אברבנאל על דברים כד

<< · אברבנאל · על דברים · כד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק א

כי יקח איש אשה ובעלה וגומר עד כי יקח איש אשה חדשה וגומר, לפי שהיה המנהג בהולכים למלחמה לכתוב גט לנשותיהם כמו שארז"ל בשבת (ד' נ"ו) פרק במה בהמה בענין בת שבע ואוריה, לכן נסמכה המצוה הזאת לעניני המלחמות להודיע שכאשר יניח האדם גט לאשתו כאשר יקרה להולכים למלחמה והלכה והיתה לאיש אחר, שכאשר ישלחנה הבעל השני לא יוכל הבעל הראשון לקחתה כי אולי אחרי שובו מן המלחמה יוכל להיות בחיים ושירצה ללקחה. וגם נסמכה המצוה הזאת בעבור שהזהיר על התועבות, הזהיר במגרש את אשתו שלא ישוב עוד לקחתה, להיות זה מכלל התועבות וזמה בארץ, ור"א כתב שנאמרה כאן מצות האשה שגם היא כשדה תחשב, והנה מצות הקדושין אינה מחודשת במקום הזה כמו שחשב הרמב"ן כי הנה כבר נאמרה בפרשת משפטים אמר אשר לא יעדה ואם לבנו יעדנה, וארז"ל בפרק קמא דקידושין (ד' י"ט) שהמכירה תהיה בכסף או בשטר ושמצות עשה היא ליעדה לו או לבנו וכן אמרו שמה כיצד יקדשנה, ואמר שיאמר לה בפני עדים הרי את מקודשת לי בכסף שנתתי לאביך, והוכיחו זה מהפסוקים, ואמר ואם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע ואמר ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה והוא קדושין וכתובה, ואמר עוד במפתה מהור ימהרנה לו לאשה, וכתב הרמב"ן שיספיק ושיפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וכן כתב רש"י והוא האמת ועם היות שהרמב"ן לא חשבו כן, הנה א"כ באה שמה מצות הקדושין והנשואין בקוצר וגם היותה בכסף ובשטר התבאר שמה, והנה לא עשו חז"ל עקר לזאת המצוה ללמדה משמה ולמודה מכאן כי יקח איש אשה ובעלה שיקדש בכסף ובביאה ולמדו שיקדש בשטר ממה שהקיש ויצאה והיתה מה יציאה בשטר כמו שהתבאר בפרק קמא ממסכת קדושין (דף ה') לפי שהמצוה מצאו אותה כלה בכאן מקושרת ונדרשת לעצמה, ובאו כאן כל התנאים לדעתם ז"ל מה שלא באו כן בפרשת משפטים כי אם קצתם באמה העבריה וקצתם במפותה, ולכן בחרו ללמוד מכאן שהתבארו הדברים שהאשה נקנית בהם ושהאיש קונהו בהם את האשה בשלמותם, לא שישללו ביאת המצוה שמה בדרך קצרה, ואמנם המצוה השנית שזכר כאן לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה לו לאשה וגו' כבר נרמז בפרשת הסוטה (פ' נשא) שנאמר ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע מורה שאם נטמאה תהיה אסורה עוד לבעלה ואולי לכן כתב רש"י אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה הנסתרת, וביאר כאן שלא בלבד תהיה האשה אסורה בהיותה מזנה תחת בעלה, כי אם גם שתהיה מגורשת ממנו והלכה והיתה לאיש אחר בקדושין לבד תהיה אסורה לראשון, גם כי יהיה זה מכלל ביאור המצוה הראשונה שאם אחרי הגרושין הלכה והיתה לאיש אחר לא לבד בבעולה כסוטה כי גם כשנתקדשה לאחר תמנע מפני זה לחזור לראשון, וכבר יורו הכתובים על אמתת זה רוצה לומר שהמצוה הזאת בקדושין איננה מחודשת כאן ממה שאמר כי יקח איש אשה ובעלה, ואם היתה מצוה מחודשת לישא אשה, היה מבאר בדרך צווי ולקחת לך אשה או קח לך אשה, אבל סמך על הצווי ממה שכבר אמר ממצות הלקוחין, ועתה יפרש כי כאשר יקח איש אשה ובעלה ויקרה עם זה שלא מצאה חן בעיניו להיותה הפך תולדתו כמו שכתב ר"א, או לפי שמצא בה ערות דבר ולא ירצה לגלותו כי אין לו עליו עדים או מפני כבודו, ובעבור זה יכתוב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו, ויקרה עם זה שתצא מביתו והלכה והיתה לאיש אחר בקדושין ושנאה האיש האחרון או ימות הנה כאשר יקרה כל זה. אני מזהיר שלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה, הרי לך שטבע הפסוקי' מורה שהביאור אשר חדש בכאן הוא לא יוכל בעלה הראשון וגומ', ושהוא גזרת המאמר כלו. ושאר הענינים באו להכרח הענין לא להיותם אזהרות מחודשות בכאן, ולכן באו בו"או העטף וכתב לה, ושלחה, ושנא', וגזרת המאמר לא באה בוי"ו שהוא לא יוכל בעל' הראשון, וכבר באה בקבלה האמתית שעם היות שאמר' תורה כי יקח איש אשה ובעלה שאף על פי שלא נבעלה כיון שנתקדשה לא תצא כי אם בגט, שהרי אמר אחרי זה והלכה והיתה לאיש אחר ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתו' ולא אמר שנבעלה אליו, והוא המורה שעל הקדושין בלבד יצטרך הגט, ושמה שאמר כי יקח איש אשה ובעלה הרצון בו או בעלה. וירצה בקיחה כשיקנה האדם את אשתו בכסף כדבריהם ז"ל (ד' ב') פרק קמא דקדושין, וירצה באמרו ובעלה שיקנה אותה בביאה, ואמר שאיך שיהיה קנינו באחד מהדרכים הנזכרים יוכל לגרשה, ומאשר אמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו וגו' וכתב לה וגומ' למדנו שהאשה מתקדשת ברצונה, ומתגרשת בעל כרחה שביד האדם לגרשה כרצונו, וכן אמר ושנאה האיש האחרון כי התורה יחסה הפעל הזה לאיש לא לאשה. אבל אמר כי מצא בה ערות דבר, לפי שכפי הנהוג לא יגרש את האדם את אשתו, כי אם לסבה חזקה מפני ערות דבר שמצא בה. וממה שאמר וכתב למדנו שצריך שהוא או שלוחו יכתוב הגט וממה שאמר לה למדנו שלא יהיה הגט מחוסר מעשה אחר הכתיבה אלא הנתינה. ושיתננו הוא או שלוחו. ושתהיה הנתינה בידה או ביד שלוחה, ומאמרו ספר כריתות למדנו שיהיו בו דברים הכורתים בינו לבינה, וממה שאמר ושלחה מביתו למדנו שצריך שלא יתיחד עמה עוד, וכדרך הזה יתבארו מהכתובים כל דיני הגט כמו שזכרו רז"ל במסכת גיטין:

אמנם סבת הגרושין היא כפי מה שאומר, אין ספק שפעולות האדם בעולם הזה מורות אל אחד מה' תכליות. אם לתועלת הממון ואם לאהבת הכבוד ואם להנאת הגוף ואם לשלמות הנפש ואם לטובת בנים. והנה בחברת האדם עם אשתו יושגו ה' התכליות האלה. כי יהיה להם שכר טוב בממונם וירויחו בחברת', לפי שאין האדם כשאר הבעלי חיים המשיגי' כל מלבושיהם בטבע גם מזונותם. ואמנם האדם יקנה אותם במלאכה ויצטרך אל הכנות רבות להגיע אליו, אשר האשה תעזור מאד בקנין הממונות והדברים ההם, ואם תועלת הכבוד מבואר בחברת האדם עם אשתו, לפי שהאדם בלא אשה גלה ממנו הכבוד ותפארת אדם לשבת בית. גם כי היא תמנעהו להפחי' עצמו בהפרדו עם הזונות למלא נפשו כי ירעב, גם ימשך מחברת' תועלת לגוף, במה שתעזור האשה לאיש בכל עמלו ויגיע כפיו ובמה שתכין צרכו והנאת גופו, ואם תועלת הנפש גם כן מבואר כי חבר' האדם עם אשתו תמנעהו מחטוא וללכת אחרי תאוותיו גם כי יקיים עמה מצות פריה ורביה מלבד שאר המצות הנלוות לאיש בהיותו בעל אשה. ואמנם שתועיל האשה בבנים גם כן היא מבואר כי האשה סבת מציאותם. והיא תגדל' ותחנכם וכמו שארז"ל (ד' ס"ג) בפר' הבא על יבמתו די לנו שמגדלו' את בנינו ומצילות אותנו מן החטא, ולכן צותה התורה האלדית על חברת האדם ואשתו. וראה יתברך שלא טוב היות האדם לבדו והזהיר האשה שלא תהיה מזנה תחת בעלה, ולאדם אמר (פ' משפטים) שארה כסותה ועונת' לא יגרע. האמנם כל התועלות האלה לא ימצאו ולא ימשכו בחברת האדם עם אשתו כי אם בהיותם מסכימים בטבע ובמזג. כפי מה שאפשר אשר זה יביא ביניהם האהבה וההסכמה וכמו שאמר (פ' בראשית) אעשה לו עזר כנגדו, רוצה לומר עזר דומה לעצמו ומסכים עמו מכל צד, עד שמפני זה בבריאת אדם הביא השם יתברך לפניו כל חית השדה ואת כל עוף השמים לראות מה יקרא לו, רוצה לומר אם ימצא להם מזג נאות ומסכי' למזגו ולהתחלפות טבעיה' מטבעו, אמר ולאדם לא מצא עזר כנגדו כלומר עזר מצא שהיה ביניהם כמה נקבות אבל לא שיהא נאות מסכים לטבעו וזהו כנגדו בדומה לו ולמסכים לטבעו, ולכן כדי להמציא ההסכמה והאהבה ביניהם לקח אחת מצלעותיו ויעש ממנה אשה ויביאה אל האדם כדי שתהיה ממזגו וטבעו, וכל זה להיות ההדמות והסכמת המזגי' והמדות בין האדם ואשתו הכרחי ביצירתם כ"א יהיו מתחלפים הנה לא יסכימו בפעול' ולא יסודר ענין ביתם ולא ימשך ממנו שום אחת מהתועלות הנז', וטוב שיהיה האדם יחידי ולא בחברת הנחש הצפעוני האשה הרעה, וכמאמ' שע"ה (קהלת ז׳:כ״ו) ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וגו', ואמר (משלי כ״ה:כ״ד) טוב שבת על פנת גג מאשת מדיני' ובית חבר. וכמו שאחז"ל בפ' הבא על יבמתו זכה עזר לא זכה כנגדו, אשר כוונו בזה לומר שאין אמצעי באשה עם האיש, ר"ל שתהיה לא לעזר ולא כנגדו אבל בהכרח תהיה אם לעזר ואם כנגדו לפי שהדבר תלוי בין הסכמת הטבעים והתחלפות' ואיך יהיה מצוע בין השוה והבלתי שוה, ומפני זה צוה ית' שכאשר האדם לא יסכים מזגו וטבעו לטבע אשתו כי זה הוא והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר, שחלוף מזגיהם תסבב הסבה שאז יגרשנה, שמוטב לגרשנ' משתרב' השנאה והריב והקטטה ביניה', וכבר זכר הפלוסוף בהנהגת המדינה, שמפני זה הסכימו האנשים באירוסין קוד' שתנשא אשה לאיש כדי שבזמן האירוסין יבחנו שניהם, ואם ימצאו שניהם האהבה והשלום הנמשכים מהאותות המזגי' והסכמתם יבא לידי נשואין ואם לא יהיה כן לא ישאנה, כי מוטב לגרשה בהיותה בתולה מבהיותה בעולה ונשואה, והוא טעם נכבד מאד בגרושין מלבד הטעם האחר שזכר הרב המורה בחלק ג' פ' מ"ט, האמנם אם כבר באו להנשא ולא יבאו בהסכמה והאותות בשום צד. בחרה התור' שיגרשנה כי בחירת הרע במיעוטו ואולי ישא אחרת דומה לטבע ומזגו, והיא תנשא לאחר הדומה לה ולא יחיו כל ימיהם חיי צער ואולי יבאו לשפיכות דמים וגלוי עריות ולרעות אחרות ולזה אמרה תורה כי יקח איש אשה ובעלה, ר"ל אעפ"י שתהיה בעולה לו שיראה שהוא דבר בלתי ראוי לגרשה תחת אשר ענה. עכ"ז אם לא תמצא חן בעיניו או ששנאה כמו שאמרו באיש האחרון שהוא אות אמתי מורה על התחלפות המזגים כמו שהאהבה ומציאות חן מורה על האותותם והדמותם שאז יהיה ביד האדם לגרשה, האמנם לא רצתה להתגרש בדברים או בכסף או ביציאה מביתו כדי שלא יהיו הגרושין דבר נקל לעשותו ותהיה האשה גרושה מאישה פעמים אין מספר כל עוד שיעלה על רוחו, וגם היא תצא ותאמ' גרושה אני או כבר גרשני בעלי כדי לנאוף את איש אחר, הנה להסיר כל התואנות האלה צוה הוא ית' שלא יגרש האדם את אשתו כ"א בספר ושיהיה בתנאים רבים ועדים מעידים עליו, אשר זה כלו ממה שלא יקל כל כך על הבעל לעשותו, ואם ירצה לגרש את אשתו באף ובחימה יכבד בעיניו הפעל לזה ויתישב דעתו ולא יהיה לה ג"כ מקום לומר מגורשת אני בשקר וכזב וכמו שהעיר על זה הרב המור'. והנה חייבה תורה לגרש את האשה אע"פ שלא נבעלה, לפי שהקדושין הם מיחדים האדם ואשתו ואוסרין אותה ולכן יצטרך האדם להתיר הקש ההוא לפי שהיא מאחר שנתקדשה הרי היא באפשרות קרוב נבעלת לבעלה, והתור' לא חששה לנסתרות כי מי יודע כיון שנתקדשה אליו אם נבעלה אם לא לכן הקדושין הוא המופת המוכיח היותה אשת איש ושתצטרך לגט לא בלבד הבעילה העשויה במסתרי', הנה התבאר מזה שנהירו וסכלתנו וחכמתא יתירא גלתה התורה לנו בזה בענין הגרושין, והותרו בזה הספקות הי"ב והי"ג:

ואמנם למה תצטרך האשה להפרד מן המומר שהמיר את דתו בגט, הוא לפי שבחבור האשה אל האדם יש ג' ענינים, האחד הוא להם כבעלי חיי' הבלתי מדברים, והוא בענין המשגל להולדה, והב' הוא ענין המיוחד למין האד' בכלל והוא ייחוד האשה הידועה והמיוחדת לאיש אחד לבד ואיסורה על כל השאר כדי שלא לערב את הזרע, כי בזה הענין מן היחוד הושוו כל אומות העולם, והענין הג' הוא מיחוד מן המיחד, שהוא היחוד הנעש' בין האדם לאשתו באופן מיוחד כדת משה וישראל, כי תור' משה נתנה בזה אחד מג' דרכים כסף שטר וביאה, ודתי האומות שונות בכל אחת מהאומו' כפי חקה, והנה זה האיש אשר המיר הדת לא הסיר בזה חק הייחוד אשר לאשה אצלו שהיא זקוק' לו מצד שהם אדם, לא מצד שהם יהודי' ולזה אע"פ שהומ' עדיין הוא באישיותו. ולזה חוייב לבקש ממנו פטור, אמנם יצטרך שיהיה בגט כשר כדת היהודי', לפי שהיה יהודית ולא תתגרש כי אם בגט כשר כפי דינה והותר עם זה הספק הי"ד:

ואמנם למה אסרה התור' שלא ישוב הבעל הראשון לקחת את אשתו אחרי שנתקדש' לאחר. כיון שלא נאסר' עליו אלמנה וגרושת אדם אחר. ולמה לא תהיה זאת כאחת מהם. הנה הסבה בזה זכר' תורה במה שאמר' אחרי אשר הוטמא' כי תועבה היא לפני ה' ולא תחטיא את הארץ. שהאש' כבר הוטמא' בערך הבעל הראשון כאשר שכב איש אותה, ואיך תשוב אליו והיה הפעל הזה כמעש' ארץ מצרים שהיו מחליפים נשותיהם זה לזה, ואחרי כן מחזירין אותם לביתם וזה סבה לניאוף וזנות רב מה שאין כן באלמנה וגרוש' שלא נתאלמנה ולא נתגרש' לשם זנות כי אם בגזרת עירין אם מת בעלה, ומרצון הבעל נתגרש' ולזה אין לירוא ממעשה הניאוף. כמאמר הנבי' ירמיה (סימן ג') הן ישלח את איש אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנף תחנף הארץ. וכבר ידעת שהיו בקדמונים ענינים חלוקים בעניני הנשים, כי מהם חשבו שהטוב והנאות הוא שתהיינה הנשים כלם משותפות לכל האנשים ולא תהיה אשה מיועדת לאיש מיוחד. כי בזה יוסרו המריבות והקטטות מבין האנשים. והתור' האלהית הרחיק' מאד הדעת הנפסד והמגונה הזה. לפי שבו מערוב הזרע והפסד היחס. ושיהי' הנולד נכרי לכל בני אדם ולא קרוב לעצמו ולא יכירנו אביו וגם הוא יאמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא ידע. וכמו שזכר הרב המור' בפרק מ"ט חלק ג'. אבל צוה בשמירת היחס ביחוד האש' לאיש ולישא אותה בפרסום. ושלא יביא' לביתו ויקדש' בצינעה ויאמ' שהיא אשתו, ושהיא בעוד' עמו לא תבעל לאיש אחר. ומפני זה גם כן הרחיקה התור' מאד חזרת האש' לבעלה הראשון אחרי אשר הוטמא' אליו אם בפעל כמו שנבעלה לשני. ואם בכח קרוב להיות' מקודשת אליו כי מי יודע אם נבעלה אם לא והנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו שנתקדש' אליו ולכן הרי היא כאשתו לכל דבר והרלב"ג כתב בזה טעם אחר והוא שלא יהיה זה סבה לעשק וגזל. שזה יגרש את אשתו כדי שתנשא לאח' ותעש' לו פעולות רעות כדי שתהיה בעיניו רעה ויבא לגרש' ובזה תקח כל אשר לו ותחזור לבעל' הראשון וזה גזל וחמס מלבד הדופי הגדול שיזכה האדם את אשתי לתכלית קנין הממון:

ואפשר שנאמר עוד בסבת הנשואין והגרושין ואזהרת לא יוכל בעלה הראשון טעם אחר. והוא כי תורתנו הקדוש' מדרכת אותנו בדרכי הטבע החכם בהסכמת בוראו. וידוע שכל ברואי מטה מורכבים מחמר וצורה, ושהחמר יקרא נקבה והצורה תקרא זכר במשלי הנביאים וחידותם, וכמו שהצורה לא תחול בחמר כי אם בתנאים, ראשון הרושם השמימיי ותנוע' הגלגל שיהיה סבה בהוייתו. והשני הכנת החומר ומזגו לקבל הצור', ככה האד' לא תצלח חברתו עם אשתו כי אם בהיות מאת ה' מן השמים, ובהיות האשה מוכנת במזגה להסכי' עמו, וכמו שבהתחלף המזג תפרד ממנו צורתו אשר לא תעמוד כי אם כפי הכנת ושווי מזג החמר המקבל אותה, ככה כאשר יראה האדם באשתו ערות דבר ויציאת מזגה מהשווי והשלימות שצריך אליו יגרשנה וישלחנה מביתו דומה לפרד הצורה מעל החמר, וכמו שההוי' וההפסד ייוחסו ראשונה אל הצור' שהפעל יבא ממנה, כי החמר איננו כי אם מקבל צורה כך באשת איש תלה הגירושי' כי אם ברצון הבעל כמו שאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו, אבל כמו שההפסד יבא מפאת החמר. ככה אמר כי מצא בה ערות דבר כי זו היתה סבת הגרושין, וכמו שהחמר בהפשיטו צורה מה יקבל אחרת ולא יעמוד ערוה מבלי צורה, ככה אמר באשה בהתגרש' והלכה והיתה לאיש אחר, וכמו שכפי שרשי הטבע ומנהגו לא יתכן שתחזור הצור' הראשונה אל החמר ההוא אחרי אשר הופשט' ממנו הצור' השנית או השלישית, ככה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחת'. ואמנם מה שקבלו חז"ל בפרק קמא דיבמות (ד' יא) שכל זמן שלא נתקדש' אף על פי שנטמא' ונבעלה מותרת לחזור לראשון, כי יש בו גם כן טעם נכון מדרכי הטבע, והוא שהחמר לא יפשיט צורתו הראשונ' וילבש הצורה השנית בפתע אלא מעט מעט מפשיט ממנו הצורה הראשונה ותמיד תמצא בו עד החלק האחרון, וכבר יזדמן שיהיה בחמר רוע מזג מה ויחלש כח הצור' הראשונ' ויתחיל להראות בו מכח הצור' השנית, ועם כל זה לא תתפשט שתסתלק מצור' הראשונה בכללות' בהחלט כי פעמים תשוב ותתחזק ותדחה החלק המתקבל מהצור' המתקבלת מהשנית, ודומה לזה באשה המתגרשה מאישה וזנתה דומה לתחלת הכנס' הצורה השנית בחומר וכל הפשטה הצור' הראשונה מכל וכל הוא כשיקבל הצורה השנית בשלימות', והיא הדומה להיות האשה מתקדשת לבעלה השני, כי אז לא תשוב עוד שמה לצורה ראשונה, וכן לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחת' להיות לו לאש', וכמו שחדוש הצור' הראשונ' בחמר יעש' שמה שמחה ויתעסק בגבולו בכח כפי הראוי ככה צוה כשיקח איש אשה חדש' שיהיה נקי לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח, הנה התבאר שכל מה שצותה התור' בענין הנשואין והגרושין ושלילת חזרת האשה לבעלה הראשון אחרי אשר הוטמא', הוא דבר מסכים ודומה אל מעשה הטבע החכם בהויה והפסד, כי זה וזה רוצה לומר החכמה והטבע מעשה אלהים המה, וכלם נתנו מרוע' אחד, והותר בזה הספק החמש' עשר:

וראוי לדעת כי קצת מחכמי האומות קיימו וקבלו ביניהם שהתור' האלדית לא צותה בגירושין, באמרם כי הוא דבר כנגד הטבע להפריד הדבר מעצמותו ובשר מבשרו, האמנם לא אסר' התור' אותו לפי שהיו ישראל עם קשה עורף, וחששה תורה אולי כשלא תמצא האשה חן בעיני בעלה יהרגנה להפטר ממנה, ומפני זה בחרה תורה הרע במיעוטו ולא אסרה התור' הגירושין, כדי למלט את האשה מיד אכזריות בעלה. אבל לא צוה בם ועל כיוצא בזה אמרו דברה תורה כנגד יצר הרע, והוכיחו זה מאשר לא נמצא באחד מהאבות הקדושים שיגרש את אשתו להיותו דבר רע ונמאס בפני האלהים, ואם אברה' גרש את הגר זה היה במצות האלהי' שבאתהו עליו:

ואני דברתי על זה עם חכמי' מהם, והשיבותי על טענותיה' שהגירושין אינו כנגד הטבע, אבל הם מן הסדר והמנהג הטבעי, לפי שכבר התבאר בפלוסופיא הטבעית שכל הוה נפסד, ושההפסד הוא מפעל הטבע כמו ההויה, כי כמו שחבור היסודות והרכבתם להיות המתהוה הוא מפעל הטבע, כן פרודם זה מזה בהפסד הדברים הוא גם כן מהמנהג הטבעי, והנה חבור האדם ואשתו היא הויה מה, והגירושין הוא ההפסד והפירוד אשר יקרה במתרכבים ההם וזה מפעל הטבע וכבר ביארתי שהאדם בגירושין ובנשואין מתדרג כפי הטבע החכם, וכאשר תהיה האשה עצם מעצמי האדם ובשר מבשרו רוצה לומר מסכמת מזגה למזגו וטבעה לטבעו כמו שהיה בענין חוה ואדם הראשון אין ספק שלא תקרה ההפרד' והגירושין, אבל בהיות' מתחלפת ממנו בטבעה ומזגה הרי איננה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ואיך ידבק האדם אשר בזה עם אשתו והיו לבשר אחד, בהיותם המזגים וטבעי' שונים מאד הנה אם כן כמו שהיו הנשואין מצוה כן היו הגרושין מצוה הכל כפי הכנת המקבלי' והסכמתם בטבעם או התחלפות' והפכיות' ואם חששה התורה שמא יהרוג האדם את אשתו לא מפני זה היה ראוי שתתן התורה מקום לאדם לעשות דבר שאינו כהוגן בגרושין שהוא כאלו יאמר אדם מפני שיצר לב האדם רע מנעוריו לעשוק ולגזול ובעבור הגזל שופך דמים ראוי שנתן מקו' ורשו' לגזל ולעושק רוצ' לומר שיניח לגזול מי שירצה כי מוטב הוא שיגזול הממון משישפוך דם, אין זה ראוי והגון כפי התורה האלדית. ועוד כי אם היו הגרושין דבר בלתי הגון לפניו יתברך, איך הנביאים לא היו מיסרים בני האדם מלעשות' לנשותיהם כמו שהיו מוכיחים אותם על בעילת בת אל נכר ושאר העבירות, והנה זה היה מוטל על הנביאים רוצה לומר להוכיח את העם שנאמר (ישעי' נ"ח) והגד לעמי פשעם, ועוד שאם היו הגרושים דבר רע בעיני ה' איך אמר מלאכי (סימן ב') בענינם כי שנא שלח אמר ה' צבאות שהוא מורה שהקב"ה המצוה על הגרושין במקום שיש שנאה בין איש לאשתו, ועוד כי אם היו הגרושין כדבריהם דבר נמאס לפניו יתברך שלא צוה עליהם, אבל לא אסרם אלא מפני יצר לב האדם והיו כענין הרבית שנא' לא תשיך לאחיך ולשכך יצרו לא אסר נתינתו לנכרי. יקשה אם כן איך למד יתברך אופן הגרושין וכתב ונתן וגומר, והנה לא צוה השם יתברך איך יתן הרבית לנכרי ולכמה בחדש יתן הנשך, כמו שנמד בגרושין ענין הגט ונתינתו, ועוד שאם השם יתברך לא צוה בגרושין אם כן תשאר האשה תמיד מתקדשת לבעלה ואשת איש היא, והגרושין אינם דבר כי לא צוה השם יתברך עליהם ואינם כדת משה וישראל, ויקשה אם כן איך התירה התורה האשה המתגרשת לבעל השני בהיותה נשואה תמיד לראשון, אחרי שהגט אינו על פי התורה, ואם אמרו שהרבית הוא בלתי ראוי מפאת עצמו מפני שמצאו בדברי דוד המלך ע"ה כספו לא נתן בנשך, ובא במאמרם ז"ל במסכת מכות (ד' כ"ד) אפילו לנכרי, האם ימצאו כן בגרושין שנביא מנביאי ה' או מהמדברים ברוח הקדש ישבח מי שלא יגרש את אשתו. זה לא ימצא, ואיך יאמרו אם כן שיהיה דבר נתעב ונאלח בעיני אלהים ואדם, ואם האבות הקדושים לא גרשו נשותיהם היה לפי שמצאו חן בעיניהם, וגם אנחנו היום מי ומי הוא המגרש את אשתו אם לא מצא בה ערות דבר, ואם אמרו שאברהם גרש את הגר ועשה כפי הראוי בעבור שבאהו עליו הצווי האלהי גם אנחנו נאמר שבא אלינו הצווי האלהי לגרש את הנשים כפי הדין, ושלא נעשה אם כן דבר בלתי הגון כמו שלא עשאו אברהם, שזה וזה גם נעשה במצות האלהים, וכבר חשב חכם וגדול מגדוליהם שהגרושין היא מצוה אלהית בתור' אבל שנאסרו עליהם אח"כ להיות נשואי האדם ואשתו כדבוק האלהי עם האומה, וגם זה לקח מאמתחותינו כי כנסת ישראל היא חשוקתו של הקב"ה והוא הבעל והאיש ואנחנו ארוסתו ואשתו כדברי הנביאים ומגלת שיר השירים זהו כונתם וכמו שכתוב איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, אבל אם יחטאו בני האדם לאלוה אין ספק לשיפרד מהם ויגרשם מן העולם, ולמה אם כן לא יגרש האיש את אשתו כי מצא בה ערות דבר, ואין ראוי שיפורש ערות דבר על הזנות כדבריהם לשיתחייב שלא יפלו הגרושין כ"א בעבור זנות האשה לא זולת זה. כי הנה הכתוב אומר והיה אם לא תמצא חן בעיניו, ואם היה לסבת זנות איך יכנהו הכתוב בבלתי מציאות חן, אף כי בבעל השני נאמר ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות, וכן אמר הנביא (מלאכי ב' ט"ו) כי שנא שלח, ולא זכר דבר ערוה וזה כלה ממה שיורה שהדבר תלוי בשנאה שהוא האות המורה על חלוף המזגים ובלתי הסכמת מזגי האיש ואשתו לא בזנות בלבד, כי בכל מקום שיש זנות הרי היא אסורה לבעל, ואין ראוי שיאמר שיגרשנה לפי ששנאה כ"א לפי שזנתה תחתיו, והיא כבר אסורה לו אף על פי שיאהבה כנפשו, אבל הדברים האלה כלם מורים בעצמם שהאמת הברור הוא כמו שקבלו חכמינו ז"ל בקדושין פ"ג (דף נ"ה) שמי שצוה בנשואין צוה בגרושין, ושהסבה בהם כשלא יהיה החומר מוכן ומסכים כפי מה שראוי, והוא מה שרציתי לבאר פה:

פסוק ה

כי יקח איש אשה וגומר עד השמר בנגע וגו', המצוה הזאת מכי יקח איש אשה חדשה גם היא מתיחסת לעניני המלחמות והיא כבר נרמזה בפרשת משפטים, באמרו כמשפט הבנות יעשה לה, כי שם כלל הדברים שהאדם חייב לעשות לאשה חדשה ונתבארה כאן שכדי ששארה כסותה ועונתה לא יגרע, ראוי שהאדם שישא אשה חדשה יהיה נקי לביתו שנה א' באופן שיתפייס לבה בו ותאהבהו, גם כוון בסמיכות הזה להודיע שהאדם המגרש את אשתו וחזר ולקחה שתהיה לאיש אחר, לא ינהג בה זה הדין כי אין האשה ההיא חדשה אצלו, אבל כשיקח אשה חדשה אצלו בין שתהיה בתולה או אלמנה או גרושה מאיש אחר אחרי אשר היא חדשה אצלו ראוי לשכב אצלה ולהיות עמה שנה תמימה, והנה אמר לא יצא בצבא, רוצה לומר שלא יצא להלחם במלחמת הרשות עם האויבים, כי במלחמת חובה ובבא הצר הצורר על הארץ, יצא חתן מחדרו לעזרת השם יתברך בגבורים כמו שכבר כתבתי, ואמר עוד ולא יעבור עליו לכל דבר. להודיע שעם היות החוזרי' מעורכי המלחמה אשר נטע כרם ולא חללו או ארש אשה ולא לקחה או בנה בית חדש ולא חנכו. אע"פ שפטורים הם מהמלחמה אינם פטורים מצרכי הגדוד, כמו לספק מים ומזון ללוחמים ולתקן הדרכים ויתר הדברי' שזכרו רבותינו ז"ל בפרק משוח מלחמה (סוטה ד' מ"ג). הנה האיש אשר לקח אשה חדשה כמו שיפטר מלצאת למלחמה. ככה יפטר משאר הדברי' באופן שלא יהיו מעמיסין עליו שום מעמס. וכפי מה שכתב הרמב"ן יהיה פי' ולא יעבור עליו על הצבא הנזכרת לכל דבר הצריך אליו ונתן לזה שתי סבות, האחת נקי יהיה לביתו שנה אחת. רוצה לומ' שאם יתעסק בצרכי המלחמה איך יוכל לשבת עם אשתו ולשמחה. ומתי יעשה גם הוא לביתו הדברים הצריכי' אליו כי הלוקח אשה בונה בית חדש וראוי שיבקש צרכי ביתו לכן אמר נקי יהיה לביתו רוצה לומ' בעבור צרכי ביתו. והסבה השנית היא מפאת אשתו כדי נשמחה וזהו אמרו ושמח את אשתו אשר לקח והנה הגביל לזמן זה שנה אחת לפי שהוא הזמן הראוי לשמח את אשתו. גם כי היא כבר תלד בן או בת ותפסק שמחת החתונה ותתעסק בצרכי הבנים וגדולם. והבן אמרו אשר לקח שהרצון בו כיון שלקחה אין ראוי להפסיק משמחתה. אבל אם ארס אשה ולא לקחה יפטר מהמלחמה בסבת הכנסה אבל לא יפטר מיתר הדברים מצרכי המלחמה. כיון שהתחיל במצוה לא הוזהר על הפסקתה. ולפי שהמנהג במלחמות להשחית ולחבל כל דבר להעדר המשפט בזמן המלחמה וכל שכן ברחים ורכב שהם בדרכים לטחון החטה שמידי עברם יחבלום, לכן הזהיר לא יחבול ריחים ורכב. וריחים הוא האבן התחתון ורכב הוא האבן העליון שהוא רוכב על התחתון והזהיר שלא ישחיתם ולא יחבלם. ונתן הטעם באמרו כי נפש הוא חובל. רוצה לומר כי באבנים האלה יכינו מזון בני האדם ותהיה נפש האדם תלויה בהם. כי בהם יתן טרף לביתו ולכן בהשחיתו אותם הוא חובל ומשחית את האדם ושופך את דמו. המצוה הזאת כפי המובן הזה נכלל בדבר לא תרצח, וחז"ל פירשו אותם בפ' המקבל (בבא מציעא דף קט"ו) על הממשכן רחים ורכב שהזהירה תורה שלא ימשכנם לא בשעת הלואה ולא לאחריה, לפי שאין זה ממשכן אבנים כי אם נפשות. ונרמזה גם כן המצוה הזאת כפי המובן הזה בפרשת משפטים. באמרו אם חבול תחבול שלמת רעך. רוצה לומר אם תרצה לחבול יהיה שלמת רעך לא רחים ורכב אשר בו תלויים חיי נפש. ובא בקבלה האמתית שלא בלבד ריחים ורכב אבל גם כל דבר שמשמש להכין מזון אנחנו מוזהרים מללקחו למשכון ודבר הכתוב בהווה. ולפי שמנהג הכותים גם כן במלחמותיהם לגנוב הנערים ושאר בני אדם שיוכלו למכרם לנכרים. הזהירה כאן כי ימצא איש גונב נפש מאחיו וגו'. וכל המצות האלה הם א"כ מתיחסות למלחמות. וגם נסמכה כאן המצוה הזאת בעבור שאמר ברחים ורכב כי נפש הוא חובל. ולכן זכר מיד דין הגונב נפש מאחיו כי הוא החובל את הנפש באמת. והמצוה הזאת איננה מחודשת שכבר אמר בפרשת משפטים וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת. האמנם ביאר משה רבינו ע"ה פה ב' דברים. האחד כי לפי שאמר שם וגונב איש למדנו לגנוב נפש גדול בשניו גונב נער קטן מנין. לזה אמר כאן כי ימצא איש גונב נפש בין שיהיה גדול בין שיהיה קטן, והשני שלפי שאמר וגונב איש ומכרו אולי נחשוב שאפילו עבד. לכן ביאר כאן נפש מאחיו, ולפי שהאדומים נקראים אחים ביאר עוד מבני ישראל. ואמרו והתעמר בו ומכרו אין הכונה שיתקיימו ב' התנאים. רוצה לומר שישתעבד בו וימכרהו כי על כל אחד מהם חייבו מיתה וכן בפרשת משפטים וגונב איש ומכרו ונמצא בידו פירושו שמכרו או נמצא בידו אף על פי שלא מכרו שעל כל אחד מהם חייב מיתה כי בלשוננו הקדוש תבא פעמים רבות וי"ו המתדבקת במקום או המחלק כמו ומקלל אביו ואמו, וממה שאמר גונב נפש מאחיו למדנו שפרט למי שלא יצא מרשות אחיו וחבריו כמו האב הגונב את בנו והרב את תלמידו. והטעם במצוה הזאת ידוע כי הגונב נפש הרי הוא כאלו הרגו כיון שהוציאו מרשותו ובחירתו ודעתו להיות עבד בהיותו בן חורין ולכך היה משורת הדין שיומת נפש תחת נפש, אבל הגונב עבד או גר תושב אמנם הרי הוא כגונב שאר הכלים שיענש בתשלומי כפל ולא יומת. ולכן לא יומת בגנבת הגר או העבד ויענש ממון:

השמר בנגע הצרעת וגומר. עד כי תשה ברעך וגומר. קשור המצוה הזאת וסמיכותה. כבר באר ר' אליעזר הגדול שהגונב נפש מוציא נפש טהורה להיותה נכללת עם שאר הנפשות הטמאות. והקוצץ בהרתו גם הוא מכניס נפש טמאה עם כלל הנפשות הטהורות והנה בפרשת תזריע בא' אזהרת הצרעת באדם מכוונת לכהן. והוא הלמוד להסגיר ולטמא על פי האותות אשר יראה כפי מה שראתה התורה האלהית. אבל לא צוה שמה למצורע שיעשה מאמר הכהן על כל פנים. ולפי שלא יחשוב האדם שהיה ענין הכהן כדין הרופאים. שעם היות שיהיה תועלת לבני אדם בשמיר' עצתם לא יתחייבו בני אדם לשמוע אליהם ולעשות ככל אשר יורו אם לא ירצו. כי הרוצה לפרוע עצתם הרשות בידו. ויחשב עם זה שמה שאמר נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. שענינו עצה שילך אל הכהן לשאול עצתו ושהוא אמרו זאת תורת נגע הצרעת לטהרו או לטמאו. שהיה זה על דרך רפואה שיעשה אותו אבל אינו מחוייב בעשייתו כחיוב שאר המצות. הנה בעבור זה ראה אדון הנביאים להזהירם הנה על דיני נגע הצרעת רוצה לומר שהוא מחוייב לבא אל הכהן ולגלותו אליו באמת ובתמים. וכמו שאמרו חז"ל במסכת נגעים פרק ז' ובאלו הן הלוקין (מכות ד' כ"ב) אזהרה לקוצץ בהרתו והכוה את מחיתו והתולש סימני טמאה בנגעים. ולפי שבענין הזה יוכללו ארבע אזהרות וצויים אמר עליהם ארבעה מיני צווי ואזהרה. האחד בנגע עצמו לאדם שיראהו ויגלהו לכהן מבלי העלם כלל. ולכהן שיסגירהו ויטמאהו ויטהרהו כראוי ולא טעה בו ולזה אמר השמר בנגע הצרעת. ואמר השמר בלשון מקור. ולא שמור בצווי לכלול באזהרה הזאת האיש הנשפט והכהן השופט ששניהם ישמרו עצמם בנגע הצרעת. הבעל מלהעלימו. והכהן מלטעות בו. ולהיות האזהרה הזאת בעצמות הנגע ומשפטו וגלוי אמר השמר בנגע הצרעת. והשמירה השנית היא באדם החולה בענין ההסגר שכאשר יסגירנו הכהן ישמור ימי הסגירו ולא יצא מדלתי ביתו החוצה לא בגלוי ולא בסתר. כל שכן בהיות תמיד תאות המצורעים וחפצם לצאת וללכת בשוקי' וברחובות ולכן תמצאם יוצאים מביתם בלילה ויוצאים תמיד בשוק. וגם האזהרה הזאת לא נאמרה במה שעבר כי שם הזהיר וצוה אל הכהן שיסגירהו אבל לא צוה לאדם לשמור הסגרו ולכן אמר כאן לשמור מאד רוצה לומר שישומר מאד אזהרת הסגרו. ולא יצא החוצה כל זמן שהכהן יסגירהו. והשמירה השלישית הוא לאדם שכאשר יטמאנו הכהן לא יחלל דברו ויאמר רואה אני בעצמי שאנכי נקי ובריא אולם ואין בי שמץ דבר מהצרעת והכהן לא ידע ולא יכיר בחשכה יתהלך או כאשר יטהר הכהן לא יאמר אדם עדיין אותות הצרעת קיימים ובמקומם עומדי' והכהן טעה במשפטו כי טמא הוא ובפרט בבא דבר הרופאי' בחכמתם כנגד דברי הכהן. הנה בעבור זה צוה והזהיר שלא יעשה כן וזהו לעשות ככל אשר יורו אתכם הכהני' הלוים רוצה לומר שלא ידרוש ברופאים ולא ישמע אליהם כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך וגומ'. וגם האזהר' הזאת לא נזכרה שמה במצורע. והשמירה והאזהרה הרביעית היא גם כן לאדם שאחרי שיטמאנו הכהן בצרעתו יתמיד בהנהגה אשר נתן לו וזהו שאמר (פ' תזריע) והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וגו'. כל ימי אשר הנגע בו יטמא. והאזהרה הזאת אין ספק שנתבארה שמה. ומפני זה אמר כאן עליה כאשר צויתים תשמרו לעשות רוצה לומר כאשר צויתי לכהני' בענין הנהגת המצורעים עם העם תשמרון לעשות. אמנם בשלש האזהרות הראשונות שזכר לא אמר כאשר צויתים תשמרון לעשות לפי שלא צוה עליהם. ובאחרונה אמר זה לפי שבאה הנה לתשלום המאמר ואפשר לומר עוד שמאמר השמר בנגע הצרעת הוא כלל. ושפרט הדברים הנכללים בו. ואמר לשמור מאד כנגד צרעת האדם שעליו ראוים השמירה היותר חזקה וזהו לשמור מאד. וכנגד צרעת הבגדים אמר ולעשות ככל אשר יורו אתכם הלויים. ועל צרעת הבתים אמר ככל אשר צויתים תשמרון לעשות. והפירוש הראשון יותר נכון אצלי. והותרו עם זה הספקות הי"ו והי"ז:

והנה סמך לזה זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים. כפי דעת רבותינו ז"ל בתורת כהנים להזהיר על חטא לשון הרע שעליו לקתה מרים בצרעת. וכל שכן לבני אדם כמונו שידברו על רעיהם. ולדבריהם יהי' פירוש השמר בנגע הצרעת שלא תדבר לשון הרע כדי שלא תבא עליך. וכפי מה שכתב הרלב"ג הוא להזהיר על הסגר המצורעים ושיקחו קל וחומר ממרים הנביאה שעם כל גודל מעלתה ומעלת אחיה ובהיות' בדרך לא העביר להם השם יתברך מדיני הצרעת דבר אבל נסגרה שבעת ימים עד שנתרפאת אע"פ שנמשך מהסגרה עכוב לכל ישראל שהיו בדרך וכמו שאמר והעם לא נסע עד האסף מרים. ולכן אמר בדרך להודיע שעם היות' בצורך הדרך והנסיע' לא נשתנה לה דין הצרעת וכל שכן לשאר בני האדם:

כי תשה ברעך וגו'. עד כי יהיה ריב וגו', לפי שהזהיר את האדם להשמר בנגע הצרעת להיות חולי מתדבק זכר כאן חלאים המתדבקים בנפשות בעניני הממונות שיעשה האדם מרוב החמדה. והתחיל לדבר בממונות ממשכונות. באמרו כי תשה ברעך משאת מאומה והנה המצוה הזאת כבר באה בקוצר גדול בפ' משפטים אם חבול תחבול שלמת רעך על בא השמש תשיבנו לו. וביאר כאן שאין רשות לאדם למשכן את חברו בבית ומחוץ כאשר ירצה. אבל משלוחי בית דין הממשכנים ולוקחים את העבוט על פי בית דין לא יבאו אל ביתו לקחת את המשכון כי אולי יקחו ממנו הדבר היותר צריך אליו. ולכן ראוי שיסתפקו לעמוד בחוץ. והבעל הבית יוציא את העבוט שיישר בעיניו ויתנהו לו. ואמר שגם אותו העבוט אשר יוציא אותו החוצה. אם איש עני הוא ויצטרך אליו לשכב בו אין ראוי שילין בביתו. וזהו אמרו לא תשכב בעבוטו כי אין הכונה שלא ישכב ויהנה ממנו כי בין שיהיה עני בין שיהיה עשיר מבואר הוא כי הדין שאין ראוי שישכב בעבוטו עד שיגבה ממנו את חובו. אבל אמנם היה החיוב בהיותו עני שאין לו כלים אחרים לשכב בהם כמו שכתב הרמב"ן שלא ישכב אדם בלילה ועבוט העני בביתו כי קודם הלילה ובבא השמש ישיבם לו כדי שישכב העני בשמלתו. ודבר הכתוב בהוה כי הממשכן את חברו על הרוב הוא ביום ואז אין ספק שלא יתן לו כסות היום כי אם כסות הלילה. ואותו צוה שישיבהו כבא השמש וה"ה לכסות יום שיחזירנו ביום להשתמש בו וממה שאמר הנה כי תשה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו למדנו הדין שינהג במשכון שלקח ממנו בשעת הלואה ונתנה לו ברצונו. כי איננו מחויב לעמוד בחוץ בעת קבלתו ולא להשיבו עד בא השמש. ואמר ושכב בשמלתו וברכך ולך תהיה צדק' להגיד כי זה דבר ראוי והגון לעשות שהאיש העני ישכב בשמלתו אחרי שהיא שלו ועם היותו שוכב בשלו הנה יברכהו על אשר השיבו אליו. וקנה גם כן ברכה מבלי שיתן לו כלום. ולפי שלא יאמר אדם שאין זה מחק המשפט שישיב העבוט מבלי פרעון לכן אמר ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך רוצה לומר שאין כן מחק המשפט. אבל הוא צדקה והוא דבר שיעשהו האדם בחסד וחנינה ולפנים משורת הדין. וכמסכים לזה אחז"ל בפסחי' בפרק כל שעה (פסחים דף ל"א) וב"ב פ"א צדקה למה אלא שהבעל חוב קונה את המשכון. ואחרי זה זכר לא תעשוק שכר עני אביון. שהוא גם כן מרוע מזג ומהפלגת החמדה אשר הוא צרעת ממארת לומר שבעבור שהזהיר בעבוט העני שלא ישכב אצלו בלילה אף על פי שלא יפרע את חובו לא יאמר העשיר כמו שהעני אינו פורע מה שחייב לי כך אני לא אפרע שכר העני שעבד אצלי. לכן נסמכה הפרשה הזאת לומר שלא יעשה כן. אבל כשהעני יהיה חייב אל העשיר לא יהיה לו כנושה. וכשיהיה העשיר חייב לתת אל העני שכר עבודתו שביומו יתן שכרו. והמצוה הזאת כבר באה בפרשת קדושים שנא' לא תעשוק את רעך ולא תגזול ולא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר. אבל לפי שלא יחשוב אדם ממה שאמר עד בוקר שחייב אדם לתת שכרו עד שיעלה עמוד השחר מהיום הבא אחריו לכן ביאר משה רבינו ע"ה הנה ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. ונתן הסבה בזה כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. רוצה לומר כי מן השכר ההוא יקנה מה שיאכל עם אשתו ובניו בלילה ואם לא יתן שכרו לא יאכלו ולא יתפרנסו. ורבותינו ז"ל דרשו בפ' החובל (ד' קי"ג) ובספרי פרשת קדושים שניהם בשכיר יום ובשכיר לילה ודבריהם דברי אלהים חיים. והנה באמרו לא תעשוק שכיר עני ואביון חשבו המפרשים שלא יגזלהו אבל משלם לו שכרו ואינו נכון. כי בזה ישתתפו העני והעשיר. כי בשניהם יהיה אסור הגזל עם העשק. אבל הכונה בו שלא יאחר לפרוע שכרו. וקרא האיחור הזה עושק וגזל כי עושק הוא כפי הזמן המאוחר. והנה כשיאחר האדם לפרוע לאדם העשיר או יום או יומים ובפרט אם הוא יושב בעירו או במקומו שכל עת שירצה יתנהו לו. הנה בזה לא ימצאו בו עון אשר חטא. אבל עני ואביון והוא שאליו הוא נושא את נפשו אין ראוי לאחר שכירותו אפי' שעה אחת. ואם אחרו הרי הוא עשק גמור. והנה הוצרך לומר אשר בארצך בשעריך. לומר אף ע"פ שיהיה בעריך בשעריך אל תאמר בכל עת אתנהו אליו כי קרוב אלי הוא לא תעשה כן אבל על כל פנים ביומו תתן שכרו כדי שלא יקרא השכיר עליך אל ה' תענש על חטאו. וכוון בזה עוד שהבעל הבית לא יחכה שהעני והגר ישאלו אליו השכר. אבל ביומו הוא בעצמו יתן שכרו כי אולי שהעני והגר יבושו מפניו. ולכן לא ישאלוהו ממנו ויקראו עליו אל ה' והיה בו חטא. רוצה לומר שיקרא אל ה' שצוה בהשבת העבוט אל העני והוא גוזל אותו שכרו והיה בך חטא הפך ולך תהיה צדקה. ולפי שהמאחר שכר שכיר בהיותו עני ואביון וגר בארץ נכריה. הוא ממית אבות על בנים לפי שאליו הוא נושא את נפשו. לכן סמך לזה לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. והמצוה הזאת בארו חז"ל בספרי ובפרק זה בורר (דף נ"ז) שלא יומתו האבות בעדות הקרובים. כאלו יאמר אבות בעדות הבנים והבנים בעדות האבות. ושאמרו איש בחטאו יומת היא מצוה אחרת שכל אחד יומת על חטאו ולא על קרובו. ולפי זה כבר נזכרו המצות האלה במה שקדם. אם הראשונה בעדות הקרובים. כבר ביארה התורה בענין גואל הדם שיחם לבבו על קרובו וירצה להמית הרוצח אף על פי שכפי האמת אין לו משפט מות. ואם מפני הקורבה יחם לבבו להרוג מי שאין לו חטא מות. שכל שכן שיפותה להעיד עדות שאינו אמת. ולפי שהגואל לא יעבור שני בשני. כמו שאמר (פ' בהר) או דודו או בן דודו יגאלנו כי בן דודו הוא השני. ככה בעדות לא יופסל בקרובים כי אם שני בשני. כמו שבאר בזה הרלב"ג. ויותר נכון אצלי שיאמרו שהמצוה הזאת נכללת באמרו שם (פ' קדושים) בצדק תשפוט עמיתך. כי הצדק האמתי איש בחטאו יומת ובנים לא יומתו על אבות ואבות לא יומתו על בנים. וגם בענין העדות אין ראוי שיומתו אבות על בנים בעדותם שיעידו כנגדם. ובנים לא יומתו על אבות בעדות האבות שיעידו עליהם. לפי שזהו כנגד הצדק הטבעי אשר הוא שהבנים יליצו וישתדלו על שמירת אבותם ועל הצלתם וכבודם. כמו שאמר (מלאכי א׳:ו׳) ואם אב אני איה כבודי. ואיך יעידו לחייבם מיתה. גם האבות שיכמרו רחמיהם על הבנים כאב את בן ירצה איך יחייבהו בעדותו מיתה אינו כפי הצדק הטבעי, וגם עדות האבות לפטור הבנים ועדות הבנים לפטור את האבות אין ראוי לקבלו. כי יחם לבבם ויעידו כנגד האמת ומפני זה האמת והמשפט והיושר היה מחייב שלא יקבלו עדות האבות על הבנים ולא הבנים על האבות לא לזכות ולא לחובה. והוצרך לבאר פה לא יומתו אבות על בנים איש בחטאו יומתו. כדי שלא יחשוב השופט שאחרי שהשם יתברך הוא פוקד עון אבות על בנים. ובעיר הנדחת יומתו בנים על חטא אבותם יעשה כן גם הוא לכן הזהירו שלא יעשו כן אבל בצדק ישפוט את עמיתו ואף על פי שהיה הדין בגר או יתום לא יחשוב השופט מפני יראה או מפני נשיאות פנים להדר פני עשיר. ולא ישית לבו ליתום שאין לו גואל ולגר שהוא נכרי שאין לו קרובים ידברו עליו. לכן סמך לזה לא תטה משפט גר יתום ובפ' משפטים נאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו. ואמר בכלל לא תעשו עול במשפט וביארו כאן מפני הסמיכות. ואמנם מצוה לא תחבול בגד אלמנה באה שמה שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון. וביאר כאן בין שהאלמנה תהיה עשירה ובין שתהיה עניה ואפי' ברצונה ואפילו בשעת הלואה לא יחבול בגדה. והוא הדין לשאר הדברים. והנה חמלה התורה עליה כל כך לשפלותה ולדאבונה. וגם מפני שלפעמים יביא זה לידי זימה כי במה שיבא האדם להשיב את משכונה דבר יום ביומו ולילה ללילה ירבה שיחה עם האשה ויבא לידי נאוף. ולכן פירש הענוי שנזכר שם באמרו ולא תחבול בגד אלמנה. וכנגד הגר היתום והאלמנה אמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך. וגם כי היו ישראל במצרים גרים והיו יתומים מאין אב יעקב אביהם והשבטים אשר הולידום שמה. והיו גם כן כאשה אלמנה מבלי הבעל הקדוש ברוך הוא. וכמו שהוא ית' חמל עליהם ככה ראוי שיחמלו על הגר היתום והאלמנה. ולפי שמשפט גר יתום ואלמנה מאת העם הם לקט שכחה ופאה כמ"ש לגר ליתום ולאלמנה יהיה. לכן סמך כי תקצור קצירך בשדך וגו'. כי תחבוט את זיתך וגו' כי תבצור כרמך וגו', לפי שאלה הדברים כלם הם בכלל לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה, והמונע מהם כאלו גוזל משפטם, והמצות האלה כבר באו בפרשת קדושים שנאמר ובקצרכם את קציר ארצכם וגו', וכרמך לא תעולל לעני ולגר תעזוב אותם. וביאר מרע"ה כאן דברים. הא' כי שם צוה על הפאה שהוא חלק השדה שלא יכלהו לקצור אבל יניח אותו כדי שיקצרו עניים וצוה עוד על הלקט באמרו ולקט קצירך לא תלקט. שהם השבלים הנופלים בשעת קציר שלא ילקטם עוד. וכאן ביאר שאפי' שכח עומר בשדה והוא כמות רב משבולים שאחז"ל בפרק קמא דפיאה ובספרי שיש בו סאתים שהוא יותר על הפאה והלקט. הנה לא ישוב לקחתו כיון שגם המה יהיו לגר ליתום ולאלמנה. ולא זכר העניים לפי שאלה גם כן. רוצה לומר גם יתום ואלמנה על הרוב הם עניים ודבר הכתוב בהווה. והדין שוה בכלם. ולפי שלא ירע עינו בפאה והלקט והעומר אשר יעזוב בשדהו מלבד התרומה והמעשרות אשר יתן מתבואותיו לכך הוצרך לומר למען יברכך ה' אלהיך רוצה לומר שהקדוש ברוך הוא הוא מכין מזון לכל בריותיו. וכמו שהאיש ההוא מכין מזון לעניים בדבר הש"י והוא כלי מאתו יתברך בהזנתם. ככה יברכהו הש"י ברכות טוב להזנתו ולהזנת העניים הנהנים ממנו. והביאור השני הוא אמרו כי תחבוט זיתך לפי ששם זכר בלבד השדה והכרם וכאן זכר שה"ה בזית ובשאר אילנות. והנה אמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים. לומר שלא יקשה בעיניהם למה נתחדשו המצות האלה בבואם אל ארץ כנען ולא היו להם במצרים כי היה זה לפי שבהיותם במצרים עבדים לא נצטוו בתורה ובמצות וקבלו התורה עליהם אחרי היותם פטורין ובני חורין. ולכן בבואם אל ארץ נושבת ראוי שישמרו המצות האלה להעיר שכבר הם בני חורין ואדוני הארץ לעשות צדקה וחסד לעניים והמצות האלה כלם ענינה אחד לרחם על העניים בכל האופנים והדרכים שזכר: