אברבנאל על ויקרא הקדמה

אברבנאל · על ויקרא · הקדמה · >>

הקדמה

ויקרא הקדמה

אחרי אשר בספר הראשון מתורת האלהים ספר הכתוב בריאת העולם וחדושו והסתעפות הדורות הראשונים ועניני אבותינו הקדושים עד רדת יעקב וזרעו למצרים. ובספר השני ספרה התורה מה שהרעו שם עמהם המצריים בגלות ושעבוד ויגאלם ה' על ידי משה ואהרן והנסים שנעשו להם במצרים ועל הים ובדרך המדבר עד בואם אל הר סיני וששם הגיעו כלם למעלת הנבואה וקבלו מפי הגבורה התורה והמצות ומה שחטאו שם בעגל ואיך נתכפר להם העון ההוא ושעשו את המשכן כדי שתשרה ביניהם השכינה האלהית וההשגחה העליונה כמו שראו בעיניהם ביום שהוקם המשכן שענן ה' כסה את האהל וכבוד ה' מלא את המשכן. הוצרכה התורה לכתוב אחריו הספר הזה השלישי לבאר בו עבודת המקדש ואיכה יעבדו הכהנים את אלהיהם ויכפרו על בני ישראל מעונותיהם ושהם ישתדלו תמיד לעיין ולדעת תורת השם חקותיו מצותיו ומשפטיו להיישיר את העם וללמדם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון כמו שאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וגו'. ונאמר ובאת אל הכהנים הלוים וגו' והגידו לך את דבר המשפט. ונאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל וגומר. וראה עם זה לתת לכהנים מאת העם מזונם ההכרחי ודי ספוקם מבלי טורח עד שלא יטרידום וימנעום משלמותם בקשת צרכיהם וצרכי אשה ובנים. ולמעלתם רצה שיהיו מצויינים משאר העם בלבושיהם ומדותיהם ומעלותיהם השכליות ושלא יטמאו למתים ושלא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו מפני הדרת פניהם ושלא ישאו איזו אשה שתזדמן כי אם הראויה אליהם בטהרה ונקיות ושינזרו מיין ושכר בבואם לעבוד עבודה ושלא יקרב בעל מום ולא זקן לעבוד במזבח ושיהיו מקודשים בכל עניניהם כמו שאמר קדושים יהיו לאלהיהם וצוה את העם שיכבדו את הכהן כמו שאמר וקדשתו קדוש יהיה לך. ולהיות עקר הספר הזה בלמוד הכהנים והיישרתם נקרא הספר הזה בדברי רבותינו ז"ל תורת כהנים. האמנם הי' הספר הזה מתחלק לשני חלקים ראשונים. הא' הוא בקדושת הכהנים ודרכי עבודתם והוא מתחלת סדר ויקרא עד כמעשה ארץ מצרים שהם חמשה סדרים ומחצה. והחלק הב' הוא בקדושת העם במה שיעשו ויזהרו ממנו וכמו שאמר והתקדשתם והייתם קדושים ובזה באו שאר סדרי הספר הזה. וגם באותו החלק הב' נתערבו מצוות ואזהרות מיוחסות לכהנים כמו שיראה בסדר אמור אל הכהנים. לפי שהיתה קדושת העם מתיחסת לקדושת הכהנים וקדושת הכהנים מקדשת את העם. ומבחינה הזו שמו חז"ל הספר הזה מכלל סדר קדשים לפי שהוא כלו בקדושת הכהנים וקדושת העבודה וקדושת העם גם כן. ויען וביען היתה ידיעת הקרבנות עם היותה מבוארת בפסוקי התורה נעלמת מאתנו היום הזה מפני שאינה נהוגה ואבדה העבודה ההיא בחרבן בית מקדשינו ותפארתנו וכמו שכתב הרב הגדול הרמב"ם בהקדמת פירושו למשניות סדר קדשים. גם שעניני הקרבנות הם מפוזרים ומפורדים בשאר ספרי התורה כי מהם כבר באו בסדר ואתה תצוה ומהם יבואו אח"כ בסדר נשא כקרבן הסוטה והנזיר וכקרבן הנשיאים ומהם בס' בהעלותך מקרבן הלוים ומהם הרבה בס' שלח לך. ומהם בס' קרח ממתנות הכהונה ומהם בס' חקת התורה מפרה אדומה. ומהם בס' פנחס מקרבנות התמידין והמוספים כלם. לכך ראיתי אני לזכור במקום הזה עניני הקרבנות כלם לא שאחדש אני בענינם דבר מדעתי כי לא אזוז ממה שיורו כתובי התורה ודברי הקבלה האמתית ואמשיך הדברים כפי מה שפירשם הרב הגדול המיימוני שכל יקר ראתה עינו אבל אסדר אני אותם ואקבצם מכל המקומות אשר נפוצו שם ואניחם באופן נכון ונאות ובדרך חלוקות מסודרות באופן שלא ימושו מפינו. ובעבור שהיה הדבר נודע בשלמות כשיודע בסבותיו והתחלותיו אבאר עניני הקרבנות בסבותיהם ואעשה בלמוד הזה ארבעה פרקים. הפרק הא' בחומר הקרבנות. הפרק הב' בצורות הקרבנות המיחדות אותם. הפרק הג' בפועל הקרבנות רוצה לומר המביא אותם. הפרק הד' בתכלית הקרבנות רוצה לומר התכלית הכולל בהם. כי תכליות פרטי הקרבנות יתבארו אחר זה כל אחד במקומו:

הפרק הראשון בחומר הקרבנות. שם זבח ושם קרבן אינם נרדפים יאמרו על ענין אחד תמיד אבל כל זבח הוא קרבן. לא יתהפך שיהיה כל קרבן זבח לפי שהזבח יאמר על הב"ח הנשחט ונקרב ע"ג המזבח כי זביחה הוא שם השחיטה כמו שאמר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך ולכן כל זבח הוא קרבן נקרב על המזבח. אבל יש קרבן שאינו זבח והוא קרבן העוף כי אין בו שחיטה והמנחה גם כן שנקראת קרבן ואינה ב"ח שיפול בה שם זבח הנה אם כן הקרבן יותר כולל מהזבח כי הוא יאמר על כל דבר נשחט ונזבח שיתקרב על המזבח ועל העוף ועל המנחה עם היות שלא יפול בה שם זבח. ושם הקרבן יאמר כן משתי בחינות. הא' מצד היותו נקרב על המזבח. והב' מפני שהמעשה ההוא יעשה קרבה רבה בין הבעלים המקריבים אותו ובין האלהים. וכמו שאמר ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו. וזכרה התורה שהקרבן בכלל. ממנו שיהיה מהב"ח הביתיים וזה מג' מינים מהבהמות שהם מן הבקר מן הכבשים מן העזים. וממנו שיהיה מן המעופף וזה מן התורים ומן בני היונה בלבד וממנו שיהיה מן הצומח היוצא מן הארץ והוא המנחה וזה מג' מינים והם הלחם והשמן והיין. ונתוסף עליהם הלבונה. ואין ספק שהקרבנות היותר נבחרים ומשובחים לפניו יתברך הם שלשת המינים מן הבקר ומן הכבשים ומן העזים בלבד ולזה לא היו בקרבנות הצבור לא תורים ולא בני יונה ולא היה בהם מנחה בנדבה אבל היו כל זבחי הצבור מג' המינים הבהמיים בלבד. וראוי לתת הסבה למה נתיחדו אלו שזכרתי חומר הקרבנות מזולתם ומסוגם וכפי מה שהעיר עליו הרב המורה. הנה ג' מינים בקר וכבשים ועזים נתיחדו לזבחים ולהתקרב על מזבח השם לשתי סבות. הא' להיות ג' המינים ההם במזגם ומהותם והזנתם יותר נבחרים ומשובחים מכל הב"ח בלתי מדברים והב' להמצאם יותר בקלות כי לכן לא היה קרבן ממיני החיה לפי שלא רצה יתברך להעמיס עלינו להביא קרבן ממה שיקשה מציאותו ושלזה גם כן צוה שיהיה קרבן העוף בלבד מן התורים ומן בני היונה לאלו הסבות בעצמן וכן כתב הרלב"ג בפירושו לתורה. ודבריהם בזה נכונים הם. אבל לדעתי יש לי בזה עוד שתי דעות אחרות. והא' מהן היא שאלה הג' מינים רומזים לאבותינו הקדושים כי הנה הבקר רומז לאברהם אבינו כי כמו שהבקר הוא הגדול ממיני הב"ח הביתיים כן היה אברהם הגדול שבאבות גם שנאמר בו ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב והכבשים רומזים ליצחק לפי שהכבש הוא במדרגת המעלה אחר הבקר. וגם מפני האיל שהעלה אביו עולה תחתיו בשעת העקדה כמו שאמר ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. והעזים היו רמז ליעקב כי הוא במדרגת הבהמות למטה מהכבשים ומצינו שנאמר ליעקב לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים שהלביש על ידוו ועל צוארו בעת ברכת אביו. ולהיות שלשת המינים האלו רומזים אל שלשת האבות צוה יתברך קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש לרמוז אליהם כמו שפירשתי שם. ואמנם התור וגוזל היו רומזים למשה ואהרן כמו שהתבאר שמה ואולי לזה גם כן באו בקרבנות תורים ובני יונה וזו היא הסבה הא'. והסבה השנית היא שנבחרו המינים האלו מהחלק ההולך על ארבעה ומהמעופף לקרבנות להיותם רומזים על האומה הישראלית. כי הנה הנביאים פעמים כנו אותה בשם בקר שנאמר כפרה סוררה סרר ישראל וקראום פרות הבשן ואפרים עגלה מלומדה ורבים כן. ולכך היה קרבן שגגת הקהל פר בן בקר. ופעמים כנו אותה בשם שה ובשם צאן שה פזורה ישראל ויחזקאל אמר ושפטתי בין שה לשה. ולזה היו קרבנות הצבור התמידין כבש אחד בבקר וכבש אחד בין הערבים וכן בלשון צאן ואתנה צאני צאן מרעיתי צאן אובדות היו עמי ורבים ככה. ופעמים היו מכנים את האומה בשם עז ושעיר. ולכן אמר ישעיהו על כן יכבדוך עם עז. ואמר ירמיהו על האומה איכה נשבר מטה עז. ויחזקאל אמר והשבתי גאון עזים גאון עזכם עד שלכן היה השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' כנגד האומה וחז"ל אמרו (ביצה ד' כ"ה) שלשה עזים הם ומנו את ישראל מכללם ולהיות ג' המינים האלו רומזים אל האומה המשילם הנביא אליה בצרת הגלות. באמרו כשה לטבח יובל וכרחל לפני גוזזיה נאלמה ולא יפתח פיו כי הצאן והרחלים כוללים לכבשים ולעזים ולכך צוה יתברך שיקריבו קרבנותיהם מן המינים האלה הדומים אליהם שיהיה כאלו הקריבו את דמם ואת בשרם ועל זה אמר אדם כי יקריב מכם קרבן לה' שמהם ומהדומים להם שהם הבקר והצאן שהוא שה כבשים ושה עזים יקריבו את קרבנם. האמנם אם דל הוא ואין ידו משגת צוה שיקריב מן התורים ומן בני היונה לפי שהאומה נמשלה אליהם גם כן כמו שאמר יונתי בחגוי הסלע ונאמר בדרך השיר על תפלת האומה עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. והרמב"ן כתב שנבחרו מן העוף שני המינים לבד לפי שהתורים לא יזדווגו אלא לבת זוגם והיונים לא עזבו זוגם וכן ישראל עם השם ודבריו נכונים. ומצאתי אני סיוע לדעתו בספר דעות הפלוסופים פ' שמיני שכתוב שם וז"ל והיונים לא יזדווגו אלא למורגלת להם מהנקבות זולתי אם תמות שלעתים רחוקים יזדווגו לנקבה אחרת ונקבות התורים לא יהיה לנקבה אחת אלא זכר אחד ואינה נכנעת לזכר אחר ע"כ. ואפשר לומר עוד שנבחרו התורים ובני יונה להיותם מחלקי הכוכבים המורים על בתי עבודת השם שהם צדק ונוגה וכמו שכתוב בספר ראשית חכמה וז"ל. צדק בחלקו בתי התפלות ומקום עבודת השם והמקומות הטהורים ומהעופות היונים ונוגה בחלקו אהבת הצדק ובתי עבודת השם ומן העופות התורים ע"כ. ואמנם חומר המנחה הוא סולת ושמן ולבונה ויין לנסך כי הנה לפי שהיתה בדרך מנחה ששולח אדם לאדוניו להעלות על שלחן המלך צוה שיהי' חמרה מהדברים היותר צריכים ונבחרים במזון השלחן שהם הלחם והשמן והיין וכמו שאמר המשורר (תהלי' קד) ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד ומפני שדרך בני אדם להקריבם מנחה לאדוניהם אם היה בזמן קציר יקריבו מפרי הארץ ואם הוא בזמן שאין שם פירות לחות מקריבין מהסולת והשמן וסמים להיטיב ריח המנחה ויין לשתות עליה. לכן צוה יתברך שככה יעשו גם הם לפני אדון כל הארץ שבראשית הפירות יביאו מנחת הבכורים ובשאר הזמנים יביאו את מנחתם מאותם הדברים הטובים הצומחים להם מן השדה והם הלחם והשמן והיין להיטיב ריחה יתנו עליה לבונה. והנה היו מיני המנחות ד' כפי שהיה מנהגם בזמן ההוא להקריבם לפני אדוניהם. ועוד אתן בזה הפרק הב' הנמשך טעם אחר כפי הצורות. הנה התבאר שהחומר היותר נכבד ונבחר להקריב ממנו קרבן לה' הוא מג' המינים מחיי הבייתיי ההולך על ארבע. ולמטה ממנו נבחר לאשר אין ידו משגת שני מינים מחיי המעופף ולמטה ממנו היתה המנחה שחמר' מג' מיני הצמחים היותר נבחרים מפרי האדמה היוצאים להם מן השדה:

הפרק השני בצורות הקרבנות. סוגי הקרבנות אם זבחים ואם מנחות שכלם נקרבים ע"ג המזבח והזבחים כפי צורותיהם הראשונות הם ד' מינים. העולה והחטאת והאשם והשלמים ואין בתורתינו קרבן בשום פנים לא מצבור ולא מיחיד אלא מאחד מהד' מינים. והנה העולה הוא קרבן נשרף כלו ע"ג המזבח בין שיהיה משל צבור בין משל יחיד. ואין לבעלים ממנה כלום ולא לכהנים גם כן חלק ממנה לאכלה כי כלה נשרפת זולתי העור שלה שהוא לכהן המקריב אותה. ואין העולה אלא מזכר הבקר או מזכרי הצאן והעזים. ותהיה העולה גם כן מן התורים ומן בני היונה. ואין הפרש באלה שיהיו זכר או נקבה ואין מקריבים מן הבקר והכשבים והעזים אלא תמים לא בעל מום ולא זקן כי לזקנותו אינו תמים בטבעו. והבקר יהיה זקן משיעברו עליו שלש שנים שלמים מיום ליום. והכבש או הכשב שהכל אחד משיעברו עליו שתי שנים כי מזה הזמן והלאה יתחילו להחליש פעולותיהם הטבעיות. והתורה הקפידה שיהיו הדברים הנקרבים ע"ג המזבח בשלמותם ובעת שיהיו יותר נבחרים וטובים ולכך צותה שיהיו התורים גדולים ובני היונה קטנים כי כן הם יותר טובים ומזה תדע שכל מקום שכתוב בתורה כבש או כשב הוא שם נופל על שה או עז מקטני הצאן והוא בתוך שנתו הראשונה וכשהוא אומר איל או אילים הוא מזכרי הכבשים או העזים והוא בתוך שתי שנים. וכל מקום שנאמר פר או פרים הוא בתוך ג' שנים וכשהוא אומר עגל הוא בן שנה. ושעיר עזים נקרא אחר שנה וכמו שהתבאר כל זה במסכת פרה ואמנם החטאת יש ממנו שני חלקים. הא' הוא שמקריבים ממנו האמורים ע"ג המזבח והם כחטאת בן הבקר ומן העזים החלב אשר על הקרב מבפנים והשתי הכליות עם חלבהן ואת היותרת אשר על הכבד הוא הקצה התחתון היוצא מן הכבד שהוא כדמות הבהן באצבעות היד. ואם היה החטאת מן הכבשים שורפים עוד מלבד האברים האלה שזכרתי את האליה כלה עם הכליות הסמוכות אליה ואלו כלם נקראים אמורים רוצה לומר דברים שצוה השם שישרפו אותם מהחטאת ויאכלו זכרי הכהונה את הנותר בעזרה. והמין הב' מהחטאת היא הנשרפת כלה כדין העולה כמו שיתבאר. ואמנם האשם הוא קרבן היחיד שנסתפק לו אם חטא בשגגה באחת מן המצות שיש בהם מעשה שחייבים על זדונם כרת או אם לא חטא בם. שמפני הספק ההוא מביא קרבן אשם. האמנם אם נתאמת לו אחר כך שבודאי חטא בה בשגגה אז יביא קרבן חטאת כי הנה כל דבר שחייבין על ודאי שלו קרבן חטאת חייבין על לא הודע של קרבן אשם. ואין בכל קרבנות צבור קרבן אשם בשום פנים. ומהאשם נשרפין על גבי המזבח כל האמורים כמו שנשרפים מהחטאת והשאר נאכל לכהנים כי שניהם שוים בזה כחטאת כאשם ואמנם השלמים יש מהם חלק למזבח והם האמורים הנשרפים מהחטאת והאשם וחלק לכהנים והוא החזה והשוק שהיו הם אוכלים מהשלמים. והשאר היו אוכלים הבעלים ולכך נקראו שלמים שנותנים שלום למזבח לכהנים ולבעלים וכבר זכרתי שאין בקרבנות הצבור שלמים אלא שני כבשי עצרת בלבד והעולה מזה הוא שיבדלו הקרבנות האלה בצורותיהם שהעולה היא נשרפת כלה והחטאת והאשם מקצתה נשרפת והנותר אכלו הכהנים בלבד אמנם השלמים קצת מהם נשרפים שהם האמורים וקצת מהם אכלו הכהנים והנותר כלו יאכלו הבעלים. הנה היא זאת חלוקת הזבחים הנקרבים על המזבח כפי צורותיהם:

אמנם המנחות שהוא סוג שני מהקרבנות מתחלק חלוק ראשון לשני חלקים או מינים. כי יש מנחה שהיא נשרפת עם הקרבן ותבא עמו וא"א שיהיה הקרבן ההוא מבלעדי אותה מנחה והיא נקראת מנחת נסכים. ויש מנחה שהיא בפני עצמה ואינה מנחת נסכים. והנה קרבן העוף אינו טעון מנחת נסכים בשום ענין כמ"ש בספרי וכן אמרו כל הבא בנדר או נדבה טעון נסכים יצאו חטאות ואשמות שאינם באים בנדר ונדבה שאינם טעונים נסכים. ומטעם זה לא היו חייבים נסכים הבכור והמעשר בהמה ולא הפסח שאינם באים בנדר ונדבה ויעלה מזה שכל עולת בהמה וכל קרבן שלמים טעונים נסכים בין שיהיו קרבנות הצבור או היחיד אבל החטאת והאשם אינם טעונים נסכים זולתי חטאת המצורע או אשמו בלבד. ומנחת הנסכים היא סולת בלולה בשמן זית והנסכים הוא היין והכל טכסיסי קרבן הם. והשעור שחייב להביא על העולה או השלמים מהסולת והשמן והיין יתחלף כפי חלוף הקרבן שבאים עמו והם ג' שעורים. השעור הא' הוא בהיות העולה או שלמים מן הכבשים או מן העזים בהיותם קטנים בני שנה שטעון כל אחד מהם סלת עשרון בלול ברביעית ההין שמן ורביעית ההין יין. והשעור הב' הוא בהיות העולה או השלמים מגדולי הצאן והוא הנקרא איל מנחתו שני עשרונים סלת בלולות בשלישית ההין שמן ושלישית ההין יין והשעור הג' בהיות העולה או השלמים ממין הבקר בין שיהיה גדול או קטן שמנחתו ג' עשרונים סלת בלול בשמן חצי ההין לפר האחד ונסכו חצי ההין יין. והשעור הזה נכפל כפי מנין הקרבנות ואין דבר יוצא מן הכלל הזה זולתי הכבש שמקריבין ביום השני של חג המצות בהנפת העומר שהיא עולה וכתיב בתורה שתהיה מנחתו שני עשרונים בלולים בשלישית ההין שמן. והנסכים שחייב עמו הוא רביעית ההין יין כמשפט כל כבשים. וגם כן נבדלה חטאת המצורע ואשמו שעם כל אחד מהם בא עשרון לפי שקרבן המצורע הוא שני כבשים וכבשה אחת והם חטאת ועולה ואשם ונאמר במנחתם ושלשה עשרונים וגו'. הנה ביארתי זכרון מנחות הנסכים ששורפים הקרבן רוצה לומר אם בהיותו כלו עולה ואם עם אמורי השלמים. וזהו ביאור המין האחד מהמנחות:

ואמנם המין השני מהם הוא המנחות שאינן תלויות בקרבן ידוע והם שני חלקים מנחת היחיד ומנחת הצבור והנה מנחת הצבור הם ג'. הא' עומר התנופה הנקרב ביום ב' של חג המצות ומקריבין ממנו קומץ ע"ג המזבח ואוכלים הכהנים את הנותר. והמנחה הב' שתי הלחם שמביאין יום עצרת שנאמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וקראה הכתוב מנחה שנאמר בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם. והמנחה הג' היא לחם הפנים שאוכלים אותו הכהנים בכל יום שבת והם י"ב חלות שני עשרונים החלה האחת. ואלו הג' מנחות דוחין את הטומאה אבל לא תאכל אם באת בטומאה כמו שהתבאר בפסחים. ומנחת העומר לבדה היא שדוחה את השבת. ואמנם מנחת היחיד נחלקת לה' חלקים. החלק הא' היא המנחה שיתחייב בה האדם על עון שעשה כגון מי ששגג בטומאת מקדש וקדשיו. או ששגג בשבועת בטוי או עבר על שבועת העדות בין במזיד בין בשוגג שהעובר על אחת מאלה ארבעת החטאים חייב קרבן. ואם אין ידו משגת לאותו קרבן מקריב עשירית האיפה סלת לא יצוק עליה שמן ולא יתן עליה לבונה וזאת נקראת מנחת חוטא וכבר קראה הכתוב חטאת ודינה שמקריבין ממנה קומץ ע"ג המזבח ויאכלו הכהנים את הנותר. והחלק הב' היא המנחה שיתחייב בה על דבר שרצה לתקנו והיא מנחת הסוטה ונבדלה משאר המנחות כלם בשזאת מקמח שעורים והיא גם כן בלי שמן ובלי לבונה ומקריבין ממנה קומץ על המזבח ואוכלים הכהנים את הנותר וזאת נקראת מנחת קנאות. והחלק הג' היא המנחה שיתחייב בה עם קרבן ידוע שכבר נתחייב בו ונקראת מנחה על דרך העברה כגון שחייב אדם עצמו בקרבן תודה או ידור בנזיר ושלמו ימי הנזירות שיקריב עם התודה חלות מצות ורקיקי מצות וכן עם איל הנזיר והתורה לא קראה זה מנחה. ואינה מכלל המנחות בשום פנים. והראיה על זה שאם הביא הכהן תודה או איל נזיר על עצמו הוא יאכל החלות והרקיקים שמביא עמו כמו אלו היה של ישראל ואלו היה זה מנחה היה חייב לשרוף אותה כלה שנאמר וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. אבל רז"ל קראוה מנחה בדרך העברה. והחלק הד' היא המנחה שחייב בה הכ"ג בלבד בכל יום או הכהן ההדיוט פעם אחת בימיו כשהתחיל לעבוד במזבח. ומנחת הכ"ג התמידית היא הנקראת חביתי כ"ג והוא עשירית האיפה ומקריבין מחציתו עם תמיד של שחר ומחציתו עם תמיד של בין הערבים והיא נשרפת כלה שנאמר חק עולם לה' כליל תקטר וזאת המנחה ג"כ נקראת מנחת כהן משוח לפי שנאמר בה אשר יקריב לה' ביום המשח אותו. ומה שחייב בה כל כהן הדיוט פעם אחת בימיו הוא שהכהן כשיגדל ורוצה להכנס בעבודה בתחלת מעשיו יביא שני עשרונים סלת ומקריב אותו ואותה מנחה נשרף כלו להיותו מנחת כהן ונרמז זה ממה שאמר הכתוב זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' וגו' הרי שכלל בפסוק הזה מנחת כהן גדול שמקריב בכל יום ומנחת כל כהן הדיוט כשנכנס לעבודה. והכהן משעה שהיה חייב במצוות היה כשר לעבודה אבל אחיו הכהנים לא היו מניחין אותו לעבוד עד היותו בן עשרים שנה. והחלק הה' היא המנחה הבאה בנדר ונדבה נקראת מנחת נדבה והיא מה' אופנים. הא' סולת בלולה בשמן בלבד ונקראת מנחת סלת. והב' מנחת מאפה תנור אם חלות ואם רקיקים. והג' מנחה על המחבת והד' מנחה על המרחשת. ואיזה מין מאלו שידור חייב להביאו וכן איזה שעור שנדר ובלבד שלא יהיה פחות מעשרון סלת. ואלו הד' מינים כלם צריכים שמן ולבונה וכלם סלת ומקריבין ממנו על המזבח קומץ והנותר יאכלו הכהנים. ואותה המותרות נקראים שיורי מנחות שהיו נאכלים לכהנים זולתי אם היתה מנחת כהן שהיא נשרפת כלה. והתבאר מזה שכל המנחות היו סלת קמח חטים חוץ ממנחת הסוטה ומנחת העומר שהיו משעורים. וכן התבאר שלא היו שורפים אחת מהמנחות האלה בכללותה זולתי מנחת הסוטה ומנחת הכהן ומנחת הנסכים הבאה עם העולות והשלמים שנשרפים עמהם. ואפשר לומר שאלו הד' מנחות היו כנגד הד' ליחות שיש באדם דם אדומה שחורה לבנה כי בהתגבר או בהתעפש אחת מהן יחלש האדם וכאשר יסעדנו השם על ערש דוי ויקום ממטתו לחיים ידבנו לבו להקריב קרבן ומנחה לה' ויקריב המנחה הדומה ומתיחסת לסבת חליו כי מנחת הסלת היא דומה ומתיחסת עם הדם לפי שהדם הוא הסלת מהליחות והנבחר שבהם ומנחת מאפה תנור היתה דומה ומתיחסת אל האדומה שהיא חמה ויבשה כטבע האש. ומנחת מחבת היא דומה ומתיחסת לשחורה שהיא יבשה וכמו שכתב רש"י (ויקרא יב ה) מחבת כלי הוא שהיה במקדש שאופין בו מנחה זו על האור בשמן והכלי אינו עמוק אלא צף ומעשה המנחה שבתוכו קשה שמתוך שהוא צף השמן מתפשט בתוכו והאור שורף את השמן. ומנחת המרחשת היתה דומה ומתיחסת ללבנה שהיא לחה וכן היתה מנחת מרחשת וכמו שאמרו כלי היה במקדש עמוק ומתוך שהוא עמוק שמנו צבור בתוכו ואין האור שורף בתוכו לפיכך מעשה מנחה העשוי בתוכו רוחשין כל דבר רך על ידי משקה נראה כרוחש ומנענע ע"כ. וזה היה הבדל עצמי בין ארבעת המנחות האלה. ואמנם המנחה הה' היא מנחת הבכורים. הנה התבארו מיני המנחות כלם והבדליהם כפי צורותיהם והוא מה שרציתי לבאר פה:

הפרק הג' בפועל הקרבנות כשאני אומר במקום הזה פועל הקרבנות אין הכוונה בו על הכהנים המקריבים אותם ופועלים פועל ההקרבה על גבי המזבח. אבל הכוונה היא על הבעלים הפועלים הקרבנות ומביאים אותם אם בנדר ונדבה שנדרו אותם ואם מפני העונות שעשו שחייבו הקרבנות ההם ולכן כפי זאת הבחינה נמצאים ארבעה סוגים מהקרבנות. הא' הוא קרבן הצבור שישראל בכללותם מקריבים אותו. והב' הוא קרבן היחיד שכל איש מישראל מקריב אותו. והג' הוא קרבן הצבור הדומה לקרבן יחיד. והד' הוא קרבן יחיד דומה לקרבן צבור. וביאורם הוא כפי מה שאומר:

קרבנות הצבור שהוא המין הא' הם הנקרבים בכל יום ובכל שבת ובכל ר"ח ובכל אחד ממועדי השם עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע לדורי דורות והם כלם כמו שאזכור י"א מינים. הא' הם התמידין הנקרבים בכל יום והם ב' כבשים עולות אחד בבקר ואחד בין הערבים והם הנקראים עולות התמיד בשם מוחלט. והב' הוא מוסף שבת שהיו מוסיפים על התמידין שני כבשים אחרים עולות ממוסף השבת והיו מקריבין המוסף ההוא בין שני התמידין רוצה לומר אחר תמיד של שחר וקודם תמיד של בין הערבים והיו אם כן נקרבים ביום השבת מהתמידים ומהמוסף ארבעה כבשים עולות. והג' היה קרבן מוסף ראש חדש שהיו מוסיפים על התמידין הנזכרים פרים שנים איל אחד וכבשים בני שנה שבעה כלם עולות ושעיר עזים אחד לחטאת והיו א"כ ביום ר"ח מהתמידין ומוסף היום י"ב עולות ושעיר חטאת ואם חל ר"ח בשבת היו באותו יום ט"ז עולות ושעיר חטאת. והד' הוא קרבן חג המצות שבכל יום משבעת ימי החג היו מקריבין מוסף על שני התמידין כמו מוסף ר"ח רוצה לומר פרים שנים ואיל אחד וכבשים שבעה ושעיר חטאת ואם חל בשבת היו מקריבין ג"כ מוסף השבת והיו אם כן כלם י"ד עולות ושעיר חטאת. והה' הוא קרבן הנפת העומר שהיה עושה ביום השני מחג המצות שהו כבש אחד לעולה. והו' הוא קרבן מוסף יום עצרת חג השבועות והוא דומה בשוה למוסף ר"ח בפרים שנים ואיל אחד כבשים שבעה כלם עולות ושעיר חטאת. הז' הוא הקרבן שהיו מקריבים בזה יום חג העצרת עצמו עם שתי הלחם שהוא פר אחד אילים שנים כבשים שבעה כלם עולות ושעיר לחטאת ושני כבשים שלמים. ואם חל עצרת ביום השבת היה בו עוד מוסף שבת והיו אם כן כלם כ"ו עולות ושני שעירים לחטאת. והח' הוא קרבן מוסף ר"ה שהוא מוסף על התמידין ועל מוסף ר"ח והיה מוסף היום פר אחד ואיל אחד כבשים שבעה כלם עולות ושעיר עזים לחטאת. ואם חל להיות ר"ה בשבת היו מקריבין עוד מוסף השבת והיו א"כ כלם ביום הזה כ"ג עולות וב' שעירי עזים לחטאת. והט' הוא קרבן יום הכפורים שמקריבים פר ואיל ושבעה כבשים כלם עולות ושעיר חטאת כמו בר"ה ומקריבין עיד שעיר חטאת אחד חברו של שעיר המשתלח ואותו שעיר היה נשרף כמו שמבואר בתורה ואיל אחד לעולה כאמור באחרי מות. ואם חל יו"כ בשבת היו מקריבין התמידין ומוסף השבת וקרבן יוה"כ הם כלם ט"ו עולות ושעיר אחד לחטאת. והי' הוא קרבן היום הראשון מחג הסכות שמוסיפים בו על התמידין פרים י"ג אלים שנים כבשים י"ד ושעיר לחטאת ואם חל להיות בשבת היו ל"ג עולות ושעיר לחטאת וכן היה קרבן כל אחד משאר ימי החג מהאילים והכבשים והשעיר אבל הפרים היו הולכים ומתמעטים אחד בכל יום עד שהיו ביום ז' פרים שבעה אילים שנים כבשים י"ד כלם עולות ושעיר לחטאת. הי"א הוא קרבן מוסף שמיני חג עצרת שהיה פר אחד ואיל אחד כבשים שבעה כלם עולות ושעיר לחטאת. ואם חל בשבת היו עוד מוסף השבת עם התמידין. ואמנם סדר קרבנות אלו המוספים כך היו בראשונה היו מקריבים תמיד של שחר. ואם היה שבת מקריבים אחריו מוסף שבת. ואם היה עם זה ר"ח או מועד או שניהם יחד מקריבים אחריו מוסף ר"ח אחר מוסף שבת ומוסף המועד אחר מוסף החדש. ואם חל ר"ה בשבת מקריבין תמיד של שחר ומוסף השבת אחריו ומוסף ר"ח אחריו ומוסף ר"ה אחריו ובאחרונה תמיד של בין הערבים כמו שנתבאר במסכת זבחים. אלו הם קרבנות הצבור המוחלטים שהיו נקרבים תמיד מבלי תוספת ולא חסרון וכלם דוחים את השבת. וכבר זכרתי שאין בקרבנות הצבור אשם כלל ולא שלמים אלא שני כבשים של עצרת בלבד. ויש בקרבנות הצבור שני מיני חטאת רוצה לומר הנשרפת כלה והנאכלת ממנה לכהנים והוא שעיר של יום הכפורים לבדו. הנה זהו הסוג הראשון שהוא מקרבנות הצבור:

קרבנות היחיד שהוא הסוג השני הנה הוא בחמשה מינים המין הא' שיהיה היחיד חייב קרבן על דבר שעשה או שדבר. והב' שיהיה היחיד חייב קרבן על ענין מהענינים שיש בגופו. והג' שיתחייב קרבן על ענין שהיה בנכסיו. והד' שיתחייב קרבן בהגיע זמן ידוע. והה' שהיחיד יתחייב עצמו בקרבן בנדבה או נדר שעשה עליו. וביאור הענינים הוא כמו שאומר. המין הא' שיתחייב היחיד קרבן על דבר שעשה או שדבר. ענינו שכל העובר על כל אחד מהכריתות שנזכרו בתורה בשוגג חייב להקריב קרבן אם נסתפק לו אם עבר עליו אם לא חייב אשם תלוי. ואין כל הכריתות בדין הזה כי הנה מי שבטל לעשות הפסח בזמנו או שלא נימול חייב כרת. ואם עבר עליו בשוגג אינו חייב חטאת לפי שפסח ומילה הם מצות עשה והתורה לא חייבה להקריב חטאת אלא למי שעבר על מצות לא תעשה בשוגג שנאמר ועשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה. וכן המגדף את השם חייב כרת אבל אם גדף בשוגג אינו חייב חטאת שנאמר לעושה בשגגה יצא מגדף שאינו עושה מעשה. וכן המטמא מקדש וקדשיו רוצה לומר שיכנס למקדש או יאכל מן הקדשים בהיותו טמא אע"פ שהוא בכרת וחייב על שגגתו חטאת אינה חטאת קבועה כי התורה אמרה ואם דל הוא ואין ידו משגת וגו' אבל שאר הכריתות מהל"ו שהם בתורה כלם כל העובר על אחת מהם בשוגג חייב חטאת ואם נסתפק לו אם עבר אם לא עבר חייב קרבן אשם תלוי. אמנם מהו הקרבן שמקריבין על השגגה באלו הכריתות כתב המיימוני שיש חלוק בדבר כי אם היתה השגגה בע"א מקריב השוגג עז בן שנתו לחטאת בין שיהיה היחיד הזה מלך או הדיוט או כהן משיח ואם שגג בטומאת מקדש וקדשיו מקריב כבשה או שעירת עזים ואם דל הוא מקריב שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת. ואם אין ידו משגת מקריב עשירית האיפה כמו שביארו הכתוב אבל אם היתה השגגה בשאר העבירות אז יהיה חלוף בין השוגגים כי אם היה היחיד איש אחד מן העם והוא שקראו הכתוב מעם הארץ חייב שעירת עזים או נקבה מן הצאן לחטאת ואם היה נשיא או מלך שנכלל בשם נשיא מקריב שעיר עזים. ואם היה כהן משיח ועם התנאים שהתבארו בשני מהוריות מקריב פר בן בקר לחטאת ויהיה נשרף והוא אשר יקרא פר הבא על כל המצות זהו דעת הרב המיימוני. אבל הרלב"ג בפירושו לתורה כתב בחלוף זה שהענין בשגגת ע"א הוא כשגגת שאר העבירות כלם ונראים דברי הרב הגדול מדבריו. ומקרבנות האדם היחיד שחייב בהם מפני שכבר עשה הוא קרבן אם בא על שפחה חרופה בין בשוגג בין במזיד שחייב איל אשם והוא הנקרא אשם ודאי ונקרא ג"כ אשם שפחה חרופה. וכן מי שנהנה משוה פרוטה מן הקדש שמעל וחייב איל אשם והוא הנקרא אשם מעילות אם היה בשוגג אבל במזיד אינו חייב בקרבן הזה לפי שהקדש אינו מתחלל במזיד אלא עומד בקדושתו כמו שיתבאר בשני מקדושין. וכן שבועת העדות ושבועת הפקדון חייב קרבן אם שקר בין שיהיה בשוגג או במזיד והקרבן שיהיה חייב בו הוא כמו המטמא מקדש וקדשיו בשוה. אך הקרבן שחייב בשבועת הפקדון מי שכופר בו ונשבע עליו לשקר הוא איל אשם. וכן מי שגזל ונשבע ומשקר או יש לו נכסים משום אדם בין שיהיו משותפות או אבדה שמצא או גזל שגזל או הונאה שהונה במשא ומתן ונשבע על זה לשקר חייב איל אשם. והוא הנקרא אשם גזלות בין שיהיה שוגג או מזיד הואיל ונשבע. וכן כשעובר אדם על שבועת בטוי בשגגה חייב קרבן כמו המטמא מקדש וקדשיו. אלו הם כל הקרבנות שחייב בהם היחיד על דבר שעשה או שדבר כשעובר עבירה בפועל או במבטא שפתים שהם כלם מזה המין הראשון. והב' הוא הקרבן שיתחייב בו היחיד מפני ענין מהענינים שהיה בגופו והם ששה חלקים. הא' הוא הזב או הזבה שבטהרתו מקריב שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת. והב' הוא המצורע וקרבנו שני כבשים אחד לעולה ואחד לחטאת והוא הנקרא אשם מצורע וכבשה אחת לחטאת. ואם היה עני מקריב ב' תורים או ב' בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה וכבש לאשם. והג' הוא קרבן הנדה והוא כמו קרבן הזבה בשוה ב' תורים או ב' בני יונה אחד לעולה וא' לחטאת. והד' הוא קרבן היולדת כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת. ואם היתה עניה מקרבת שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת. והה' הוא קרבן הטמא למת אם הוא נזיר בין שנטמא בשוגג או במזיד וקרבנו כקרבן המצורע ב' תורים או ב' בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש בן שנתו לאשם. והו' הוא קרבן הגר שהגר אינו נכנס לדת האלהים להיות כישראל לכל דבר אלא בשלשה דברים מילה וטבילה וקרבן כי בשלשתם נכנסו ישראל לקבל התורה וקרבן הגר הוא שתי תורים או שני בני יונה שניהם עולות. וכן אמרו בספרי פרשת שלח לך וכי יגור אתכם גר מה ישראל לא באו בברית אלא בג' דברים מילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגרים כיוצא בהם. אי מה ישראל בדם מילה וזבחים אף הגרים כן תלמוד לומר ועשה אשה צא ולמד איזהו מין דמים שכלו עולה לאשים ואין לך ממנו התר אי אתה מוצא אלא בעולת העוף רוצה לומר שאינך מוצא נכסים שיקחו בהם קרבן ואין כהנים נאותין בשום דבר מדמיהם אבל שורפים הכל על גבי המזבח זולתי עולת העוף בלבד לפי שעולת הבהמה זוכים בעורה הכהנים. והמין הג' הוא מהקרבן שיתחייב האדם על איזה ענין שיהיה מנכסיו הוא כמו הבכור ומעשר בהמה ושניהם בקרבן דומים לשלמים אלא שמעשר בהמה אוכלין אותו הבעלים בירושלם כמו מעשר שני והבכור אם היה תמים מקריבין אותו ואיכלין אותו הכהנים כמו שהתבאר במסכת בכורות. וכן אם יביא בכורות יקריב שלמים כמו שהתבאר שם. והמין הד' שיתחייב קרבן בהגיע זמן ידוע אותו הזמן הוא שלש פעמים בשנה שבכל אחד מהם חייב כל איש מישראל להקריב ברגל קרבן עולה והוא הנקרא עולת ראיה. וקרבן שלמים והוא הנקרא חגיגה ועליו אמר הכתוב תחוג לה' אלהיך וקרבן שלמים הבא מלבד החגיגה הוא הנקרא שלמי שמחה ועליו הוא אומר ושמחת בחגך וכבר נזכרו דיני אלו הג' קרבנות ברבוי ומעוט ומי החייב בהם ואיך יתחייב בהם וזמן אותם הקרבנות בראשון ובשני ממסכת חגיגה ושלשתם חובה רוצה לומר הראיה והחגיגה והשמחה. אמנם חגיגת יום י"ד והם השלמים שמקריב אותם היחיד ביום י"ד בניסן ערב הפסח שנאמר בהם וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר הם רשות כמו שהתבאר בששי מפסחים. ואם הגמר' קראה לחגיגה קרבן צבור הוא לפי שההמון כלם מקריבין אותו. אבל אני שמתי אותו פה בחלקי קרבן היחיד לפי שמקריב אותו כל אחד בפני עצמו ואינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה. והמין הה' הוא הקרבן שחייב אדם עצמו בו בנדר ונדבה כמו שנדר נזירות לזמן ידוע שכאשר יכלה הזמן יקריב קרבן והוא כבש בן שנתו לעולה וכבשה בת שנתה לחטאת ואיל לשלמים. ואמנם נדר הקרבן הפשוט הוא שיאמר הרי עלי עולה או הרי עלי שלמים. אבל הנדבה הוא שיכוין בעל הנדר לנדבת בעל חי מיוחד ויניח ידו בו ויאמר הרי זו עולה או הרי זו שלמים. וכבר נודע שההפרש בין הנדר לנדבה הוא שהנדרים חייב הנודר באחריותם ואין כן הנדבה. וממה שאמרתי התבאר שאין אדם רשאי לידור ולא להתנדב חטאת ולא אשם אבל מביא בנדר ובנדבה עולה או שלמים בלבד מן העוף ומן הבהמה. האמנם התבאר שאין שלמים באים מן העוף. הנה ביארתי כל קרבנות היחיד שהוא הסוג הב' והענין הכולל את כלם הוא שאינן דוחים לא את השבת ולא את הטומאה:

והסוג הג' הוא קרבן צבור הדומה לקרבן יחיד. והוא בששגגו ב"ד הגדול והתירו דבר שחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה ושגגו העם על פיהם ועברו כמו שהתבאר בהוריות שאז חייבין ב"ד חטאת. ואם היתה שגגת ע"א יתחייבו הצבור פר בן בקר לעולה ושעיר עזים לחטאת. וזה הפר והשעיר חייבין בו כל שבט ושבט. ואלו השעירים נשרפים לפי שהם חטאת הצבור ורחמנא צוה לשרוף את פר העלם. ואמר חטאת הקהל הוא. ואמרו בספרא בנין אב לכל חטאת הקהל שישרפו אותו. ואלו שעירי חטאות נקראו שעירי ע"א לפי שבית דין מביאים אותם על שגגת ע"א. ואם בית דין שגגו בשאר המצות יהיה הקרבן שחייבין בו פר בן בקר לחטאת וזהו הנקרא פר העלם דבר של צבור לפי שבתחלת הפרשה נאמר ונעלם ממנו. וקורין אותו במקצת מקומות פר הבא על כל המצות. והתורה צותה שישרף וחייב בו גם כן כל שבט ושבט ולכן נמנה המין הזה גם כן בקרבנות הצבור לפי שנאמר בו והקריבו הקהל ונאמר ועשו כל העדה וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל ונאמר ונסלח לכל עדת בני ישראל. האמנם נזכר בסוג הזה לפי שהוא דומה לקרבן יחיד ואינו דוחה את השבת ולא את הטומאה:

והסוג הד' הוא קרבן היחיד הדומה לקרבן צבור והוא קרבן הפסח ששוחט כל א' ביום י"ד בניסן כמו שהתבאר בפ' ה' מפסחים. ומזה הסוג ג"כ פר החטאת ואיל לעולה שמקריב כ"ג ביום הכפורים שנאמר בזאת יבא אהרן אל הקדש וגומר. ושרפת הפר הזה הוא דומה לקרבן הצבור לפי שהוא דוחה את השבת ואת הטומאה וכל שאין לו זמן קבוע אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה. ואל יטעה אותך ענין החגיגה שיש רשות להקריבה כל שבעת הימים וכן עצרת יש לה תשלומין כל שבעה כמו שהתבאר במסכת חגיגה על כן אינו דוחה את השבת ולא את הטומאה כשאתה מונה כל הקרבנות הנזכרים תמצא שאין בכל קרבנות הצבור נקבה בשום פנים אפילו ממה שדומה מהם לקרבן יחיד. ואין מכל חטאות הצבור נשרפת אלא שעיר יום הכפורים חבירו של שעיר המשתלח. ושעירי ע"א ופר העלם ושאר החטאות נאכלים לזכרים שבכהונה. וכן תמצא שכל חטאת יחיד הוא נקבה זולת שלש חטאות שהם זכרים אע"פ שהם חטאת יחיד והמה השעיר שמקריב המלך אם שגג בדבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה ופר הבא על כל המצות שמקריב אותו כהן משיח על שגגתו ופר יום הכפורים. וכן יתבאר לך שאין שורפים מכל חטאות היחיד אלא פר הבא על כל המצות. וכן אין בכל קרבנות היחיד חטאת ממין הפר זולתי פר הבא על כל המצות ופר יום הכפורים ושניהם נשרפים כליל. נמצא הדין העולה בידינו שכל חטאת היחיד תאכל והיא נקבה ולא תהיה ממין הבקר זולתי שעיר הנשיא שהוא זכר ופר הבא על כל המצות ופר יום הכפורים שהם זכרים וממין הבקר ושניהם נשרפים והנה קראו אותו פר הבא על כל המצות לפי שאמר בו הכתוב נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות השם וגו' והוא כלל כל הקרבנות שמקריבין על גבי המזבח והדברים המשותפים בכלם הם שאין מקריבין אותן בעלי מומים ושאין נקרבין אלא על ידי כהן שלם ותמים מכל מום. ושאין מקריבין שום קרבן מהם אלא ביום שנאמר ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם וחז"ל אמרו ביום ולא בלילה. ושאין מקריבין שום קרבן מהם אלא במקדש ה' הבנוי בירושלם במקום הרמוז אליו בהר המוריה. וזהו כלל מה שרציתי לבאר פה:

הפרק הד' בתכלית הקרבנות. דעת הרב המורה בפל"ב ח"ג הוא שהקרבנות לא צוה אותם ית' על הכונה הראשונ'. אלא שכאשר שולח מרע"ה לתת אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש ושלמים בידיעתו כמו שביאר ואמר אתה הראית לדעת וגו' וידעת היום והשבות אל לבבך וגומר ולהנתן לעבודתו כמו שנאמר ולעבדו בכל לבבכם ועבדתם את ה' אלהיכם וגו'. והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיה אז כל העמים רגילין בו והעבודה הכוללת לבני אדם לאלהיהם היא להקריב מיני ב"ח להיכלות ההם שהיו שם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם. והעובדים הפרושים שמה בהיכלות ההם הנעשים לכוכבים היו כהניהם לא גזרה חכמתו לצוות אותנו שנניח מיני העבודות ההם כלם ולבטלם כי אז לא יעלה בלב לקבלו לפי שטבע האדם הוא תמיד נוטה למורגל ויהיה דומה זה כאלו יבא נביא בזמננו זה שיקרא אנשים לעבודת השם יתברך ויאמר השם צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה. אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה שאין ספק שלא יקבלו זה ממנו מפני המורגל. ובעבור זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמתות להם. וצוה לעשותם לשמו ית'. ולכן צוה לבנות לו היכל ויעשו לו מקדש ומזבח לשמו מזבח אדמה תעשה לי ושיהיה הקרבן לו יתברך אדם כי יקריב מכם קרבן לה' ושישתחוו לו ויקטרו לו והזהיר שלא לעשות דבר מאלו הדברים לזולתו זובח לאלהים יחרם לא תשתחוה לאל אחר והגיע בזאת התחבולה האלהית שנמחה זכר ע"א ונתקיימה הפנה הגדולה באומתנו ממציאות השם ואחדותו ולא ברחו הנפשות ולא השתוממו לבטול העבודות שהורגלו בהם. זהו דעת הרב בדבריו. והרמב"ן כתב שאלה הדברים הם דברי הבאי יעשו שלחן השם מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם שגעון הע"א והכתוב אומר כי הם לחם אשה ה'. והנה נח בצאתו מן התיבה הקריב קרבן ויריח ה' את ריח הניחח ולא היו אז בעולם אנשים עובדי ע"א להתרחק מהם. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן וישע ה' להבל ולא היה עדין ע"א בעולם כלל. ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח ולא היה דעתו לשלול אמונות רעות שלא נצטוה בכך. ולשון הקרבנות את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי וחלילה שלא יהיה בה שום תועלת ורצון רק שוללות הע"א מדעת השוטים. אלה הם דברי הרמב"ן כנגד דברי המורה. וכבר התחכם הנרבוני להשיב על כל זה בפירושו לאותו פרק הנז' באמרו שלא אמר הרב הנזכר שצוה השם על הקרבנות על הכונה השנית להרחיקם מהע"א. אבל אמר שהעבודה המורגלת לנחשב באלוה היה הקרבן ושלא גזרה החכמה האלהית להניחו לגמרי מפני ההרגל שהיו מורגלים בו. ואין דברי הנרבוני אמתיים ולא מספיקים בהתר הזה. אבל אמתת הענין הוא שהרב המורה סובר שהתפלה והתחנה והתלמוד תורה דברי הצומות וצעקתם ציצית ותפילין מזוזה ודומיהם מהעבודות עם האמונות האמתיות הם המצוות שצוה אותם הקב"ה על הכונה הראשונה ולכן היו בכל מקום ובכל זמן אמנם הקרבנות לא היו כן כמו שאמר השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה ולא ג"כ בכל זמן. אבל צוה ליחד בית אחד במקום אשר יבחר השם ושלא יקריבו בזולתו וגם שלא יקרב איזה איש שיזדמן אלא מזרע אהרן הכהן. וכל זה מורה היות הכונה האלהית למעט זה המין מן העבודות ושלא נצטוו אם כן הקרבנות על הכונה הראשונה כתפלות ושאר המצות. עוד מצא הרב ראיה לדעתו מדברי הנביאים שהיו מוכיחים לישראל על רוב השתדלותם בקרבנות באמרם שאינם מכוונים בעצמם כמו שאמר שמואל הנביא (שמואל א ט״ו:כ״ב) החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'. וישעיהו (ישעיהו א׳:י״א) אמר למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' וירמיה (ירמיהו ז׳:כ״ב) אמר כי לא דברתי את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים. ואסף המשורר אמר (תהילים נ׳:ח׳-ט׳) לא על זבחיך אוכיחך ועולותיך לנגדי תמיד לא אקח מביתך פר וגו'. ועוד אומר שמצא הרב סיוע לדבריו בדברי חז"ל אמרו בסוף מנחות (ד' ק"י) כל העוסק בתורה אינו צריך לא חטאת ולא עולה ולא אשם ולא מנחה. ובפרק אלו הם הגולין (דף י') כי טוב יום בחצריך מאלף טוב יום שאתה יושב ועוסק בתורה לפני מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב על גבי המזבח. ובאלה שמות רבה סדר ואתה תצוה פרש' וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי. קחו עמכם דברים ארחץ בנקיון כפי לשמיע בקול תודה לפי שיאמרו ישראל הנשיאים היו חוטאים ומביאים קרבן ומתכפרים הכהן המשיח חוטא ומביא קרבן ומתכפר לו אנו מה נעשה שאין לנו להביא קרבן אמר להם הקב"ה דברים אני מבקש מכם ולא קרבן ואני מוחל על כל עונותיכם שנאמר קחו עמכם דברים לכך אמר ארחץ בנקיון כפי לא להקריב קרבן אלא לשמוע בקול תודה שאני מודה לך על דבר תורה. וכן באותו מאמר שהביא הרמב"ן מספרי ובסוף מנחות אמר רבי שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהים אלא להשם בן ד' אותיות השם המיוחד שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק שמא תאמר לאכילה הוא צריך ת"ל האוכל בשר אבירים לא אמרתי לכם זבחו כדי שתאמרו נעשה רצונו לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם שנא' לרצונכם תזבחו. והרמב"ן הביא התחלת המאמר הזה והשמיט סופו לפי שהוא מסכים מאד עם דעת הרב המורה ומה שאמר רבי שמעון בן עזאי שלא נאמר בקרבנות שם אל ולא אלהים אלא בן ארבע אותיות מסכים גם כן לדברי הרב שבעבור שהיו הקרבנות להרחיקם מע"א להקריבם לעבודת השם הנכבד לכן לא נאמר בהם לא אל ולא אלהים שהם שמות כבר יאמרו על שרי מעלה אלא השם המיוחד אליו יתברך לומר שאליו היו מקריבים ולא לע"א. וכן בפרק כל האסורין. אמר טוביה בר מתניה אמר רבי יאשיהו מה הוא תשמרו להקריב לי במועדו לי ולא לאדון אחר ומי זה הוא האדון שמקריבין לו הוי אומר זה ע"א. הלא כל המאמרים האלה מסכימים מאד לדעת הרב המורה בקרבנות. ויותר מהמה תראה במאמר אחר שאמרו בויקרא רבא בסדר אחרי מות פרשה איש איש וגו' כי ישחט וז"ל ר' פנחס בשם ר' לוי אומר משל לבן מלך שלבו היה גס עליו והוא למוד לאכול נבלות וטרפות אמר המלך יאכלם על שולחן זה תדיר ומעצמו הוא נזיר. כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר ע"א והיו מביאים קרבנותיהם לשעירים באסור ופורענות באה עליהם אמר הקב"ה יהיו מקריבים קרבנותיהם לפני באהל מועד והם נפרשים מע"א הה"ד איש איש אשר ישחט וגו' והמאמר הזה מורה בביאור שהיה דעתם ז"ל בענין הקרבנות כדעת הרב המורה. ואין לומר שהפרשה ההיא בלבד תדבר מהשלמים כי היא בכל הקרבנות תדבר כמו שאמר (ויקרא י"ז ה') למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאום לה' וגו' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים וגו' ואליהם תאמר איש איש מבני ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה' ונכרת האיש ההוא מעמיו. ואחר זה צוה על ענין הדם באמרו ואיש איש מבית ישראל אשר יאכל כל דם. הרי לך מבואר שהפרשה תכלול עולה וזבח וכל מיני הקרבנות ושלא אמר הכתוב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים בבחינת הדם בלבד אלא בבחינת כל הקרבנות. ותמהתי מהרב הנחמני שהיה הגמרא לפניו כשלחן ערוך איך לא ראה המאמר הזה כי הוא מסכים לדברי הרב המורה. הנה התבאר שמן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ומדברי רז"ל בהרבה מקומות יש סיוע גדול לדברי הרב המורה ואינם בזה דברי הבאי אלא דברי קדושה. והנה אדם ובניו הקריבו קרבנות לחשבם שבהם היו עובדים אלהים כי בשרפם על המזבח החלב והכליות מהקרבן היו כאלו הקריבו קרבם וכליותיהם עצמם שהם כלי המחשבה וכן הכרעים כנגד ידיהם ורגליהם של המקריבים והיו זורקים את דם הקרבנות במקום דמם ונפשם ומודים לפניו ית' שכן ראוי שישפך דם המקריב וישרף גופו על חטאתו לולי חסד השם שלקח ממנו בתמורה וכופר הקרבן ההוא שהיה דמו תחת דמו ונפשו תחת נפשו וכבר זכר זה גם כן הרב הנחמני. ואמנם נח הקריב קרבן לזאת הסבה בעצמה שהקריבו אדם גם שראה דור המבול פרוצים בע"א מימי אנוש שנאמר ותשחת הארץ לפני האלהים ולכך הקריב קרבנותיו לגבוה להתרחק מע"א ואמנם בלעם לא בנה שבעה מזבחות להתרחק מע"א אלא למה שאמרו במדבר סיני רבה (פרשה כ') וז"ל ולמה בנה שבעה מזבחות כנגד שבעה מזבחות שבנו שבעה צדיקי עולם מאדם ועד משה ונתקבלו. ואלו הם אדם הבל נח אברהם יצחק יעקב ומשה. ואמנם מה שאמר הרב הנחמני שיש בקרבנות אשה ריח ניחח לה' ונקראו לחם אלהיהם אין ספק שישיב עליהם הרב המורה על פי דרכו ושרשיו שדברה תורה כלשון הרגיל אצל המקריב קרבנות ויורה עליו אמרו ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ואין להקשות ממה שאמר כי מעלו אבותינו ועשו הרע בעיני ה' וגם סגרו את האולם ויכבו את הנרות וקטורת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש את אלהי ישראל. כי הנה לא היתה תלונתו ממה שלא העלו עולה להיותה מכוונת מצד עצמה אלא לומר שבמרד ובמעל מלכי יהודה החטאים בנפשותם להמשכם אחר ע"א סגרו דלתות האולם ובטלו העבודה כלה כאלו פרקו מעליהם עול התורה והמצות האלהיות. ובמדרש שיר השירים אמרו הנך יפה רעיתי פרנסתי כביכול אמר הקב"ה לישראל אתם מפרנסים אותי שנאמר את קרבני לחמי יכול לפניו אכילה ושתיה ת"ל לאשי לאשי אתם נותנים אותו א"כ למה נאמר לחמי לומר אע"פ שאתם נותנים לאשים מעלה אני עליכם כביכול כבני אדם המפרנסין לאביהם. והנה המאמר הזה מורה הוראה מוחלטת שהוא יתברך בלתי צריך להקרבת קרבן ושענין אמרו לאשי הוא כמו שפירשו החבר למלך הכוזר שכאשר שאלו איך אמר הכתוב בו יתברך את קרבני לחמי בהיותו משולל מכל גשמות ואינו כח בגשם השיבו החבר שאמרו לאשי מתיר כל ספק רוצה לומר שלא היה הקרבן לגבוה אלא לשתאכלנו אש המזבח ועל האשים ההם שהיו עורכים לשרוף העולות אמר הכתוב לאשי כי הם לשון אש ממש ועליהם אמרו מאמר הזה אע"פ שאתם נותנים לאשים מעלה אני עליכם כבני אדם שמפרנסין לאביהם. והנני מודיעך סברת הרב ודעתו בדבר הזה באמרו שהיו הקרבנות על הכונה השנית ולא אמר שלא יהיו על הכונה הראשונה כי זה הלשון מורה שיש שתי כונות בקרבנות כונה ראשונה וכונה שנית והנה הכונה הראשונה בה היא כדי להתקרב אדם לאלהיו ולהכנע לפניו ויאמין במציאותו ואחדותו והשגחתו שהיא הכונה אשר בעבורה הקריבו אדם ונח קרבנותם והכונה הזאת הראשונה לא יכחיש הרב שתמצא במצות הקרבנות. כי הנה בעצם וראשונה על זה נתכוונו. האמנם להיות השלמות האנושי דבק בנפשו והוא כפי האמונות והדעות האמתיות ראה הרב המורה שהכונה הראשונה הנזכרת יותר תמצא בתפלה ובהשכלה והידיעה האמתית ובשאר המצות המכוונות לזה התכלית והכונה ממה שתמצא בהקרבת חלב ודם ושרפת גופי הב"ח וע"כ אמר הרב שצוה הקב"ה במצות הקרבנות להשגת הדבוק האלהי וידיעתו באמת מפני שהיו כל בני אדם מורגלים בעבודות הקרבנות ותהיה קשה עזיבת המורגל בהחלט אבל צוה שיעשו אותם לגבוה כי בזה יגיעו אל הכוונה הראשונה מהשגת האמונות האלהיות והדבוק בש"י ויתרחקו מדרכי ע"א. הנה אם כן שתי כוונות נמצאו בקרבנות כפי הרב המורה הראשונה והיא אשר שער בלבד הרמב"ן, והשנית. ושתיהם כיון יתברך בזאת המצוה וכאשר תבין זה על אמתתו לא ישאר מקום אל ספקות הרמב"ן ולא צורך אל תרוצי הנרבוני. וזהו מה שראיתי להליץ בדבר הזה. ואמנם הרלב"ג בפרשת צו השתדל לתת טעמים בקרבנות. אבל ראיתי אני בהם חולשה רבה ודוחקים גדולים ולכן נתרחקתי מהם וראיתי אני בדברי אחד מן האחרונים דעת אחר בתכלית הקרבנות והוא שתכליתם בלבד היה כדי שיתקרב האדם בלבד אל האלהים. והנה הקרוב או שיהיה כקרוב המלאכים וכנגד זה באה העולה שהיא כלה כליל לגבוה ואם שיהיה כהתקרבות השמים אליו יתברך וכנגד זה בא החטאת והאשם שהכהן המחטא יאכל אותה. ואם שתתקרב כקרוב השכל האנושי כולל השלמויות וכנגד זה היו השלמים. וככה יביאו קרבנות ההם לרמוז שאע"פ שאנחנו נהיה חמריים ישגיח בנו השם ויקבל קרבנותינו וגם זה איננו שוה לי:

ואמנם דעתי בזה שאין ראוי לתת תכלית אחר בכל מיני הקרבנות כי הנה הצורות ימשכו אחריהם התכליות ובהיות צורות הקרבנות מתחלפות יהיו בהכרח תכליותיהם ג"כ מתחלפים ומי יתן ידעתי השלמים למה היה חלק מהם נשרף על גבי המזבח וחלק מהם נאכל לכהנים והשאר כאלו נאכל לבעלים. ואמנם בחטאת ובאשם לא היה דבר מהם נאכל לבעלים אלא קצתם נשרף על המזבח וקצתם נאכל לכהנים. אבל העולה היתה כלה נשרפת ואין לבעלים ולא לכהנים חלק נאכל ממנה כלל. והחלופים האלה א"א שלא תהיה להם סבה הכרחית קיימת. עוד תשוב תראה שהעולה והשלמים כל אחת נקרבת עמו מנחה מסולת בלול בשמן ולבונה ויין לנסך כי א"א להעלות עולה ולא שלמים אם לא יקריבו עמהם מנחת הנסכים. ואמנם החטאת והאשם לא יקריבו עמהם מנחת הנסכים לא סלת ולא לבונה ולא יין ולא שמן. ומה יהיה סבת כל זה על כן אמרתי שהם שלשת מיני הקרבנות. הא' הוא קרבן עולה ומנחתו ונסכו. והב' הוא החטאת והאשם כי שניהם באים כאחד על חטאת. אם לא שהחטאת הוא על חטא ידוע שחטא בשגגה. והאשם הוא הבא על הספק אם חטא ואם לא חטא ואין עמהם לא נסכים ולא מנחה כמו שאמרתי. והשלישי הם שלמים ומנחתם ולכך ראוי לשער בהם שלשה תכליות תכלית אחד למין אחד והנה תכלית העולה הוא לדבק הנשמה השכלית עם בורא' יתברך ובבחינת הנפש והשארותה היה העולה לרמוז שכמו שהב"ח ההוא במותו היה נקרב על מזבח השם והיה נדבק אל האש ומתאחד עמו ועולה ריח ניחח לה'. כן האיש המקריב או הצבור אחרי מותם יעלו אל אלהים בהר ה' ומקום קדושתו וידבק ויתאחד תחת כסא כבודו כי אש אוכלה הוא והנפש תעלה ריח ניחוח לה' ולכן נקראת עולה לפי שתורה על נפש האדם העולה היא למעלה והיתה נשרפת כלה כליל לגבוה על מזבח לרמוז שהרוח השכלי ישוב אל האלהים אשר נתנו ומפני זה ארז"ל (ויקרא רבה פ"ז) אין העולה באה אלא על הרהורי הלב. ואמר ר' לוי מקרא מלא הוא שנאמר גבי איוב והעלה עולות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם רצו בזה שהמקריב עולה הנה הוא מסיר מתוכו מוטה וכל אמונה רעה והרהור רע כאלו יאמר שובי נפשי למנוחיכי ובעבור זה היה העולה תמיד זכר תמים כי הצורה נמשלה לזכר והחומר לנקבה כמו שזכר הרב המורה. וסמך ידו על ראש העולה לרמוז שתעלה על מזבח העולה במקומו ויזרקו עליו את דמו כמו שדמו ונפשו תדבק שמה. ולהיות שקרבן העולה בבחינת הנשמה השכלית שהיא עצמות האדם אמר הכתוב אדם כי יקריב מכם קרבן לה' רוצה לומר שמהם ועצמותם יהיה הקרבן ההוא ואמר גם כן לרצונו לפני ה' רוצה לומר שיקריב האדם את עצמו ורצונו וחפצו לפני ה' כאלו המקריב מורה חיוב הקרבת עצמו בכל כחות נפשו לעבודת בוראו ושכל מאויו וחפצו הם לדבקה בו ולעלות אל מזבח קדשו הרוחני כמו שיעלה אותו העולה על מזבח בית מקדשו בארץ כי בזה יתרצה עבד אל אדוניו ויעשה נחת רוח לפניו כמו שאמר ונרצה לו לכפר עליו. והיה התועלת ג"כ בקרבן העולה המכינו אל הדבקות הרוחני להוריד על נפשו שפע ודבקות אלהי ומפני זה הקריבו קין והבל קרבנות וארז"ל שאדם הראשון גם כן הקריב עולה ונח ג"כ בצאתו מן התיבה העלה עולה וכן אברהם יצחק ויעקב ומשה הקריבו עולה במזבחותיהם כדי שיבואם השפע האלהי ונבואתו ובלעם מפני זה ערך מזבחותיו והעלה פר ואיל במזבח ואמר לבלק התיצב כה על עולתיך ואלכה אולי יקרה ה' לקראתי. כי חשב שבסבת העולות ההן תבואהו הנבואה. ואמנם המנתה והנסך הבא עם העולה היה לרמוז הדבקות וההשארות יגיע לנפשו העולה היא למעלה מפני הסבות המביאות אותו אליו כאחד מצד היותו אדם כי הנשמה השכלית תזכה אל ההשארות והדבוק העליון לא צורת שאר הב"ח הבלתי מדברים ולרמוז לזה היה הקמח סולת מן החטים מאכל החי המדבר בלבד. ושני עדים יש בדבר הזה הא' עומר השעורים הנקרב ממחרת הפסח לרמוז שעדין לא באו לשלמות האנושי עד סוף הספירה שמקריבים שתי הלחם מהחטים ויקבלו את התורה. והב' מנחת הסוטה הבאה מהשעורים וכמו שארז"ל היא עשתה מעשה בהמה וכו'. הא למדת שהחטה והסלת שלהם באים לסימן מאכל אדם כי על כן הקפידה התורה באמרה סולת חטים תעשה אותם. ולפי שהאדם לא יזכה אל ההשארות והדבקות בהיותו אדם בלבד אלא בהיותו שלם במושכלות ובמדות המשובחות כי הם סלם לעלות בהם אל ההצלחה האחרונה לכן צוה שיהיה סולת בלול בשמן כי השמן מורה על השכל והוא השמן זית זך כתית למאור ושיהיה עליה לבונה שריחה טוב רמז למדות המשובחות שריחם ושמם הטוב נודף. ומלבד המנחה הזאת הרומזת לאדם השלם במושכליו ומדותיו צוה שיקריבו ג"כ יין לנסך והוא בא לרמוז אל השלמו' המיוחד האמתי המגיע לכל איש ישראל מצד התורה לפיכך דמו הנביאים את האומה הזאת לכרם כמ"ש (ישעיהו ה׳:ז׳) כי כרם ה' צבאות בית ישראל. וביחזקאל מה יהיה עץ הגפן מכל עץ הזמורה. וכדברי המשורר הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת. ולהיות העולה והמנחה מורים על הרמז הנכבד הזה מהשארות נפש כל איש ישראל ודבוקו באלהיו היה ראש הקרבנות והנכבד שבהם התמידין שבכל יום ומנחתם ונסכיהם ועליהם נאמר בסדר ואתה תצוה וזה אשר תעשה על המזבח. כאלו לא היה תכלית ענין המזבח וכוונתו כי אם להקריב עולת התמידין בלבד וצוה שיקריבו אותה שתי פעמים ביום בבקר ובערב כדרך הסעודות הבאות ערב ובקר כי כן ראוי שיבא הלמוד למזון הנפש באלו העתות. גם שמראת הערב והבקר תיישיר את הנפש לדעת את ה' באמצעו' תנועת השמש בזריחת הבקר וביאת הערב כמו שיתבאר בסדר פנחס וכן המוספים היו כלם עולות ומנחתם ונסכיהם להיותם מורים על הדבוק שיזכו אליו בני ישראל במועדיהם ע"י אותם העולות וכמו שיתבאר שמה. ואמנם המקריב מנחת עולה מבלי מנחה וזבח היה תכליתו בקרבנו תכלית העולה עצמו כמו שזכרתי בבחינת נשמתו ומפני דלותו או לשאר הסבות נסתפק עם המנחה. הנה התבאר מזה כלו תכלית העולה הנקרבת להשם ומנחתה ונסכה ולכן לא היו הבעלים ולא הכהנים אוכלים ממנה דבר לפי שהיתה כנגד הנשמה השכלית המיוחדת לבוראה שאין ביצירתה ובריאתה חלק לבעלים ולא לכהנים אלא לה' לבדו. ואמנם שאר הדברים שזכר הכתוב בעולת הבקר ובעולת הצאן ובעולת העוף ומנחתם יתבארו בפי' הפרשה:

והחטאת והאשם שניהם היו באים על חטא כמו שביארתי כי החטאת הוא כשיזדמן האדם שחטא בשגגה והאשם בהיותו מסופק אם עבר על אותה מצות לא תעשה אם לא עבר. ואתה תראה שאין בעולה ולא בשלמים ולא במנחה הבדל מהמקריבין כי שוה הוא הדין שיקריב אותם המלך או שיקריב אותם ההדיוט מעם הארץ אבל בחטאת יש הבדל גדול בין השוגגים הבעלים המקריבים. כי אם היה השוגג כהן משיח והוא הכהן גדול היה מקריב פר בן בקר על שגגתו והיה נשרף כלו כמו העולה ולא היו נבדלים אלא כשהעולה היתה נשרפת כלה על גבי המזבח. ואמנם פר כהן משיח היו האמורים שלו נשרפים על גבי המזבח ושאר הפר כלו היה נשרף מחוץ למחנה. וגם היה הבדל אחר ביניהם והוא שדם העולה לא היה נכנס פנימה להזות על הפרוכת ועל מזבח הקטורת. ואמנם דם פר הכהן המשיח היה נכנס פנימה בהזאה שבע פעמים לפני ה' ואל פני פרוכת הקדש. ואם היה החוטא השוגג כל עדת ישראל היו מקריבים פר בן בקר והיה דינו בכל הדברים כדין קרבן פר הכהן המשיח. ואם נשיא יחטא שהוא כולל למלך ולשופטים יקריב שעיר עזים זכר אמנם לא יובא את דמו להזות אל הפרוכת פנימה ולא היה נשרף ממנו אלא האמורים בלבד והנותר ממנו היה נאכל. ואם החוטא השוגג היה הדיוט מעם הארץ או ששמע קול אלה ולא הגיד או איש אשר יגע בכל דבר טמא או בטומאת אדם או לבטא בשפתים היה קרבן כל אחד מאלה נקבה מהכבשים או שעירה מהעזים. וראוי שיבוקש הסבה התכליתיית בדברים האלה ר"ל מאיזו בחינה נדמה פר החטאת של הכהן המשיח עם העולה תמימה. ולמה נמצא יתרון בעולה שתהיה נשרפת כלה על גבי המזבח ואין כן פר החטאת שהיה נשרף מחוץ למחנה ונמצא יתרון אחר בפר החטאת שהיה נכנס דמו אל הקדש פנימה ואין כן דם העולה. והב' למה היה קרבן שוגג הכ"ג וקרבן הקהל גם כן פר בן בקר. אמנם קרבן שוגג הנשיא היה שעיר עזים זכר לא פר בן בקר. ובכלל שהנה יפלו בזה שאלות ראוי שנתעסק בתשובתם והתירם והם אלו שאזכור פה בסדר:

השאלה הא' למה זה היה חטאת הכ"ג וחטאת הקהל ג"כ פר פן בקר נשרף כלו כמו העולה שהיא כלה כליל לגבוה ומה הדבר אשר ביניהם אשר בעבורו השתוו העולה והחטאת:

השאלה הב' אם היה החטאת הזה שוה במדרגה לעולה איך היה נכנס דם החטאת הזה פנימה להזות על פרוכת הקדש ועל מזבח הקטורת ולא היה כן דם העולה:

השאלה הג' אם היה החטאת הזה למעלתו נכנס דמו פנימה למה לא היה פר החטאת כלו נשרף על המזבח כמו העולה אבל היו אמוריו נשרפים על המזבח ובשר הפר כלו היה נשרף מחוץ למחנה כמו שצותה התורה:

השאלה הד' מה גרע חטאת הנשיא שלא היה פר בן בקר כחטאת כהן גדול והסנהדרין והיה בלבד שעיר עזים זכר בהיות המלך מעלתו גדולה מהסנהדרין ומכהן גדול:

השאלה הה' למה בשעיר חטאת הנשיא לא היה דמו נכנס פנימה להזות כמו שהיה בכהן גדול והסנהדרין האם מפני שהוא שעיר. הנה בשעיר יום הכפורים נאמר והביא את דמו אל מבית לפרוכת ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר:

השאלה הו' למה זה היה חטאת הכהן גדול והסנהדרין כלם נשרפת וחטאת הנשיא לא היה כן כי היה בלבד שורפים ממנו האמורים והנותר היה נאכל לכהנים:

השאלה הז' למה בהיות השוגג החוטא הדיוט מעם הארץ היה קרבנו שעירת עזים נקבה ולא זכר והנה חטאת הכהן גדול והקהל והנשיא כלם היו זכרים אם פרים ואם שעירי':

השאלה הח' למה לא היה נכנס דם החטאת ההדיוט פנימה להזות על פני הפרוכת ולא היתה נשרפת חטאתו כחטאת הכהן גדול והקהל:

השאלה הט' למה זה בנפש כי תחטא ושמעה קול אלה ושאר הדברים והטומאו' אשר זכרה תורה נאמר והביא את אשמו לה' על חטאתו נקבה מן הצאן וגומר והכתוב קורא זה אשם וקרבן האשם הוא איל לא כבשה ולא שעיר' עזים ואף שיהיה חטאת למה לא היה שעיר זכר:

השאלה הי' למה זה בכל מצוות החטאת שזכרה תורה לא נאמר ואם לא תגיע ידו די שה אלא באחרונה הזאת שהביא קרבן הדל שיהיה שתי תורים או שני בני יונה ואם לא תשיג ידו להם שיביא עשירית האיפה והיה ראוי להיות הדין הזה כולל ושוה בכל חטאת:

והנראה לי כפי הסברא הישרה ושרשי התורה להשיב על זה הוא שהקדוש ב"ה רצה להזהיר את ישראל שלא יחטאו לפניו ולא יעברו על מצותיו לפי שפעמים ישגו בני אדם ויעשו מה שלא היתה כונתם לעשות רצה ית' להענישם בדבר מממונם כדי שיתפעל רוחם ונפשם בו וישארו נזהרים ולא ישגו עוד. ולזה חייב לחוטא בשגג' שיביא קרבן חטאת שהוא עונש ממון כדי שיכין דרכיו ויזהר בכל כחו שלא יפול בשגגה עוד וגם קרבנות הטמאים לזה התכלית היו רוצה לומר להזהירם מהטומאות כי רובם יבואו לאדם בסבת עצמו ולא יאונה לצדיק כל און ונגע לא יקרב באהלו והצדיק הוא הזהיר והזריז ולכן הנזיר היה מביא קרבן על טומאתו מאשר חטא על הנפש רוצה לומר שלא שמר נפשו כראוי ועל זה ארז"ל זריזות מביא לידי זהירות זהירות מביא לידי טהרה וטהרה מביאה לידי קדושה. והיה גם כן לזה התכלית קרבן הזב והמצורע ובועל הנדה וטמא מת ואוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר וכל שכן שהיה ראוי להזהיר בשוגגות ממצות לא תעשה שזדונם כרת כדי שלא יבא האדם לעשות' ויאמר הלא שוגג אני ולפי שהחטא הוא קטון הי' בערך החוטא או גדול הכ"ג ששגג בהוראה והתיר לעם דבר האסור אם למעוט ידיעתו או לקוצר עיונו גדול עונו מנשוא יען וביען שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא והוא בהוראתו מלבד שחטא בעצמו החטיא את הרבים ולכך זכרה תורה ראשונה חטאתו כי הוא הגדול שבחטאות ומפני שכפי שורת הדין היה ראוי שיהיה ענשו במיתה ותשרף גופו ואיבריו אשר חטאו והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה כיון שלא חטאה במתכוין אלא בשגגה לכן חייבתהו התורה שיביא פר בן בקר תחת עצמו וסמך ידיו עליו לרמוז שהוא תמורתו ויזה מדמו על פני פרוכת הקדש ועל מזבח הקטורת לבקש סליחה וכפרה לפני האלהים היו אימורי הפר נקרבים על המזבח לרמוז על נקיות דעתו וכונתו בחטא ההוא ולכך נקרבו שמה קרביו להורות שהיתה נקיה כונתו והיה גופו נשרף מחוץ למחנה כפגר מובס כנגד גופו אשר חטא החטא ההוא. הנה אם כן לא היה קרבן החטאת הזה שוה לקרבן העולה כי הוא היה רמז לשכר ולדבוק הרוחני ולכך היתה העולה כלה נשרפת על מזבח השלום אמנם חטאת הכהן גדול היה רמז לעונש שהיה ראוי לו כפי שגגתו כי שגגת תלמוד עולה זדון ולכך היה המעט ממנו נשרף על המזבח ורובו נשרף מחוץ למחנה וזו היא תשובת השאלה הראשונ' שלא היתה חטאת הכ"ג במדרגת קדושה שוה אל העולה התמימה לפי שקדושתם נערכות כפי מקומו' שרפתם ואחרי שהעולה היתה נשרפת במקום קדוש על מזבח השם מבואר הוא שהיה זה לה מדרגה עליונה על חטאת הכ"ג הנשרפת מחוץ למחנה. ולשאלה הב' אומר שלא הצריכה התורה להזות מדם החטאת בקדש פנימה אלא לבקש כפרה וסליחה על החטא החמור שיחטא הכהן גדול או הקהל ולכן בפרשת אחרי מות בעבודת יום הכפורים צוה שמדם הפר ודם השעיר יזה על פני הכפורת. ונאמר וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיה' לכל חטאתם וכן אמר והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו. הרי שלא היתה הזאת הדם פנימה אלא לדם החטאת לבקש סליחה וכפרה. אבל העולה שלא היתה בה חומרת חטאת ולא היו צריכים בה לכפרה רבה לא היה צורך להכניס ולהזות דמה פנימה. וכן לשאלה הג' אומר שהיתה חטאת הכהן גדול נשרפת מחוץ למחנה ולא על גבי המזבח לעונש על שגגתו. ואמנם חטאת הקהל היה ככה גם כן בהכנסת הדם לפני' ושרפת החטאת לפי שחטא בשגגה בדברי' שזדונם כרת ועל שגגתם מביאים חטאת הוא יותר נערך כמו שאמרתי בכהן גדול שיורה משפטיו ליעקב ותורתו לישראל. וכן בסנהדרין שהם מורי התורה ומלמדים גם שהיתה שגגתם יותר מזקת לפי שהעם חטא על פי דבריה' והיו אם כן חוטאים ומחטיאי' את הרבים וכן היה דינם של הסנהדרין בענין החטאת שוה בשוה עם חטאת הכ"ג. ולשאלה הד' אומר שלא היה חטאת הנביא פר בן בקר כי אם שעיר לפי שהורא' התורה ומשפטיה לא היה מוטל על הנשיא או המלך כמו שהיה מוטל על הכהן גדול והסנהדרין ולכך לא היה חטאו בשגגה כל כך נערך כחטאתם והיה הנשיא חוטא אבל לא מחטיא את אחרים ככהן גדול וכסנהדרין ומפני זה לא היה קרבן חטאתו פר כמו הם אבל היה בלבד שעיר עזים להורות על שגגתו מבלי חכמה ודעת ולהיות שגגתו קרובה לשגגת ההדיוט מעם הארץ היה חטאת שניהם קרובה זו לזו. הנשיא היה מביא שעיר מפני כבודו ועם הארץ שעירה הנכנעת ונכבשת לשעיר. וכן אומר בתשובת השאלה הה' שלא היה דם שעיר חטאת הנשיא נכנס פנימה להזות בקדש כמו שהיה בחטאת הכהן גדול והסנהדרין מפני קלות חטאו שהיה כשגגה היוצאת מלפני השליט לקוצר חכמתו וידיעתו בדיני התורה והכנסת הדם פנימה היה מיוחס אל הכהן הגדול ולקהל לכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לא לאדם אחר. וכן אומר בשאלה הו' שהיתה חטאת הכהן גדול והסנהדרין כלה נשרפת מפני חומרת שגגתם המחטיא את הרבים. אבל שגגת הנשיא לקלותה לא היתה נערכת כל כך ולכן לא היתה חטאתו נשרפת כלה. ולשאלה הז' אומר שהיתה חטאת השוגג מעם הארץ שעירת עזים נקבה לא זכר. לרמוז שלהיותם חמריים הדיוטים וגסים בטבעם נפלו בזאת השגגה כי הנה הנקבה רומז אל החומר כמו שזכר הרב המורה הנה הכהן גדול והסנהדרין והנשיא מפני כבודם לא רצה הכתוב לחייבם בקרבן נקבה כדי שלא לפרסם שהיו חמריים וגסים בטבעם. ובזה גם כן אשיב לשאלה הח' שלא היה נכנס דם חטאת ההדיוט פנימה מפני מעוט ענינו כי לא היה נכנס שמה אלא דם חטאת הכהן גדול והקהל מפני גודל ערכם ולזה בעצמו לא היתה נשרפת חטאת ההדיוט כלה לפי ששגגתו לא נערכה לחטא גדול כי ההדיוט לא היה מחטיא את אחרים. וכן אומר אל השאל' הט' שמה שנאמר ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגומר כלו הוא במה שחטא בדברים שזכר בשגגה ואין הפרשה הזאת מדיני האשם כי היא אחריה. אבל נאמר כאן והוא טמא ואשם והוא ידע ואשם והיה כי יאשם והביא את אשמו לה' להגיד שאחרי ששגג הרגיש עצמו שנגע בטומאה ושהיה בזה אשם והאשים עצמו וכן פירשו הרמב"ן. וכתב שלדעתו שם אשם מורה על דבר גדול שהעניש אותו יתחייב להיות שמו נאבד. והוא מלשון האשימ' אלהים ויאשמו נאות מדבר (הושע יג) תאשם שומרון כי מרתה באלהיה וחטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך והוא מלשון אל השער' ולא יחטיא. והנה אשם גזלות ואשם שפחה חרופה בעבור שהם באים אף על המזיד יקרא קרבנם אשם וכן אשם הנזיר. אבל אשם מעילות אע"פ שהוא בשוגג בעבור שהוא בקדשי השם יקרא הקרבן אשם. ונראה לי שהחטאת הוא בערך המצווה שכל מי שעבר עליה בשגגה הוא חוטא בעבור שלא נשמר כראוי מהעבירה ההיא כי אה היה נזהר לא היה עובר בשוגג על העבירה. ובערך השם יתברך יקרא אשם כלומר שאינו פטור מפני היותו שוגג כי עכ"פ יאשם ולכך אמר ונעלם ממנו והוא ידע ואשם. ובמקום הזה האשם הוא במקום חטאת אבל אין זה אשם תלוי שיזכור הכתוב אחר זה כי הוא נקרא אשם בבחינה אחרת כמו שאבאר. ואמנם אמרו אחר זה ואם לא תשיג ידו אין ספק שלא יפול בחטאת הכ"ג ולא בחטאת הקהל ולא בחטאת הנשיא כי אי אפשר שלא תשיג ידיהם די קרבנם אבל בחטאות ההדיוטים אומר אני שאינו בלבד על המין הזה מהחטאת אבל הוא כולל כל מיני החטאת אשר זכר מהם כי אחרי שפירש מיני החטאת כלם נתן משפט כולל לכלם והוא שאם יהיה המקריב דל ולא תשיג ידו להביא כבשה או שעירה שאז יביא שתי תורים או שני בני יונה. ואמר לה' להגיד כי שניהם יהיו נשרפים על המזבח ולא יהיה לכהן חלק בהם. האמנם אמר אחד לחטאת ואחד לעולה בהיות העולה דבר נבדל מהחטאת ושאין לו צורך במקום הזה. הוא להגיד שהיו בזה שתי בחינות האחת מצד השוגג אשר שגג ולזה היה אחד לחטאת ובחינה אחרת מצד כונתו שהיתה רצויה ונקיה ולכך להורות על נקיון נפשו נעשה האחד עולה. כי הנה כשהיה מקריב כבשה או שעירת עזים היה חלק ממנה נשרף על המזבח והם האמורים וחלק נאכל לכהנים. אבל בהיותו קרבנו שתי תורים או שני בני יונה שהיו שוים בענינם לא היה מקום לעשות חלק מהם קדוש מהאחר כיון ששניהם היו שוים והיו נשרפים אלא שיהיה האחד חטאת והוא היה הנעשה בראשונה. והאחד עולה שאחרי כפרת חטאתו דבקה נשמתו באלהים. וזכר הכתוב שאם לא תשיג יד המקריב גם לשתי תורים או לשני בני יונה יביא את קרבנו עשירית האיפה וכדי לעשות הבדל בקרבנו צוה וקמץ הכהן ממנה מלא קומצו את אזכרתה והקטיר המזבחה באופן שיהיה חלק נשרף ממנה על המזבח והנותר יאכלו הכהנים. וממה שאמר הכתוב אחר כל זה וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה מורה הוראה אמתית שמה שאמר ואם לא תשיג ידו חוזר על כל מיני החטאת כמו שזכרתי ולא על זה בלבד וזו היא תשובת השאלה העשירית. ואמנם בסדר שלח לך אנשים באה פרשה אחרת וכי תשגו ולא תעשו ואז"ל שבחטא' הע"א הכתוב מדבר שחייב לסנהדרין בפר בן בקר. אבל הכ"ג והנשיא וההדיוט מעם הארץ כלם מקריבים בשוה בחטא ע"א שעיר עזים אחד לחטאת. לפי שבכל אחד מהעבירות יוכל כ"ג או שאר העם להיות שוגג אבל בענין ע"א שאסורו מפורסם וכל ישראל שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך היה ראוי שיהיה ענשם וקרבנם שוה כי לא היה דבר זה ראוי להיות נעלם מאחד מהם הנה זה הוא מה שראוי שיאמר בענין החטאת:

ואמנם האשם כבר יפלו במה שכתבה התורה בענינו שאלות:

השאלה הא' למה חייבה בקרבנו איל תמים והנה בחטאת עם הארץ לא חייבו אלא כבשה או שעירת עזים והאשם אין הבדל בינו ובין החטא' כי הוא למי שיודע שעבר בשגגה על אחד מהכריתות והאשם הוא למי שאינו יודע בודאי אם עבר אם לא עבר והוא מסופק בדבר ויקרא אשם תלוי. והרי הוא אם כן מטבע החטאת ויותר נקל ולמה הצריכו איל תמים:

השאלה הב' למה צותה התורה באיל שיהיה לערך כמו שאמרה בערכך כסף שקלים בשקל הקדש ולא תמצא כן בחטאת. ואומר בתשובתם שהחטאת נקראת חטאת לפי שהחוטא יודע שחטא ושגג בדרך הישרה בעברו על אחת ממצוות ה'. והאשם נקרא כן לפי שאינו יודע אם חטא אם לא ולכן הוא מאשים את עצמו איך עבר רוח מאתו ולא ידע אם עבר על המצוה ההיא אם לא או שלא ידע מהו האסור והמותר אם שגג בו ומזה הצד נקרא אשם תלוי לפי שהוא תלוי ועומד אם עבר אם לא עבר. ולא נקרא זה אשם תלוי מאותה בחינה שזכרתי למעלה שנקרא האשם אשם כי שם נקרא בערך השם יתברך וכאן נקרא אשם בערך עצמו שהוא מאשים עצמו בעבור שלא ידע אם עבר אם לא. והיתה מחכמת חכמינו זכרונם לברכה שקראו לאשם האמתי זה אשם תלוי כדי להבדילו מהאשם קראו הכתוב על דרך העברה את האשם בשם אשם. והנה הביא הכתוב מהאשם התלוי מינים ראשונה נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי השם רוצה לומר שנהנה מן הקדש בשגגה שלא היה יודע שהוא קדש אבל לא נתברר אצלו אם עבר בזה אם לא וחייבתו התורה שיביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן והיה זה מפני שהוא היה סבור שאין עליו עונש כלל כי לא נודע שחטא ואף שיודע שחטא היה החטא בשוגג ומפני זה ראוי שיפטר מן העונש בהחלט ולכך כדי להסיר מחשבתו זו ממנו החמיר הכתוב עליו יותר מדאי בענשו והצריכו איל תמים מן הצאן לא כבשה ולא שעירת עזים ולפי שלא יבקש איל פחות להקריבו חייבו שיהיה בערך כסף שקלים רוצה לומר שיביא אותו בכסף מלא ולפחות יהיו שני סלעים כי שקלים מעוט רבים שנים הרי שיביא שני שקלים כסף בשקל הקדש או שיביא איל שיהיה ערכו שויו שני סלעים כסף. והיה זה לפי שהאילים במדבר היו ביוקר מאד וכן חייבו שאת אשר חטא מן הקדש ישלם וכדי שלא יקל בערכו כדי להמעיט התשלומים צוה ואת חמישיתו יוסף עליו ונתן אותו לכהן כי כיון שהוא אכל מקדשי ה' המיוחדים לכהנים היה ראוי שישלם לכהן מה שלקח קרן וחומש וכן אם נפש תחטא ועבר' על אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה בשגגה כלומר שבא ספק לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לא כגון שיהיה לפניו חלב ושומן ואכל אחד מהם ולא ידע אם אכל החלב או השומן הנה הוא שלא נזהר במאכלו לדעת אם אכל אסור או מותר יביא גם כן איל תמים נערך כמו שזכר למעלה ואז יכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג. אבל זה יהיה כשהוא לא ידע אם עבר ושגג אם לאו. כי אם היה יודע זה היה קרבנו חטאת ולא אשם והנה אמר על זה אשם הוא אשום אשם לה'. להגיד שזהו אשם תלוי בעצמו לפי שהוא אינו יודע אם חטא אם לא. אבל בערך הש"י שהכל גלוי וצפוי לפניו היה אשם ונאשם באמת על חטאתו ונסלח לו. וכן הביא בפרשה בפני עצמה נפש כי תחטא ומעלה מעל וכחש בפקדון או בגזל ושאר הדברים שזכר ואין דבר מהם בשגגה אלא במזיד ועליו אמר והיה כי יחטא ואשם רוצה לומר כאשר ישית אל לבו שחטא לאלהיו ויאשם את עצמו כבעל תשובה גמורה שאז ראוי לו שישיב את הגזלה או הפקדון או את האבדה וישלם הכל ראשונה הקרן והחומש ולא יתן זה לכהן אלא לאשר הוא לו יתנהו ביום אשמתו רוצה לומר ביום אשר האשים את עצמו ושב בתשובה. ועל האשם אשר היה עליו מפני שבועת השקר אשר עשה יביא איל תמים אל הכהן כי להיותו חוטא במזיד הכביד את קרבנו באיל תמים ובזה הותרו שתי השאלות אשר שאלתי באשם:

ואמנם תכלית זבח השלמים יתבאר אחר שתדע שהשלמים היו באים אם לזבח תודה ואם בנדר ונדבה כמו שיתבאר בפרשת צו וענין שני המינים האלה הוא שפעמים היו מקריבים שלמים לתת הודאה לשם יתברך על מה שגמלם כרחמיו וכרוב חסדיו ועל הטובה שהיטיב עמהם אם בירושת הארץ ונחלתה ואם בשאר הנסים ועל זה נאמר אם על תודה יקריבנו והוא המין האחד. והמין השני שהוא בנדר ונדבה ענינו תפלה לשם שיחנם ויברכם בתבואותיהם ועניניהם בעתיד ויריק עליהם ברכה עד בלי די. הנה אם כן היה המין הראשון הודאה על העבר והמין השני תפלה על העתיד ולכן בבואם אל המקדש להודות לה' חסדו ונפלאותיו יעשו זבח משפחה ויקריבו על גבי המזבח להודות לה' על כל הטובה שהיטיב עמהם אם היו אותם השלמים לקרבן תודה. והיה חלק המזבח החלבים והכליות והיותרת אשר על הכבד ומן הכבשים עוד האליה לפי שהקרבים הם רמז למחשבות וכן הכליות כאלו יאמר המקריב אשפוך את נפשי לפני ה'. וג"כ להיות הדברים ההם היותר שמני' שבגוף שישרפם האש יותר בנקלה. וגם לסבה אחרת והיא לפי שהחלב לא היה לבעלים ולא לכהנים לאוכלה ולא הכליות והכבד שהם מזון רע ונשאר א"כ הבשר הטוב למאכל לכהנים וכבר יתבאר זה יותר בפירוש הפרשה ואחר תתם חלק המזבח יתנו חלק הכהנים שיודו עמו ובעדו אל השם על הנסים ועל הפורקן שעשה להם. ושאר הקרבן יאכלו הכהנים וישמחו בכל הטוב. ואם היו השלמים בדרך נדר ותפלה על העתיד יתנו ג"כ קצת מהם על גבי המזבח וקצתם לכהנים כדי שישאו בעדם רנה ותפלה אל השם שיצליח קנינם והשאר כלו יאכלו וישתו כל דשני ארץ ויתענגו על רוב שלום ובעבור שהיו הצלחות הקנינים והתבואות בארץ ישראל במרעה הצאן ובעבודת האדמה אשר עקרה הוא הלחם והיין והשמן שבהם צוה השם את הברכה לכן היו השלמים ההם מהב"ח ההם מן הבקר מן הכשבים ומן העזים והמנחה מסולת החטים ומהשמן ומן היין שהם המשקים היותר משובחים. הנה התבארו תכליות השלמים כפי מיניהם. ולמה היה מנחת הנסכים עם השלמים תמיד ומפני זה אמר בהם אם זכר אם נקבה תמים יקריבנו כי לא חששה התורה שיהיו השלמים מזכר כמו שחששה שיהיו בעולה ולא שיהיו מנקבה כמו שצותה בחטאת לפי שלא היו מורים השלמים על מה שתורה העולה ולא החטאת אבל יורו על רוב השמחה והטוב ולכן נקראו שלמים לפי שהם בבחינת השלום שבא על המקריב או שמתפלל אל השם שישפות שלום לו. והנה היה חלק הכהן החזה והשוק לפי שהם מהאיברים היותר נבחרים שבגוף כי החזה הוא היותר ערב באכילה ואחריו השוק והנה בפרשת צו אמר הכתוב בתורת זבח השלמים אם על תודה יקריבנו שיביא על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות וגו' על חלות לחם חמץ ושיאכל בשר הזבח ביום קרבנו לא יניח ממנו עד בקר. האמנם במין האחר מהשלמים והם הבאים בנדר ונדבה לא זכר חלות מצות ולא רקיקים ושאר מיני הלחם שזכר במין הראשון מהתודה. ועוד עשה הבדל אחר והוא שפירש שהשלמים הבאים לבד בנדר ונדבה יהיו נאכלים לשני ימים ולילה אחת מה שאין כן שלמי התודה כי היה לבד ליום ולילה אחת. ואחרי שחז"ל לא קבלו שתמיד מקריבים מנחה עם השלמים ראוי לפרש שמיני הלחם שהיה מביא על זבח תודה לא היו נקרבים על גבי המזבח כי הם היו מלבד המנחה הבאה עם השלמים שהרים ממנה הכהן בקומצו מסולת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה אשר על המנחה והקטיר המזבח. אבל מיני הלחם הבאים עם זבח תודה לא היו אלא לאכול מהם הכהנים והבעלים ולכן נאמר בהם על חלות לחם חמץ כי הנה במנחה התודיית נאמר לא תעשה חמץ והנה בשלמי התודה באו מיני הלחם ההם לפי שהיה על העבר. והיה ראוי להוסיף באכילה ובשמחה. ואין כן בשלמי הנדרים שהיו על העתיד הלא תראה שבחג הסכות נאמר ושמחת בכל הטוב לפי שהיה על העבר ולא נאמר כן בחג הפסח לפי שהיה האדם לבו תלוי על מה שיהיה בתבואתו לעתיד. והנה היה בשר השלמים אם על תודה יקריבנו נאכל ליום ולילה אחת ואם נדר או נדבה יקריבנו היה נאכל לשני ימים ולילה אחד לפי שהמתפלל על העתיד מאריך בתפלתו יותר מהמהלל ומשבח על העבר:

הנה התבארו טעמי הקרבנות האלה כלם עולה ומנחה חטאת ואשם ושלמים. והיה הכלל בהם שהנה התחברו בתועלות הקרבנות האלה אם מדת הנדיבות וההוצאה בנדרי האלהים מבלי כילות ונבלה. ואם שלמות האמונות רוצה לומר בעולה מהשארות הנפש ודבוקה עם האל יתברך והנבואה האלהית ובחטאת ובאשם והשלמים מההשגחה האלהית והשכר והעונש ליראי השם ולעובדי שמו ולעוברים על מצותיו ומלבד כל זה היה בזה תועלת רב שיחשוב החוטא וידע בנפשו שנתכפרו לו עונותיו כי בזולת זה אם יחשוב שלא יאבה ה' סלוח לו יתיאש מן הרחמים ויוסף על חטאתו פשע. ואחרי אשר הודעתיך הכללים האלה בעניני הקרבן אבא אל פירוש הכתובים שבאו בתורה על ענינם כי עם ההקדמה הזאת אשר הצגתי לפניך המעיין יקל הביאור והפירוש האמתי באלה הפרשיות ועניני הקרבנות:

סליק ההקדמה. בעזר שוכן רומה: