אברבנאל על דברים לא

<< · אברבנאל · על דברים · לא · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק א

וילך משה וידבר וגו'. עד ויכתוב משה וגו'. כבר כתבתי בהקדמת זה הספר שעד כאן ספרה התורה מה שדבר משה לישראל. ומכאן ואילך יספר מה שעשה אחרי שדבר דבריו אליהם ואומר. שאחרי שהשלים משה לקיים את דברי הברית עם כל ישראל הלכו איש לאהלו. ואח"כ רצה משה להפטר מהם כי בא יומו. וכדי לכבדם הלך ממחנה לויה אשר היה יושב שמה כדברי הרמב"ן אל מחנה ישראל כאדם הרוצה ללכת מן העיר אל מקום אחר והולך לבית חבירו להפטר ממנו ברשותו להיותו חביב אצלו. והלך בפרט אצל כל שבט ושבט להודיעם שהוא מת ולהפטר מהם לאהבתו אותם. וזהו אמרו וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. ולא יחזור אל כל ישראל בלבד לענין הדברים כי אם שהלך אל כל ישראל ממחנה למחנה וידבר אליהם שם הדברים האלה. והותר בזה הספק הראשון:

והיו דבריו אלה כדי לנחמם ולדבר על לבם שלא יתקשו על מיתתו יותר מדאי כי הוא מפאת ימיו שהם מאה ועשרי' שנה הגיע קצו. והרמב"ן כתב ב' סיבות. הא' היותו בן ק"כ שנה. ומפני זקנתו לא היה מוכן להלחם. וזהו אמרו לא אוכל עוד לצאת ולבא כי עם היות שלא כהתה עינו ולא נס ליחה. הנה במצב גופו ואבריו היה זקן וחלש בלתי נאות למלחמה. והסבה השנית היה הצווי האלהי כמו שאמר וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה. ואני אחשוב שמשה רבינו אמר אל ישראל בן מאה ועשרים שנה אנכי היום והם טובים באמת כי כמו שהעידה התורה עליו לא כהתה עינו ולא נס ליחה. אבל אין ראוי שאונה את עצמי בחשבי שכן יהיה תמיד כי מפאת הזקנה עם היותי בהווה בריאה וטוב אין ספק שלא יהי' כך בעתיד כי בהכרח תבואני החולשה מהרה בהיותי בירידה האחרונה כי כן יקרה לזקנים שבהיותם בבריאות פתאום תבואה החולשה. וזהו אמרו לא אוכל עוד לצאת ולבא. רוצה לומר עוד בעתיד לא אוכל עם היות שאוכל עתה. ועם זה לא יהיה המאמר הזה סותר לאמרו לא כהתה עינו ולא נס ליחה כי שם ידבר מההווה ומשה דבר כאן בדרך השכל למה שיהיה עליו בעתיד. והותר בזה הספק הב':

ואמרו וה' אמר אלי הוא טענה אחרת עליה כאומר שהש"י לא לבד במלחמת הארץ אבל אף בהעברת הירדן אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה. ולפי שישראל לא יתיאשו מנצחון האויבים בהפקד משה שר צבאם ולא יפחדו ולא ייראו ראה לנחמם ולדבר על לבם באמרו ה' אלהיך הוא העובר לפניך הוא ישמיד את הגוים. רוצה לומר אל תחשבו שבי היתה גבורתכם כי הש"י הוא המשמיד את הגוים ולא אני. ולפי שהסבה העליונ' צריכה סבות אמצעיות להראות פעולתה. אמר יהושע הוא עובר לפניך כאשר דבר ה'. גם כוון במאמר הזה להודיעם שלא יקשה בעיניהם למה מנה במקומו את יהושע ולא לאחד משאר השרים אשר בעם כי בזה לא היה מפעל משה ורצונו כי אם מגזרת הש"י כי הוא לא מנה את אחד מבניו ולא מבני אחיו כי אם ליהושע שצוה הש"י במנויו. והוא אמרו יהושע הוא עובר לפניך כאשר דבר ה'. וכדי להבטיחם בנצחון אויביהם. הביא להם ראיה ממלחמת סיחון ועוג שלא נעשתה בכח משה וגבורתו כי אם בכח השם הוא אמרו. ועשה ה' להם כאשר עשה לסיחון ולעוג מלכי האמורי ולארצם אשר השמיד אותם. שכן יעשה לשאר העמים ומלכי הארץ שיתן ה' אותם לפניה' באופן שיקנו ישראל כבוד המלחמה ושם הגבורה וה' ילחם להם ויתן אותם לפניה' כדי שיעשו בהם ככל המצוה אשר צויתי אתכם שהיא לא תחיה כל נשמה. והרלב"ג כתב שהמצוה היתה לקרוא לו לשלום ולהתנהג עמהם עם כל המצות כמו שנזכרה בפרשה. והשלים דברו באמרו חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך. ועל כן כלם כבגד יבלו עש תאכלם. בהיות שר הצבא ה' אלהי השמים ואלהי הארץ. ואחרי שהזהיר את העם כראוי הזהיר את יהושע לעיניהם שיהי' שר הצבא כדי להבטיחם עוד. והוא אמרו חזק ואמץ כי אתה תבא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותיהם לתת להם ואתה תנחילנה אותם. הנה לא אמר כי אתה תכבוש את הארץ או כי אתם תלחם את המלכי' וגויי הארץ. לפי שהיה כל זה מוטל עליו ית' ואם לא בחר בם לא יירשו ארץ וזרועם לא יושיע למו. אבל אמר כי אתה תבא את העם הזה אל הארץ ואתה תנחילנה כי ההבאה שמה יהיה עליו וחלוק הארץ. אמנם כיבושה יהיה מאת האלהים. ועוד הודיעו שהשפע האלהי יהי' עמו תמיד ואלהותו יתברך לא יעזבהו. ובזה היה אליה' מהנחמה העצומה בדעתה שיהושע שר צבאם יהי' ה' עמו כאשר היה עם משה רבינו. וזהו ה' הוא ההולך לפניך הוא יהי' עמך וגו':

פסוק ד

ויאמר ה' אל משה הן קרבו וגו' עד ועתה כתבו לכם. לפי שחשב משה שכבר כתב כל מה שהיתה לו לכתוב על ספר התורה. ראה השם יתברך להוסיף עוד שירת האזינו. ואמר לו הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו. והוא אמר לו שלא היה צורך הקריאה לדבר עמו כי אם לצוות את יהושע לפי שהערים הקדוש ברוך הוא עם משה לבלתי הגיד לו שהיתה הקריאה לצוות על שירת האזינו. שלא יתרעם משה רבינו למה יוסיף עוד ביעודים רעים כהנה וכהנה וכדי שלא ישמט מלכת לקבל הדבור ושלא יתרעם ממנו. אמר לו שהיתה הקריאה כדי לצוות את יהושע. וכאשר הלך שמה באתהו הנבואה על ענין השירה שהיא היתה הכונה האמתית בקריאה ולא לצוות את יהושע והיה תכלי' הדברים ועתה כתבו לכם את השירה הזאת רוצה לומר עוד תכתוב את השירה הזאת על ספר התורה אשר כתבת כי לא שלמה כתיבתו עד הנה. ומפני זה שיתף עמו יהושע בדבור הזה ולא נעשה אותו צווי עצמו ואפשר גם כן ששיתף יהושע בדבור הזה לענין הכתיבה כמו שאבאר. והנה עמד עמוד הענן פתח האהל וידוע שלא היה למשה הדבור כן. כי הכתוב אומר ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים. ונאמר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת וגו' מבין שני הכרובים. לא שיעמוד הענן פתח האהל אבל היה זה בלי ספק לסבת היות שם יהושע. וכן נאמר בפרש' כי תשא והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה וגו'. ונאמר מיד ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. הנה ביאר כי בסבת היות יהושע באהל היה עומד עמוד הענן פתח האהל. וכן מצינו כשצוה ית' אל משה אהרן ומרים צאו שלשתכם אל אהל מועד ויצאו שלשתם וירד ה' בעמוד הענן ועמד פתח האהל ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם וכל זה ענין הבדל ומעלה במדרגות. כי לא רצה יתברך שיהיה יהושע סמוך למשה ובמקומו בעת קבול הנבואה ולא גם כן אהרן ומרים אבל שכמו שנבדלו במדרגותיה' בעצמם כך יבדלו במקומותיה' ולכן יצאו אהרן ומרים לקבל הדבור מחוץ לאהל ונשאר משה באהל וההפך ביהושע שבהיותו באהל היה משה רבינו יוצא אל פתח האהל לקבל הדבור באופן שלא יהיו שניהם כאחד לא בנבואה ולא במקום. והותר בזה הספק שמנה עשר:

והנה הדבור אשר בא כאן למשה הוא הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ רוצה לומר עם היות אלות הברי' אשר שמרו ביני ובין העם בשכר ובעונשי' תנאיו' אם לא ישמע ואם ישמעו אני מודיעך שאחרי שתשכב עם אבותיך יתקיימו כלם ולא יפול מכל דבריך ארצה לא בטובות ולא בעונשים והרעות כי הנה בראשונה יעלה העם הזה במעלה רמה וכבוד וזה קם העם הזה כי יכבשו את הארץ וישבו עליה ויהיו עליונים לכל גויי האדמה. אבל אחרי מעלתם וקימתם וטובתם מרוב כל יבערו ויכשלו והוא אמרו וזנה אחרי אלהי נכר הארץ כי יעשה כאשה רעה וסרת טעם. שבהיותה בעלת בעל לאדם נכבד ואשת איש חיל תזנה עם אדם פחות ונבזה וחדל אישים. וכן תעשה האומה הנבחר' דרושה לאלהיה שתזנה עם הפסילי' ואחרי אלהי נכר הארץ אז הנה ארץ ישראל לקדושתה היתה מיוחדת להנהגת השם יתברך והוא היה המושל והמנהיג והמשפיע בה ושאר האלודות היו נכריים בארץ הקדושה ההיא כי לכן נקרא אלהי ישראל. ואמר (מלכים ב' ט"ז) כי לא ידעו משפט אלהי הארץ. וכן (ד"ה ב' ל"ב) וידבר על אלהי ירושלם כעל אלהי עמי הארץ וכתיב (פ' משפטים) לא ישבו בארצך. ויעקב אמר (וישלח) הסירו את אלהי הנכר וגומר שהארץ ההיא היתה מיוחד' להנהגת השם. ולכן היו אלהי העמים עעכ"ם אלהים נכרים בארץ וכמו שכתב הרמב"ן וזכר שעוד יוסיפו סרה שלא די שיזנו אחרי אלהי נכר הארץ אבל גם יעזבו את השם ולא ישמרו מצותיו ובזה יפרו את בריתו אשר כרת עמם. ובזה יקרה להם כאשה בעלת בעל שר וגדול שתזנה תחת בעלה עם איש נקל ונבזה ולא תסתפק לזנות עמו בהיותו עם בעלה וברשותו אבל גם תצא מביתו ותברח מרשותו והלכה והיתה עם הזונה. כך היו ישראל עבדו אלהים אחרים ועזבו העבודה האלהית ועל זה אמר הנביא (ירמיה ב' י"ד) כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים. וזכר כאן שיחרה אף ה' וימדדם מדה כנגד מדה אם כנגד העזיבה שעזבו ה' אמר ועזבתים והסתרתי פני מהם רוצה לומר גם אני אעזוב אותם ולא אשגיח עליהם והיעוד הזה קשה מכל היעודים כי הנה בכל אלות הברית לא תמצא הסתרת פנים ולא עזיבה כי אם עונשים השגחיים וכאן תגמול עזיבתם יעד בעזיבתו אותם ובהסתר פנים מהם ואם נגד מה שזנו אחרי אלהי נכר הארץ אמר והיה לאכול ומצאוהו רעות רבית וצרות רוצה לומר הם זנו אחרי האלהות ההם לתכלי' שיצליחו בקניניהם וכמו שאמרו הנשים הארורות (ירמי' מ"ד) ומן אז חדלנו לקטר למלאכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל ולכן יהיה בהפך שיהיו לאכול כי כל העמים יאכלו אותם וירדו בהם. ועם אויביהם בהיותם בהסתר פנים ולא תחשוב שיהיו נעזבים למקרה ואילי ימצאום טובות ואולי ימצאום רעות כדרך הדברים המקריים. לא יהי' כן אבל על כל פנים ימצאום רעות רבות וצרות. והסבה המחייבת שבהיות' בהסתר פנים נעזבי' למקרה יביאם רעות וצרות ולא טובה היא אצלי בשני פנים:

האחד לפי שישראל היו בכל עניניהם מושגחים ולכן לא היו זריזים במעשי' ומשכילי' בתחבולות בדרכים מלאכותיים לעשות לעצמיה' לפי שהכל היה להם מפאת ההשגחה ועליה היו בטוחים תמיד. ובסורה עתה מעליהם לא ידעו ולא יבינו להנצל מהרעות כפי השכל והתבונה ובתחבולות לא יעשו להם מלחמה. כי לא נסו ללכת באלה. ולכן בסור מהם ההשגחה וההנהגה השכלית וימצאום רעות רבות וצרות מה שאינו כן לשאר העמים שלהיותם בלתי מושגחים נשתלמו במלאכה מה שחסר אליהם מההשגחה. ולכן ידעו להנצל ממקרי' הרעים מה שלא ידעו ישראל. והב' לפי שהאומות יש להם שרים למעלה שמליצים עליה טובה והצלה כענין שנאמר בדניאל (סימן י') שר מלכות יון שר מלכות פרס. וישראל לא היה להם שר ומזל בשמי' כי אם השם ית'. ולכן בבא אליה' חרון אפו והסתרת פניו ימצאום רעות רבות וצרו'. לפי ששרי מעלה כלם יקטרגו עליה' ויליצו עליהם רעות. ולא יהיה עליהם סתרה מהשם ית'. כאשר היתה בסוד אלוה עלי אהליה' ולא משר ומזל אחר כי אינם מהנהגתו ולכן ירדפום הרעות:

ואפשר לפרש גם כן שיעדם בהסתר פנים ועזיבה לענין הטובות וההצלתו' והשמירה מהפגעים שלא ישמרם ולא יגן עליהם. ושעם כל זה לא תסור מהם ההשגחה לרעה ולא לטובה רוצה לומר שתמיד ישגיח עליהם השם ית' להעניש' ככל אלות הברית והוא אמרו ועזבתי' והסתרתי פני מהם שהוא לענין הטובות וההצלחות והשמירה והיו לאכול ומצאום רעות רבו' וצרות שזה יהיה בהשגחה שמשגיח בהם לרעה וזהו הפי' האמתי בפסוק הזה מסכים לפשוטי הכתובי'. ואמנם אמרו הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני וגו'. כבר ראית מה שכתב בו הרמב"ן ז"ל שאינו וידוי גמור כענין (פ' בחקותי) והתודו את עונם אבל הוא הרהור בחרטה שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם ולכן השם יתעלה לא יענישם כל כך כי עם היות שהסתר יסתיר פניו מהם. הנה לא זכר שימצאום צרות כמו שאמר בראשונה כך שיהיו בהסתר פני הגאולה. והוא פי' נכון כי הנה למעלה זכר בעונש שני הדרכי' בהסתר' פנים לענין הטובות והמצא' הצרות והרעות ועתה אחרי וידויים זה יבטלו מהם הצרו' והרעות וישארו בהסתר הפנים בלבד. ואחרים מחכמי דורנו זה פירשו בזה פי' שני והוא שהם אמרו הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. רוצה לומר שלעבר מפא' ההשגחה באו אותן הרעות. ולפי שהם לא תלו ענשיהם בהשגחה כי אם למקרה היה מעונם שלא הועיל וידויים וזהו ואנכי הסתר אסתיר פני מהם. והוא על דרך מה שאמר בתוכחות הראשונו' שבת"כ ואם תלכו עמי בקרי והלכתי עמכם בחמ' קרי. ולפי שיקשה נגד הפי' הנאה הזה אמרו כי פנה אל אלהים אחרי'. הלצתי אני בעדו שיהיה זה על דרך ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל וגו'. שהודה לו בהקדמתו שכחו עשה לו את החיל ההוא אבל ביאר שנותן הכח היה ה' וכן הענין בכאן הם אמרו שכל רעותיהם היו מפאת העדר ההשגחה והסתרת פני ה' מהם. והוא ית' ישיבם אמת הוא שאני הסתר אסתיר פני מהם ויהיו נעדרי' מהשגחה כמו שאמרו. אבל זה לא היה כי אם לפי שפנה אל אלהי' אחרים וימשך שהעכו"ם היתה סבת הרעות באמת. וגם אני שמעתי מפרשים בזה פי' שלישי שאמר' הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה היו ודויים שבעבור שלא היו דבקים ואדוקי' באלהיה' אלהי נכר הארץ אשר עבדו לכן ימצאום הרעות ההם לפי שעבדו העכו"ם שלא כראוי בשלמותה. לכן אמר אחרי הוידוי הזה ואנכי הסתר אסתיר פני ר"ל יהיה הסתר' הפני' מהם כפול מבראשונה בעבור כי בוידוי זה פנה אל אלהים אחרים. ועליהם אמר הלא על כי אין אלהי בקרבי. וגם הפירוש הזה אם נודה שיאמר אלהי סתם על העכו"ם נאה הוא ומתישב. ולי נראה בפירושו ענין רביעי יותר נכון ואמתי אצלי בכתובים. והוא ששתי' רעות עשה עמי האחד עבדם אלהים אחרים והב' עזיבת העבודה האלהים כמו שאמר וזנה אחרי אלהי נכר וגו' ועזבני והפר את בריתי ועל שניה' אמר כמו שפירשתי וחרה אפי בהם ועזבתי'. ועתה יאמר שישראל יאמרו בלבם בחרטת' שהפשע היה על שעזבו את השם יתברך לא על שעבדו העכו"ם כי אם שלא עבדו גם כן השם עמה בשותפו' ועזבוהו ועל זה אמרו על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה כאלו היתה כונתם שאם לא היו עוזבים העבודה האלהים לא ימצאום הרעות ואף על פי שהיו עם זה עובדי עכו"ם. ואם כן עשו תשובה ממה שעזבו השם יתברך. אבל לא משקץ העכו"ם אשר בידם. ולכן אמר השם ואנכי הסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא כי פנה אל אלהים אחרים. רצה לומר שבזה יוסיפו לחטא בחשבם שהיה חפץ להש"י בעבודתם אותו בשותפות עם העכו"ם אבל הוא יסתיר פניו מהם כפלי כפלי' מההסתר הראשון לא בעבור שעזבוהו כי כבר נתחרטו על זה. כי אם בעבור שפנה אל אלהים אחרים. שהיה העכו"ם שבידיה' שלא עשו תשובה ממנה:

הרי לך בזה ד' פירושי' כאחד טובים וישרי' למוצאי דעת ולא שיערו באחד מהם המפרשי' אשר אתנו. והותרה בזה הספקו' ט' וי':

פסוק ט

ויכתוב משה את התורה וגו' עד ויאמר ה' אל משה הן קרבו וגו'. כתב הרמב"ן כי כתב משה את התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל. ולא היו דבריו צודקים לא בתחילת הכתיבה כי לא כתב עתה ספר בראשית ושאר הספרים השלש' ולא בסוף הכתיבה כי לא כתב עתה עד לעיני כל ישראל. וכבר כתבתי דעת הרב שויכתוב משה את התור' שזכר כאן הוא עצמו מה שנאמר להלן ויהי ככלות משה לכתוב וגו'. והנה סדר הפרשיות לא יסבלהו. אבל אמתת הענין לדעתי כך היה. שמשה אדוננו אחרי שביאר המצות וכרת הברית על שמירתן חשב שכבר נשלמה התורה כלה ושלא יתוסף בה עוד דבר. ולכן הלך ליפטר מן השבטי' למחניה' ומיד כתב ספר אלה הדברי' לפי שבמעמד הר סיני כתב מבראשית עד ויקרא. ואחר כך יום ליום יביע אומר ולילה ללילה היה כותב כמו שיבואהו הדבור האלהי אמנם ספר אלה הדברים שהוא דבר אל כל ישראל מהתוכחות וביאר המצות רצה הקב"ה שיכתב בספר כמו שאר חלקי התורה וכמו שזכרתי בהקדמתו. ולכן אמר כאן ויכתוב משה את התורה הזאת שרצה בו על ספר אלה הדברים כי עליו אמר תקרא את התור' הזאת נגד כל ישראל שהוא ספר אלה הדברים כדאיתא במסכת סוטה שלהי פרק אלו נאמרין. ומשה כתב ספר התורה הזאת רוצה לומר התורה בכללה כמו שהיתה. ושמה עם שאר הספרים ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאי' ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל. אמנם השם ית' רצה להוסיף בתורת שירת האזינו כמו שיבא בפרשת הנך שוכב עם אבותיך שצוהו שם ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ומפני כן הוצרך משה רבינו לכתוב עוד על ספר אותה שירה ואחרי אותו תוספת נתן אותו אל הלוים לשומו מצד ארון ברית ה' וזה מפני השיר' שנתחדשה שהיתה עדות כמו שאבאר ולכן נאמר שם ויהי ככלות משה לכתוב וגו'. והותר בזה הספק הג':

ולפי זה נתן משה רבינו התורה בתחל' לכהנים להיותם משרתי ה' כדי שיהגו בה יומם ולילה וללמוד אותה לא לגנזה ולשמרה כי אם לעיין בה. וגם כן ראה לתת אותה ללויים נושאי ארון ברית ה' לפי שבהם יורו המשפטים ליעקב. וראוי שיקראו בתורה ותהיה שגורה בפיהם. וגם ראה לתתה לזקני ישראל שהם הסנהדרין כדי שיעיינו בה וידינו דבר המשפט. ויהיה לפי זה באמרו ויתנה אל הכהנים בני לוי מלת אל מושך את עצמו ואחר עמו. כאלו אמר ויתנה אל הכהנים ואל בני לוי ואל כל זקני ישראל. כי לכל אחד מהם כהני' לוים וישראלים שהם שלש מדרגות העם נתן ספר תורה א'. ואפשר שלכל שבט ושבט נתן ספר תורה אחד. כמו שאמר ואל כל זקני ישראל. ולפי שלא היתה הנתינ' הזאת הראשונ' לתכלית השמירה והגניזה לא אמר כאן לשום אותו ספר התורה וגו'. כי היה התכלית בנתינ' הזאת בלבד ללמוד ולעיין לא זולתו. והותר בזה הספק הד':

והנה צוה אותם שבמועד שנת השמט' בחג הסכות תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל לפי שכל ההשתדלות הזה היה למען הלמוד והידיעה בלבד ומאשר אמר שיקרא את התורה הזאת ידענו שהיתה המצו' מוטלת על כל ישראל לכן אמר לכהנים וללוים ולכל הזקנים תקרא בלשון נכח. וידוע שלא היה אפשר שיהיו כולם קוראים כי תרי קלי לא משתמעי אף כי קולות הרב' כל כך. גם כי הכתוב אמר נגד כל ישראל. מכלל שיהי' קורא אחד ויהי' נגד כל ישראל. ויתחייב מזה שיהי' הקורא אחד וראוי שיהי' הראש והגדול אשר בעם שהוא המלך. לפי שהמלך כמו שזכר המדיני הוא נפש כללית לעם ובהיותו הוא הקורא היה כל ישראל קורא. והותר בזה הספק הה':

וקבלו חז"ל בשלהי פרק אלו נאמרין שהקריאה היתה ספר אלה הדברים לפי שרוב גופי תורה תלויים בו. והתורה בכללה יקשה קריאתה יחד גם כי ענין מעשה בראשית וגם תורת כהנים לא היה צריך שישמעו העם ולכן אמרו שהיה קורא ספר ואלה הדברים בלבד שרוב מצות התורה והברית נכללים בו. ומצאו סמך גדול לזה ממה שנא' ביאשיהו (מלכים ב' כ"ג ב') ויעל המלך בית ה' וכל איש יהוד' וכל יושבי ירושלם אתו והכהנים והנביאים וכל העם למקטן ועד גדול ויקרא באזניהם את כל דברי ספר הברית הנמצא בבית ה' וגו' כי ספר הברית הוא ספר אלה הדברים הזה. וכן צותה התורה ונתת את הברכה על הר גריזים ומצינו שיהושע נתנה לפי שהמצו' שתהי לכל ישראל מצוה במלך או בשר הצבא לקיימה. ואמנם למה היתה הקריא' הזאת בשנת השמיט' ובחג הסכות ולא היתה בכל שנה ושנה וגם מדי חדש בחדשו בהיות כי התורה האלהית היה ראוי שלא ימושו דבריה מפינו. הנה הסבה בזה הית' לפי שהקב"ה השגיח שיהיו דברי תורה חביבים על ישראל ושמלבד הלמוד הפרטי שיחידי הסגולה הכהנים הלוים החכמים והשופטים ילמדו את התור' ויהגו בה יומם ולילה. עוד בפומבי גדול יקרא הגדול שבעם שהוא המלך או השופט את ספר התורה נגד כל ישראל כדי שישמעו ויתפעלו לבותיהם מהדברים ומכבוד המדבר והקורא ואם היה זה בכל שנה היה הדבר נקל בעיניה' כמאמר שלמה (משלי כ"ח ט"ו) הוקר רגלך מבית רעך וגו'. ולכן צוה שמהשנים לא תהיה הקריא' תדירה בכל שנה כי אם בשנת השמיטה לפי שבשנה ההיא יהיו פנויים מכל עסקיהם אשר הם מתעסקים בעבודת האדמה והיו כלם שובתים מחרישה זריע' וקציר' וכל מלאכת עבוד' ומזונות מוכנים לפניהם ומתברכים להם כמו שאמ' (פ' בהר) וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף וגו'. וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבוא' לשלש השנים. וצוה שתהי' הקריא' בחג הסכות לפי שהיו כל התבואו' נאספות ואין לב הבעלים עליה' והקריאה הית' בתחלת שנת השמיט' כמו שאמר מקץ שבע שנים. כמו שפירשו רבותינו ז"ל בסוט' פ"ז שהי' בתחלת שנת השמיט' בחג הסכות הסמוך לתחלתה והיה הזמן ההוא יותר שוה משאר המועדים. ואף מחדש האביב לפי שאין השווי הבא על החורף שוה בענין אל השווי הבא על הקיץ. לפי שבשווי האביב עדיין יד הקור תקיפה ומי הנהרים והנחלי' גוברים ועולים מפשירת השלגים ומהמסת הקרחים ואין האנשי' נצולים מצערן והיזקן. כמו שהם בטוחים מכל זה בשווי השני. ולכן נקרא החדש הזה חדש זיו שזיוו הולך ואור על המעשים הנעשים. לזה היה הזמן ההוא יותר מיוחד ונאות לבא כל ישראל ירושלם לשמוע את התורה מפי המלך. גם היו בחג הסכות יוצאים מראש השנה ועד יום הכפורים שכבר יושלמו עם יוצרם וכחותיהם ותאותיהם נכנעות לעבודתו ובבא כל ישראל להראות את פני ה' יהיו דבקים בו. ואז ישמעו את התור' בכוונה רצויה וילמדו לירא'. וכמו שאמרו חכמינו ז"ל בריש פ"ק דחגיג' מה יפו פעמיך בנעלים מה יפו רגליהם של ישראל בנעלים בשעה שעולין לרגל וגו'. והותר בזה הספק הו':

וצוה הקהל את העם האנשים והנשים והטף. והנראה כדי שישמעו כלם בקריאת התורה מפי המלך. ונתן הסבה בקהלתם באמרו למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' וגו'. ואמרו ולמען ישמעו חוזר לגר כי הגרים אין להם כי אם השמיעה וכמו שכתב ר' אברהם. אולי יתגיירו. והאנשים ילמדו את דברי התורה לעשות אותם ולקיים מצותיה בין שיש בה קום ועשה ובין שאין בה קום ועשה. והנשים תשמענה ליראה את ה' ולהמנע מעשות כל מצות שישנן בשמירתן כמו האנשים ולכך אמר בעדן ויראו את ה' אלהיכ' ושמרו לעשות כי השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. ועל הטף ביאר ואמר ובניהם אשר לא ידעו ישמעו וילמדו ליראה את ה' וגו'. רוצה לומר שבבואם בימים שתחול בהם חובת שמירת המצות וקיומם יקל משא האבות וטרחם המוטל עליהם להביאם בעול מלכות שמים במה שקדם להם מההרגל בקטנותם לבא שמה. האמנם מצינו במסכת חגיגה פרק קמא תנו רבנן מעשה בר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין אמר להם מה חדוש היום בבית המדרש אמר לי תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים. אמר להם אף ע"פ כן אין מדרש בלא חדוש שבת של מי היתה. של רבי אלעזר בן עזריה היתה ובמה היתה הגדה היום אמר לו בפרשת הקהל את העם וגו' האנשים באים ללמוד והנשים באות לשמוע טף למה הם באים. ליתן שכר למביאיהם. אמר להם מרגלית טובה היתה בידיכם ובקשת' לאבדה וכן הביאו רש"י בפירושו. וקשה עלי מאד איך שאלו באגדתם טף למה הן באין. ואיך השיבו ליתן שכר למביאיהם. ושבח ר' יהושע הטעם הזה וקראו מרגלית. כי הנה התורה נתנה בו הטעם למה היו באים הטף ולא אמר שהיה להביא שכר למביאיהם. אבל אמר ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה כי הלמוד והחנוך יאות בנערים ואם התורה בארה הטעם האמתי בדבר איך בארו בזה ז"ל טעם אחר חלוש בהגדה. ואולי החכמים ההם ז"ל הבינו שאמרו ובניהם אשר לא ידעו. אינו הטף שזכר למעלה אלא הבנים והדורות הבאים אחריה' שישמעו מפי אביהם ויבואו ליראה כל הימים. כי תמיד נאמר בכתוב ובניהם אשר יבאו אחריהם על הדורות הנמשכים ונשאר א"כ ביאת הטף שהם הקטנים שהיתה בהם שמיעה ולא למוד ליראה מבלי טעם. ועל זה אמרו שבאו לתת שכר למביאיהם. והשכר ההוא היה קלות הטורח להביאם לירא' את ה' ולשמור מצותיו מפני ההרגל והמנהג הקודם אליהם לבא שמה ולשמוע את דברי התורה ובגמרא אמרו (סוטה דף מ"ט) שהיו עושים למלך בימה גדולה והיה קורא את התורה באותו פומבי גדול בכבוד וגדולה רבה. וכבר ראיתי כתוב שבכל שנה ושנה היה הכהן גדול או הנביא או השופט וגדול הדור קורא בחג הסכות חלק מן התורה ושהיה משלים ספר בראשית ואלה שמות ויקרא ובמדבר סיני בשש שנים ובשנה השביעית שנת השמיטה בחג היה קורא המלך ספר אלה הדברים שבכל שנה ושנה ברגל בחג קריאת התור' בסדר ובשנה ההיא השביעית היה המלך מסיים התורה באופן ההוא ושמכאן נשאר המנהג בימינו שביום השמיני חג העצרת האחרון נקראים יום שמחת תורה שבו ביום אנו משלימים את התורה. עומד הגדול שבקהל ומסיים אותה והוא בעצמו קורא מבלי תורגמן פרשת וזאת הברכה לדמיון מעשה המלך בזמן האלה ההוא. והותר בזה הספק הז':

פסוק יט

ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וגו' עד סוף הסדר. כונת המאמר שלהיו' הדבר הזה מעותד ויודע העתידו' מגיד מראשי' אחרי' לכן היה מצוה שיעשו מזה מאמר באופן שירה והיא שיר' האזינו שיזכור. ותהיה השירה במתכונתה כי השירה יכתבוה בהפסק במקומו' שתעמוד בהם הנעימה כמו שכתב הרמב"ן ושישוררו אותם בזמר ונעימו'. כשירים שהיו משוררי' האנשים בנעימותיה'. וגם נקרא' שירה מגזרת (פ' בלק) אשורנו ולא קרוב. להיותה הגדת העתידות לא איום ולא דבר נאמר בתנאי כתוכחו' ואלות הברי'. הנה אם כן נקרא' שירה מג' בחינו' מאת כונתו וכתיבתה ומנעימותה וזמירה ומהבטחתה והגדתה העתיד. והתבאר מה רצה הקדוש ברוך הוא בשיר' הזא' בהיו' שכללי הדברים שבאו כבר נזכרו בתוכחו' ואלות הברי' שהיה זה לב' סבות:

הא' להיות אלות הברי' תנאיו'. אם תשמע ואם לא תשמע ויחשוב חושב שהיו כן לאיימם ולזרזם והשירה הזאת אין בה תנאי כי אם הגד' מה שיהיה בהכרח (א"ה חסר כאן והב' הוא כי אלות הברית היו נקראים) משבעה שנים לשבע' שנים מפי המלך במועד שנת השמטה. אמנם השירה הזאת תהיה שגורה בפי כל אדם. והותר בזה הספק הי"א:

ולכן צוה למשה וליהושע שיכתבו את השירה הזאת ואין הכונה ששניהם יכתבו אותה על ספר תור' אלהי' כי בספר התורה חלילה שיכתוב יהושע אפילו אות אחד. אבל צוה אלהים שיכתבו מהשירה הזאת טופסים רבים לתת אותה לכל אדם כדי שכל איש ואשה ידענה וישגרנה בפיו ויזמר' תודה. ואולי שלזה שתף יהושע בדבור הזה כדי לצוותו שיעזור בכתיב' השירו' האלה הרבו' למשה רבו כדי שלא תכבד עליו הכתיבה כלה ביום מותו וזהו ועתה כתבו לכם את השירה הזאת רוצה לומר מיד עתה תכתבו את השירה הזאת פעמים הרבה. אמנם בענין הלמוד אמר בלשון יחיד ולמדה את בני ישראל כנגד משה שילמדה להם בהבנתה וידיעתה כראוי. ואמר עוד שימה בפיהם ולשיר ולנגן אותה בנועם. והותר בזה הספק הי"ב:

ונתן הסבה בשירה הזאת באמרו למען תהיה השירה הזאת לעד בבני ישראל. רוצ' לומר שימצא בפי בני ישראל ולא יצטרכו לבקש ספר התורה אבל בפיהם תמצא השירה הזאת והיא תהיה לעד בבני ישראל למה שיקרום באחרית הימים. וזכר העדות אשר יעשה באמרו כי אביאנו אל האדמה וגו'. רוצ' לומר תעיד השירה הזאת ראשונה שאביא את ישראל אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו ושתהיה ארץ זבת חלב ודבש. ושיאכלו וישבעו כי לא יהיו האנשים חסרי התבואות והטובות שיאכלו ולא ישבעו כי הם יאכלו לשבעה. וגם לא תהיה האכילה והשבע כדרך האנשים הרשים והעניים שישבעו ממאכל פחות אבל יהיה מאכלם דשן וזהו העדות הראשון. ותעיד עוד על ענשם שיקבלו והוא אמרו והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרו' וענתה השירה הזאת לעד. רוצ' לומר שהשירה ודבריה שתהיה שגורה בפיהם היא תעיד שכל זה יעד עליהם משה רבינו ביום מותו. והודיעו יתב' שלא יחשוב שתהי' הפעולה הזא' לבטלה ושכח' את השירה כמו שיעשה ההמון בשירי'. שאחרי עבור עליהם הימים אחרים מהיעודים ישליכו אותם אחרי גום. כי הנה השירה הזאת בהשגחת השם לא תשכח מפי זרעו עם היות היעוד הזה לשני' רבות ולזמן ארוך. והנה לא זכר כאן ענין הגאולה העתידה הנרמזת בשירה לפי שהיתה הכונה להפחידם שלא יחטאו. ולכן עם היות שבאה בה הגאולה העתידה לא זכר הקדוש ברוך הוא למשה שיאמר אותה אליהם עתה בראשונה גם כי ענין העדות לא היה מתיחס אל הגאולה כי אם אל הצרו' הבאו' עליהם שהיו במשפט ובצדק. וכמו שאמר והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרו' וענתה השירה הזאת לפניו לעד. כי על זה היה העדות לא על הגאולה ולכן לא זכרה. והותר בזה הספק הי"ג:

ואמנם במה שאמר עוד כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו וגו'. רצה יתברך לסלק הספק אשר יספקו בו רבים מהחכמי' והוא שבהיו' הידיעה האלהים תלויה בעתיד יתחייב שיהיו אם כן כדברים מחוייבי' ומוכרחים כי בהיותו יתברך יודע אותם יחוייב שיהיו על כל פנים כי לא איש אל ויכזב ולא יהיו אם כן נמשכי' מהבחירה ולכן אמר שההודעה הזא' אינה ממה שתכריח א' משני קצוות האפשר. כי הם תמיד באדם בבחירתו ויצרו. ואמנם השם ידע את יצר לב בני ישראל כי היום הזה בטרם יבא אל הארץ ידע מה שיהי' אחרי כן באורך הזמנים וזהו כי ידעתי את יצרו רוצה לומר יצר ובחירה חפשיית בלי ספק ימצא בו כי יצר הוא שם נרדף לרצון ולבחירה. לפי שהאדם יוצר אותו ברצון וכמו שאמר וכל יצר מחשבו' לבו. ואמר שבאותו היצר ידיעתו מקפת בו. בהיותו יצר ודבר אפשריי בעצמו. ומעתה היום הזה בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי ידעתי וגלוי לפני מה שיעשה אחרי כן בהיות' שמה. ולפי זה הפירוש לא יאמר שהיה זה קל וחומר שעשה הקדוש ברוך הוא מיצרם שהוא להם עתה קודם הכנסם לארץ. למה שיהיה להם אחרי בואם שמה כדברי המפרשי'. כי לא תהיה הידיעה אם כן הכרחי' קיימת אבל הוא הגדת העתיד בלי ספק. והנה אמר ויכתוב משה את השירה הזאת להגיד שכתב אותה על ספר התורה. ואין ספק שגם כן כתבה יהושע לתתה לשבטים כמו שצוה עליו. ואמנם הכתוב זכר וספר ענין משה שהוא היה העקר כי הוא כתבה והוא למדה לבני ישראל והלמוד בכאן כולל לידיעה והבנה וגם כן לזמר. והנה לא אמר לכל בני ישראל לפי שעדיין לא נקבצו כמו שיתקבצו אחרי כן אבל אמר שמיד כתבה ולמדה לקצת בני ישראל שנמצאו אצלו. ואמנם אמרו אחר זה ויצו את יהושע חוזר לשם יתב' שאחרי שצוה למשה מה שנתיחד אליו מהשירה. צוה את יהושע בפני משה על חזקו והבטיחו שיהיה בעזרו תמיד. וכמו שאמר למשה כי אהיה עמך כן אמר ליהושע בפניו שאמרו חכמינו ז"ל בסנהדרין פ"ק (דף מ') טול מקל והך על קדקד' ולהיות' דברי האלהים אמר על הארץ אשר נשבעתי להם וכן פירשו ז"ל. ולפי שבזה הוסיף על מה שכבר היה כתוב בתורה הוצרך לומר ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם. רצה בזה שמשה רבינו מלבד השירה שכתב לשבטים. הנה כתב על ספר התורה הדבור הזה שדבר לו השם יתברך והשירה שהיא שירת האזינו ובאמרו עד תמם רמז שלא לבד כתב ג' החלקים הראשונים. ר"ל מירוש' הארץ וחטא העם וענשם אבל שכתב אחריה גם כן הגאולה העתידה כמו שנאמרה לו בסוף השירה. והיה גם כן באמרו עד תמם שכתב עוד פרש' וזאת הברכה שרא' לכתבה אחרי השירה כמו שיבא ועל כל זה אמר ויהי ככלו' משה לכתוב את כל דברי התורה הזאת על ספר עד תמם. ואמרו ויצו משה את הלויים נושאי ארון המקדש לקוח את ספר התורה הזה וגו'. ר"ל שצוה ללויים אותם שהיו נושאים את ארון ולא לכהנים כמו שזכר למעלה כי שם צוה על למוד התורה וכאן על שמירתם וגניזתה ולכן היתה צוואתו ללויים נושאי הארון שיקחו ספר התורה עם השירה ושאר הדברים שנזכרו אחריה עד לעיני כל ישראל שהיו כבר נכתבים עליו וישימו אותו מצד ארון ברית ה' והיה זה מפני השירה שנתוספ' בו לעדות שלכן ראוי שישימו שמירה רבה על ספר השם ולכן הפקיד ספר התורה ביד הלויים נושאי הארון כדי שישימו אותו בצד הארון באופן שיהיה שם העדות ההוא בשמיר' רבה ולא יזייף אדם אותו, וגם לא יוכל אדם בספרים שהיו בידי השבטים וביד הכהנים לשקר בהם דבר, כי יהיה לעד אותו ספר התורה שהיה מונח בארון מצד אחד, וראה היה שיושם ספר התורה בצד הארון כי לפי שהיו בו לוחות הברית שהם אוצר התור' וכוללים לכל מצותי' היה ראוי שתדבק התור' האלהית ללוחות והם אליה כמו שידבק הכלל לפרטיות, ואמנם אמרו כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה וגו' טמון בו עניין, והוא שהשיר' הזאת לא אמרה משה רבינו בשם האל ית' לכללות ישראל עם היותה מאתו יתברך, אבל אמרה מעצמו כאלו הוא חברה וסדרה במתכונת' וזמירתה והיה זה לפי שישראל לא יאמרו מאחר שהקב"ה מגיד שיהי' זה, הרי הדבר ברור לפניו ואין לנו עוד בו בחירה כי אנו מוכרחים במעשינו הנה בעבור זה לא אמרה לכל העם כי אם בלשון עצמו, וכבר צוהו הש"י שיעשה כן באמרו הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה וגו', ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל וגו', ר"ל שמשה יעש' השיר' הזאת כאלו הוא מעצמו קודם מיתתו יגיד העתיד כאדם הרואה בעת הפרד נפשו מגופו מה יהיה באחרית הימים לא שיאמר שהש"י עשה כי על כן לא אמר בה וידבר ה' אל משה לאמר ולא אמר דבר אל בני ישראל לפי שלא יאמר אותה בשם האל כי אם בשמו' וכאלו הוא סדרה וחברה, וזהו ועתה כתבו לכם את השיר' הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם שכל זה יאמר ויעשה משה כאילו מעצמו התעורר אליו ולא במצות האל ולכן אמר בסוף דבריו כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה הן בעודני חי עמכם ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי, כאילו יאמר שהוא משכלו ואומד דעתו כפי מה שראה מענינם במדבר היה מגיד זה ושלמד אותו מק"ו, שאם בהיותו חי מלמדם להועיל, המרו אמרי אל, ואף כי יעשו זה אחרי מותו, ולא גלה שאמרו מפאת הודיע' האלהית ולכן היו דברי השירה האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, כאילו היה משה המדבר מעצמו ולא אמר כמו שאמר ישעיהו (סי' א') שמעו שמים והאזינו ארץ כי ה' דבר וכבר כתבתי בפירושי לספר ישעיהו בפרשת (שם ה') אשירה נא לידידי שהשירה תמיד היתה מפעל הנביא ואינה מפעל הש"י שלכן צוה למשה שיכתוב הוא שירת האזינו כאלו הוא מעצמו חברה וסדרה. וזהו אמרו ללויים שעמהם היה מדבר הקהילו אלי את זקני שבטיכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וגו', שמורה שהיה מתרה בהם מעצמו לא בשם האל יתברך, והותר בזה הספק הי"ד:

ולהיות הזקנים והשוטרים מנהיגים את העם היה אומר אליהם מה שיאות ויתיחס אל כלל העם וזהו ואעידה בם כי השחת תשחיתון כי זה אשר אמר לזקנים ולשוטרים, אמרו בשם הקהל כלו, וזה שאמר וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם, כי באמרו אותם באזני הזקנים, היה כאלו אמרם באזני כל קהל ישראל, להיותם הם ראשיהם וזקניהם גם כי הזקנים והשוטרים כלם שצוה להקהיל אותם קרא הכתוב קהל ישראל ולכן לא קראם עם ולא אמר את כל קהל ישראל, ואמר עד תמם להגיד שלא לבד אמר הרעות שבשירה, כי אם הנחמה ואחרית הזעם הנזכר בה, וכלל גם כן באמרו עד תמם, שאחרי שאמר באזניהם דברי השירה, אמר מיד אחריהם לנחמם ולדבר על לבם פרשת וזאת הברכה, כדי ליפטר מהם בברכו את השבטי' בשם הש"י וספור מיתתו ומנוי יהושע ואל זה כלו כוון באמרו פה עד תמם, והותר בזה הספק הט"ו: נשלם סדר וילך

ואמנם הספקות הנופלות בדברי הסדר הזה כפי הסברא הפשוטים בכתובים הלא הם כ':

הספק הא' בפסוק הראשון מהשיר' האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, אם העיד בהם את השמים ואת הארץ כמו שאמר למעלה למה לא השוה שניהם בלשון א' והנה נמצא החלופים ביניהם בשני דברים, האחד שאמר האזנה בשמים, ובארץ אמר שמיעה, והב' מאשר האזנה שאמר בשמים זכרה בלשון צווי, האזינו השמים, ובארץ לא זכר שמיעתה בצווי, אבל אמר ותשמע הארץ, כמ"ש שעל כרחה תשמע וישעיהו החליף השיטה וזכר שמיע' שמים והאזנה בארץ אבל שניהם זכר בלשון צווי:

הספק הב' באמרו כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, ואם עדיין לא זכר דבר מבני ישראל איך אמר כנגדם הבו גודל לאלהינו, והנה הדבור הנסתר לא יאות כי אם אחרי זכרון המדבר והשומעים דבריו ואולי שמפני זה כתב ר"א שהבו גודל לאלהינו יחזור לשמים כי בגדלם ומעלתם יורו גודל ממציאם על דרך (תלים י"ט) השמים מספרים כבוד אל, אבל סדר הפרש' וצורת הדברים ימאנו הפי' הזה:

הספק הג' באמרו הצור תמים פעלו, והוא כי מה ראה עתה לתארת השם הנכבד בשם צור, ולהוסיף עליו תארי' שהם, הא' תמים פעלו, והב' כי כל דרכיו משפט, הג' אל אמונה, הד' אין עול, הה' צדיק, הו' וישר הוא, ויראה שאין צורך לתארים האלה כפי ענין הפרש':

הספק הד' בפסוק שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתול פעמים ידבר בלשון רבים לא בניו מומם ופעם בלשון יעיד שחת לו דור עקש ופתלתול, פעם ידבר בלשון נסתר שחת לו לא בניו מומם, ופעם לנכח הלה' תגמלו זאת:

הספק הה' בפסוק בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק ה' עמו והוא כי אם היתה הכונ' שבהנחל עליון הארצות למשפחות האדמה הציב הארץ הנבחרת לישראל כמו שפירשוהו המפרשים איך אמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. כי הנה הגבולות ההם היו מהאל יתברך אז בראשונה ולא היו מהאומות, וגם מה יהיה ענין כי חלק ה' עמו בהיות שגם לשאר העמים הנחיל ארצות אחרות עם היות שאינם חלק ה' ואם היתה הכונה שהאל חלק האומות למשרתים ובחר ישראל לנחלה לו, קשה אם כן אמרו יצב גבולות עמים, והיה ראוי שיאמר יצב ישראל לנחלתו:

הספק הו' באמרו ימצאהו בארץ מדבר והוא כי מה היתה הסבה שלא זכר הנה יציאת מצרים שהוא החסד הראשון שקבלו ממנו קודם בואם למדבר והתחיל מהמדבר ואיך אמר שמצאם במדבר כי הנה במצרים מצא אותם ונקרא שמו עליהם, ואונקלוס תרגם ספק צרכיהון אבל לשון הכתוב לא יסבלהו שהיה ראוי שיאמר ימציאהו:

הספק הז' אם זכר חסדי המדבר שעשה עם ישראל למה לא זכר יום מתן תורה, ומלחמת עמלק, וסיחון ועוג, והמן, והבאר, ויתר הפלאים והחסדים שעשה עמהם במדבר כמו שזכר מה שנתן להם בארץ באמרו ירכיבהו על במותי ארץ ויתר הפסוקים:

הספק הח' באמרו כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף וגו'. ה' בדד ינחנו וגו', והוא כי אין המשל דומה לנמשל כי בהיות האלוה ית' מנהיג את ישראל לבדו לא ידמה לנשר כשיעיר קנו ועל גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו, שבאו במשל הזה ארבעה חלקים ובנמשל חלק אחד אם לא שיאמר כדברי הרב המורה בהקדמתו שיש משלים שכללו' המשל מורה על הנמשל ואין כל חלק מחלק המשל מורה על דבר מיוחד בנמשל כי הוא מיפוי המשל:

הספק הט' בפסוק צור ילדך תשי ותשכח אל מחולליך כי הנה הפסוק הזה הוא כפול ומיותר בענינו אחרי שכבר אמר למעלה ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו כי שם נזכר ששכחו את השם ושעזבו אותו, וזה הוא עצמו הנרצה בצור ילדך תשי ותשכח וגו':

הספק הי' באמרו אספה עלימו רעות חצי אכלה בם. והוא כי אם היתה גזרתו אסתירה פני מהם, כמו שאמר ושיעזבם למקרים מה לו להענישם בעצם ולאסוף עליהם רעות, ואם היתה כונתו להענישם על צד העונש איך אמר אסתירה פני מהם כי הנה המעניש לא יסתיר שנים אבל ישגיח בענין הנענש והענש:

הספק הי"א באמרו ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור, כי הנה תנובות שדי וחמאת בקר וחלב צאן ושאר הדברים אשר זכר הם משלימות התבואות והצלחתם, אבל היות הדבש מהסלע והשמן מהחלמיש מה הוא הטוב וההצלח' אשר בזה ואיך מנאו מכלל הטובות האחרות ויותר היה ראוי שיאמר ויניקהו דבש תמרים ושמן זיתים, וכבר מדרכי התור' כשיזכור השמן והיצהר יזכור הזיתים לא החלמיש:

הספק הי"ב בחטא העם הנזכר בכאן שהוא עכו"ם בלבד, וזה יתושר ויצדק לחרבן בית ראשון שהיה בחטא עכו"ם גם כי גלוי עריות ושפיכות דמים היו שם ולא נזכרו כאן, וכן כתב הרמב"ן שאין בשירה הזאת תוכחת רק על עכו"ם בלבד אבל בחרבן בית שני שלא היה בחטא עכו"ם לא יצדק המאמר הזה, ויתחייב מזה שלא נכלל חרבנו בשירת האזינו, ואם זה כן ימשך גם כן שהגאול' שנזכרה בשירה הזאת היתה בלבד לחרבן בית ראשון ונתקיימה בבית שני, ואין לנו אם כן זכרון גאול' ונחמה לגלותם זה ומלבד מה שיהי' בזה מהיאוש הנה הפסוקים לא יסבלוהו כי בבנין בית שני לא נתקיים הרנינו גוים עמו רק לעגו עליהם ואמרו (נחמי' ג') מה היהודים האמללים עושים והיו עבדים גדוליהם בהיכל מלך בבל וכלם משועבדים לו ובימים ההם לא הית' הנקמה שיעד בכאן, אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר ודם עבדיו יקום ושאר הדברים שזכר:

הספק הי"ג באמרו בסוף השיר' ויבא משה וידבר את כל דברי השיר' הזאת באזני העם, הוא שהי' קודם השיר' שנאמר וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השיר' הזאת עד תמם, ואם כבר נזכר זה שם מה ראה לזכרו שנית במקום הזה, וגם יקשה אמרו ויבא משה כי אם הוא היה מדבר עם הזקנים והשוטרים ועם כל הקהל מאין בא לדבר הדברים האל' כי כבר היו כלם בהקהל ובאותו מעמד ולא יצדק שם לשון ביאה:

הספק הי"ד באמרו שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום כי לא דבר רק הוא מכם וגו', ואיך יחשוב אדם שיהיו דברי אדון הנביאים דבר רק, ומה הצורך לצוותם שישימו לב בדברי השיר' הזאת יותר משאר היעודים והמצות עצמם ומי' הדברות שהם יסוד התור' פ ואם היתה השירה עדות למה שיהי' בעתיד ויתקיים בהכרח מבלי תנאי מתנאי העבוד' ושמירת המצות פ איך יאמר שישימו לבבם לדבריהם לשמור לעשות את כל דברי התור' פ והנה היעוד העתיד אשר תעיד עליו השיר' יתקיים עכ"פ מאין המלט ממנו:

הספק הט"ו במה שאמר כאן הש"י למשה עלה אל הר העברים והוא שכבר צוהו זה עצמו בפרשת פנחס שנאמר שם עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל וראית אותה ונאספת וגו', ואם היה שצוהו שם עליו איך לא נתקיים אותה צווי והוצרך לצוות שנית באותן המלות בעצמם, והרמב"ן כתב שם זה לשונו ואיננו מצוה שצוהו הקב"ה לעשות כן עתה שאם כן היה מתחייב לעלות ולמות מיד, אבל טעמו תעלה אל הר העברים אחרי כן בבא עתך בעבור שצוה לאלה תחלק הארץ הודיעו כי לא תתחלק על ידו כי אתה תעלה אל הר העברים טרם שיסעו ישראל מארץ מואב ותמות ולא יגיעך מהארץ כי אם הראי' לבד, וכן קח לך את יהושע בבא יומך תקח את יהושע והשלים הכתוב שעשה כן משה והוא העשי' שיזכור בשעת פטירתו עכ"ל, ומדברי רש"י דייק זה, אך פשט הכתובים וסדרם מורה שאין הענין כן ושהוא צווי ולא הודעה וגם אמרו שמה בסוף הדברים ויעש משה כאשר צוה ה' אותו ויקח את יהושע וגו', מורה באמת שמיד קיים הצווי ההוא לא אחרי כן בשעת מותו ולא כמו שחשב הרמב"ן:

הספק הי"ו ממה שאמר כאן בתאר הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני יריחו, והנה באמרו הר העברים הזה שהיה רומז אליו באצבע לא היה צורך לשאר ההודעות והתארים שזכר להודיעו כי לדבר הנסתר יצטרכו ההודעות להכירו ולדעת מה הוא לא לדבר שהוא לפני האדם נרמז אליו כל שכן ששם בפרשת פנחס היה ראוי לזכור ההודעות האלה להיותם הצווי הראשון, ושם אמר בלבד הר העברים הזה ולמה אם כן הוסיף כאן בתארו:

הספק הי"ז באמרו כאן ומות בהר והאסף אל עמך ובפעם הראשונה אמר בלבד ונאספת אל עמך, ולא אמר מיתה שם כי במקום שיאמר מיתה יראה שאין צורך לומר אסיפה וכאשר יזכור אסיפה לא יצטרך מיתה אם לא לרמוז דבר אחר, ולכן יקשה למה כאן זכר ב' הלשונות, ומות בהר והאסף אל עמך ולמה לא זכר גויעה כיון שראה לזכור בו לשון מיתה ואסיפה כי כן מצינו באבות שנזכרו בהם גויעה ומיתה ואסיפה ובאהרן ובמשה נזכרו מיתה ואסיפה ולא גויעה ואין ספק שלא היה בהזדמן:

הספק הי"ח בענין ראיית הארץ שזכר כאן וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחזה ומות בהר ונאספת אל עמך וגו' על אשר מעלתם בי וגו'. ואחרי כל זה אמר כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל. כי הנה מלבד מה שיש במאמר הזה מאכזריות רב באמרו ושמה לא תבא. הנה באו הדברים שלא במקומם שהיה ראוי שיסמכו למה שאמר למעלה וראה את ארץ כנען וגו', ולא יפסיקו ביניהם במה שאינו מענין הראיה:

הספק הי"ט באמרו על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר ציו על אשר לא קדשתם אותי בתוך ישראל. והוא שכבר באו בחטא ד' לשונות שנים מחייבים מעלתם מריתם, ושנים מהם שוללים לא קדשתם לא האמנתם. והנה כאן בא אחד מהמחייבים מעלתם בי, ואחד מהשוללים לא קדשתם אותי, והיה די באחד מהם או שיזכרו ארבעתם כלם ובמעילה פירש במי מריבת קדש מדבר צין, ובלא קדשתם לא אמר לבד כי אם בתוך בני ישראל:

הספק הכ' למה אמר הפסוק שאהרן ומשה נגזרו בגזרה אחת שלא יעברו את הירדן ולא יכנסו לארץ ולא זכרו אהרן בראיית הארץ ולא צוהו עליו כמו שצוה במשה ע"ה ג' פעמים. הא' בפרשת פנחס, והב' בפרשת ואתחנן, והג' בכאן: