה בהכרח יפרשהו אם בכל שלשת מיני האשם. ואם בשני' מהם או באחד מהם ולא היה נכון לעשות שום צד מהצדדים האלה כי אם כדי לפרש האמורים בשלשתם יכפול דבר שלשה פעמים בלא תועלת. ואם יפרש האמורים בשנים מהאשמות ההם או באחד מהם אין קצתם יותר ראוים לשיפורש זה בהם יותר מקצתם ולזה אין לפרש האמורים בזה יותר מבזה. ואחרי היות שלשת הצדדים הנזכרים בלתי נכונים היה יותר ראוי לעזבם כלם ולפרש דין אמורי האשם בפרשה בפני עצמה שאינה נוגעת לזה יותר מלזה ולפרשה פעם אחת ולא עוד ויספיק לכל האשמות בין שיהיו של איל כמו שנזכרים בסדר ויקרא ואשם שפחה חרופה בין שיהיו של כבש כמו אשם נזיר ומצורע כי אין חלוף בהם. והנה קרא את האשם קדש קדשים וכן קרא את החטאת בהיות שניהם באים על חטא והשלמי' שאינם באים על חטא היו קדשים קלים לפי שרמז בזה מעלת בעלי התשובה שלא ידמה בעצמו שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות אשר עשו. אין הדבר כן כי הוא אהוב ונחמד לפני בוראו כאלו לא חטא בעולם. ולא עוד אלא ששבח גדול יש לו שטעם טעם חטא ופי' ממנו וכבש את יצרו וכאמרם ז"ל (ברכות דף ל"ד) מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד שם. והנה השלמים אינם באים על חטא. ולרמוז מעלת בעלי התשובה קרא השם קרבנותיהם חטאות ואשמות קדשי הקדשים להודיע שקרבנותיהם נערכים אצל השם ערך גדול. ונשארו השלמים שהם קרבנות הצדיקים גמורים שאין מביאים חטאות ואשמות כי לא נתחייבו בהם ונקראו בשם קדשים קלים. ומזה הטעם נקראת ג"כ המנחה קדש הקדשים לרמוז על מעלת העניים והאביונים המבקשים את השם וכן כתב רש"י נפש כי תקריב מנחה לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה מי דרכו להתנדב מנחה עני אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו ומזה הצד נקראו החטאת והאשם קדש קדשים. והותרה בזה השאלה הט"ו. ופירש הכתוב כאן החלק שיאכלו הכהני' מהאישים ושהכהן המקריב עולת איש והוא הדין לחטאת ולאשם הנזכרים למעלה שעור הבהמה אשר הקריב לו יהיה. האמנם זכר עולה להגיד שעם היות שכלה כליל לגבוה העור שלה לא ישרף אבל יהיה לכהן שהקריבה. ומזה למדנו על שאר הקרבנות שיש להם חלק לכהנים שכן יהיה וכאשר נתן המשפטים האלה כוללים בזבחים זכר אחריהם איך יחלוקו הכהנים המנחה כי אם תהיה מאפה תנור ומחבת ומרחשת יהיו כלם לכהן המקריב ושאר המנחות כלם היו מתחלקות לכל בני אהרן. וכתב הרמב"ן שהיה זה מפני שטרח הכהן באפייתן. ולרבותינו בזה דרך אחר:

פסוק יא

וזאת תורת זבח השלמים וגו' עד דבר אל בני ישראל לאמר כל חלב שור וכשב ועז. עתה יפרש תורת השלמים. וכבר מפורש בסדר שלח לך שהשלמים בכללם טעונות מנחה סולת בלולה בשמן ויין לנסך דכתיב ועשיתם אשה לה' עולה או זבח והמנחה והשמן היו נקטרין דכתיב אשה ריח ניחוח לה' ופרש"י אינו מוסב אלא על המנחה והשמן אבל היין אינו אשה שאינו נתן על האש. וכתב הרלב"ג ולפי שאי אפשר לשפכו על האש אשר על המזבח כי יכבה היין את האש והתורה הזהירה מלכבותו הנה הוא מבואר שהיו במזבח כמין חוטמין שמשם יצא היין למטה במקום שלא יתלכלך המקדש מפני כבוד השם הנה זהו משפט השלמים ולא היה מהם לכהן בשר אלא בלבד חזה ושוק ובא הכתוב הזה וחדש שאם יהיו השלמים על תודה שיהיו טעונין לחם והוא אמרו אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלת מצות וגומר ושיהיה לכהנים מהם בשר ולחם רוצה לומר בשר חזה ושוק ולחם מצה וחמץ אחד מכל קרבן ושאר הבשר והלחם נאכל לבעלים. וטעם הלחם הזה לשלמי תודה כדי להגדיל השמחה להשלימה לכהנים ולבעלים כדרך שעושי' בני אדם בשעת שמחתם שהם שמחי' ומשמחים את רעיהם ולפי שבזמן הגאולה העתידה יזבחו זבחי צדק שהם השלמים וכמו שכתוב (ישעיהו נ״ו:ו׳-ז׳) והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. ויזבחו זבחי תודה וישמחו בם הכהנים והבעלים אמר הנביא (ירמיהו ל״א:י״א-י״ב) כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר והיתה נפשם כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה עוד. וכתיב אז תשמח בתולה במחול וגו'. ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי אל טובי ישבעו נאם ה'. הנה בני בקר וצאן אלו הם השלמים והדגן והתירוש והיצהר רמז ללחמי מצות בלולות בשמן והתירוש עם היות שלא בא עם השלמים לשתיה היו שותים הכהנים יין של תרומה או של חולין בסעודת השלמים ההם וכן הבעלים היו שותים יין של חולין דכתיב (דברים כ"ז ז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך ואין שמחה אלא ביין. דכתיב ויין ישמח לבב אנוש. וכן מצינו בדוד ששלח אשישה אחת יין עם אשפר השלמים. והנה אמר אם על תודה יקריבנו ר"ל אם על הודאה על נס שנעשה לו אם הוא מיורדי הים באניות או מהולכי מדברות וחבושי בבית האסורים או חולה שנתרפא שצריכים להודות דכתיב (תהילים ק״ז:כ״א-כ״ב) יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה. הנה אז חייבו הכתוב על זבח התודה שהוא הבשר אשר הקריב לשלמים חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו שהם כמו שכ' רש"י ארבעה מיני לחם שלשה מהם מצות והם חלות ורקיקים ורבוכים ואחד חמץ והטעם שהיו שלמי תודה ד' מינים מהלחם ושהיו שלשת מהם מצה ואחד חמץ. הוא לרמוז שהטובות בעולם הזה הן יותר מן הרעות הפך מחשבת הסכלים וכמו שכתב הרב המורה פי"ב ח"ג ושם ביאר שהרעות הנופלות לבני אדם הם מפאת עצמם כי הם ישובו כלם אל אחד מג' מינים. הא' מאשר הוא בעל חומר הווה נפסד כי מזה יבואו עליו מומים גדולים ובטול איברים בכלל היצירה. והמין הב' מה שאירע לבני אדם בהתגבר קצתם על קצתם. והמין הג' מה שירע לבני אדם מפעולתו בעצמו בהרבות המאכל והמשתה והמשגל וסכנות עצומות כרכיבת הימים ועבודת המלכים כמאמר שלמה אולת אדם תסלף דרכו וגו' ואחרי שהתישב זה אומר ששם מצה זו יורה על המריבה כמו אוהב מצה. ושם חמץ יורה על העכוב והמתון וכמו שארז"ל אשרי דיין שמחמץ את דינו. ולפי שהאדם מוכן אל הרעות הבאות עליו משלשת המינים הנזכרים. הנה הוא ממהר אם בפיו ובפרסום ואם בלבו ובמחשבותיו לנצוח ולריב עם השם כמו שעשה איוב ולכך צוה השם להביא עם השלמים של תודה ג' מיני מצה כנגד שלשת מיני המריבות שהאדם מריב עם שלשת מיני הרעות הבאות עליו כאומר זכור בבא עליך תלאות ואתה בא לריב עם השם זכור כי עשה עמך נפלאות ולמוד היטב ולזה בבואך לריב עם השם התעכב במתון ולבך אל ימהר להוציא דבר כנגד השם לומר שאינו משגיח או אינו רוצה להיטיב לך לכך צוה להביא חלות לחם חמץ כלומר חמץ דינך ומשפטיך לפני השם ואז תפסוק את הדין כי הוא אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. ואפשר לומר עוד שהיו שלמי תודה באים עם לחם רב כדי שבעל השלמים כשהוא מקדיש קרואיו לא יחסר לחמו כי אם לא יהיה לו לחם ברבוי ולשובע ימנע מלהקדיש קרואיו לאכול עמו שלמיו כי הבשר לא יאכל מבלי לחם. ולכן צוה להביא עם השלמים לחם רב מספיק לכל בשר שלמי התודה בהיותם מן המין הבינוני שהוא כבש. כי הנה הכבש הבינוני הוא כמו עשרים ליטרי' והצטרכו לו ארבעים לחמים שני לחמים לליטרא אחת. וכך היה מספר לחמי התודה ועם זה נשיב גם כן למה הבדיל השם שלמי תודה להיותם נאכלים ליום ולילה ושאר השלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד כמו שמבואר בפרשה. כי הנה היה זה כדי לפרסם הנס וזה שהבעל שלמי תודה כשהוא רואה ששלמיו אינם נאכלים אלא ליום ולילה עד חצות הוא מזמין על שלמי תודתו אחיו ואוהביו ומיודעיו לאכול ולשמוח עמו וישאלו זה את זה על מה היה תודתו והוא יגיד להם הנסים והנפלאות שעשה עמו השם וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. ואלו היו שלמי תודה נאכלים כשאר השלמים לשני ימים ולילה אחד לא היה הבעל מזמין לשום אדם כי לשני ימים ולילה אחד בבית אחד יאכל. אבל בראותו הבשר והלחם רב בביתו ושלא יאכל אלא ליום ולילה אחד בהכרח יקרא רבים ממיודעיו ואחוזת מרעהו לאכול פן יהיה ביום המחרת ללעג ולקלס לבני אדם הרואים אותו שורף כמות גדול מתודת שלמיו ואת אחיו ואוהביו לא קרא והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הט"ז והי"ז. ואמר והקריב ממנו רוצה לומר אחד מכל קרבן תרומת ה' לכהן ראוי לפרש למה נתן השם ד' לחמים לכהן לא פחות ולא יותר. והטעם בזה הוא לפי שהיה חלק הכהן משלמי התודה החזה והשוק ושיער הכתוב שהחזה והשוק יצטרכו ויספיקו להם ד' לחמים. ולפי שהיו ד' לחמים עשירית הארבעים שצוה להביא' יש לנו לדון שהחזה והשוק ראוי שיהיו בכמותם כמו עשירית הבהמה. ומכאן נפתח השער לחכמי האמת לקצוב החזה והשוק כפי מה שקצבו שהוא מעשר גוף הבהמה. ואמנם למה לא הטעין הכתוב לחמי שלמי התודה שיהיו עולים ויורדים כפי הבהמה הנקרבת שנאמר ומנחתם ונסכיהם כמדובר שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש ויין כנסכו. וכן היה ראוי שיהיו שלמי תודת פר שעור גדול ושני שלישים לאיל ושליש אחד לכבש. והטעם בזה הוא שלא רצה השם להטריח את בעל שלמי התודה לעשות זה ע"י צווי ומסר הענין לו כשהיה זבח שלמיו פר לעשות אחד משני דברים אם שירבה לחם חול בפני עצמו כשעור שיספיק למה שנשאר לו לאכול מן הפר ואם שישלח למיודעיו חלק חלק מן הבשר אם יהיה עליו לטורח להזמין כלם על שלחנו. האמנם למה לא קבע הכתוב זמן לקדשי הקדשים שיהיו נאכלים ליום ולילה כמו ששנינו באיזהו מקומן וכמו שקבע זמן לשלמי תודה שיהיו נאכלים ליום ולילה אחת. הנה התשוב' בזה הוא שנסמך על מה שפירש בשלמי איל המלואי' כי שם נאמר את איל המלואים תקח ובשלת את בשרו במקום קדוש ופירש"י (שמות כ״ט:ל״א) במקום קדוש בחצר אהל מועד שהם קה"ק היו ושם נאמר ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבקר ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא למדנו שכל הנאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד שהם קדשי הקדשים אינו נאכל אלא ליום ולילה אחד. ולזה לא הוצרך הכתוב לבארו כאן. והותרה בזה השאלה הי"ח ואחרי שזכר הכתוב שלמי התודה זכר אחריו שלמי נדר ונדבה והם הבאים ע"ד תפלה ונדר שיקריב אדם שלמיו לה' כדי שיצליחו מעשיו כמאמר המשורר (תהלים קט"ז ט') אנא ה' כי אני עבדך אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא. נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים הללויה ר"ל שהיו הכהנים אוכלים בשר השלמים ההמה בחצרות בית ה' והבעלים היו אוכלים הנשאר בתוככי ירושלים והנה זכר ראשונה שלמי תודה קודם שלמי נדר לפי שהם יותר מצויים. ולפי שרצה להקדים שלמי תודה כדי שיהיו מסודרים באמצע בין קדשי הקדשים שהם החטאת והאשם ובין קדשים קלים שהם נדר ונדבה למה שיש בהם צד הדמות לקדשי הקדשים ושאלו ואלו נאכלים ליום ולילה אחת וצד הדמות עם קדשים קלים שהם נאכלים בכל העיר וזה שקדשי הקדשים נאכלים לפנים מן הקלעים ליום ולילה עד חצות וקדשים קלים נאכלים בכל העיר לשני ימים ולילה אחת. ואמנם שלמי תודה הם נאכלים בכל העיר ליום ולילה עד חצות כי הוא אמצעי ביניהם. ואמנם למה לא קבע הכתוב מקום לקדשים קלים שיהיו נאכלים בכל העיר כמו ששנינו באיזהו מקומן וכמו שקבע מקום לקדשי הקדשים שתהיה במקום קדוש. הנה הוא לפי שאחרי שקבע מקום לקדשי הקדשים שהם החטאת והמנחה והאשם ואיל המלואים שבכלם נאמר שיאכלו במקום קדוש ולא קבע מקום לקדשים קלים יראה שהקלים נאכלים בכל מחנה ישראל. וממה שהזהיר על בשר השלמים שיהיה נאכל בטהרה באמרו והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף. והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. למדנו שצריכין לאכול השלמים במקום טהור והוא מחנה ישראל שהוא טהור מלהכנס שם מצורעים. ולפי שירושלים לא נתחלקה לשבטים היתה כמחנה ישראל. ולכן הקדשים קלים היו נאכלים במדבר בכל מחנה ישראל ובארץ היו נאכלים בכל עיר ירושלים. ומפני זה נאמר בסדר שמיני וידבר משה אל אהרן וגו' קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה מצות אצל המזבח כי קדש קדשים היא ואכלתם אותה במקום קדוש ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור. ופרש"י במקום טהור וכי את הראשונים אכלו במקום טמא אלא הראשונים שהם קדשי הקדשים הוזכרה אכילתן במקום קדוש אבל אלו אין צריכין תוך הקלעים אבל צריכין הם ליאכל תוך מחנה ישראל שהוא טהור מלהכנס שם מצורעים מכאן שקדשים קלים נאכלים בכל העיר. ואמנם למה לא נקראו שלמי תודה קדשי הקדשים כשלמי המלואים בהיות דינם שוה. הנה הוא לפי שאין הזמן גורם להבדיל בין קדשי הקדשים לקדשים קלים. אלא המקום גורם. והנאכלים במקום קדוש הם קדשי הקדשי'. והנאכלים בכל העיר הם קדשים קלים. ואף כי יהיו נאכלים ליום ולילה כשלמי התודה. ובהיות שלמי התודה קדשים קלים ונאכלים בכל העיר כשאר הקדשים הקלים. מה שצוה שיהיו נאכלי' ליום ולילה אין הכוונה לעשותם קדשי הקדשים. אלא להיות זה סבה להקדיש קרואיו לפרסם הנס כמו שביארתי. ואי איפשר לאכלם בעזרה כי ישראל לא יאכלו בעזרה. גם ששם אי איפשר שיקדיש קרואיו. והנה אמר לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה ולא אמר המקריב או המכפר. הוא לפי שהכהן המכפר הוא הזורק את הדם ולכן אמר בסדר אחרי מות כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר. ולפי שהיה עיקר הכפרה בזריקת הדם לכן אמר לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה ולא אמר המקריב או המכפר לפי שהכהן המכפר הוא הזורק את הדם. והותרו במה שפירשתי בזה שתי השאלות הי"ט והכ':

ואמרו ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל. יראה מדרך הפשט שהקל בשלמי תודה שתי קולות. האחת שלא יצוה לשרפו מיד ביום הבקר היום השני כמו שאמר במלואים ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבקר ושרפת את הנותר באש. והב' שלא אמר על הנאכל ממנו ביום השני והנפש האוכלת ממנה עונה תשא כמו שאמר על האוכל שלמי נדר ונדבה ביום השלישי וטעם זה הוא לרמוז שלא צוה לאכלו ביום קרבנו בלבד. אלא כדי שבעל השלמים יקדיש קרואיו לאכול עמו כאמור מצורף שהבשר לא יפסד ביום השני לשחיטתו כמו שיפסד ליום השלישי ואמר והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה וחזר לומר שנית נפש אשר תגע בכל טמא ואכל מבשר זבח השלמים לה' ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. הרי הראב"ע הרגיש בכפל הזה ואמר וטומאתו עליו שהיה טמא מעצמו כזב ומצורע. גם בעבור מקרה לילה. ואחריו נמשך הרלב"ג אבל כשהגיעו אל פסוק אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקריב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה' העלים הראב"ע פנים ממנו כי הוא כנגד פירושו לפי שהזכיר במקום אחר טומאתו כזב ומצורע. והרלב"ג כתב וטומאתו עליו למדנו שלא יתחייב כרת אלא כשהיתה טומאתו עליו בשלמות. אבל אם התחיל להטהר מטומאתו כאלו תאמר שטבל אין טומאתו עליו ולא חייב כרת אלא מלקות. ורש"י פירש וטומאתו עליו וטומאת האדם עליו לא שטומאת הבשר עליו. והנה אם באנו להפריש בין שני הפסוקים האלה וליחד ענין כל פסוק מהם היינו יכולים לפרש שהפסוק הראשון מדבר בטומאת משא והפסוק השני בטומאת מגע כי הנה מצינו שהפסוק הבדיל בין משא למגע כמו שאמר כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב והנושא את נבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב. ולהיות דרך המשא והמגע לבא זה אחר זה דחקו רז"ל לפרש ומזה מי הנדה שפירושו והנושא מי הנדה יכבס בגדיו כדי שיהיה בן זוגו של חבירו והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב וכן כתב רש"י ומזה מי הנדה רז"ל אמרו שהמזה טהור וזה בא ללמד שהנושא מי חטאת טמא טומאה חמורה לטמא בגדי' שעליו מה שאין כן במגע וזה שהוציאו בלשון מזה לומר לך שאין מטמאין עד שיהיה בהם שעור הזאה וע"ד זה נפרש כאן וטומאתו עליו שהוא טומאת משא שהיתה עליו מה שאין כן טומאת מגע ובאו הפסוקים ללמד שהטמא בין שיהיה מטומאת משא ובין שיהיה מטומאת מגע שאכל קדש חייב כרת. ואפשר לפרש עוד ששני הפסוקים הם לענין אחד וכל אחד צריך לפרש את חבירו. כי הפסוק הראשון מפרש שאין הטמא שאכל קדש חייב כרת אלא אם אכלו בעוד טומאתו בו שעדין לא יטהר. והב' מדבר שאפי' בטומאת מגע שהיא קלה יתחייב כרת וכל שכן בטומאת משא שהיא חמורה ממנה. והיותר נכון בעיני הוא שהפסוק הראשון הוא בטהור שאכל את הטמא כי למעלה ממנו אמר כל טהור יאכל בשר וסמך לו ונפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו רוצה לומר על זבח השנמים שנטמא והיה אם כן הטהור אוכל את הטמא. אמנם הפסוק הב' ונפש כי תגע בכל טמא וגו' ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' והיה א"כ הטמא שאכל את הטהור ונכרתה הנפש ההיא וגו' זהו פשוטו אבל המפרשים אמרו שהטהור שאכל את הטמא לא נתפרש ענשו. וכפי כל אחד מהפירושים האלה הותרה השאלה הכ"א:

פסוק כב

וידבר ה' אל משה וגו' כל חלב שור וכשב וגו' עד קח את אהרן ואת בניו מפני שיאכלו אותם הכהנים והבעלים והתיר אכילתם באמרו כל טהור יאכל בשר ונאמר נפש כי תגע בכל טמא וגומר. והיה לאומר שיאמר הנה החלב אם הוא דבר טהור מותר לאכלו כבשר ואם אינו טהור יטמא במגע ככל בהמה טמאה לזה בא אחרי אותם הגזרות הדבור הזה באיסור אכילת החלב והדם. ולפי שאיסורו כבר נזכר בסדר ויקרא באמרו כל חלב וכל דם לא תאכלו לכן צריך להביא עליו דבור חדש כאלו העידה התורה שהביאור שנעשה כאן והתוספת שנתוסף במצוה הזאת על מה שכבר נאמר בסדר ויקרא הש"י דבר אותו למשה במקום הזה האמנם להיות ענינו נקשר עם המצות שזכר למעלה בשלמים הושם במקום הזה קודם שישלים מצות השלמים לסמוך אותו למצות ההן שנזכרו למעלה. והנה התבאר' הסבה למה הזהיר כאן על אכילת החלב והדם בהיות שכבר צוה עליו בסדר ויקרא שהוא לפי שביאר כאן בחלב שהוא מותר למלאכה ואינו מטמא ושבא עליו דבור בפני עצמו מפני החדוש שנתחדש במצוה ההיא ושנכנ' הדבור הזה בין פרשיות השלמים כדי לסמכו לאכילת השלמים ומה שיאכלו מהם ומה שאינו ראוי מהם לאכילה וגם כן לבאר בזה ענין הזהרת הטומאות שזכר כאן ומפני זה עצמו לא בא הדבור הזה בפרשה פתוחה כמנהג הדברות להיותו נקשר עם אשר למעלה ממנו. והותרה עם זה השאלה הכ"ב. והנה אמר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. להגיד שעם היות בשר הבהמות האלה טהור וטוב וכמו שאמר כל טהור יאכל בשר הנה החלב אשר בהם לא תאכלו. אבל אינו אסור בהנאה כי הנה חלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה אע"פ שאכול לא תאכלוהו כל שכן חלב שור וכשב ועז כי עם היות שלא תאכלו אותו אינו אסור לכל מלאכה. הנה השוה חלב הבהמה הכשרה לחלב הבהמה הטרפה באיסור האכילה והתר ההנאה והמלאכ'. והרמב"ן כתב שמפני שאסר כל חלב מהבהמה הנקרבת על המזבח לא מהמין שיתקרב שמה אולי יעלה על הדעת שהנבלה והטרפה יחשבו כמין שלא יתקרב ויהיה חלבן מותר באכילה כחלב הצבי והאיל לכן הוצרך לומר ואכול לא תאכלוהו אך יעשה לכל מלאכה לפי שאין בו טומאת נבלות. ויצא מזה שאין החלב מטמא במגע כבהמה טמאה ושרץ טמא לפי שהיא עיקר הצווי להזהיר על אכילת החלב לכן אמר עוד כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה' ונכרתה. והיה זה לפי שהחלב מהקרבנות היה חלק המזבח ואיך יאכל העבד מאכל אדוניו וחלקו. ולפי שבסדר ויקרא נאמר כל חלב וכל דם לא תאכלו ואזהרה שמענו אבל עונש לא נזכר שמה בא הכתוב וביאר כאן שהוא בכרת. ואמרו וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם אין מאמר בכל מושבותיכם מוסב בלבד לאיסור אכילת הדם אבל אחרי שהזהיר על החלב והזהיר על הדם אמר על שניהם יחד בכל מושבותיכם רוצה לומר בין שתהיו בארץ או חוצה לארץ תמיד כל חלב וכל דם לא תאכלו. לפי שזה חובת הגוף ואינה חובת קרקע ולכן נוהגת בכל מושבותיכם. ואמר לעוף ולבהמה להגיד שהדם האסור באכילה הוא מן העוף ומן הבהמה אבל דם דגים וחגבים הוא מותר ולפי שבסדר ויקרא כשהזהיר על אכילת הדם לא פירש שם ענשו הוצרך לפרשו כאן באמרו כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. הרי שהחלב והדם שניהם אסורים באכילה בכל מושבותיכם ושניהם בכרת. ואחרי שביאר שהחלב והדם מהשלמים לא יאכלו בא דבור אחר להזהירם שגם כן לא יאכלו מאמורי השלמים אותם שהיו נגשים על המזבח ולא גם כן החזה והשוק שהוא חלק הכהן. וזהו קשור הפרשיות האלה. ולכך אמר המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו לה' רוצה לומר האיש מבני ישראל המקריב את זבח שלמיו לה' לא יחשוב בלבו שיביא דבר מהם לכהן מפני החזה והשוק אשר יאכל מהם. אבל המקריב המתנדב ההוא יביא את קרבנו לה' ויגמור בלבו שכל קרבנו הוא נגש אל האלהים ושהוא יתברך מעל שלחנו נותן אל הכהנים משרתיו עושה רצונו מה שיאכלו. ומפני זה ידיו של מקריב תביאנה את אשי ה' שהם החלב על החזה להניף אותם תנופה לפני ה' להורות שאליו נקרב הכל והיה החלב על החזה לקשטו וליפותו ואז הכהן יקריב את החלב על המזבח ויקח החזה לעצמו וכן יתנו לו את שוק הימין שיהיה תרומה לה' מזבחי שלמיהם. וכתב רש"י כשמביאו נתן חלב על החזה וכשנותנו ליד המניף נמצא החזה למעלה והחלב למטה. וזהו האמור במקום אחר שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף ולאחר התנופה ניתנו לכהן המקטיר ונמצא החזה למטה וזהו שנאמר וישימו את החלבי' על החזות ויקטר החלבים על המזבח. למדנו ששלשה כהנים זקוקים לה כך מפורש במנחות אבל מדרך הפשט נראה כמו שכתב הרמב"ן שהחזה היה מניף החלבים ולא השוק וראוי אם כן לעיין למה חלק הכתוב בין החזה והשוק שבחזה אמר את החלב על החזה יביאנו ואת החזה להניף אותו תנופה והיה החזה לאהרן ולבניו אמנם בשוק לא זכר תנופה אבל אמר ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן מזבחי שלמיכם. ואמר המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה. הרי שהבדיל החזה והשוק בכמה הבדלים. ולמה לא צוה שידיו יביאו החזה והשוק יחד ויניף שניהם יחד ויהיו שניהם לכהן המקריב את דם השלמים או יחלקו הכל לכהנים כמו שראינו שאחר זה שתף שניהם יחד באמרו כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו וכן מצאנו שאמר הכתוב ואת החזה ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה הרי ששניהם הניף לא החזה בלבד ורחוק הוא דעת הרמב"ן שכתב שחזר והניפם בפני עצמם. ואומר בהתר זה שיחד השם יתברך בשלמים החזה והשוק לפי שיסוד האמונות ופינות הדת האלהי' אשר עליהם תסוב הם שנים הא' שהוא יתברך יודע בכלל ובפרט כל עניני העולם השפל בכל צדדיו וכל יצר מחשבות מבין. והב' שהוא יתברך משגיח לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. והנה החזה היה רמז לידיעה האלהית כי הוא מלשון ראיה וחזיה כמו חזה ציון קרית מועדינו ותחז בציון עיננו ועליו יתברך נאמר עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם. ולזה נתיחדה התנופה לחזה כי היא היתה לכל ד' רוחות לרמוז שעיניו יחזו כל הנעשה בעולם ממזרח וממערב צפון ודרום והיה בא החלב על החזה. לפי שחלב הקרבים רומז למחשבות ויורה בזה שהוא רואה יודע וחוזה מחשבות ולב. והיה השוק רמז להשגחה לפי ששוק התרומה היה הכהן מעלה ומוריד וזהו מעשה ההשגחה מגביה שפלים ומשפיל גבוהים מוריד שאול ויעל וכן אחז"ל תנופה בחזה מוליך ומביא ותרומה בשוק מעלה ומוריד. הנה התבאר מזה למה נתיחדו מהשלמים לכהן החזה והשוק שהיה לרמוז שהאל יתברך יודע כל הדברים ומשגיח בהם משפיל אף מרומם ואמנם הזרוע והלחיים והקבה לא היו מתנת הכהנים ולא היו קדש אבל היו חולין כי הנה מהקדשים הקלים ומקדשי הקדשים נתנו החזה והשוק בלבד. אבל מבשר החולין שהטבחים עושים בבית המטבחים צותה תורה שיתנו לכהן השוחט אותו להכשירו הזרוע תחת עמלו בשחיטה והלחיים שכר עבודתו שברך בשחיטה. והקיבה שכר בדיקתו. אבל הם חולין היו ולא קדשים. וצוה שיביא החלב על החזה לרמז שידיעתו יתברך היא בקרב איש ולב עמוק כמו שביארתי. ושנתיחסה התנופה לחזה והתרומה לשוק מפני הרמז הנרמז בהם עם היות שבפועל שניהם הונפו והורמו. אבל נתיחסה התנופה לחזה והתרומה לשוק בבחינת הרמז הזה. ולכן תמצא שנאמר אחר זה במלואים ששם את החלבים על שוק הימין וינף אותם תנופה וגומר. ואמנם למה יחד החזה לאהרן ולבניו והשוק למקריב את דם השלמים ואת החלב. אין ספק שדין החזה כדין השוק היה לענין הכהנים. אבל נאמר בחזה לאהרן ולבניו להגיד שכל מתנות הכהונה היו נחלקות בין הכהנים והכ"ג נוטל חלקו בראש ומבלי חלוקה. אבל בשוק אמר המקריב את דם השלמים ואת החלב לו תהיה שוק הימין למנה כדי ללמד שכל כהן שהיה ראוי לזריקת הדם ולהקטיר החלבים הוא יאכל משוק הימין יצא הטמא ושלא יוכל לעבוד שלא יאכל. והנה שוק הימין הוא כמו שכתב רש"י מן הפרק של הארכובה עד הפרק האמצעי שהוא כובע של רגל. וצוה שיהיה השוק מהימין לפי שהוא יותר משובח. וכפי מה שפרשתי בזה הותרה השאלה הכ"ג. והנה אמר כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו וגומר. להודיע שלא יחשוב האיש המקריב את זבח שלמיו שהכהנים גוזלים את קרבנו ואוכלים בשר שלמיו שלא מדעתו. כי הנה הקדוש ב"ה לקח החזה והשוק ההוא לעצמו מהם והוא ברחמיו וברוב חסדיו נתנם לפרנסת הכהנים ואם כן לה' הם ואליו הוגשו והוא נתנם למשרתיו. ואמר זאת משחת אהרן ומשחת בניו להגיד שהחוק הזה מהחזה והשוק הוא חק משחת אהרן ומשחת בניו שזכו מהם מאשי ה' והם הקדשים ביום הקריב אותם לה' ובי"ת ביום היא במקום מ"ם רוצה לומר מיום שהקריב אותם לכהן לפי שאז צוה השם לתת להם החזה והשוק. ואחרי שהשלים הכתוב משפטי העולה והמנחה החטאת והאשם והשלמים אמר זאת התורה רוצה לומר כל מה שנז' למעלה היא התורה לעולה ולמנחה ולחטאת וגו'. כי מה שזכר מקרבן אהרן הוא גם כן מתורת המנחה כמו שביארתי. האמנם פירש ענינו במה שאמר ולמלואים ואחר כך וכל זבח השלמים רוצ' לומר מיום חנוך הכהונה שהקריבו אותה מנחה. ואמר אשר צוה ה' את משה בהר סיני וחזר לומר ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבנותיהם לה' במדבר סיני לפי שהקרבנות נצטוו בהם ישראל בהיותם במדבר סיני אחרי שהוקם המשכן ולפי שהיו חונים נגד ההר אמר שצוה אותם השם למשה בהר סיני. ולפי שלא נחשוב שעל ההר צוה יתב' עליהם בהיות משה שמה לקבל הלוחות לכך הוצרך לפרש ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' שהיה זה במדבר סיני באהל מועד שכבר היה בקרב המשכן לא על הר סיני עצמו כי מן האהל היה הקול מדבר למשה כל מצות הקרבנות: